המאור על הרי"ף/ברכות/פרק א
דף א עמוד א
עריכה- מאימתי - הכי גרסינן וכך נמצא בגרסת הגאונים ז"ל, ומתנחי בה סימנא, "ויקרא אלהים לאור יום": "וממאי דהאי 'ובא השמש וטהר' – א] ביאת אורו הוא, ומאי 'וטהר' – טהר יומא", פירוש, שהיא שעת צאת הכוכבים? "דילמא ביאת שמשו הוא, ומאי 'וטהר' – טהר גברא", כלומר, שהוא טהור לאכול בתרומה משעת שקיעת החמה.
- ועל מה דאמרינן: "מכדי כהנים אימת אכלי תרומה, משעת צאת הכוכבים", עלה דייקינן: [ממאי] דהאי "ובא השמש וטהר" הוא שעת צאת הכוכבים? שמא אינו אלא שעת שקיעת החמה?
- ואית דמפרשי לה אברייתא, דתניא: "ביאת שמשו מעכבתו מלאכול, ואין כפרתו מעכבתו", וגרסי הכי: "ממאי דביאת שמשו היא, ומאי 'וטהר' – טהר יומא", שאי אפשר להביא כפרה מבערב? "דלמא ביאת אורו הוא", שהוא לפנות בוקר למחר? ומביאין ראיה לדבריהם מהכתוב: "קומי אורי כי בא אורך", שפירושו לדבריהם "כי זרח אורך". "ומאי 'וטהר' – טהר גברא", כלומר, שהביא כפרתו; ואם כן, הרי כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה.
- וזאת הגרסא עם פירושיה אינם דברים נכונים. כי הראיה שהביאו מן "כי בא אורך" – אינה ראיה, ופירוש אחר יש למקרא ההוא. ועוד, במערבא, דבעו לה מבעיא, ופשטו לה מברייתא, אדרבה ממתניתין הוו להו למפשטא, דקתני: "מאימתי קורין את שמע בערבין? משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן"; ואם איתא דכפרה מעכבא לתרומה, האי "בערבין" –בשחרין [הוא]. ואי מוקמינן למתניתין בהנך דלאו מחוסרי כפרה נינהו, ברייתא נמי הכי אפשר לאוקמא, ולא תפשוט מינה כלל. ועוד, אמאי לא איפשיטא ממתניתין בהדיא? דתנן: "טבל ועלה – אוכל במעשר; העריב שמשו – אוכל בתרומה; הביא כפרתו – אוכל בקדשים".
- הלכך מחוורתא גירסא ופירושה כדברי הנאונים ז"ל, וכמו שפירשתי.
- ולענין עונת קריאת שמע פסק הרי"ף ז"ל, משעת צאת הכוכבים. ויש מקילין בדבר, וסומכין על תלמוד ירושלמי, דתניא: "קרא קודם לכן, לא יצא ידי חובתו. אם כן, למה קורין אותה בבית הכנסת? לא בשביל לצאת בה ידי חובתה, אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה". ועל זאת סמך רש"י בפירושו.
- ב] ויש מפרשים זה דברי הירושלמי בעניין אחר, שלא היו קורין אותה בבית הכנסת שלא בעונתה בברכות, אלא עשאוהו כמו שאנו קורין "אשרי" קודם תפילת מוסף ותפילת מנחה, כך היה מנהגם לקרוא את "שמע" בכל תפילה שאינה סמוכה אל הברכות.
- ונראה הפירוש הזה מבואר ג] בתלמוד ירושלמי בפרק זה. "רבי יוסי ורבי אחא נפקין לתעניתא. אתא ציבורא בעין מקרא את
דף א עמוד ב
עריכהשמע בתר תלת שעין. בעיא רב אחא ממחין בידו. אמר ליה רבי יוסי: והלא קראו בעונתה. כלום אין קורין אותה, אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה. אמר ליה, מפני ההדיוטות, שלא יהו אומרים: בעונתה הם קורין אותה". נראה מזה, כי עשרים וארבעה ברכות דתעניתא היו מתפללין, כעין מוספין, והיו קוראין לפניה קריאת שמע בלא ברכות, כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה. א]
ועדיין אין לנו ראיה להקדים קריאת שמע קודם זמנה. אלא נראה לי, כיוון דנפישין פלוגתא דתנאי בהאי מילתא, ולא איפסיקא הלכתא בהדיא, משום דוחקא דציבורא, אם עשאו כאחד מהם, מה שעשה עשוי. וכדאי הוא אחד מן התנאים הנזכרים (בתנאי זה) בעניין הזה לסמוך עליו בשעת הדחק.
ועיקר קריאת קריאת שמע שנית – דברי תורה הוא, ויש בה להקל, כדגרסינן בירושלמי: "ורבן גמליאל פליג על רבנן ועביד עובדא כוותיה? שניה היא, שניה לשינון". ובכמה דוכתין אשכחן דחשו רבנן לטורח ציבור.
וזמן יציאת הכוכבים, במתניתין תני לה כלשון רבי אליעזר, ובברייתא תני לה כלשון רבי יהושע.
מיהו יחיד הקורא אותה בביתו שלא באונס, שפיר דמי למסמך על שיעורא דמתניתין, כדברי הרי"ף ז"ל.
דף ב עמוד א
עריכהתניא רבי שמעון בן יוחאי אומר פעמים שאדם קורא את שמע שתי פעמים בלילה וכו', איכא דמתני להא דרבי אחא בר חנינא אהא דתניא רבי שמעון בר יוחאי אומר משום רבי עקיבא פעמים שאדם קורא את שמע שתי פעמים ביום – כתב עלה הרי"ף: [הני כולהו הלכתא נינהו וכולהו, כדכתיבא בהלכות. ואנן קשיא לן בדברי הר"ב ז"ל], היכי מזכי שטרא לבי תרי? דהא אילין תרתין ברייתין דרבי שמעון פליגי אהדדי, והיכי אפשר לן למפסק הלכתא כתרווייהו, דסתרי אהדדי?
ואנן לא חזינן הכי, ובין ברייתא קמייתא ובין ברייתא בתרייתא איכא בינייהו בין עמוד השחר להנץ החמה: לקמייתא, חזי לשל יום; לבתרייתא, לשל לילה. וזמנה של קריאת שמע זו אינה זמנה של זו לדברי הכל, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וזמנה של קריאת שמע דערבית סוף לשל שחרית, בין לברייתא קמייתא בין לבתרייתא. וכברייתא בתרייתא קיימא לן, משום דפסק אביי לקריאת שמע כוותיקיןז0031.
ויש מי שמפרש: לקריאת שמע כוותיקין, כלומר: זמן קריאת שמע של יום לדידן, כזמן תפילה לוותיקין, שהוא משעת הנץ החמה; כי עיקר דברי ותיקין משום תפילה. והיו מביאין ראיה לזה הפירוש מדאביי גופיה, דאמר: "לתפילין כאחרים"; אף על פי שאין דברי אחרים בתפילין אלא בקריאת שמע, סמך אביי זמן תפילין לזמן קריאת שמע של אחרים. וכך הוא פירוש "לקריאת שמע כוותיקין": זמן קריאת שמע של יום לדידן, כזמן התפילה לוותיקין.
וזה הפירוש אינו מחוור אצלי; אף על פי שהוא עולה בידינו לעניין פסק הלכה, אבל לעניין הפירוש אינו נכון אצלי. ונראה לי ששלושה שיעורין הם: אחד קודם הנץ החמה, ואחד בהנץ (החמה), ואחד לאחר הנץ החמה. ותמצא שלושה שיעורין הללו מפורשין בפסחים פרק ראשוןז0032: אחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר בתוך הנץ ואחד אומר לאחר הנץ החמה, למדנו משם לפי השלוש מחלוקות שנאמרו שם, כי שלושה זמנים הם. וקודם הנץ החמה, חזי לקריאת שמע של לילה, ולא לשל יום. ואף לשל לילה נמי לאו שפיר דמי למיעבד הכי לכתחילה, אלא כדתניא בברייתאז0033: "אדם בא מן השדה בערב והולך לבית הכנסת" וכו'.
ואם עביד הכי אפילו במזיד, יצא ידי חובתו. והא דתנן במתניתין: "אמר להם אם לא עלה עמוד השחר מותרים אתם לקרות", דשמעת מינה: הא אם עלה עמוד השחר – אסורין לקרות, ואף על פי שלא הגיע עדיין הנץ החמה, לא קיימא לן כוותיה. ואף על גב דפסק רב יהודה אמר שמואל כרבן גמליאל, אנן אדרבי שמעון בר יוחאי משום רבי עקיבא סמכינן, משום דמסייע ליה דאביי, דאמר לקריאת שמע כוותיקין. ואיצטריך כרבי שמעון בר יוחאי משום רבי עקיבא, ואיצטריך נמי כוותיקין: דאי מרבי שמעון בר יוחאי, הוי אמינא דווקא לאחר הנץ החמה הוא דחזי לשל יום, אבל בשעת הנץ החמה לא. קא משמע לן כוותיקין, שהיו גומרין אותה עם הנץ החמה, ללמדך ששעת נץ החמה כאחר הנץ החמה לקריאת שמע של יום; ועוד, שעיקר מצוותה מן המובחר – בשעת הנץ החמה הוא.
והא דתנן: "אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה", תרגמה, עד שלא יגמור הנץ
דף ב עמוד ב
עריכההחמה, דאתיא כוותיקין. ואי מדוותיקין הוה אמינא מצוותה עם הנץ החמה, ואי אקדים משעלה עמוד השחר יצא, קא משמע לן דרשב"י משום ר"ע דעד הנץ החמה ראוי הוא לקריאת שמע של לילה, ואם קרא של יום לא יצא.
גרסינן בירושלמי: עם הנץ החמה. ר' זכריה בריה דר' יעקב בר זבדי בשם ר' יונה: כדי שתהא מטפטפת על ראשי ההרים. ואתיא הא דגרסינן בירושלמי כההיא דגרסינן בגמרא דילן בנברשת של זהב, אמר אביי: לשאר עמא דבירושלים; ואביי אזיל לטעמיה דפסיק הכא כוותיקין, מדאמרינן התם: הקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא ידי חובתו, אתה למד שהקורא את שמע קודם הנץ החמה אף על פי שעלה עמוד השחר לא יצא ידי חובתו, וכל שאינו זמן קימה מבעוד לילה עם הנץ החמה מיהא ומן שכיבה הוא וחזי לקריאת שמע של לילה אף על פי שיקרא אותו במזיד. ואל תטעה במאי דאמרינן בגמרא דרשב"ל לאו בפירוש אתמר אלא מכללא דהאי זוגא אתמר, דסברת מינה דאלמא לא אמרינן הכי במזיד? הוי יודע כי כל שיכור קרוב למזיד הוא, ואין להפריש בין שיכור למזיד בזו; ומאחר שלא הגיע עדיין זמן קימה כמו שבררנו מדברי אביי בנברשת של זהב, הוא זמן שכיבה בידוע, ומניין לנו לבטל קריאת שמע מי ששהה אותו אף במזיד?
וזה שכתב הרי"ף ז"ל, שמי שמשכים לצאת לדרך קורא קריאת שמע של שחרית לאחר שעלה עמוד הששחר מפני שהוא שעת הדחק, קשיא עליה הא דתניא: השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה, ומתפלל, ולכשיגיע זמן קריאת שמע קורא. ובידוע שאין מצות שופר ולולב אלא משיעלה עמוד השחר, ואף על פי כן לא הותרה לו קריאת שמע אלא בעונתה. עובדא דאבוה דשמואל ולוי ומר יימר ומר זוטרא ורב אשי, ליכא בכולהו מאן דמקדים קריאת שמע משום יציאת הדרך ושעת הדחק:
דף ה עמוד ב
עריכהמתני': מקום שנהגו להאריך אינו רשאי לקצר וכו' — א] ירושלמי: אלו ברכות שמקצרין בהן: המברך על המצוות ועל הפירות, וברכת הזימון, וברכה אחרונה של ברכת המזון.
ב] מאי מברך? אמר רב יהודה אמר שמואל: על דברי תורה. ורבי יוחנן אמר: הערב נא — פירוש, רבי יוחנן מוסיף היה "הערב נא" על ברכות של שמואל, לעשות לה חתימה. ורב המנונא אמר "אשר בחר בנו". אמר רב פפא: הלכך נימרינהו לכולהו, פירוש: שלוש ברכות, דרבי יהודה ורבי יוחנן ורב המנונא, כנגד תורה ומשנה ומדרש רב ישמעאל בשלוש עשרה מידות. אבל בספר תורה אנו תופסין כרב המנונא, שהיא מעולה שבברכות.
דף ו עמוד ב
עריכהמאי הוי עלה? רב יוסף אמר: האל הקדוש והאל המשפט, ורבה אמר: המלך הקדוש והמלך המשפט. והלכתא כרבה למעבד הכי לכתחילה, ואי שני, לא מהדרינן ליה, דלית לן ראיה מהכא לאהדורי. ודאמר רבה בר בר חנה משמיה דרב שמתפלל אדם המלך הקדוש והמלך המשפט בעשרה ימים שבין ר"ה ליום הכיפורים, לכתחילה קאמר שמתפלל כך. ור' אלעזר אומר: אם אמר האל הקדוש והאל המשפט יצא, בדיעבד קאמר, ולא פליגי, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא.
ומה שכתב הרי"ף ז"ל דשמעינן מיכא (מדאמר בגמ' דהלכתא כרבה) דמהדרינן ליה, לא שמעינן מיניה הכי, ונראה שיש חילוף בין הגרסא שלנו ובין הגרסא שלו. וכן נראה שיש שבוש בגרסא שלו מן הגמרא, לפי שמצאנו כתוב בהלכות בעניין "פשיטא היכא דנקט כסא דחמרא בידיה", וכך נמצא כתוב בהן: "אי נמי היכא דנקיט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא, פתח בדחמרא וסיים בדשכרא, יצא. אלא פתח בדשכרא וסיים בדחמרא מאי, ולא איפשיטא ולקולא עבדינן". וזה שבוש הוא, דפתח בדשכרא וסיים בדחמרא לא איבעיא לן מעולם, דהא פשיטא היא דאי כסא דשכרא הוא דנקיט בידיה, לא יצא; ואי כסא דחמרא הוא דנקט בידיה, הא נמי פשיטא דיצא, דאי נמי סיים בדשיכרא יצא. וסוגיין דפתח בזו וסיים בזו – יצא, ובלבד שלא יטעה בחתימה שהיא העיקר. דעד כאן לא איבעיא לן אלא בטועה בפתיחה, אבל בחתימה ליכא ספיקא, דוודאי לא יצא. והא דאמרינן: טעה בפתיחה יצא, אפילו אכל נהמא וקסבר דתמרי אכל, פתח בדתמרי וסיים בדנהמא יצא, דהיינו בעיין בפתח בדחמרא וסיים בדשכרא דלא אפשיטא ולקולא עבדינן, ולא מהדרינן ליה. ואף על גב דמתמה עלה בגמרא מאי קא נפיק, לפום בעיין מתמהינן עלה, כלומר אי הכי תפשוט בעיין. ובמקום הזה לא נתבררו דברי רי"ף, כשפירש דין אכל תמרי ולא פירש דין אכל נהמא, ואדרבה ההוא הוה ליה לאשמועינן טפי. והא דאמרינן לעיל היכא דטעה בחתימה לא יצא, הני מילי בחותם בכסא דשכרא בדנהמא, אי נמי בחותם בדחמרא בתמרי; אבל בחותם בכסא דחמרא בדשכרא, אי נמי בחותם בתמרי בדנהמא, יצא, ואין זו טעות. ולא הוצרכתי לכתוב לך עיקר הגירסא, כי ידועה וברורה היא בכל ספרינו. ופירוש ההלכה תמצאנו על אופניו בפירוש רש"י ז"ל.