מלחמות ה' על הרי"ף/ברכות/פרק א

דף ב עמוד אעריכה

כתוב בספר המאור: תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר פעמים שאדם קורא את שמע שתי פעמים בלילה וכו'. איכא דמתני לה להא דרבי אחא בר חנינא אהא דתניא: רבי שמעון בר יוחאי אומר משום רבי עקיבא: פעמים שאדם קורא את שמע שתי פעמים ביום. כתב עלה הרב אלפסי ז"ל: הני כולהו הלכתא נינהו וכולהו, כדכתיבא בהלכות. ואנן קשיא לן בדברי הרב ז"ל, היכי מזכי שטרא לבי תרי? דהא הלין תרתי ברייתא דרבי שמעון פליגי אהדדי... עד וכברייתא בתרייתא קיימא לן, משום דפסק אביי לקריאת שמע כוותיקין.

אמר הכותב: ותמה על עצמך, אי הכי, היכי לא רמינן דרבי שמעון אדרבי שמעון, ואי איכא לדחויא – לקשי ולפרוק: הא דידיה, הא דרביה! דהכי הוא אורחיה דתלמודא בכל דוכתאן0031. ותו, תיקשי דרבי עקיבא אדרבי עקיבא. דהכא תניא, לאחר הנץ החמה; ולקמןן0032 תניא, רבי עקיבא אומר: כדי שיכיר בין חמור לערוד.

ועוד, מה זו סמיכה שסמך על דברי אביי, שלא לצאת בקריאת שמע של יום קודם לזמן הזה? הא ודאי טעמא דאביי כטעמא דברייתא, דקתני: "כדי שיהא סומך גאולה לתפילה, ונמצא מתפלל ביום", והכאן0033 קאמר: לתפילהן0034 מאימתי זמנן בשחרית? כאחרים, דהא פסקינן כוותייהו, אבל בקריאת שמע עדיין צריך לאחר עד כדי שיהא גומרה עם הנץ החמה, ויתפלל ביום; דשמעת מינה בהדיא, דמשום דבעינן תפילה ביום הוא. וקרא נמי דרבי זירא – לתפילה הוא; וכדמוכח נמי בפרק תפילת השחרן0035. והא ליתא אלא בלכתחילה, אבל אם התפלל משעלה עמוד השחר – אין צריך לחזור ולהתפלל, דתנןן0036: "תפילת השחר עד חצות", וכדתניאן0037: "השכים לצאת לדרך, מביאין לו שופר ותוקע, ועומד ומתפלל". ואפילו לרבי שמעון בן אלעזר דפליג עלה, הא פירשו בגמרא, משום דמסמך גאולה לתפילה עדיף ליה; הא לאו הכי, זמן תפילה הוא. מעתה, אם קרא קריאת שמע והתפלל קודם הנץ החמה, יצא. ועוד, שהדבר ידוע מכמה מקומות בגמרא, שאם לא סמך גאולה לתפילה – יצא, ובין שביטל בשוגג ובין שביטל במזיד.

וכיוון שכן, לאביי, שאין זמן הנץ החמה לקריאת שמע אלא משום שיסמוך גאולה לתפילה ויתפלל עם השמש, אם קרא קריאת שמע קודם הנץ החמה, ולא התפלל עד לאחר הנץ החמה, דבר ברור הוא שיצא, אלא שלא קיים מצווה, כלומר סמיכת גאולה לתפילה. ולא עוד, אלא שצורת הגמ' מוכחת שכך היה מנהג חכמים שלא לסמוך גאולה לתפילה, שהרי אמרו: אדם גדול הוא ושמח במצוות הוא, זימנא חדא סמך גאולה לתפילה ולא פסק חוכא מפומיה. ועוד אמרו: אינו ניזוק כל אותו היום, אמר רבי זירא: אנא סמכי. והרי דבר גדול הוא אפילו לאדם גדול, שהרי המלך חזקיה התפאר בעצמו ותלה בזכותון0038. מפני זה הוא נראה שהוא שבח גדול, ודבר שאי אפשר לקיימו בכל יום, לפי שאין אדם יכול לכווין ולקרות בכדי שיגמור עם הנץ, ולהתפלל מיד ביום; והיו מקדימין וקורין קריאת שמע, ולא היו רוצים להתפלל אלא עם השמש. לפיכך לא היו סומכין גאולה לתפילה. והיו משבחין "הסומך גאולה לתפילה", ולא אמרו: "הקורא קריאת שמע בעונתה", או "המתפלל בעונתה", משמע שהכל היו עושין כהלכה, אלא שלא היו סומכין. וכן כתב רבינו הגאון ז"ל.

אלא ודאי לא נאמרו דברי ותיקין אלא למצווה מן המובחר, והרי לא אמר: "מאימתי קורין שמע בשחרית? ותיקין אומרים: משעת הנץ החמה" או "עם הנץ החמה"; ואי סלקא דעתך לעיכוב, לא משתמיט תנא דתני כולהו זמנין בערבין ובשחרין, דניתני הנץ החמה ב"מאימתי"! אלא בשבחן של ותיקין דיברו חכמים. ובא אביי לומר שלעולם יעשו כל אדם עצמן כוותיקין כל שאפשר, משום הכי אמר: "לקריאת שמע כוותיקין"; דבעי סמיכת גאולה לתפילה, ובעי תפילה עם השמש, כלומר: סמוך להנץ מאחריו מיד, והלכך הוותיקין גומרין עם הנץ. ושאינו יכול לכוון כן – מתחיל עם הנץ וסומך תפילה להנץ בכל כוחו, וזהו סימן של נברשת של הלני לשאר עמא דבירושלים, דכשניצוצין נתזין הימנה אחר הנץ החמה הוי. וכן אמרו בירושלמי אפיסקא דמתניתין: עד הנץ החמה – כדי שתהא החמה מטפטפת על ראשי ההרים. וטעה בעל המאור בזה בגירסתו ובפירושו. מכל מקום למדנו, שלא נאמר עם הנץ החמה אלא למצוה כוותיקין, ולכשיתקיים מקרא שכתוב: "ועמך כולם צדיקים", יהו כל ישראל כוותיקין ולא יהו לעולם ניזוקין. וכך שנויה בפרק תפילת השחר: "מצותה עם הנץ החמה". ובתוספתא קתני רישא דההיא: "מאימתי קורין את שמע בשחרית? אחרים אומרים: כדי שיהא חבירו ברחוק ד' אמות ומכירו. מצותה עם הנץ החמה, כדי שיהא סומך לה תפילה ונמצא מתפלל ביום". ובירושלמי נמי איתא, "אית תנוי תני, בין זאב לכלב, בין חמור לערוד. אית תנוי תני, כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ד' אמות ומכירו. אבל אמרו: מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך לה תפילה, נמצא מתפלל ביום. אמר ר' זעירא: אנא אמרית טעמא, "ייראוך עם שמש". אמר מר עוקבא: הוותיקין היו משכימין וקורין אותה, כדי שיסמכו תפילתן עם הנץ החמה". כלומר שהיו מקדימין וקורין אותה קודם הנץ החמה, כדי שיהו גומרין אותה וסומכין תפילתם עם הנץ החמה. הא למדנו שלא אמרו הנץ החמה אלא למצוה מן המובחר לוותיקין, מקדים וגומר עם הנץ החמה; ושאינו מכוין כל כך, מתחיל עם הנץ וסומך, כדפרישית. אבל זמנה כמו ששנינו, "מאימתי קורין את שמע בשחרית" וכו'.

וזה דבר פשוט ומפורסם, ולא הוצרכנו לדברי רבינו אלא בזה שאמר, דמודים חכמים לרבי שמעון דיוצא בה משעלה עמוד השחר בדיעבד, ואין שיעורין ב"אימתי קורין" אלא לכתחילה. ועוד ממקומו הוא מוכרע, שהרי אף לר' שמעון משום ר' עקיבא, קודם הנץ יממא הוא, והאי דנפיק ביה בליליא משום דאיכא מיעוטא דאינשי דגנו ההיא שעתא. ואי משום דמיעוטא דגנו קרינא ביה "בשכבך" ונפיק בשל לילה ביום – משום רובא דקמו לא קרינן ביה "ובקומך" למיפק בה לשל יום ביום?! ואם תאמר: זמנו של זה לא זמנו של זה – היה לו לצאת בשל יום, דיום הוא וזמן קימה הוא לרובא, ולא ליחוש למיעוטא דגנו.

ומן התימה שאני תמה על דברי הרב רבי אפרים אלו המעותקים בספר הזה, שהרי שנינו משנה שלימה: אין קורין את המגילה בלילה וכו' עד הנץ החמה, וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר; שמע מינה כל דבר שמצוותו ביום משעת הנץ החמה, ואם עשה משעלה עמוד השחר כשר, ומה חידוש נתחדש להם בקריאת שמע ותפילה יותר משאר המצוות שהאריכו עלינו את הדרך? ועיקר זמנים הללו שתקנו חכמים לכל המצוות, כלומר משעלה עמוד השחר ועד צאת הכוכבים, למדוה בגמ' בשלהי פרק הקורא את המגילה מדכתיב: "ואנחנו עושים במלאכה חצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים" (נחמיה ד, טו), ומכאן למדו חכמים לזמן קריאת שמע בערבין בריש פירקין. הא כל הדברים שווין.

אבל הרוצה לפרש שיהא כל דברי חכמים קיימים, יסמוך על דברי רבינו הגדול ז"ל בזה. וכך עיקרן של דברים, שזמן קריאת שמע לקיים מצות חכמים עד חצות; ואם עבר עליו חצות לילה בשינה או בפשיעה אחרת חייב מיתה. אבל קורא הוא עד שיעלה עמוד השחר ואפילו לכתחילה, דוודאי לילה הוא לכל דבר. משעלה עמוד השחר נעשה יום לכל דבריו, ואף על פי כן, כיון דכתב רחמנא "בשכבך" ולא כתב 'בבוקר ובערב' היה ר' שמעון אומר משום ר' עקיבא שיוצא ידי חובתו של לילה בדיעבד, דהא איכא אינשי דגנו בההיא שעתא. ואף על גב דמיעוטא הוא, כיון דאפקיה רחמנא בלשון יחיד – משמע "בשכבך דידך", כדדרשינן בפרק היה קורא "בלכתך דידך". וכיון דאיכא אינשי דגנו ואיהו נמי לא קרא עדיין, מצי קרי עד הנץ החמה. ומכאן ואילך ליכא דגני, ואי משום בני מלכים, ניעורין הם במיטתן ואינן רוצין לעמוד עד שלש שעות.

ואפשר שלא אמרו כן אלא כשביטל באונס, והיינו דקתני "שתי פעמים ביום", ופשטיה בגמרא לעולם יממא הוא, כלומר שאין זמנה של קריאת שמע דערבין אלא


הערה ן0031: ראה ערובין יא ב; ערובין לה ב; ראש השנה לד ב; בבא קמא ל א; בבא בתרא קטז א; מכות טז א; חולין קיג ב.

הערה ן0032: ברכות ט ב.

הערה ן0033: נראה דצ"ל: והכי. ועל אביי קאי.

הערה ן0034: לפנינו הגירסא: לתפילין. ואפשר שהרמב"ן גרס "לתפילה". אמנם מדקאמר "זמנן" בלשון רבים נראה דט"ס היא בדברי הרמב"ן וצ"ל "לתפילין", כלפנינו.

הערה ן0035: ברכות כו א.

הערה ן0036: שם; ולא ברור מה ראייה מביא ממשנה זו. ואפשר דהכי קאמר: כשם שמבואר שם שאין לתפילת השחר שיעור למטה, ואף אם איחר ולא התפלל מיד לאחר הנץ החמה כוותיקין – מתפלל עד חצות ויוצא ידי חובתו, ממילא הוא הדין שאין לה שיעור למעלה, שאין זמן הוותיקין מונע מלצאת ידי חובתו אם התפלל קודם לכן.

הערה ן0037: ברכות ל א.

הערה ן0038: מימרא דרב יהודה אמר רב, ברכות י ב.

דף ב עמוד בעריכה

באונס, וכדתניא: הלל שבלילי פסחים ואכילת פסחים וקריאת שמע של ערבית מצותן עד שיעלה עמוד השחר, ואיתוקמא כר' עקיבא. ואפשר דרבי שמעון משמיה דר' עקיבא לכל אדם היה אומר שיצא בכל דיעבד, ואפילו ביטל במזיד, אלא שלא סמכו חכמים על דבריו אלא בשנאנס. והיינו בשעת הדחק, כדאסיק בגמ'; הא בלא אונס הלכה כרבן גמליאל דמתניתין, כדרב יהודה אמר שמואל, דלא אשכחן אמורא דפליג עליה, והכי פסיק קמאי, רבינו האי ורבינו חננאל, והכי אמר רבי יצחק בן גיאת משום דכולהו רבוואתא. וזה כעניין שאמרו בירושלמי: הלכה כר' יהושע בשכירו; וכי יש הלכה בשכירו? אלא כך היא הלכה, ולמה אמרו בשכירו? כדי שיהא אדם מזרז עצמו לקרותה בעונתה. ודוגמת זה בגמ' דילן בפרק תפילת השחר, אמר ר' יצחק אמר רבי יוחנן: כגון שביטל במזיד. אף כאן, אין שעת הדחק ראיה לשלא מתוך דוחק. וכיוצא בה במסכת שבת פרק כירה, אמרי ליה רב כהנא ורב אשי לרב: הלכתא הכי? אמר להו: כדאי רבי שמעון בן יוחאי לסמוך עליו בשעת הדחק; אלמא אין למדין הלכה משעת הדחק. והכי נמי מוכח בהדיא בפרק קמא דנדה. הלכך כיון שפסקו רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' גמליאל סתם, ומסקנא כדרבי יהושע בן לוי כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, אנן נמי הכי פסקינן במאי דמתפרש בגמ' ולא מפלגינן אמוראי אהדדי לחינם.

וזהו זמן קריאת שמע של ערבית; אבל בשל שחרית – משנה שלימה שנינו: "מאימתי קורין" וכו'. ואף על פי שהוא קורא קריאת שמע של ערבית עד הנץ משום דכתיב: "בשכבך" וחיישינן למיעוטא דגנו, מיהו ודאי משעלה עמוד השחר יום הוא לכל דינין שבתורה. ומפני שאין זמנו ידוע לכל אמרו במילה וטבילה והזאה דבעי ספירה ביום מהנץ החמה, דבר שהוא ברור לכל, שאם הקדים באלו פסל, והמאחר אינו מפסיד כלום, שאין הקדמתן מצוה וזמנן כל היום. ולעניין תמיד במקדש דכתיב "בוקר", קבעו האיר המזרח, שקדימתן מצוה. וכולן לא אמרן אלא לכתחילה ולמצוה. אלא לעניין קריאת שמע דשחרית, אף על גב דבעינן בוקר ואינה כל היום, כיון דכתיב "בקומך" ורובא דאינשי לא קיימי עד שיכיר אחד את חבירו, ועוד מפני שקבעו פרשת ציצית בקריאת שמע דכתיב "וראיתם (לו) [אותו]", הסמוך לו מפרשינן, לפיכך קבעו חכמים זמן קריאתה משיכיר בין תכלת שבציצית ללבן שבה. וכדתניא בפרק הקומץ: "וראיתם וזכרתם", ראה מצוה זו וזכור אחרת שתלויה בה, ואיזו? זו קריאת שמע, דתנן: מאימתי קורין את שמע בשחרין וכו'. וטעמא מפורשת בירושלמי: "וראיתם אותו", מן הסמוך לו, ומפרש התם מאן דאמר כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ד' אמות ומכירו כמאן דאמר בין תכלת ללבן, כלומר דחד שיעורא הוא.

והקורא קודם לכן לא קיים מצוה. וזו היא ששנו בברייתא במסכת יומא (דף לז:): הקורא עם אנשי משמר לא יצא ידי חובתו, לפי שמקדימין וקורין קודם לזמן הזה, ולא הגיע עדיין זמן פרשת ציצית ולא זמן ברכת יוצר אור שתקנו לפניה. ואפשר וקרוב היה הדבר לאומרו, דלרבנן לעולם לא יצא עד הזמן הזה, ומשנה חתוכה היא: "מאימתי קורין בשחרין", כמו שהיא חתוכה בערבין; אלא שרבינו הגדול ז"ל מסמיכה על דברי רשב"י, שהיה אומר: בשעת הדחק או בדיעבד, משעלה עמוד השחר יצא. והיינו דקתני: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה, ופרישו לה בגמרא, לעולם לילה הוא, כלומר לגבי קריאת שמע של שחרית לכתחילה; אבל דיעבד יצא, משום דמיעוטא דאינשי קיימי בההיא שעתא, וכתיב בקומך, בקומך דידך. והך סברא שייכא לה בסברא דידיה, דאמר משמיה דרביה דכי היכי דהתם חיישינן למיעוטא דגנו מדכתיב בשכבך, אף הכא נמי חיישינן למיעוטא דקיימי מדכתיב בקומך, וכל דכן הוא כדפרישית.

וליכא למימר, כיון דהוא זמן קריאת שמע דשל לילה, אם קרא לשל יום לא יצא; שהרי משיכיר בין חמור לערוד זמן קריאת שמע הוא לרבי עקיבא, או משהגיע זמן אחרים, קורין קריאת שמע של שחרית, ויוצא בשל ערבית. ול"ד, זהו שאמרו בגמרא: הא גופא קשיא, אמרת "ב' פעמים בלילה", אלמא לילה הוא. כלומר, לעניין קריאת שמע לילה הוא, ד"בשכבך" קרינן ביה וראוי הזמן הזה לקריאת שמע של ערבית ולא לשל שחרית; והדר תני איפכא, דאלמא יממא הוא. ופריק, לעולם לילה הוא. כלומר, לגבי קריאת שמע, דאילו לכל דינים שבתורה ודאי יום הוא. אלא לילה הוא לגבי קריאת שמע, ויוצא הוא נמי בשל ערבית; והאי דקרו ליה יממא לצאת בו לשל יום, משום מיעוטא. וכן פירשו פירכא אחריתי, ופירוקא, לעולם יממא הוא שיוצאים בה לשל שחרית, דשל יום ביום הוא, והאי דקרו ליה לילה משום מיעוטא, ולצאת בו בדיעבד משל ערבית.

ואנן השתא סמכינן אדרבן גמליאל בדיעבד, ואדרבי שמעון בתרייתא, וכדפסק בה: כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, דגמרא בהדיא הוא. וכיון דשייכי מימרי דר' שמעון אהדדי, סמך רבינו הגדול ז"ל בשל שחרית אדר' שמעון קמייתא, אע"ג דלישנא בתרא דרבי אחא בר חנינא אדר' שמעון בתרייתא אתמר; ועוד, שלא מצאו מי שחולק עליו בשל שחרית, אלא כל שיעורי חכמים לכתחילה הם כדפרישית. וההיא ברייתא דמייתי בגמרא במסכת יומא לא פליגי כלל, דהא תלמוד אנשי משמר יוצאין בה, ואנשי מעמד נמי לא היו מאחרים עד לאחר ג' שעות, והכי משמע בירושלמי. וכן היא באמת, לפי שלא היו צריכין לאחר כל כך מפני סדר התמיד, ובודאי שלא נשנית לר' אליעזר. ואם אחר זמן ממש היו עושין, לא היו יוצאין כלל, והיאך אפשר שהיו אנשי משמר ואנשי מעמד מבטלין מצות קריאת שמע ואמת ויציב דאורייתא לגמרי? והלא אפשר לאחר ולהקדים כדי לצאת ידי הכל! אלא ודאי מאי "לא יצא ידי חובתו", שלא קיים מצוה כהלכה, שאלו מקדימין וקורין קודם שיכיר בין תכלת ללבן, ואלו מאחרין עד לאחר הנץ החמה. ואפילו לר' יהושע, זמנה קודם הנץ הוי, דהוא זמן קימה לאינשי חוץ מבני מלכים. וכל לכתחילה בזמנים דרובא קרינן, בין בשכיבה בין בקימה וכדפרישית לעיל, ועוד, משום תפילה כוותיקין; אבל לחזור ולקרות אין לנו.

ושנינו כיוצא בה: כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו; ולא שיהא צריך לחזור ולאכול פסח מצה ומרור. ורי"ץ בן גיאת ז"ל כתב כן: לקריאת שמע כוותיקין, והקורא לאחר שעלה עמוד השחר יצא, שהרי אנשי משמר מקדימין וקורין, דתניא: הקורא עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא, שאנשי משמר מקדימין ואנשי מעמד מאחרין. פירוש, לא יצא ידי מצוה בזמנה, שהרי אמרו: "מצוותה עם הנץ החמה", עד כאן דברי הרי"ץ ז"ל.

ודקא קשיא לך, אי לא פליגי ברייתות אהדדי היכי אמר ר' שמעון משמיה דנפשיה: אחת קודם שיעלה עמוד השחר? יש לומר, ללמד שאפילו תיכף קריאת שמע של שחרית לעמוד השחר יצא, ולעולם לילה היא לשל ערבית, כדקתני "בלילה". וכן ר' שמעון משמיה דר' עקיבא בא ולמד שעד הנץ קורא של ערבית, ושל שחרית אפילו לאחר הנץ החמה יוצא ידי חובתו, להוציא מדברי תנא קמא דמתניתין דאמר עד הנץ החמה.

וזה מספיק, אבל העיקר שנראה לי שלא התירו לו חכמים שיהא קורא קריאת שמע של ערבית [ושל שחרית] בבת אחת זו אחר זו, אלא אם כן הנץ החמה בינתים או יעלה עמוד השחר. והדבר הזה יש לו שחר, ובו קיימנו דברי הרב הגדול ז"ל.

וזו שהוקשה לבעל המאור ז"ל מההיא דתניא: השכים לצאת לדרך מביאים לו שופר ותוקע וכו' – אינה קושיא; דהתם לאו שעת הדחק הוא לקריאת שמע, אלא לתפילה מעומד, ולא ראו לדחות מפני תפילה זמן קריאת שמע קודם שיכיר את חבירו. אבל היה מקום דחק לקריאת שמע עצמה, מקדים וקורא משעלה עמוד השחר. ובירושלמי מצאתי דתני בשם ר"ש בן יוחאי: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים אחת, לפני עמוד השחר ואחת לאחר שעלה עמוד השחר, ונמצא יוצא ידי חובתו וכו'. ושאלו: הא רבן גמליאל כר' שמעון בערבית, אף בשחרית כן? אמר ר' ייבה: כיון דמר רבי זעירא, תני אחוי דר' חייא בר אשי ודרב אדא בר חנא: הקורא עם אנשי משמר לא יצא, כי משכימין היו. וזה נראה כסיוע לסברתינו, שהקורא של שחרית קודם הזמן ששנו במשנתינו לדברי חכמים לא יצא, וברייתא דיומא פליגי על ר' שמעון וכדברי חכמים היא שנוי. אלא כיון שאנו רואין אנשי משמר שיוצאין מפני צורך שעתן, כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק ודיעבד. ובני תלמוד ירושלמי כך נסתפק להן: אם מודה רבן גמליאל לדברי ר' שמעון לכתחילה, או אינו סובר כך אלא דיעבד? הא בדיעבד, הכל מודים שיצאו, כאנשי משמר. וכן אתה מכיר מתלמוד זה שהם אינם גורסין בברייתא "בלילה" כמו שאמרם בגמרא שלנו, ולפיכך השוו להם רבן גמליאל ור' שמעון. מכל מקום, כלל הדברים, לשל ערבית כרבן גמליאל היא וכר' שמעון בתרייתא בשעת הדחק, כדאפסיק בגמרין בהדיא. ובשל שחרית למצוה מן המובחר כוותיקין, וזמנה אפילו לכתחילה כמתניתין; ובטלו מחלקותיו של בעל המאור מזה: