קטגוריה:רות ד יב

לאחר שהקהל קרא: "יִתֵּן יְהוָה אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (ביאור:רות ד יא), וכך הם קבעו שהיה תקדים לשאת נשים נוכריות, מחרן, ואלוהים ברך אותן, ובזכותן אנו קיימים. הקהל הדגיש שלוט אבי מואב גם הוא בא מחרן, כך שרות היא כמו רחל ולאה.
בכל זאת הקהל הרגיש שזה לא מספיק, והם צריכים להביא דוגמא נוספת שתתאים לנושא היבום.

למזלם הטוב היתה להם דוגמא מצויינת שמאשרת לשאת נשים נוכריות שרוצות ומתאמצות להצטרף לעם ישראל, ומוכנות להסתכן בסכנת מוות. נשים שמאמינות שבני ישראל הם אנשים טובים, ואלוהים אוהב אותם. אנשים מכבדי חוק שלמדו "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה" (ביאור:בראשית יח יט) לעשות צדק, משפט, חסד, ורחמים, כדברי הנביא הושע: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים" (הושע ב כא).

סיפור תמר ויהודה היה ידוע בכל בני ישראל, במיוחד בשבט יהודה, ועוד יותר במשפחת פרץ שנולד לתמר וזכה למשפחה ביהודה, ובנו חצרון זכה לבכורה של ער, וכל זה מביא אותנו לבועז זרעו של פרץ וחצרון (ביאור:רות ד יח-כא).

יהודה לקח לעצמו "בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי" (ביאור:בראשית לח ו). הוא לא עשה מאמץ לשוב לחרן ולהביא לעצמו אישה כמו שהיה מקובל במשפחה - משרה, רבקה, רחל ולאה. בהמשך הוא בוחר אישה לבנו הבכור ער, סביר שתמר היתה גם היא כנענית.

הקהל משווה את רות לתמר, ומוצא שכאשר אלוהים ברך את תמר, כך אלוהים יברך את רות. שתיהן היו נוכריות, שתיהן נישאו לבני ישראל, שתיהן היו זקוקות ליבום לשמור על שם בעליהן, ושתיהן בעורמה ובאהבה עזרו לגואל להשלים את הגאולה.

הקהל השתדל לשכוח שרות היא 'מואביה', ובמקום לקרוא לה בשמה הם קוראים לה "הַנַּעֲרָה הַזֹּאת". רות מתחילה את התהליך שישכחו את מוצאה, ויקבלו אותה לעם ישראל כבתה של נעמי, אשתו של בועז, וכאימו של דוד מלך ישראל.

מאחלים לה הריון מהיר ומוצלח בעזרת אלוהים. וכאשר זה קרה, כולם האמינו שיד אלוהים עזרה לאלמנה להתעבר, וייתכן שמנעה ממנה להתעבר ממחלון כדי להביא לה בן לבועז.