משנה כלים טז ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק טז · משנה ז | >>
המלקוט של בקר, והחסום שלו, והמדף של דבורים, והמנפה, הרי אלו טהוריןיט.
כיסוי של קופסא, טמאכ.
כיסוי קמטרא, טהור.
כיסוי תיבה, כיסוי טני, והמכבש של חרש, והכסת שתחת התיבה, והקימרון שלה, ואנגלין של ספר, בית הנגר, בית המנעול, ובית המזוזה, ותיק נבלין, ותיק כינורות, והאמום של גודלי מצנפות, והמרכוף של זמר, ורביעית של אליית, וגנוגנית העני, וסמוכות המיטה, וטפוס של תפילה, ואמום של עושה סותות, הרי אלו טהוריםכב.
זה הכלל, אמר רבי יוסי: כל משמשי משמשיו של אדם בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה, טמא.
וכל שאינו אלא בשעת מלאכה, טהור.
משנה מנוקדת
הַמַּלְקוֹט שֶׁל בָּקָר,
- וְהֶחָסִים שֶׁלּוֹ,
- וְהַמַּדָּף שֶׁל דְּבוֹרִים,
- וְהַמְּנָפָה,
- הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין.
- כִּסּוּי שֶׁל קֻפְסָא, טָמֵא;
- כִּסּוּי קַמְטְרָא, טָהוֹר.
- כִּסּוּי תֵּבָה,
- כִּסּוּי טֶנִי,
- וְהַמַּכְבֵּשׁ שֶׁל חָרָשׁ,
- וְהַכֶּסֶת שֶׁתַּחַת הַתֵּבָה,
- וְהַקִּמְרוֹן שֶׁלָּהּ,
- וְאַנְגְּלִין שֶׁל סֵפֶר,
- בֵּית הַנֶּגֶר,
- בֵּית הַמַּנְעוּל,
- וּבֵית הַמְּזוּזָה,
- וְתִיִק נְבָלִין,
- וְתִיק כִּנּוֹרוֹת,
- וְהָאֵמוּם שֶׁל גּוֹדְלֵי מִצְנָפוֹת,
- וְהַמַּרְכּוֹף שֶׁל זַמָּר,
- וּרְבִיעִית שֶׁל אֲלָיִית,
- וּגְנוֹגְנִית הֶעָנִי,
- וְסָמוֹכוֹת הַמִּטָּה,
- וּטְפוּס שֶׁל תְּפִלָּה,
- וְאֵמוּם שֶׁל עוֹשֵׂה סוּתוֹת,
- הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים.
- זֶה הַכְּלָל,
- אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:
- כָּל מְשַׁמְּשֵׁי מְשַׁמְּשָׁיו שֶׁל אָדָם
- בִּשְׁעַת מְלָאכָה וְשֶׁלֹּא בִשְׁעַת מְלָאכָה,
- טָמֵא;
- וְכֹל שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא בִשְׁעַת מְלָאכָה,
- טָהוֹר:
נוסח הרמב"ם
המלקוט של בקר, והחסום שלו,
- והמדף של דבורים, והמנפה - הרי אלו טהורין.
- כסוי קפצה - טמא.
- כסוי קמטרה - טהור.
- וכסוי תיבה, וכסוי טני,
- והמכבש של חרש,
- והכיסא שתחת התיבה, והקמרון שלה,
- והאנלגין של ספר,
- בית הנגר, ובית המנעול, ובית המזוזה,
- ותיק נבלים, ותיק כינורות,
- והאימום של גודלי מצנפות,
- והמרכוף של זמר, ורביעית של אליית,
- וגנונת העני, וסמוכות המיטה,
- וטפוס של תפילה, ואימום של עושי סות - הרי אלו טהורין.
- זה הכלל, אמר רבי יוסי -
- כל משמשי משמשיו של אדם, בשעת המלאכה ושלא בשעת המלאכה - טמא,
- וכל שאינו אלא בשעת המלאכה - טהור.
פירוש הרמב"ם
מלקוט - כלי מעור, יקבצו בו רפתי הבקר כדי שלא יפסיד החיטה בעת הדישה.
והחסום שלו - הזמם אשר יקשרו על פיו כדי שלא יאכל מן החיטה, שהזהירנו מלשום אותו על פיו בעת הדישה.
ומדף - הוא כלי פשוט משימין בו אש וגללי בקר, יגרשו בו הדבורים כדי שיעופו ויוכל אדם ליקח הדבש, והוא מלשון "עלה נדף"(ויקרא כו, לו).
והמנפה - מה שיניפו בו יקרא בלשון זה, לפי שמוליך ומביא הרוח.
כיסוי קופסא - כיסוי התיבה, והוא כדמות התיבה יכניסו בו הבגדים ויניחו עליו הכיסוי. ובתלמוד "כלי קופסא", ירצו בו הבגדים המוצנעין בתיבות ובארגזים.
וכן קמטרא - היא אשר נקרא אותה באנדלי "אל-עתירה", ובמצרים "אל-קמטרא". תרגום "המלתחת"(מלכים ב י, כב) "קמטרא".
והמכבש של חרש - כלי הנגרים אשר יישרו בו עצים המעוותים.
והקמרון שלה - הקובה אשר עליה, והוא הכיסוי של תיבה שהוא עשוי כמין קופה. "שש עגלות צב"(במדבר ז, ג), אמרו בספרי "קמורות", רוצה לומר קערורות.
והאנגלין של ספר - דפוס מעור מקשיי על דמיון ספר תורה, יעשו עליו נרתיק של ספר תורה כאשר יעשו לה נרתיק מעור.
ובית הנגר - הוא נרתיק מעץ, יכנס בו המנעול אשר ינעלו בו השערים. וכן בית המנעול.
ובית המזוזה - בית מעץ כמין קנה, יכניסו בו המזוזה, וישימו אותו בשער.
ותיק - הוא הנרתיק שיעשו אותו לכלי הנבלים והכנורות, ודמיונו מפורסם כמו תיק של ספר תורה.
והאמום של גודלי מצנפות - לפי שיש להן דפוס כמו ראש האדם, וגודלין עליו המצנפת.
והמרכוף - כבר בארנו שהוא סוס מעץ אשר ישחקו בו.
ורביעית של אליית - הם שני עצים אורך כל אחד מהן יותר מאמה, יהיו שני העצים ביד המצחק יכה אחד מהן באחד לפי הניגון, ושמו מפורסם במערב "אל-שיז". ותרגום "ובמנענעים"(שמואל ב ו, ה) "וברביעין". וייחס אותו למקוננת לפי שיקוננו בו המתים אצלן.
וגנוגנת העני - אוהל האומן. והוא נגזר מאמרו "גנון והציל"(ישעיה לא, ה), וירצה בו הצל אשר יעשה האומן על ראשו בשעת מלאכה בשמש, יעשה אצלנו מגומא על הראש. ו"עני" שם האומן, אמר יתברך "כי עני הוא"(דברים כד, טו).
וסמוכות המטה - ידוע.
וטפוס - דפוס, והוא הדפוס של עץ אשר יעשו עליו תפילין של ראש.
וסות - הוא הבגד, "ובדם ענבים סותו"(בראשית מט, יא). ואמרו "אמום של עושה סותות", ירצה הדפוס אשר יארגו עליו, וצורתו מפורסמת.
וזה הכלל אשר זכר רבי יוסי אמת.
וביאורו:
- שכל כלי עץ אשר יצטרך צורך קרוב, כמו השולחן והטבלא והמטה והדומה להן, יקראו "משמשי אדם".
- וכל מה שהוא כלי לכלי אחר יצטרך אליו האדם, ויהיה זה הכלי הראשון עובד לכלי השני, הנה הוא יקרא "משמש משמשי אדם".
- ומה שהיה ממנו אשר הוא "משמשי משמשי אדם" יצטרך אליו תמיד לא יפרד הכלי הראשון מהשני, כמו כיסוי קופסא אשר לא יתפרד ממנו, ומשמשי אדם הוא הקופסא לבד ואולם כסויה הוא משמש המשמש, הנה הוא יטמא.
- ומה שהיה ממנו לא יצטרך אליו בלתי בשעת מלאכה, כמו הדפוסים הנזכרים שהן לא יצטרכו אליו בלתי בשעת מלאכה, הרי הן לא יטמאו.
הנה זה חלוק רבי יוסי בכלים אשר הן משמשי משמשים לבד, וזהו שורש אמיתי, ולא התבאר בסיפרא.
ונשאר מהחלוקה שתי חלוקות, והוא:
- שיהיה כלי משמש את האדם ואינו משמש את משמשיו.
- או יהיה משמש את האדם ואת משמשי משמשיו.
והנה כבר התבאר בסיפרא:
- שכל מה שהוא משמש את האדם לבד שהוא לא יטמא, רוצה לומר שהוא לא יצרפהו האדם בדברים אשר ירצה, שכל מי שיאכלהו או ישתהו או ילבשהו הנה גם כן משמש את האדם.
- וכאשר היה כלי לא יצלח למשמשי אדם אבל לאדם עצמו, כמו סולם לעלות עליו, לא יטמא.
- ואם היה דבר יצלח לאדם ולמשמשי אדם, הנה זהו אשר יטמא מן כלי עץ.
אולם אשר הוא למשמשי אדם לבד, הנה חלק אותו רבי יוסי כמו שקדם. ולמד זה מן השק, שהוא משמש את האדם שכבר ישב בו או ילבשהו או יתכסה בו, וכן משמש את משמשי אדם לפי שישימו בו הדברים אשר הן משמשי אדם. והגע זה העניין, שהוא עמידת הדין בטומאת כלי עץ.
וזה לשון ספרא "מכל כלי עץ, ולא כל כלי עץ, יכול שאני מרבה הסולם והקולב והנחותא והמנורה, תלמוד לומר מכל כלי עץ ולא כל כלי עץ, או יכול שאני מוציא את השולחן ואת הטבלא ואת הדולפקי, תלמוד לומר כל כלי עץ ריבה, ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחרי שריבה הכתוב מיעט", רוצה לומר שהלשון בהם כמו הריבוי והמיעוט לאיזה טעם ייחד אלו בריבוי לטומאה וזה במיעוט מן הטומאה. והיה התשובה "תלמוד לומר שק, מה שק מיוחד שהוא משמש את האדם ואת משמשי האדם, אף אני מרבה את השולחן ואת הטבלא שהן משמשין את האדם ואת משמשי אדם, ומוציא את הסולם שהוא משמש את האדם ואינו משמש את משמשי האדם, ואת הקולב ואת המנורה ואת הנחותא שהן משמשים משמשי האדם ואינן משמשים את האדם".
ו"נחותא" היא חתיכת עץ תושם תחת הכלים תושבת להן. ונעשית המנורה משמשי משמשים לפי שהמנורה עצמה היא משמשת את האדם.
ובתוספתא דכלים אמרינן "רבי יהודה נותן בהן שלש מידות משום רבי עקיבא, העשוי לשמש את האדם כגון הסולם, ואת הכלים כגון הקולב והמנורה והנחותא, טהורה. העשוי לשמש את האדם ואת משמשי אדם כגון הטבלא והשלחן והדולפקי, טמאין". והוסיף רבי יוסי דין, וביאר שהחלק האחד והוא העשוי לשמש את הכלים, והוא אשר יקראהו בסיפרא משמשי משמשים של אדם, ממנו מה שהוא טהור וממנו מה שהוא טמא, כמו שביארנו.
ושמור זה השורש והבינהו מאד:
פירוש רבינו שמשון
המלקוט. פירש בערוך עור שמשימים בעיני הפרה לסבב בדישה:
והחסום. פירש גאון וכן בערוך כמין מצודה קטנה של חבלים שחוסמין בה פי השור והגמל:
מדף של דבורים. פי' גאון וכן בערוך כמו דף וקרש ולוח שהוא נתון לפני כוורת כשיבואו הדבורים מן המרעה ינוחו במדף קודם ואח"כ יכנסו לכוורת עוד פי' בערוך כלי שמשימין בו אש וגללי בקר ומעשנים בשביל שיברחו מן הכוורת הנחיל ויקח הדבש מלשון (תהלים א) אשר תדפנו רוח:
מגפה. כלי שמביא רוח ומניפין בו לאדם כדאשכחנן באגדה (ב"מ ר"פ הפועלים פו.) בתי הניפי לי במניפיך:
קפסא. כמו כלי קופסא דפ' התכלת (דף מא.):
קמטרא. המלתחה תרגומו קמטרא (מלכים ב י):
והמכבש. פי' בערוך כל דבר שהיא לכיבוש דבר אחד באמצעו שמו מכבש וכל חרש לפי מלאכתו יש לו מקום שכובש ועוצם העץ עד שיתקנו למלאכתו וכן מכבש של כובס יש לו שני דפים אחר שיכבסם מקפלן ומניחן ביניהם ונראין יפין:
קמרון. פי' גאון וכן ערוך הקובה שלמעלה בראש התיבה שהוא כסוי שלה שמה קמרון כדאמר שש עגלות צב בפר' ויהי ביום כלות משה ואמרו רבותינו (בראשית רבה פ"ל) שפירוש צב קמרוסא שהוא קובה שלא ישלוט בה עין:
אנגליגין. אית דגרסי אנלינגין ספסל שמשימין עליו את הספר וי"מ נרתק של עור שמכניסין בו את הספר:
בית הנגר. פי' בערוך מקום שמשימין שם הנגר ומקום המנעול ומקום המזוזה:
תיק נבלים תיק כינורות. כלי שמשימין בו הנבל והכינור:
אימום. פורמ"א בלע"ז כמו מנעל שעל גבי האימום דבפרק תולין (דף קמא:) וכן גודלי מצנפות עושין צורת ראש האדם וגודלין עליו המצנפת:
מרכוף. פירשתי לעיל בסוף פרק חמשה עשר:
רביעית של אליית. מנענעים של מקוננות. ובמנענעים ובצלצלים תרגום וברביעין ובצלצלין (שמואל ב ו):
גנוגנית העני. תרמילו של עני:
וסמוכות המטה. כלי שסומכין בו המטה שלא תפול:
טפוס של תפילין. דפוס שעושין בה תפילין. טפוס כמו דפוס וכן בפרק שתי הלחם (דף צד.) תנן ובטפוס היה עושה אותן ואמרינן בגמ' ושמת אותן בדפוס:
אימום של עושה שיאגות. אית דגרסי סבאות תיכי חלילאתא שהן נעשין באימום. תניא בתוספתא בפרק המשנה בכלי עור רבי אלעזר ברבי צדוק אומר אלולגין של ספר תורה טהורין התיק שלו טמא משמע משם דאנליגין לאו היינו תיק:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
מלקוט - עור שמשימין בעיני הפרה כדי שתסבב ותדוש יז:
החסום - כמין מצודה קטנה של חבלים שחוסמים בה פי הפרה שלא תאכל:
מדף של דבורים - כלי יח שמשימים בו אש וגללי בקר ומעשנים כדי שיברחו הנחילים של דבורים מן הכוורת ויקח הדבש. מלשון אשר תדפנו רוח (תהלים א):
והמנפה - כלי שמניפין בו בימות החמה להביא הרוח:
קופסא - כמין ארגז קטן שהאשה נותנת בו תכשיטיה ונותנת עליו כסות מלמעלה:
קמטרא - תיבה ששומרים בה הבגדים. על המלתחה (מלכים ב י), מתרגמינן על קומטרה:
והמכבש - [כל חרש עצים] לפי מלאכתו יש לו מקום שכובש ועוצר העץ כשהוא מעוות ועקום עד שמישרו:
והקמרון - המכסה שעל התיבה העשוי כעין קובה כא:
אנגילין - נרתיק של עור שעושין לספר ומכניסים אותו בתוכו:
בית הנגר - נרתיק של עור שנותנים בתוכו הנגר, הוא היתד שמשימים אחורי הדלת:
ובית המנעול - נרתיק של עור שנותנים בו המנעול שנועלים בו הדלת:
ובית המזוזה - קנה של מתכות שנותנים בו המזוזה:
והאמום של גודלי מצנפת - דפוס כעין ראש של אדם שמתקנים עליו המצנפת:
והמרכוף - כמין סוס של עץ שהליצנים משחקים בו. ואית דמפרשי, כלי של עץ ארז העשוי לזמר:
ורביעית של אליית - ובמנענעים ובמצלצלין, מתרגמינן וברביעין ובצלצלין:
של אליית - של המקוננת. כמו (יואל א, ח,) אלי כבתולה חגורת שק:
גנוגנת העני - תרמילו של עני:
וסמוכות המטה - קורות שסומכין בהן המטה שלא תפול:
טפוס של תפילין - כמו דפוס של תפילין:
אמום של עושי סאגוס - דפוס של עושי שלשלאות. שעושין אותן על גבי אימום היינו [על גבי] דפוס. ורמב"ם גריס, עושי סותות, לשון ובדם ענבים סותו (בראשית מט), והוא הדפוס של עץ שאורגין עליו הבגדים:
משמשי משמשיו של אדם - כגון כיסויי כלים ונרתיקי כלים, שהם נעשו לשמש הכלים המשמשים את האדם:
בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה - בזמן שהכיסוי משמש את הכלי לשמור מה שבתוכו, והיינו שעת מלאכה דידיה, וכשאין כלום בכלי שאינו צריך לכיסוי קרי ליה שלא בשעת מלאכה. ויש כלים שמניחים עליהן הכיסוי תמיד בין כשהוא מלא בין כשהוא ריקן, אע"פ שאין הכיסוי מחובר בו, חשיב ככלי גופיה לקבל טומאה אפילו בזמן שאינו מחובר בו, כיון שרגיל להיות תמיד עליו. והאי כללא דר, יוסי, אפשוטי כלי עץ המשמשין את הכלים קאי. אבל כלי קיבול, מיטמאין בכל ענין. והלכה כר' יהודה:
פירוש תוספות יום טוב
המלקט. פי' הר"ב עור שמשימין כו'. וכן פי' הר"ש בשם הערוך. והרמב"ם פי' כלי מעור [ילקטו] בו רפתי הבקר כדי שלא יפסיד החטה בעת הדישה. ע"כ. ובנוסחת מהר"ם כתוב המקלוט. וכן במשניות ישנים מנוקדים:
והמדף של דבורים. לשון הר"ב כלי שמשימים בו אש כו'. וכ"כ הר"ש. ולשון הרמב"ם בנא"י מדף הוא לוח פשוט משימין בו אש כו':
[*הרי אלו טהורים. שכל אלו אין עליהם צורת כלי. הרמב"ם פ"ז מה"כ [הלכה ב]]:
כסוי של קופסא טמא. שהוא משמש את הכלים בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה [*ככללא דר"י בסיפא דמתני']. הרמב"ם פ"ד מה"כ. [*ועיין בסיפא דמתני']:
כסוי קמטרא טהור כסוי תיבה כסוי טני כו' הרי אלו טהורים. מפני שהן משמשי הכלים בשעת מלאכה בלבד. הרמב"ם. ועיין בפי' מ"ב פי"ח. ולשון מהר"ם כסוי קמטרא טהור. דכל הכסויין טהורים כיון דאין משתמשים בו אלא לכסוי. נ"ל ע"כ:
קמטרא. פי' הר"ב תיבה וכו'. ועי' עוד [בפי' הר"ב] במשנה ט"ו פ"ט דאהלות:
[*טני. פירשו הר"ב במשנה ג פי"ב]:
והקמרון. פי' הר"ב המכסה כו'. כעין קובה שש עגלות צב אמרו בספרי קמורות ר"ל קערורות. הרמב"ם. ועיין בפי' הר"ב במשנה ב פי"ח:
ובית המזוזה. לשון הר"ב קנה של מתכות. צ"ע דאנן בשל עור ושל עץ קיימין. ולשון הרמב"ם בית מעץ כמין קנה יכניסו בו המזוזה וישימו אותו בשער:
ותיק נבלים ותיק כנורות. עיין מ"ש במשנה יד פכ"ה:
והמרכוף. במשניות ישנים מנוקדים והמרכיב [*והכף בצירי]:
זה הכלל אר"י כל משמשי כו'. לשון הר"ב והאי כללא דרבי יוסי אפשוטי כלי עץ כו'. וכן פשוטי כלי עור שדיניהן שווין. כמו שכתב הר"ב במשנה ד. והרמב"ם בנא"י מפרש אנגלים של ספר. וכל הנרתקים שהם של עץ:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יז) (על הברטנורא) והר"מ פירש, כלי מעור ילקטו בו רפתי הבקר כדי שלא יפסיד החטה בעת הדישה:
(יח) (על הברטנורא) ובנוסחת ארץ ישראל, הוא לוח פשוט משימים בו אש כו':
(יט) (על המשנה) טהורים. שכל אלו אין עליהם צורת כלי. הר"מ:
(כ) (על המשנה) טמא. שהוא משמש את הכלי בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה. הר"מ:
(כא) (על הברטנורא) טהורים. מפני שהן משמשי הכלים בשעת מלאכה בלבד. הר"מ. ועתוי"ט:
(כב) (על המשנה) שש עגלות צב אמרו בספרי קמורות. ר"ל קערורות. הר"מ:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
כסוי של קופסא: מצאתי מוגה כסוי קופסא ונ"א קפצא:
והקמרון שלה: מכסה שעל התיבה העשוי כעין קובה כדאמרי' שש עגלות צב דהיינו קמרונא כמין קובה שלא תשלוט בהן עין הרע:
אנליגין: גרסי' וכן הוא בערוך ובפירוש ראשון פי' שהוא ספסל שמשימין עליו הספר לקרות בו ע"כ. ואית דגרסי אנלינגין ופי' הרמב"ם ז"ל שהוא דפוס של עץ כדמות ס"ת ועושין עליו התיק של ס"ת כשנעשה מעור. ולזה הפירוש הסכים הרא"ש ז"ל. ובתוספתא פרק המשנה בכלי עור תניא ר' אליעזר בר' צדוק אומר אנלינגין של ס"ת טהורין התיק שלו טמא משמע משם דאנלינגין לאו היינו תיק הר"ש ז"ל:
בית הנגר: הרמב"ם והרא"ש ז"ל פי' של עץ:
בית מזוזה: פי' הרמב"ם ז"ל קנה של עץ:
והמרכוף של זמר: פי' בערוך בלשון שני יש ששונים המרכוב של זמר פי' בית יד של מגל מלשון לא תזמור ע"כ:
וגנוגנית העני: היא סוכת האומן מלשון גנון והציל ור"ל הסכך שעושה האומן על ראשו כשעושה המלאכה בשמש ורוב הנעשין אצלנו הן משיפה וקרא האומן עני שכן כתיב כי עני הוא הרמב"ם ז"ל וגם הרא"ש ז"ל הסכים לפירוש זה ונראה שאינו גורס רק ?הגננת בשני נונין וגימל אחת כדי שיבא מכוון עם מלת גנון וכן הגיה הרב בנלאל אשכנזי ז"ל:
אימום של עושי סותות: אית דגרסי סאגות וכפירוש הראשון שפי' ר"ע ז"ל דהיינו שלשלאות ע"ג אמום דהיינו דפוס. ואית דגרסי סאבות וכן הגיה הר' יהוסף ז"ל וכתב ובס"א הגיהו סאגות ע"כ:
כל משמשי משמשיו של אדם בשעת המלאכה ושלא בשעת המלאכה טמא: כך צ"ל:
בפי' ר"ע ז"ל. ויש כלים שמניחין עליהם הכסוי תמיד פי' כגון כסוי של קופסא:
וכל שאינו אלא בשעת המלאכה: פי' כגון הדפוסים הנזכרים במתני':
תפארת ישראל
יכין
המלקוט: כיס עור שתולין להבהמה תחת אחוריה בשעה שדשה. כדי שלא תטנף התבואה כשתפיל גללים. ומלקוט הוא מלשון ילקוט. דהיינו כיס הרועה. והכא ר"ל כיס לקבל הצואה:
והחסים: העור שקושר לפני פה הפרה. וחוסמה כשהיא דשה. דגם ישראל מותר לפעמים לחסום פיה כשדשה. וכגון שדשה דבר המזיק לה כשתאכלנו. או כשדשה תרומה והקדש [כח"מ של"ח]. א"נ שחוסם פיה בנסעו עמה בדרך שלא תאכל בשדות אחרים:
והמדף של דבורים: הכלי שמעשנין עליו תחת הכוורת להבריח משם הדבורים שלא יעקצוהו בשעה שירדו הדבש משם. וכל הנך תשמישי בהמה מחשבו ולהכי אמק"ט:
והמנפה: פעכער בל"א. ואפי' יש לו ב"ק להרוח כפי הצריך להניף. אפ"ה לא מחשב כעשוי לקבלה:
כסוי של קופסא: כסוי עץ שמכסין בו תיבה קטנה ואינו מחובר בו בצירין. והרי יש בהכסוי ב"ק:
טמא: דאע"ג דכל הכסויין אמק"ט. מדהו"ל תשמישי כלים ואין להם שם בפ"ע [כפי"ד מ"ג]. אפ"ה בעשוי להשתמש בהכסוי תשמיש חשוב גם שלא בשעת תשמיש הכלי מק"ט [כפ"ב מ"ה ופי"ב מ"ג]. וה"נ מדשטח הכסוי שוה ופשוט למעלה. רגיל להניח עליו הדברים שלוקח מהתיבה והו"ל כעשוי לקבלה:
כסוי קמטרא: כסוי עגול שעל קאפפער:
טהור: דמדשטחו עגול אינו יכול להשתמש ע"ג:
כסוי תיבה: כסוי עץ של תיבה גדולה. וכל הנך כסויין דמשנתינו מיירי שאינן מחוברין להכלי וכסוי תיבה דטהור. היינו מדאין לו ב"ק. וגם אינו יכול להעמיד ע"ג כלים מדגבוה התיבה. יותר מכדי הושטת היד:
כסוי טני: כמו טנא בלשון מקרא. ור"ל כסוי של סל:
והמכבש של חרש: פרעססע של בעלי מלאכת עץ כבוי מייסטער וטישלער שכולן נקראים בלה"ק בשם חרש. ויש להן מכבש כזה. שעשוי מב' דפין כבדים. שכובשין ומיישרין ביניהן נסרים שנתעקמו או שאר דברים [ונ"ל דדוקא נקט חרש. ולאפוקי מכבש של כובסין [כספ"כ דשבת] יש לו ב"ק ומק"ט]:
והכסת שתחת התיבה: כסת דעקקע שמשימין תחת התיבה שלא תתרקב מלחלוחית הקרקע:
והקמרון שלה: מכסה עגול שנוטין אותה כאהל ממעל להתיבה. ומשתמש רק בשעה שהתיבה מלאה שלא ירדו גשמים לתוכה [כפי"ח מ"ב]:
ואנגלין של ספר: תיק לספר. וי"א דפוס לעשות עליו נרתק לספר:
בית הנגר: הנרתק שטומנין בו הנגר. והוא הבריח שסוגרין בו הדלת נמצא שנרתק זה משתמש רק שלא בשעת מלאכה של הנגר:
בית המנעול: נרתק למסגר שבדלת. וכל הנרתקין הללו הן של עץ או של עור:
ותיק כנורת: מיירי שיש להנבל והכנור עצמו ב"ק לתשמיש [ועי' לעיל פט"ו מ"ו]. דאל"כ אם הן אמק"ט. איך יהי' התיק המשמש להן מק"ט ומה קמ"ל:
והאמום של גודלי מצנפות: הוא דפוס כעין ראש. שעושין עליו מצנפת לנשים. נמצא שמשתמש רק בשעת מלאכה:
והמרכוף של זמר: מלת מרכף הוא כמו מרכב. בחלוף אותיות בומ"ף. ור"ל הכא כמין מושב שמרכיבין עליו הכלי זמר בשעה שמזמר בו. וגם הוא אינו משתמש רק בשעת מלאכה:
ורביעית של אליית: רביעה לשון ישיבה או שכיבה הוא. כמ"ש ארחי ורבעי זרית. והכא מיירי בכלי זמר שהאשה המקוננת יושבת עליו ומזמרת בו. ונקרא בתנ"ך מנענעים וסד"א מדיושבת עליו בשעה שמזמרת בו. להכי הו"ל כמשמשת לאדם וכלים ומק"ט. קמ"ל דמדיושבת עליו רק לעתים רחוקים. דמיתה לא שכיחא [יומא די"ג]. להכי לא מחשב תשמישי אדם. ומה"ט לא פליג עלה ר"י כדפליג לעיל בזה [פט"ו מ"ו]:
וגנוגנית העני: הוא כעין זאנען שירעם שיש להעני להגן עליו כשהולך בחמה [רב"א. אולם להר"מ והר"ש כל בעל מלאכה נקרא בתנ"ך בשם עני. שנאמר כי עני הוא. ור"ל הכא כעין מגן שנוטה הבעל מלאכה על עצמו. בשעה שעושה מלאכתו בחמה] ומדאינו עשוי רק להצילו מקרני חמה. הו"ל כעשוי להציל מזיע ומטינוף ואמק"ט. מדאינו נקרא כלי תשמיש [כמ"ו]:
וסמוכות המטה: שסומך בהן המטה שלא תתפרק ותפול:
וטפוס של תפלה: הוא הדפוס שעושין עליו בתי התפילין:
ואמום של עושה סותות: דפוס לארוג עליו כסות כאבנט וכדומה:
הרי אלו טהורים: דכל הנזכרים במשנתינו הם או פשוטי כ"ע או עור שמשתמשין לעיקר הכלי רק בשעה שמשתמשין בעיקר הכלי ההוא. או שהטפל הזה משמש לעיקר הכלי רק בשעה שאין משתמשין בעיקר הכלי. או שיש להטפל ב"ק. אבל הב"ק ההוא עשוי רק להגן ולהציל גוף האדם ממילי דלא ניח"ל. ובכל כה"ג אמק"ט:
כל משמשי משמשיו של אדם: ככסוי ונרתק כשהן פשוטי כ"ע ועור. ומשמשין לשאר כלים:
בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה: ר"ל אם גם כשעיקר הכלי ריקן מניח עליו הכסוי. וכ"כ בנרתק. אם בין בשעה שמשתמש או אינו משתמש בעיקר הכלי. מניח עליו הנרתק:
וכל שאינו אלא בשעת מלאכה: ונ"ל דכ"ש באינו משתמש בהן רק שלא בשעת מלאכה. כתיק נבלין. וכינורות. ובית נגר ומנעל שאינו מניח בהן עיקר הכלי רק בשעה שאינו משתמש בהן. ג"כ אמק"ט:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת