רי"ף על הש"ס/ברכות/דף ד עמוד א
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאכנישתא אחריתי. אבל איכא חד מינייהו, לית לן בה.
ף0071אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, כל הקובע מקום ף0072לתורתו, אויביו נופלין תחתיו, שנאמר: "ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו" וגו' (דברי הימים א יז).
ף0073אבא בנימין אומר: אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א ח), במקום שיש רינה שם תהא תפילה. ואמר רבי יוחנןף0074 משום רבי יוסי בן זמרא: אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, ף0075שנאמר: "ואני תפילתי לך ה' עת רצון" (תהלים סט); אימתי עת רצון? בשעה שהציבור מתפללין. רבי יוסי בר חנינא אמר מהכא: "בעת רצון עניתיך" (ישעיהו מט). רב נחמןף0076 אמר מהכא: "הן אל כביר ולא ימאס" (איוב לו). תניא נמי הכי: מנין שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילתן של רבים? שנאמר: "הן אל כביר ולא ימאס", וכתיב: "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי" (תהלים נו). אמר הקדוש ברוך הוא: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומצוי בבית הכנסת, מעלה אני עליו כאלו פדאםף0077 לבני מבין האומות עד סוף כל הדורות.
אמר ריש לקישף0078: כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל, נקרא שכן רע, שנאמר: "כה אמר ה' על כל שכני הרעים" וגו' (ירמיהו יב), ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו, שנאמר: "הנני נותשם מעל אדמתם" (שם). אמרו ליה לרבי יוחנן: איכא סבי בבבל. תמה. אמר, מכדי כתיב: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם – על האדמה"ף0079 (דברים יא) הוא דכתיב, אבל בחוצה לארץ לא. כיוון דאמרי ליה דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר: היינו דקא מהניא להו, כדאמר להו רבי יהושע בן לוי לבנוהי: קדימו וחשיכו לבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי. אמר רב אחא בר חנינא, מאי קרא? "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי" (משלי ח), וכתיב: "כי מוצאי מצא חיים" (שם).
גרסינן בפרק שלושה שאכלו כאחתף007A, אמר רבי יהושע בן לוי: לעולם ישכים אדם לבית הכנסת, כדי שיימנה מעשרה ראשונים, שאפילו מאה באין אחריו, נוטל שכר כולם. שכר כולם סלקא דעתך?! אלא אימא נוטל שכר כנגד כולם.
007Bאמר רב חסדא: לעולם ייכנס אדם שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל, שנאמר: "לשמור מזוזות פתחי" (משלי ח לד).
אמר ליה רבא לרפרם בר פפא: לימא לן מר מהנך מילי מעליותא דאמרת לן משמיה דרב חסדא במילי דבי כנישתא. אמר ליה, הכי אמר רב חסדא: מאי דכתיב, "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב" (תהלים סד)? אוהב ה' שערים המצויינין בהלכה יותר מכל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבעולם. והיינו דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. רב אמי ורב אסי, אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא - לא הוו מצלי אלא ביני עמודי היכא דיתבי וגרסי. אמר אביי: מריש הואי גריסנא בנו ביתאי ומצלינא בבי כנישתא. כיוון דשמעיתא להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא, לא הוי מצלינא אלא היכא דהוי גריסנא.
ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מאי דכתיב, "ועוזבי ה' יכלו" (ישעיהו א)? זה המניח ספר תורה כשהוא פתוח ויוצא. רבי אבהו נפיק בין גברא לגברא. בעי רבא: בין פסוקא לפסוקא מאי? תיקו.
רב ששת הוה מהדר אפיה וגריס. אמר: אנן בדידן ואינהו בדידהו. ואמרו רבנן: דווקא רב ששת, דתורתו אומנתוף007C; אבל להורות לאדם ששואל לפי שעה או לפרש דבר, אסור, דהא אמר רבה בר רב הונא: כיוון שנפתח ספר תורה, אסור לספר אפילו בדבר הלכה.
אמר רב
מלשון "הא דעיילו בבר, והא דעיילו בלא בר" (סוכה מה ב). ויש גורסין בדו בר, ומפרשין אותו: מלבך אתה בודאם, ורוצה לומר: כזבן, רשות אחרת קיימת לפני בוראך, שאינך מתפלל כמו כל הקהל.
כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלין תחתיו שנאמר ושמתי מקום לעמי ישראל וגו' — פירוש, זה הפסוק נאמר על בית המקדש, שהקב"ה היה משרה שכינתו שם, ובזכותו היו ישראל יושבים לבטח ולא היו מפחדים מהאויבים. ועכשיו שאין בית המקדש קיים, מקום התורה במקומו, כדאמרינן (ברכות ח א): מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד; ולפיכך בזה ינצל מהאויבים. ואפילו מי שאינו יודע אלא מעט, יש לו לקבוע באותו מקום וללמוד במה שיודע, כדי שיזכה לזה, ויחשוב בענייניו ויכנס בלבו יראת שמים. ואם אינו יודע כלל, יש לו ללכת לבתי המדרשות, ושכר הליכה בידו.
אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין — ואומרים הגאונים ז"ל, שאפילו כשאין האדם הולך לבית הכנסת, יש לו לשער שיתפלל בשעה שמתפללין הקהל. ועוד אמרו שאפילו כשאין הצבור מתפללין, יש לו לאדם להתפלל בבית הכנסת, מפני שהוא קבוע ומיוחד לתפילת צבור. והא דאמרינן אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, איירי בשאין תורתו אומנותו, אבל תורתו אומנותו – מתפלל בבית מדרשו, כדבעינן למימר קמן.
מעלה עליו הכתובת0071 כאילו פדאם לבני וכו' — פירוש, כשהיה בית המקדש קיים, היה זכות המקדש במקום זכות תורה וגמילות חסדים ת0072 ועכשיו הם במקום בית הכנסתת0073, וכשעוסק בהם, נמצא שבזכותו עומדים ישראל כאילו היו נפדים, ובית המקדש בנוי על מכונו. ולפיכך אמרו שמעלה עליו הקב"ה כאילו הוא פדאם, כיון שעומדין בזכותו כמו נפדים.
אלא אימא נוטל שכר כנגד כולן — כלומר, כל אחד ואחד מעשרה הראשונים, נוטל שכר כנגד כל הבאים אחריהם. וטעם הדבר, מפני שהשכינה שורה בבית הכנסת כשיש שם צבור, דכתיב: "אלהים נצב בעדת אל".
לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל — הטעם, מפני שלא ייראה כמי שרוצה לצאת ואינו נהנה בישיבת בית הכנסת. ודווקא בימיהם, שלא היה מקום מיוחד לכל אחד ואחד; אבל עכשיו, שכל אחד ואחד מכיר את מקומו, אם יש לו מקום מיוחד אצל הפתח אין בכך כלום, שדבר ידוע הוא שאינו יושב שם אלא דרך קביעות. ולפי דרך זה, נראה דמי שאין לו מקום ידוע אצל הפתח, שאין לו לשבת שם. ואית דמפרשים שישהה כזה השיעור.
אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, אוהב הקב"ה שערים המצויינין בהלכה וכו' — כלומר, הפסוק לא בא להשמיענו שאוהב הקב"ה שערי בתי הכנסיות משערי בתים אחרים, שזה דבר פשוט הוא, ומה חידוש יש בזה? אלא ודאי רוצה לומר, שאוהב הקב"ה שערי ציון מכל בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכמו שאוהב בית המקדש יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, כך אוהב השערים המצויינין בהלכה, כלומר ששם קביעות התורה וההוראות בכל יום, יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, שלומדים בהם לפי שעה דרשות או פסוק. מפני שהמקומות הקבועים הם במקום בית המקדש, כדאמרינן: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. וכמו שהמקדש חביב יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, כך מקום קביעות התורה חביב משאר בתי כנסיות ובתי מדרשות שאינם קבועים.
אלא ביני עמודי היכא דהוו יתבי וגרסי — פירשו רבני צרפת ז"ל, שאפילו בלא עשרה היו עושין כן, מפני שיותר נכון להתפלל יחידי במקום ששם קביעות התורה יומם ולילה מלהתפלל בבית הכנסת בצבור, כדאמרינן: אוהב הקב"ה שערים המצויינין בהלכה יותר מבתי כנסיות. ורבינו משה ז"ל פירש, שלא אמרו אלא בעשרה. ואם תאמר: כיוון שבעשרה היו מתפללין, מה חידוש בא להשמיענו, שחשוב מקום קביעות התורה יותר מבית הכנסת? שהרי כמו בבית הכנסת עושין! יש לומר, שבא להשמיענו שאף על פי שבבית הכנסת מתקבצין הרבה בני אדם, וברב עם הדרת מלך, אפילו הכי יותר היו רוצים להתפלל בעשרה בלבד בבית מדרשם מלהתפלל בבית הכנסת עם הצבור. ואומר מורי הרב נר"ו, שאפילו לדעת רבינו משה ז"ל אין צריך עשרה אלא למי שדרכו ללכת מביתו ללמוד במקום אחר, דכיוון שדרכו להתבטל מלימודו בשעה שהולך ללמוד, יש לו להתפלל בעשרה או ללכת לבית הכנסת; אבל מי שלומד בביתו כל היום במקום קבוע ותורתו אומנותו, אין לו ללכת לבית הכנסת ת0074 אם לא ימצא עשרה, מפני שנמצא מתבטל מלימודו בשעת הליכה, וטוב לו שיתפלל ביחיד משיתבטל כלל. תדע, שהרי תפילה עצמה היו מבטלין גדולי החכמים מפני הלימוד, כמו שמצינו שרבי שמעון בר יוחאי לא היה מתפלל אלא משנה לשנה, ורבי יהודה הנשיא מחדש לחדש, כדי שלא יתבטלו מתורתם. וכיון שהלימוד לא היו מבטלין אותו מפני התפילה עצמה, כל שכן שאים לו לבטלו מפני ההליכה, שיותר טוב שיתפלל בביתו בלא עשרה משיתבטל ללכת לבית הכנסת או למקום אחר. מפי מורי הרב נר"ו.
רבי אבהו נפיק בין גברא לגברא — לכאורה משמע דדווקא לצאת מותר בין גברא לגברא, אבל לדבר בבית הכנסת אסור, כדאמרינן (סוטה לט א): כיוון שנפתח ספר תורה, אסור לספר. ואף על פי שסוגרים הספר בינתיים, אפילו הכי אסור, שלא אמרו: כל זמן שפתוח, אלא: כיוון שנפתח, דמשמע שנפתח הפעם הראשונה, אסור לספר כלל עד שיסיימו כל הפרשה. מפי מורי הרב נר"ו.
בין פסוק לפסוק מאי? תיקו — פירוש, מנהגם היה לתרגם כל פסוק ופסוק כדי להבין לדלת עם הארץ, ומיבעיא לן אם מותר לצאת בשעה שמתרגמים כמו שמותר לצאת בין גברא לגברא. וסליקו בתיקו, והוי ליה תיקו דאורייתא ולחומרא.
רב ששת הוה מהדר אפיה וגרוס וכו' — כתב הרי"ף ז"ל בשם הגאונים, דדווקא רב ששת שתורתו אומנותו, אבל להורות לאדם אחר אסור. ואית דמפרשים דדווקא רב ששת
הערה ת0071: נ"ב: מעלה אני עליו. מהרא"י.
הערה ת0072: נ"ב: ובית הכנסת. ב"ח.
הערה ת0073: נ"ב: ועכשיו הם במקום המקדש. ב"ח.
הערה ת0074: נ"ב: אף אם לא. ב"ח.
אחריתי.
עת רצון — אלמא יש עת שהוא של רצון.
הן אל כביר ולא ימאס — ר0071.
פדה בשלום נפשי — זהו מי שעסק בדברי שלום ר0072 התורה, דכתיב: וכל נתיבותיה שלום. וכן גמילות חסדים [נמי] שלום הוא, שמתוך שגומל חסד בגופו לחבירו, מכיר שהוא אוהבו ובא לידי אהבה ושלום.
ומצוי בבית הכנסת — דכתיב: "כי ברבים היו עמדי", שהתפלל ברבים עם הצבור.
מקרב לי — מן המלחמות הבאות עלי.
על כל שכני הרעים — ואין יכול לו להיות שכן רע להקב"ה אלא שאינו בא להשרות את שכינתו בבית הכנסת.
שיעור שני פתחים — רוחב, יש לו להיכנס ולהתפלל.
כשהוא פתוח — לקרות בה.
בין גברא לגברא — כשסיים אחד משבעת הקרואים לקרוא, קודם שעומד אחר.
הוה מהדר אפיה — היה מחזיר פניו מן הצבור ולומד.
הערה ר0071: נ"ב: תפלת הרבים לא ימאס. ב"ח.
הערה ר0072: דהיינו. ב"ח.
הן אל כביר לא ימאס — הרבים וכו'.
על כל שכני הרעים — והיאך אפשר שכן רע להקב"ה? אלא זה שאינו בא להתראות בבית שכינתו.
הנני נותשם — סיפיה דקרא הוא.
מקדמי — שחרית.
מחשכי' — ערבית.
מהדר אפיה וגריס — כשקורין בספר תורה.
וקאמרי רבנן דווקא רב ששת דתורתו אומנותו — ויש לפרש דרב ששת מאור עיניים הוה, וכיוון שאי אפשר לו לקרות בתורה שבכתב, דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, לא היה רוצה לבטל תלמודו מפני שמיעתן.
והא דקאמר: אנן בדידן ואינהו בדידהו — דווקא רב ששת דמאור עיניים הוה ולא שייך בקריאת דברים שבכתב, אבל אינש אחרינא לא.
א. לשון ריא"ז: מי שאינו יכול לילך לבית הכנסת, מקבץ עשרה ומתפלל. ואם אינו מוצא עשרה, יכוין להתפלל בשעה שהצבור מתפללין. עד כאן לשונו.
ב. ואפילו הוא אנוס, שאינו יכול לילך לבית הכנסת, טוב לו לכוון השעה שהצבור מתפללין. טור.
ג. יש מפרשים, שישהה שיעור ב' פתחים קודם שיתפלל. ואומר מהר"מ ז"ל, דדווקא כשהפתח מביט ברשות הרבים; אבל אם אינו מביט ברשות הרבים, אין לחוש. והטור כתב דבכל עניין צריך שייכנס לפנים מבית הכנסת כשיעור ב' פתחים.
ד. כתב הרא"ש: האידנא טוב הוא שגם תלמידי חכמים ילכו לבית הכנסת להתפלל, כי זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד, וגם אין תורתנו אומנותנו, וגם אם אין ת"ח מתפלל עם הצבור, ילמדו אחרים ק"ו ממנו ולא יחושו על התפילה, ונמצאו בתי כנסיות בטלות, כי לא ידונו אותו לכף זכות שאינו בא בשביל לימודו. עד כאן טור. ומזה ראיה לאותם תלמידי חכמים שעוסקים בתורה בבית הכנסת ביום הכיפורים בשעה שהצבור מתפללים, ומשמיטים עצמם מלהתפלל אותם התחינות והסליחות והבקשות עמהם, דלאו שפיר עבדי.
ה. כתב הרא"ש: ואם תאמר, הא אמרינן בסוטה פ' ואלו נאמרים: כיוון שנפתח ספר תורה אסור לדבר ואפילו בדבר הלכה, שנאמר: "ובפתחו עמדו כל העם"? ואין לומר: שאני הכא דמהדר אפיה; דאם כן הוה ליה לאתויי מילתא דרב ששת התם, לאשמועינן דבכהאי גוונא שרי. ונראה לי לפרש, הא דקאמר התם אסור לדבר, היינו דווקא בקול רם, לפי שמעכב את אחרים מלשמוע; אבל בלחש שפיר דמי. והא דמהדר אפיה, הוא הדין לא מהדר אפיה מצי למגרס בלחש, אלא רבותא נקט, אפילו במהדר אפיה שנראה כמניח ספר תורה שרי. והוא היה מהפך פניו, כדי שיכוון לבו בגירסתו. והרי"ף פירש, דווקא רב ששת שתורתו אומנותו, אבל להורות לאדם ששואל לפי שעה ולפרש דבר איסור – לא, עד כאן לשונו.
ו. וכן כתב מיימון. אמנם כתב: הני מילי דאסור לספר, בדליכא עשרה דצייתי לספר תורה; אבל אי איכא עשרה דצייתי, שפיר דמי, עד כאן. וסמ"ג פירש דהא דאסור לספר, היינו דווקא בקול רם, לפי שמונע אחרים מלשמוע, אבל בלחש שרי, עד כאן.
חידושי אנשי שם
שיטת ריב"ב
שיטת ריב"ב על הרי"ף (רבנו יהודה בר ברכיה)
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)
הערות
הערה ף0072: גירסת הגמ': לתפילתו.
הערה ף0074: נ"ב: בגמ' הגירסא: משום ר' שמעון בן יוחאי, מאי דכתיב: "ואני תפילתי" וגו'? אימתי עת כו'. ב"ח.
הערה ף0076: נ"ב: באשרי כתוב: רב נחמן בר יצחק; ובגמרא גרסינן: רב אחא בר חנינא אמר מהכא: "הן אל כביר ולא ימאס תם", וכתיב: "פדה בשלום נפשי". תניא נמי הכי: ר' נתן אומר: מנין וכו'. ב"ח.
הערה ף0077: נ"ב: לשון הגמ': פדאני לי ולבני מבין אומות העולם. ב"ח.
הערה ף0078: נ"ב: אמר ר' לוי. הגא"י.
הערה ף0079: נ"ב: וגו'. ב"ח.
הערה ף007C: נ"ב: עיין מגילה פרק היה עומד סי' אלף קמא. ב"ח.