רש"י על הרי"ף/ברכות/פרק א

דף א עמוד א עריכה

מאימתי וכו' משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן - כהנים שנטמאו וטבלו, והעריב שמשן והגיע עתה לאכול בתרומה:

עד סוף האשמורה הראשונה - והוא שליש הלילה, כמו שמפורש בגמרא. ומשם ואילך עבר זמן שכיבה ולא קרינן ביה "בשכבך". ומקמי הכי נמי יממא הוא ולא זמן שכיבה, ולפיכך הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. ואם תאמר: א"כ למה קורא אותה בבית הכנסת? כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה. והכי תניא בברייתא דברכות בירושלמי. ולפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך, ובקריאת שמע פרק ראשון שאדם קורא על מטתו - יצא:

עד שיעלה עמוד השחר - דכל הלילה קרוי

דף א עמוד ב עריכה

זמן שכיבה.

גמ' ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר — דצאת הכוכבים ליליא הוא.

זכר לדבר^ר0021 - שנאמר: "ואנחנו עושים במלאכה" וגו' — בבניין בית שני בעזרא כתיב.

משעה שקדש היום בערבי שבתות — היינו בבין השמשות.

רישא — "משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן",

ויוצא ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה - כלומר, אחת בשביל קריאת שמע שחייבין לקרוא ביום, ואחת בשביל קריאת שמע שחייבין לקרוא בלילה. וטעמא מפרש בגמרא, משום (דאף שעלה) [דעד שיעלה]^ר0031 עמוד השחר, לילה הוא. והא דיוצא בה משום קריאת שמע דיום, היינו משום דאיכא אינשי דמקדמי, שהן מקדימין לעמוד קודם היום^ר0032, ולכך קרינן ביה "בקומך", דחשיב נמי זמן קימה.

אחת קודם הנץ החמה ואחת אחר הנץ החמה - וטעמא נמי מפרש בגמרא, משום דבהנץ החמה^ר0033 יממא הוא, והא דיוצא בה משום קריאת שמע של לילה, היינו משום דאיכא אינשי דגנו, שישנים עד הנץ החמה, ולכך קרינן ביה "ובשכבך", דהוו זמן שכיבה עד ההיא שעתא.

ובלבד שלא יאמר השכיבנו - ^ר0034 דלאו זמן תחילת שכיבה הוי, אלא סוף זמן שכיבה הוי.

קימעא - מעט.

אם חוטפתו - אונסתו.

דף ב עמוד ב עריכה

דאישתכור — וישנו ונרדמו עד לאחר עמוד השחר.

זה הסומך גאולה של ערבית — וכל שכן דשחרית; דעיקר גאולה^ר0041 היתה בשחרית, כדכתיב^ר0042: 'ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ממצרים'. ודוד רמז בספר תהלים סמיכת גאולה לתפילה, דכתיב^ר0043: "ה' צורי וגואלי", וסמיך ליה^ר0044: "יענך ה' ביום צרה". ומי שאינו סומך גאולה לתפילה, דומה לאוהבו של מלך, שבא ודופק על פתחו של מלך. יצא המלך, ומצא אותו שהפליג; גם הוא הפליג. אלא יהא אדם מקרב להקדוש ברוך הוא אליו בשבחות וקילוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו; ואז^ר0045 יש לו לתבוע צרכיו, (ומפסיק בדברים אחרים)^ר0046.

תפילות באמצע — בין שני קריאות שמע תיקנו תפילות של שמונה עשרה של כל היום, כדמפרש ואזיל.

הערה ר0041: צ"ל: גאולת מצרים. ב"ח.

הערה ר0042: על פי במדבר לג ג.

הערה ר0043: תהלים יט טו.

הערה ר0044: תהלים כ ב.

הערה ר0045: הב"ח מגיה: ובעודו קרוב אליו, אז וכו'.

הערה ר0046: יש לפרש: לאחר שתבע צרכיו, אז מפסיק בדברים אחרים, אבל לא קודם לכן. אי נמי, בא לפרש תיבות "ומצא אותו שהפליג" שהביא רש"י מדברי הירושלמי.

דף ג עמוד א עריכה

להגן שאני — כלומר: אין זה קרוי להתרפאות, שאינו כי אם להגן מן המזיקים.

על תפילתי שתהא סמוכה למיטתי — כל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה מיד כשעמדתי ממיטתי, עד שאקרא קריאת שמע ואתפלל.

בין צפון לדרום — ראשה ומרגלותיה, זה לצפון וזה לדרום. ונראה הטעם, לפי שהשכינה במזרח או במערב, לכך נכון להסב תשמישו לרוחות אחרות.

לוא הקשבת — לשון המתנה הוא.

למצוותי — ^ר0051 שציויתיך לגמול חסד זה לזה.

ושמר לי — המתין לי, כמו: "שמור לי בצד ע"ז פלונית" (סנהדרין סג ב).

תפילה קצרה — ^ר0052

הגהות הב"ח

הערה ר0051: בשביל מצוותי.

הערה ר0052: הביננו.

דף ג עמוד ב עריכה

ובפרק תפילת השחר מפרש לה.

מפני חשד — שלא יאמרו, זונות מוכנות לו שם.

ומפני המפולת — שחומות חורבה רעועות והוא מסוכן פן יפלו עליו.

ומפני המזיקין — המצויין שם.

אלהי אברהם בעזרו — לפי שאברהם קבע מקום לתפילתו, כדמסיק.

אל יפסיע פסיעה גסה — שלא יהא נראה עליו כמו משוי.

לפרקא — כדי לשמוע הדרשה.

קא מחללי רבנן שבתא — דאסור לפסוע פסיעה גסה בשבת, דכתיב: "אם תשיב משבת רגלך".

אחורי בית הכנסת — כל פתחי בתי כנסיות שלהן היה במזרח, כדאמרינן במגילה^ר0061, ואחוריהן היה למערב, והמתפלל אחורי בית הכנסת ואינו מחזיר פניו לבית הכנסת – נראה ככופר במי שהציבור מתפללין לפניו.

חלף ההוא טייעא — סוחר ערבי.

כדו בר — "דו" שתים. "בר" זהו רשות, כדאמרינן בסוכה: "הא דעייל בבר". כלומר, כשתי רשויות.

דלא דרי טונא — שאינו נושא משוי; אבל נושא משוי, רואין שמחמת טרדא עובר ואינו מבזה התפילה. וכן אי מנח תפילין רואין שהוא ירא שמים. ואי איכא שני פתחים, יאמרו שיכנס בפתח האחר. וכן אי איכא בי כנישתא

הגהות הב"ח

הערה ר0061: בתוספתא.

דף ד עמוד א עריכה

אחריתי.

עת רצון — אלמא יש עת שהוא של רצון.

הן אל כביר ולא ימאס — ^ר0071.

פדה בשלום נפשי — זהו מי שעסק בדברי שלום ^ר0072 התורה, דכתיב: וכל נתיבותיה שלום. וכן גמילות חסדים [נמי] שלום הוא, שמתוך שגומל חסד בגופו לחבירו, מכיר שהוא אוהבו ובא לידי אהבה ושלום.

ומצוי בבית הכנסת — דכתיב: "כי ברבים היו עמדי", שהתפלל ברבים עם הצבור.

מקרב לי — מן המלחמות הבאות עלי.

על כל שכני הרעים — ואין יכול לו להיות שכן רע להקב"ה אלא שאינו בא להשרות את שכינתו בבית הכנסת.

שיעור שני פתחים — רוחב, יש לו להיכנס ולהתפלל.

כשהוא פתוח — לקרות בה.

בין גברא לגברא — כשסיים אחד משבעת הקרואים לקרוא, קודם שעומד אחר.

הוה מהדר אפיה — היה מחזיר פניו מן הצבור ולומד.

הערה ר0071: נ"ב: תפלת הרבים לא ימאס. ב"ח.

הערה ר0072: דהיינו. ב"ח.

דף ד עמוד ב עריכה

ישלים פרשיותיו — של כל שבת ושבת.

ואפילו עטרות ודיבון — שאין בו תרגום.

מתני': תכלת — ירוק הוא, וקרוב לגוון כרתי^ר0081 כרשינין.

גמ' ערוד — חמור הבר.

לתפילין — להניח תפילין, שמצות הנחתן הוא קודם קריאת שמע.

הערה ר0081: שקורין. ב"ח.

דף ה עמוד א עריכה

ונמצא מתפלל ביום — כלומר, בתחילת היום.

שיכוון את רגליו — זה אצל זה.

שנאמר ורגליהם רגל ישרה — נראין כרגל אחד.

תפילה לעני — דרך עניות.

לא הפסיד כאדם שקורא בתורה — כלומר: נהי שלא יצא ידי קריאת שמע בזמנו, מכל מקום יש לו קיבול שכר כאדם שקורא באחת מן שאר פרשיות שבתורה.

מתני': יטו — על צדיהן, דרך שכיבה, דכתיב "בשכבך".

יעמדו — יקראו בעמידה, דכתיב "ובקומך".

קורין כדרכן — כלומר, איך שרוצים, או בשכחבה או בעמידה או בהליכה.

גמ': בפרק ראשון — לקמן מפרש.

מתני': מברך שתים לפניה ושתים לאחריה — והנך שבע ברכות כנגד "שבע ביום הללתיך" (תהלים קיט קסד).

אחת ארוכה ואחת קצרה — אשתים של אחריה דערבית^ר0091 קאי: ארוכה – אמת ואמונה, קצרה – השכיבנו. וברכת יראו עינינו לא חשיב, דלא נתקן כי אם בדורות אחרונים

הערה ר0091: ורמב"ם פירש אשתים שלפניה: אחת ארוכה, שפותחת וחותמת בברוך, ואחת קצרה, שאינה פותחת בברוך. חות יאיר.

דף ה עמוד ב עריכה

משום סכנה כדפרישית לעיל. וכן ברכת ישתבח אינה מן המנין, שהיא לאחר פסוקי דזמרה כמו ברכת יהללוך אחר הלל.

להאריך — כמו אמת ואמונה, לא יקצר.

לקצר — כגון השכיבנו, לא יאריך.

לחתום — בברוך.^ר0101

גמ'. שכבר נפטר באהבה רבה — שיש בה מעין ברכת התורה, "ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד", וכן "ותלמדם חוקי חיים".

לתלמוד אין צריך לברך — אפילו קודם אהבה רבה.

לתלמוד צריך לברך — כי הוא עיקר התורה, שממנו הוראה יוצאת. תלמוד היינו טעמי משנה, לתרץ משניות הסותרות זו את זו.

ור' יוחנן היה מסיים בה והערב נא — לחתום בה גם בברוך. והערב נא — יערב לנו לעסוק בהם מאהבה.

בא"י המלמד תורה לעמו ישראל — גרס, ולא גרס ברוך אתה ה' למדני חוקיך, שאין ברכה זו על שעבר אלא לשון בקשה, וגם דוד כי אמרה לא לשם ברכה אמרה אלא לשון בקשה, והכי קאמר: ה', שאתה ברוך, למדני חוקיך.

זו היא מעולה שבברכות — של ברכות התורה, לפי שיש בה שבח וקילוס^ר0102.

הערה ר0101: נ"ב: שלא לחתום — כגון ברכת הפירות והמצוות. (ב"ח).

הערה ר0102: נ"ב: והודאה למקום. (ב"ח).