שלטי הגיבורים על הרי"ף/ברכות/פרק א
לשון רבינו ישעיה אחרון ז"ל.
א - "ראשית חכמה יראת ה'" (תהלים קיא). על כן היה סדר רבותינו הקדושים להתחיל סדר המשנה ביחודו של הקב"ה, ואמרו שחייב אדם לקרוא קריאת שמע, לייחד שמו של הקב"ה ולקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה והמצוות ערב ובוקר, שנאמר: "בשכבך ובקומך". עד כאן לשון ריא"ז.
א - כתב רב פלטוי (מובא בטור אורח חיים רלה): הקורא קריאת שמע קודם שראה שלושה כוכבים, אם נתכוון לכך, לא יצא ידי חובתו, ויחזור ויקרא ויתפלל; ואם לא נתכוון לכך, וטעה והתפלל, אל יחזור ויתפלל.
- שאלו לרבינו האי: ציבור שמקדימים לקרות ולהתפלל קודם צאת הכוכבים, איזה עדיף? לצלויי בהדייהו ולהניח קריאת שמע עד צאת הכוכבים, או להמתין עד צאת הכוכבים ולהתפלל ביחיד, כדי לסמוך גאולה לתפילה? והשיב: מוטב שיתפלל עמהם, כדי שיתפלל בציבור, אם הוא מפלג המנחה ולמעלה. וימתין לקרות קריאת שמע עד זמנה.
ב - ברי"ף, והכין הלכתא, דקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים. תוספות וסמ"ג עשין י"ח פליגי על זה בשם רבינו תם ז"ל, ואמרו דקריאת שמע של בית הכנסת הוא העיקר, שקורין אותה בברכותיה. ומה שאנו קורין אותה קודם צאת הכוכבים, משום דקיימא לן כרבי יהודה, דאמר דזמן תפילת המנחה עד פלג המנחה, הוא הדין נמי לעניין קריאת שמע, דמשם ואילך היא זמנה. וכן כתב מרדכי בשם ראבי"ה ז"ל. ורבינו משה [בן] מיימון וטור ורב פלטוי ורב עמרם ורש"י ז"ל אזלי בשיטת רבינו.
- לשון ריא"ז:
- והציבור פעמים קוראים מבעוד יום קודם צאת הכוכבים, מפני טורח ציבור, וכל אחד יוצא אחר כן בקריאת שמע שקורא על מיטתו אחר צאת הכוכבים. וכך הוא שיטת המורה ושיטת רבינו חננאל. ומורי זקני הרב אומר, שאין ראוי לקרות קריאת שמע בברכותיה קודם צאת הכוכבים כלל, והרי הוא כמברך ברכה לבטלה. ושיטת תלמוד ארץ ישראל היא כדברי המורה ורבינו חננאל, ועליו הם סומכים, וכן נראה בעיניי גם שיטת התלמוד שלנו, וכן עיקר כמבואר בקונטרס הראיות, עד כאן לשונו.
- וכתב הרא"ש ז"ל:
- ולא נהירא לי מה שהביא רבינו תם ז"ל ראיה מתפילת המנחה שהיא עד פלג המנחה, דתפילות כנגד תמידין תקנום, ותמיד היה קרב והולך עד פלג המנחה; אבל לעניין קריאת שמע, לאו זמן שכיבה הוא. ומרב דצלי של שבת בערב שבת אינה ראייה, דלמא כרבי יהושע בן לוי סבירא ליה, דאמר: תפילות באמצע תקנום, ושמא היה קורא אחר צאת הכוכבים.
- ונראה לקיים המנהג, שאנו סוברים כשאר התנאים שמקדימים שעת הק"ש לצאת הכוכבים. ואף על גב דלית הלכה כרבי אליעזר לגבי רבי יהושע, ולא כרבי מאיר לגבי רבי יהודה, מכל מקום בתפילה הקלו. וגם מתוך הדחק נהגו כך, לפי שמתקבצין הציבור לתפילת המנחה, ואילו לא היו קורין את שמע ומתפללין תפילת הערב עד צאת הכוכבים, היה כל אחד ואחד הולך לביתו, והיה טורח להם להתקבץ לאחר מיכן ולא היו מתפללין בציבור. לפיכך נהגו העם לקרות קריאת שמע ולהתפלל קודם צאת הכוכבים, וסמכו על הני תנאי כדפרישית. אף על גב דלכתחילה אין לקרות קריאת שמע עד צאת הכוכבים, כסתמא דמתניתין וכרבי יהושע דפליג אדרבי אליעזר בברייתא, עד כאן לשונו.
- לעניין ברכה בקריאת שמע שעל המיטה, כתב רב עמרם שצריך לברך עליה "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על קריאת שמע", דסבירא ליה כרבינו, דקריאת שמע שעל המיטה עיקר. ובהגהות אשר"י העתקה מן התוס': מי שקורא קריאת שמע על מיטתו, אין צריך לברך, וגם אין צריך לומר אלא פרשה ראשונה. ועוד – קריאת שמע שעל המיטה היא מפני המזיקין, ואין לברך על דבר שנתקן משום סכנה. וכן על נטילת מים אחרונים אין מברכין על כך. עד כאן.
הלכה כרבן גמליאל — לשון ריא"ז: א. אם רוצה אדם להקיץ כל הלילה, ואינו אוכל ואינו ישן, יכול לאחר קריאתו לכתחילה כל הלילה, ובלבד שיקרא קודם שיעלה עמוד השחר, עד כאן לשונו, כמבואר בקונטרס הראיות.
ובלבד שלא יאמר השכיבנו — ב. פירש רבי יצחק ן' גיאת: ודאי צריך לומר שתים לפניה ושתים לאחריה; אלא לא יאמר נוסח הברכה כמו שהיא, אלא יתחיל "תקננו בעצה טובה מלפניך", עד כאן. והרא"ש כתב, שלא יאמר ברכת השכיבנו כל עיקר.
לשון ריא"ז: אבל לא יאמר ברכת השכיבנו אחר עלות השחר, שהרי כבר מתחילין בני אדם לעמוד ממיטותיהן. עד כאן לשונו.
מיהו הא דאמר רבן גמליאל וכו' עד בדיעבד הוא — ג. כתב הטור: והלכתא כרבן גמליאל, דאיפסקא הלכתא כוותיה, ואפילו לכתחילה יכול להמתין לקרות עד שיעלה עמוד השחר; ומכל מקום אין לו לאכול ולישן עד שיקרא, דתניא וכו', עד כאן, וכלשון ריא"ז דלעיל.
אם רגיל לקרות קורא — לשון ריא"ז: ד. אם היה רגיל לקרות קורא, ואם לשנות – שונה, וקורא קריאת שמע מתוך דברי תורה, ומתפלל. ויש מקומות שקורין איזה מזמור קודם שיפתחו בברכות של קריאת שמע, ויש מקומות שנוהגין לומר "והוא רחום" כמו שאנו נוהגין, עד כאן לשונו. ואפשר שלזה נהגו בקצת המקומות לומר: "שיר המעלות הנה ברכו" וגו' (תהלים קלד).
ואחר כך קורא קריאת שמע ומתפלל — ה. דייק הטור מדקאמר בגמרא: "ואחר כך אוכל פתו", אלמא כשהגיע זמן קריאת שמע דערבית אסור לקבוע סעודתו עד שיתפלל.
בשעת הדחק — ו. סמ"ג עשין י"ח וזה לשונו: מתוך כך מדקדק רבינו יעקבש0031, שעיקר קריאת שמע של שחרית – אחר הנץ החמה, שקודם לכן נחשב לילה לכל הפחות לגבי אונס. ובירושלמי דברכות גרסינן: משיאיר המזרח עד הנץ החמה – ארבעה מילין. ועוד מביא ראיה, מדתנן ביומא פרק אמר להם הממונה (לז:): אף היא עשתה נברשת של זהב בירושלים, בשעה שהחמה זורחת היו ניצוצות יוצאות ממנה, וידעו כל העם שהגיע זמן קריאת שמע. פירוש: נברשת – זו מנורה, וכן בדניאל: "לקבל נברשתא". ועוד ראיה מדתנן במסכת מגילה: אין מוהלין ולא טובלין ואין מזין וכו' עד שתנץ החמה; משמע שהדברים שמצותן ביום, עיקר זמנן מהנץ החמה, עד כאן לשונו. ועיין בהגהות דף ה משנה מאימתי.
הערה ש0031: רבינו תם. ראה גם תוס' יומא לז: ד"ה אמר, "מיהו רבינו תם פי'" וכו'.
א. וכן הא דרשב"י וכו' — נראה דסבירא ליה לרבינו כרשב״א דפרק תפלת השחר דף ל׳, דאמר גבי המחזיק בדרך: בין כך ובין כך קורא קריאת שמע ומתפלל. וכן פסק הלכות גדולות, דהמשכים לצאת לדרך קודם היום קורא קריאת שמע משיעלה עמוד השחר ומתפלל. והרא״ש והטור סימן נח כתבו כרבינו גבי קריאת שמע. ומן התימה שבפרק תפילת השחר פסק הרא״ש כאבוה דשמואל ולוי, דהוו מצלו לאחר עמוד השחר ואח״כ היו קורין ק״ש בעונתה. וכן הטור סימן פ״ט פסק כאביו ז״ל. והא פליגי הני תרי פסקי אהדדי. ורבינו השמיט ההיא דאבוה דשמואל ולוי בפרק תפילת השחר, דאלמא לא סבירא ליה כוותייהו, וצ״ע. לשון רבינו ישעיה אחרון ז״ל:
ב. כגון מי שהיה משכים לצאת לדרך וכיוצא בו — המשכים לצאת לדרך קודם הנץ החמה, אל יקדים תפילתו לקריאת שמע כדי להחפלל בביתו בעמידה, אלא מוטב שיצא לדרך ויקרא ק״ש בזמנה, כדי לסמוך גאולה לתפילה, ואף על פי שצריך להתפלל כשהוא מהלך, כגון שלא היו בני החבורה ממתינים אותו. וכן חכם המשכים לדרוש ברבים ואינו יכול לעמוד ולהתפלל בשעה שדורש, מותר לו להתפלל בישיבה אחר שקרא ק״ש בתוך הדרשה בעוד שהמתורגמן משמיע דבריו, ואל יתפלל בעמידה קודם שיקרא ק״ש, כמו שביאר מורי זקני הרב; ואחר הדרשה חוזר ומתפלל בעמידה, אף על פי שעבר זמנה. ונראה בעיני, שאם היה להם פנאי לקרות קריאת שמע ולהתעלל קודם לכן הרי אלו קורין ומתפללין, אף על פי שמתפללין קודם הנץ, בין היוצא לדרך בין חכם הדורש, ובלבד שיהיו קורין ומתפללין אחר עלות השחר. ואם יכולין לקבץ להם עשרה – מקבצין להתפלל בעשרה, כמבואר בקונטרס הראיות, עכ״ל:
ג. וליתא לדריב"ל וקיי"ל כר' יוחנן — רב עמרם פליג על זה ואומר דמשום הכי אומרים קדיש בין גאולה לתפילה של ערביה, להודיע דאין צריך לסמוך גאולה לתפלה:
ד. השכיבנו בין גאולה לתפילה — וכתב רשב״א ז״ל: וכן מה שמזכירין ראש חודש בין גאולה לתפילת ערבית אינה הפסק, והוא הדין "ושמרו" שאומרים בשבת, ופסוקים "אלה מועדי" ביום טוב. והטור אורח חיים סימן רס״ז יהיב טעם לפסוקים "ושמרו": בהגהת הרא״ש ז״ל, דבשבת אין צריך לסמוך גאולה לתפילה, הואיל ונפקא לן מ"יענך ה' ביום צרה" דכתיב בתריה "יהיו לרצון אמרי פי", ובשבת לאו יום צרה הוא:
א. כגאולה אריכתא דמיא — כתב הרא"ש ז"ל: ותימה על מנהגנו, שאנו מפסיקין בערבית בפסוקי יראו עינינו וקדיש? ואין לומר דסבירא לן כרב, דאמר לקמן בפרק תפילת השחר: "תפילת ערבית רשות", ולכן אין אנו חוששין לסמוך; אם כן, רבי יוחנן דמצריך לסמוך סבירא ליה דהיא חובה, ורב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ושמא גם רבי יוחנן סובר כמו רב, אפילו הכי מחייב לסמוך. ומנהג זה נהגו אותו ההמון, לפי שבימיהם הראשונים היו בתי הכנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתעכב שם עד אחר תפילת ערבית ותיקנו לומר פסוקים אלו, שיש בהן י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות של שמונה עשרה, ותקנו אחרי כן ברכת יראו עינינו וקדיש. והשתא נמי שמתפללין ערבית בבית, לא נתבטל המנהג הראשון. מכל מקום אין להפסיק בדברים אחרים, אלא כמו שנהגו, עד כאן לשונו. וטור סימן רל"ו כתב: יש מן הגדולים שנהגו שלא לאמרם, עד כאן.
ב. ודווקא פרשה ראשונה — רב עמרם והרי"ץ גיאת וריב"א ורש"י פליגי על זה, וסברי דקריאת שמע שעל המיטה הוא העיקר, וצריך לקרות כולו, וגם צריך לברך אשר קדשנו בצוותיו וציוונו על קריאת שמע.
לשון רבינו ישעיה ז"ל: אף על פי שאדם קורא קריאת שמע בבית הכנסת, מצוה לקרותה על מיטתו. וקורא פרשה ראשונה בלבד כמו שמבואר בפרק אחרון, עד כאן. ואולם הנה רביני ישעיה כתב בפרק "היה קורא" בשם ר"ח ז"ל שקורא על מיטתו פרשת שמע והיה אם שמוע, זולתי פרשת ציצית שאין זמן ציצית בלילה, עד כאן. וצריך עיון, דהא איהו סבירא ליה כר"ח ז"ל והתם מיירי נמי שקרא קריאת שמע בבית הכנסת, ואם כן היאך פסק כאן שאינו קורא כי אם פרשה ראשונה.
ג. היכי עביד הכי וכו' להגן שאני — לשון ריא"ז: וכן אם יש עליו קדחת, מותר ללחוש עליו ולהתרפא בדברי תורה, הואיל ואין בו מכה, כמו שיתבאר בגמרא בפרק במה אשה יוצאה. וכן ביאר מורי זקני הרב בפרק ידיעות הטומאה במהדורא תנינא, עד כאן לשונו.
ד. שתהא סמוכה למיטתי — ואפילו ללמוד פירש רש"י ז"ל שאסור. ור"י מפרש דבריו, דהיינו דווקא מי שרגיל להתפלל בבית מדרשו ואינו רגיל לילך לבית הכנסת, דאיכא למיחש דילמא טריד בגירסיה ויעבור זמן תפילה וקריאת שמע; אבל מי שרגיל לילך לבית הכנסת, אין למיחש, אף על פי שעיקר מצותה עם הנץ החמה.
ה. ועל מיטתי שתהא נתונה — ודווקא עם אשתו, מפני שהשכינה מצויה בין מזרח למערב. תוספות.
ו. ואוקמוה בפילת ערבית — כתבו סמ"ג ותוס' דר"י היה רגיל להמתין גם ביום, וגם בבית הכנסת שלנו.
לשון ריא"ז: ונראה בעיניי שלא נאמר כן אלא בתפילת ערבית, שמא יסתכן חבירו יחיד בלילה. וכן ביאר ר"ח. וכן נראה בעיניי, שלא נאמר אלא כשנכנסו שניהם ביחד; אבל אם נכנס זה בסוף תפילתו, אינו חייב להמתין לו, כמו שמבואר בקונטרס הראיות, עד כאן לשונו.
א. לשון ריא"ז: ואפילו אם היו שנים כשרים, שאין חוששין להם מפני החשד ומפני המזיקין, חוששין להם מפני המפולת. ואפילו את היתה חורבה בריאה וחזקה, לא יכנס לה אחד או שנים פרוצין, מפני החשד. ואפילו במקום שאין אשה מצויה, שאין לחוש מפני החשד, לא יכנס לה אחד מפני המזיקין, עד כאן לשונו.
ב. ולא ישנהו אלא לצורך גדול, ואין די לו במה שיקבע בית הכנסת להתפלל בה תדיר, אלא גם בבית הכנסת שמתפלל בה צריך שיהא מקומו קבוע וידוע, ולא ישב היום כאן ולמחר במקום אחר, כדאיתא בירושלמי. טור.
ג. בהגהות מיימון: פירש רש"י, שכל פתחי בתי כנסיות שלהם היו במזרח, כדתנן בתוספתא דמגילה, ואחוריהן למערב, והמתפלל אחורי בית הכנסת זהו שהופך אחוריו לכותל מערבי, ששם הצבור מתפללין, ופניו למערב, כמו הצבור. ור"י פירש שהוא במזרח ביהכ"נ, שהוא אחורי העם, ועתה אם הופך עצמו שלא כנגד בית הכנסת, עומד כדו בר, כיוון שאין מתפלל לרוח שהצבור מתפללין שם. ולפירוש רש"י, הא דאמר דכי מהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה, אף על פי שאין הופך פניו לרוח שהצבור הופכין שם, כיוון שהוא והם הופכין פניהם כלפי הארון. ולפירוש ר"י יהפוך אחוריו לביהכ"נ אם עומד בכהאי גוונא, כדי שיתפלל לרוח שהצבור מתפללין שם. ובשם רב האי מצאתי, דדווקא כשעומד פניו מכוונות כנגד בית הכנסת וכנגד ארץ ישראל, יתפלל ושפיר דמי. עוד מצאתי, "אחורי" חוץ משמע, אפילו לצדדין, וכן נראה, כמו "אחורי הגדר" דסוף מכילתא, וכן "אחר כתלנו", עד כאן.
א. לשון ריא"ז: מי שאינו יכול לילך לבית הכנסת, מקבץ עשרה ומתפלל. ואם אינו מוצא עשרה, יכוין להתפלל בשעה שהצבור מתפללין. עד כאן לשונו.
ב. ואפילו הוא אנוס, שאינו יכול לילך לבית הכנסת, טוב לו לכוון השעה שהצבור מתפללין. טור.
ג. יש מפרשים, שישהה שיעור ב' פתחים קודם שיתפלל. ואומר מהר"מ ז"ל, דדווקא כשהפתח מביט ברשות הרבים; אבל אם אינו מביט ברשות הרבים, אין לחוש. והטור כתב דבכל עניין צריך שייכנס לפנים מבית הכנסת כשיעור ב' פתחים.
ד. כתב הרא"ש: האידנא טוב הוא שגם תלמידי חכמים ילכו לבית הכנסת להתפלל, כי זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד, וגם אין תורתנו אומנותנו, וגם אם אין ת"ח מתפלל עם הצבור, ילמדו אחרים ק"ו ממנו ולא יחושו על התפילה, ונמצאו בתי כנסיות בטלות, כי לא ידונו אותו לכף זכות שאינו בא בשביל לימודו. עד כאן טור. ומזה ראיה לאותם תלמידי חכמים שעוסקים בתורה בבית הכנסת ביום הכיפורים בשעה שהצבור מתפללים, ומשמיטים עצמם מלהתפלל אותם התחינות והסליחות והבקשות עמהם, דלאו שפיר עבדי.
ה. כתב הרא"ש: ואם תאמר, הא אמרינן בסוטה פ' ואלו נאמרים: כיוון שנפתח ספר תורה אסור לדבר ואפילו בדבר הלכה, שנאמר: "ובפתחו עמדו כל העם"? ואין לומר: שאני הכא דמהדר אפיה; דאם כן הוה ליה לאתויי מילתא דרב ששת התם, לאשמועינן דבכהאי גוונא שרי. ונראה לי לפרש, הא דקאמר התם אסור לדבר, היינו דווקא בקול רם, לפי שמעכב את אחרים מלשמוע; אבל בלחש שפיר דמי. והא דמהדר אפיה, הוא הדין לא מהדר אפיה מצי למגרס בלחש, אלא רבותא נקט, אפילו במהדר אפיה שנראה כמניח ספר תורה שרי. והוא היה מהפך פניו, כדי שיכוון לבו בגירסתו. והרי"ף פירש, דווקא רב ששת שתורתו אומנותו, אבל להורות לאדם ששואל לפי שעה ולפרש דבר איסור – לא, עד כאן לשונו.
ו. וכן כתב מיימון. אמנם כתב: הני מילי דאסור לספר, בדליכא עשרה דצייתי לספר תורה; אבל אי איכא עשרה דצייתי, שפיר דמי, עד כאן. וסמ"ג פירש דהא דאסור לספר, היינו דווקא בקול רם, לפי שמונע אחרים מלשמוע, אבל בלחש שרי, עד כאן.
לשון ריא"ז: יש מגדולי החכמים שהיה מחזיר פניו וגורס תלמודו בשעה שקורין בתורה, ואומרים הגאונים שלא הותרו כן אלא למי שתורתו אומנותו, עד כאן. כתב מיימון: ופסוק שאין לו תרגום, קוראו שלוש פעמים, עד כאן. ויש אומרים שלע"ז שלנו הוי כמו תרגום דידהו.
לשון ריא"ז: ואפילו עטרות ודיבון שאין לו תרגום, קוראו עברית ג' פעמים. ובלבד שלא יקדים ולא יאחר לקרותם, או בתחלת השנה או בסוף השנה, אלא כל פרשה ופרשה קורא בשבת שלה קודם קריאת הצבור. ונראה בעיני שאם אם קורא הפרשה בתוך ימי השבוע שלה הרי זה כמשלים עם הציבור, כמבואר בקונטרס הראיות, עכ"ל.
א. כתב הרא"ש: נראה דכל השבוע מקרי עם הציבור, הואיל וממנחתא דשבתא מתחילין לקרות את הפרשה, אף על גב דלא מקרי קמי שבתא אלא מרביעי ואילך. במדרש יש: ציווה רבי את בניו: אל תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו את כל הפרשה. ומיהו אם לא השלים קודם, משלים אחר אכילה, עד כאן.
ב. ואפילו עטרות ודיבון — כתב הרא"ש ז"ל: פירש רש"י: שאין בו תרגום. וקשה, דהוי מצי למימר אפילו ראובן ושמעון וכיוצא בהן. ונראה דנקט עטרות ודיבון לפי שיש ספרים שכתוב בהם תרגום, וגם בירושלמי הוא מתורגם, לכך פירש: הא דנקט עטרות ודיבון, אף על פי שאין צורך כל כך בתרגום. אבל ראובן ושמעון וכיוצא בהם אין צורך לקרותם ג' פעמים. מכל מקום נהגו להחמיר כפירוש רש"י. יש מפרשים דהוא הדין לכל הלועזות, לעז שלהן הוי כמו התרגום, כי התרגום הוא בשביל עמי הארץ שאינם יודעים לשון הקודש, ואם כן הוא הדין לעז (לא) [לאלה ה]מכירין בו. ולא נהירא, לפי שהתרגום מפרש כמה דברים שאין להבין מתוך המקרא, כדאמר רב יוסף, אלמלא תרגומא דהאי קרא. ונראה דהקורא בפירוש המקרא יוצא ידי תרגום, כיון שמפורש בו כל מלה ומלה, עד כאן.
ג. לשון ריא"ז: וזמן הנחת תפילין בשחרית הוא משיכיר חבירו בריחוק ד' אמות. והוא שרגיל לראותו לפרקים, שאם רגיל בו תמיד, אפילו בלילה מכירו, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל, עד כאן לשונו.
הערה א: כתב הרא"ש: ואם תאמר, והא לעיל אמר רשב"י בשם ר' עקיבא: פעמים שאדם קורא קריאת שמע אחת קודם הנץ החמה ואחת אחר הנץ החמה, ופסיק ר' יהושע בן לוי הלכתא כוותיה, אלמא תחילת זמן קריאה של יום הוא אחר הנץ החמה, כמתניתין דיומא? ויש לומר, דאפילו אם פליג רבי יהושע בן לוי אאביי הלכה כאביי, דפסיק כוותיקין, דהוא בתרא. אי נמי, לא פסיק רבי יהושע בן לוי כרבי שמעון אלא במה שסובר שקודם הנץ החמה יוצא בשל לילה, כדאמר לעיל דלאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, דההוא זוגא דרבנן דאשתכור כו', אבל במאי דקאמר דתחילת זמן קריאת שמע של יום אחר הנץ החמה – לא פסיק כוותיה. אי נמי יש לומר, דרבי שמעון גופיה מודה דזמן קריאת שמע של יום קודם הנץ החמה, והאי דלא נקט פעמים שאדם קורא קריאת שמע שני פעמים קודם הנץ החמה, ויוצא בשל יום ובשל לילה, דהוי רבותא טפי? איכא למימר דאתא לאשמועינן שאינו יוצא בשל לילה אחר הנץ החמה. אי נמי כדפירש לעיל, שאם היה אנוס בפעם אחת על של ערבית ושל שחרית, אינו יכול לקרות שניהם, עד כאן, ועיין שם דף ב' ע"ב.
הערה ב: סמ"ג בשם ר"ח ור"ת ז"ל פליגי על זה, וסבירא להו דזמן תחילת קריאת שמע דשחרית הוא לאחר הנץ החמה לכתחילה, ובתוס' יומא דף ל"ו האריכו בראיות על זה. אמנם מיימון והרא"ש ומרדכי וטור סבירא להו כדברי רבינו.
הערה ג: כתב מיימון: שיעור הגבהות ג' טפחים. ואם יש בגבהות ארבע אמות על ארבע אמות, הרי הוא כעלייה ומותר להתפלל בו. וכן אם היה הגבהות מוקף מחיצות, אף על פי שאין בו ד' על ד' מותר להתפלל בו, שהרי חלק רשות לעצמו, עד כאן.
הערה ד: כתב הרא"ש ז"ל: מצאתי כתוב בשם ר"י ז"ל, דאם התחיל לאכול קודם שעלה עמוד השחר, כיון שעלה עמוד השחר פוסק, אף על גב דאמרינן בתפלת המנחה: אם התחילו אין מפסיקין, שאני הכא דאסמכוה אקרא ואיכא לאו דלא תאכלו על הדם.
הערה ה: כתב ראבי"ה ז"ל דמותר לשתות מים בבוקר קודם תפילה, דלא שייך במים גאווה. ודווקא בחול, אבל בשבת יום טוב כתב דאסור אפילו מים, משום הקידוש. והרא"ש ז"ל היה שותה מים בשבת בבוקר קודם התפלה, שאין הקידוש אוסרו כיון שעדיין לא הגיע זמנו. טור. ועיין בפרק קמא דשבת בדין התחיל לאכול קודם שעלה עמוד השחר.
הערה ו: כתב סמ"ג: והראב"ד ורבינו שמחה פירשו דהאי עד שלוש שעות פירושו עד ג' ולא עד בכלל, ואין הזמן נמשך רק עד סוף ב' שעות וסמ"ג הוכיח דעד ועד בכלל, וכן הסכימו כל הפוסקים.
הערה ז: כתב הרא"ש ז"ל: יש להסתפק אם רוצה לומר עד חצות, כשיעור תפילה אליבא דרבנן, או עד ארבע שעות, אליבא דרבי יהודה, או אפילו כל היום לא הפסיד. ורב האי גאון ז"ל כתב, אף כל שעה רביעית, אף על פי שאינה עונתה, מברך שתיים לפניה ואח לאחריה; משמע דוקא שעה רביעית, שהיא זמן תפילה לרבי יהודה, אבל מכאן ואילך הפסיד הברכות, ואם בירך – עובר על לא תשא, עד כאן לשונו.
הערה ח: לדעת מיימון וסמ"ג, אפילו איחר עד ערבית, יש לו לקרות קריאת שמע בברכותיה. והטור כתב דאין קורא בברכותיה כשעבר זמנה, אלא כל שעה רביעית, אבל מכאן ואילך אם בירך לפניה ולאחריה הוי ברכה לבטלה. והן הן דברי הרא"ש ז"ל שכתב בשם רב האי גאון ז"ל.
הערה ט: הרא"ש: והא דאמר רב יהודה: עד "על לבבך" בעמידה, לא שאם יושב עומד וקורא מעומד, אלא אם היה מהלך בדרך, עומד וקורא עד "על לבבך", ומכאן ואילך קורא כשהוא מהלך, עד כאן הגהת אשר"י מאור זרוע. וכן כתב בה"ג. והראב"ד כתב בשם רב עמרם: מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרות מעומד, לא יאות עביד, ונקרא עבריינא, וצריך לגעור בו, שמצוותה מיושב. ומיהו אם קורא מהלך, צריך לעמוד בפסוק הראשון, עד כאן.
הערה י: בהגהות אשר"י: ופירש רבינו תם, דתרווייהו קאי אאמת ואמונה , כלומר, בין ארוכה ובין קצרה, יאריך או יקצר, הלכך שפיר מצינו למימר "אור יום הנף". ומטעם זה נהגו להתפלל קרובץ בג' ראשונות. וכבר נחלקו בהם ר' יוסף טוב עלם ורבינו אליהו ועלתה בידם דמותר ומצוה מן המובחר ושרי למימר "זכרנו" בריש שתא דהוי צרכי רבים, עד כאן.
הערה א: כתב מיימוני: בברכות אלו, עם שאר כל הברכות, אין אדם רשאי לפחות מהן או להוסיף עליהן. ומינה דייק הטור, דדעת מיימון לאסור להפסיק בברכות שמה לומר קרובץ. וכן כתב הרמ"ה ז"ל וכן הרא"ש, דאינו יפה בעיניהם מנהג זה. אמנם כתב הראב"ד ז"ל דלמעט או להרבות באמצע הברכה אין קפידא, ולפיכך נהגו להוסיף פיוטים במאורות ובאהבה ובזולתות. וכן דחק רבינו תם ז"ל לקיים המנהג. ומסקנת הטור דטוב ויפה לבטלה.
הערה ב: יש הרבה מהגאונים שפסקו שיש לברך אהבה רבה. והטור בשם הרא"ש ז"ל הכריע ביניהם, ואמרו דבשחרית אומר אהבה רבה ובערבית אומר אהבת עולם. אמנם רבינו חננאל והלכות גדולות ומיימון כולם פסקו כדברי רבינו.
הערה ג: ואם השכים קודם היום ובירך על התורה, כתב ר"י דאינו צריך לחזור ולברך כשאומר הזמירות. ובשם רש"י כתבו הגהות מיימוני שצריך לחזור ולברך כשאומר הזמירות.
הערה ד: ובתלמוד א"י מבואר שאין ברכה של קריאת שמע פוטרת של תורה, אלא כששנה לאלתר, אבל בא לשנות אחר (איזה) שעה, אינו נפטר בברכות של קריאת שמע, שהרי דומה כאדם שבירך על מצוה והסיח אחר הברכה עד שלא התחיל במצוה, שצריך לחזור ולברך. וכששנה לאלתר, נפטר בברכה של קריאת שמע, ואפילו אם שונה וגומר עשרה פעמים ביום, שכולן מצוה אחת הן, כמבואר בקונטרס הראיות, עד כאן לשונו.
הערה ה: כתב הרא"ש: בירושלמי מסיק עלה, אמר רבי אבא, והוא ששנה על אתר. ונראה דהיינו דווקא בברכה של אהבה רבה, דלא מתחזי לשם ברכת התורה אלא בשונה על אתר, ואם שנה לאלתר אז נראית ברכה לשם עסק התורה כמו לשם קריאת שמע, ואז לא יצטרך לברך כל אותו היום, אפילו יפסוק ויעמוד ויחזור וילמוד. וכן המברך על התורה ולמד, אין צריך לחזור ולברך אם הפסיק באמצע. לכך הוצרך לומר והוא ששונה על אתר על הנפטר באהבה רבה, ולא על המברך ברכת התורה, דאי לא תימא הכי היה לו להשמיענו בעלמא דהפסק שבאמצע עסק דהוי הפסק וצריך לחזור ולברך, כל שכן הנפטר באהבה רבה. ואף אם תמצי לומר דאין חילוק בין הנפטר בברכת התורה לנפטר באהבה רבה, מכל מקום מסתבר שבני אדם שרגילים תמיד לעסוק בתורה, ואפילו כשיוצאין לעסקיהם ממהרין לעשות צרכיהם כדי לחזור וללמוד, ודעתם תמיד על למודם, לא חשיב הפסק לעניין ברכה. לכך אם למד בלילה, הלילה הולכת אחר היום ואין צריך לברך כל זמן שלא ישן. וכן מי שרגיל לישן ביום שינת קבע על מטתו, הוי הפסק וצריך לחזור ולברך כיוצא בזה, עד כאן לשונו.
הערה ו: כתב הרא"ש ז"ל: והגאונים כתבו שיש לקיים דברי שניהם. ועוד באשכנז ובצרפת נהגו לומר בשחרית אהבה רבה ולומר בערבית אהבת עולם, וכן סתמא דתלמודא לקמן בשמעתין, והזכיר אהבה רבה בשל שחרית, עד כאן.
הערה ז: התוס' וסמ"ג והרא"ש וטור פליגי על זה, וסברי דאינם רק שתי ברכות ושצריך לומר "והערב נא" בוא"ו. ומיימון כתב כדברי רבינו.
לשון ריא"ז: וצריך ליטול ידיו תחילה, ונהגו לומר שחרית פסוקים של קרבנות, כגון צו את בני ישראל את קרבני לחמי לאשי, ופסוקים של ברכת כהנים, ומברכין עליהם ברכות הללו, עד כאן לשונו.
הערה ח: כתב הרא"ש ז"ל: ויש מקומות שחותמין ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל. ולפי מה שרגיל ר"ת לפרש דכל היכא שהברכות קצרות אפילו ברכה הסמוכה לחברתה פותחת בברוך, כמו ברכות של הבדלה וברכות של חופה, אם כן היה צריך לברכה אחרונה שתהא פותחת בברוך, שאותה שלפניה קצרה. לכך היה אומר ר"ת שאין זה כי אם סיום ברכה ראשונה ואינו שתי ברכות, והיה אומר "והערב נא": רב המנונא אמר אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ברוך אתה ה' נותן התורה וזו היא המעולה שבברכות, אמר רב פפא הלכך נמרינהו לכולהו, ר"ת גריס נמרינהו לתרוייהו. עד כאן. ועיין בתוספות פרק קמא דכתובות ד"ה שהכל ברא.
הערה א: כתב הרא"ש: גירסת רש"י: פשיטא, היכא דנקט כסא דחמרא בידיה וקסבר שיכרא הוא, פתח אדעתא דשיכרא וסיים בדחמרא – יצא, דאי נמי סיים בדשיכרא, יצא, דתנן: על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו, יצא. אלא נקט כסא דשכרא בידיה, וקסבר דחמרא הוא, ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא, מאי? בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה אזלינן? ופירוש הגירסה כתובה בעמוד לפנינו. וזה לשון הרא"ש: הקשה הראב"ד על גירסה זו ועל פירוש זה, שלא מצינו בשום מקום שתהא הברכה נפסדת בשביל חסרון כוונה, אפילו בלא שום כוונה, הברכה עולה לו, כל שכן שהוא מתכוון לשום ברכה בעולם. ונראה דלאו קושיא היא, דטפי עדיף בלא כוונה ממה שעיקר הכוונה לברכה אחרת. מיהו קשיא לפירושו, דהא תנן בברייתא: פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים, דלא משמע אדעתא דיוצר אור, אלא שאמר יוצר אור, דומיא דסיים במעריב ערבים. הלכך נראה כגירסת רב אלפס: פשיטא היכא דנקט כסא דחמרא בידיה וקסבר שכרא הוא, פתח ובירך בדשכרא וסיים בדחמרא יצא, דאפילו סיים בדשכרא יצא וכו', וזו פירושה: פתח ובירך בדשכרא, שאמר שהכל נהיה בדברו ונזכר שהוא יין, ואמר בורא פרי הגפן גם כן, וכן היתה אמירתו: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן, יצא, דאפילו סיים בדשכרא, שאמר שהכל נהיה בדברו ולא אמר בורא פרי הגפן – יצא, דתנן ועל כלם וכו'. אלא היכא דנקט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא, פתח בדחמרא ואמר בורא פרי הגפן וסיים בדשכרא שאמר גם שהכל נהיה בדברו, מאי? בתר פתיחה אזלינן, ולא הוי ברכה, או בתר חתימה אזלינן, והוי ברכה. וכיון דלא אפשיטא אזלינן לקולא ולא מהדרינן ליה, עד כאן לשונו.
הערה ב: התוס' ורבנו תם פליגי על זה וכתבו דלא יצא, ומהדרינן ליה.
לשון ריא"ז בירך על השיכר ברכה של יין, אף על פי שהיה דעתו בפתיחתו לברך על השכר, הואיל והוציא מפיו ברכת היין לא יצא וצריך לחזור ולברך כמו שביאר מז"ה, עד כאן לשונו.
לשון ריא"ז הערה ג: אכל לחם וכסבור שאכל תמרים, ופתח לברך על דעת תמרים והוציא מפיו ברכת הזן, הרי זה ספק בתלמוד. ונראה בעיניי שצריך לחזור ולברך מספק, לפי שברכה אחרונה מן התורה היא והרי הוא ספק תורה, עד כאן לשונו.
הערה ד: כתב הרא"ש: עוד אמרו בשם רבני צרפת, שאפילו לא אמר אלא ברכת הזן בלבד, בין על היין בין על התמרים, יצא (ואף על פי שאין בה אלא מעין הזן בלבד), ובברכת על העץ יש בה מעין שלש, ואפילו הכי יצא, כיוון דמטעם שהם מזון אנו אומרים שיצא, אפילו לא אמר אלא ברכת הזן בלבד יצא. וכן נראה [דדווקא] אם סיים הברכה ברוך אתה ה' (אמ"ה) הזן את הכל, דאי אפשר לברך אחריו אלא ברכה אחת. אבל אם אמר כל נוסח הברכה עד ברוך אתה ה' הזן, ולא חתם – יתחיל "ועל שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה" ויסיים ברכה מעין שלש כמו שאמר, ונוסח ברכת הזן הוא במקום על העץ ועל פרי העץ, עד כאן.
הערה א: ואיתא בירושלמי: צריך להזכיר באמת ויציב יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכת בכורות וצור ישראל וגואלו. ותקנו אמת ואמונה ערבית על הגאולה של עתיד, אי נמי על שאנו מפקידים בידו נשמותינו בכל לילה ומאמינים בו שישיבנו אלינו. ופירוש לא יצא ידי חובתו, רוצה לומר לא יצא ידי חובת מצוה כתקנה, אבל לעולם יצא, דברכות אינן מעכבות. טור.
הערה ב: רב האי ז"ל פירש: חיזרא הוא אחד ממיני הקוצים, וראשו כפוף. וכשהוא כורע, לא יכרע באמצע מתניו וראשו יישאר זקוף. ומיימוני פירש, שיתפקקו כל חליות שבשדרה, ויעשה עצמו כקשת. ובהגהת הרא"ש ז"ל: מי שמתפלל, ובא לו נכרי כנגדו, ויש לו צורות בבגדיו, אל ישתחווה במודים ואפילו יהיה לבו לשמים, עד כאן.
הערה ג: כתב הרא"ש ז"ל: ובלאו האי פסקא קיימא לן כרבה, דרבה ורב יוסף הלכה כרבה. ואם לא אמר מחזירין אותו, מדקאמר רבי אלעזר: אפילו אמר האל הקדוש יצא, מכלל דלרב – אפילו בדיעבד לא יצא, ורבה סבירא ליה כרב. וכן זכרנו ומי כמוך וכתוב לחיים ובספר חיים שמוסיפין בעשרת ימי תשובה, אם לא אמר – מחזירין אותו, בין ביחיד בין בציבור, דמשנה הוא ממטבע ברכות. ואם מסופק הוא אם הזכיר אם לאו, יחזור ויתפלל, דאמרינן בירושלמי דתענית פרק קמא: תניא, המתפלל ואינו יודע אם הזכיר הגשם אם לאו, כל שלושים יום – חזקה מה שהוא למוד מזכיר; מכאן ואילך, מה שצריך מזכיר. כך כתוב בתוספות בשם ר"י ז"ל. ותמיהני למה מחזירין אותו, כיון שאינו מוזכר בתלמוד. דבהמלך הקדוש והמלך המשפט איכא פלוגתא, ופסיק תלמודא דלא יצא; אבל בזכרנו ומי כמוך, אם תקנת גאונים היא לאמרם, מנא לן דמחזירים אותו? ואין זה נקרא משנה ממטבע ברכות, מאחר שלא הוזכר בתלמוד, עד כאן.
א. וכן פסקו מיימון וסמ"ג והרא"ש ומרדכי. ורבני צרפת וראבי"ה כתבו, דבדיעבד אם אמר האל הקדוש והאל המשפט יצא. והטור הביא דעות אלו באריכות. ויש אומרים דלכולי עלמא כשאומר "מלך אוהב צדקה ומשפט" יצא, דהא הזכיר מלך. ובחזרת זכרנו ומי כמוך וכתוב ובספר חיים אם טעה, כתבו התוס' בשם ר"י שצריך לחזור, וכן כתב סמ"ג; ושאר הפוסקים פליגי עליהם.
לשון ריא"ז — ואם אמר "האל הקדוש" ו"אוהב צדקה ומשפט" אין מחזירין אותו, כדברי מו"ה. ורבי יצחק אומר שמחזירין אותו, וכך נראה בעיני, כמבואר בקונטרס הראיות.