קטגוריה:רות ד יא

משה קבע חוק: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהוָה, גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל, יְהוָה עַד עוֹלָם" (ביאור:דברים כג ד).
כיוון שמשה חשב שהחוק אינו ברור או חזק הוא מצא לנכון להסביר:

1. "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם;"
2. "וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר, מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם, לְקַלְלֶךָּ"

שני הדברים האלה לא מצדיקים קללה כל כך איומה לאנשי מואב ועמון, בני לוט, לאחר שלוט הצטרף לאברם במסעותיו, ואלוהים ברך אותו בנחלה בעבר הירדן המזרחי, לזרעו.

לא קל היה לבועז לקבוע שמדובר רק בעמוני ומואבי, גברים, אבל לא בנשים.
הוא מצא הרבה הוכחות בתורה שאלוהים אינו תומך בהוראה של משה:

1. "אָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי יְהוָה" (ויקרא יט יח). זאת מצוה בסיסית להתנהג בהגינות לאנשים סביבך.
2. "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמות כב כא). והרי נעמי ורות הם אלמנות של בני שבט יהודה.
3. "וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (דברים יד כט). והרי רות היא גרה, ואלמנה.
4. "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" (דברים כד יט).
5. "אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר, יָתוֹם וְאַלְמָנָה. וְאָמַר כָּל הָעָם, אָמֵן" (דברים כז יט). ועוד פעם אנו רואים הפרדה בין זכר ונקבה, כאשר אלמנה מקבלת עזרה יותר מאלמן.
6. "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר, וְחָשַׁקְתָּ בָהּ" (דברים כא יא). החוק מרשה לקחת אישה מהשבי מכל עם, ולא אוסר על מואביות.

אולם החוקים האלה מאפשרים לבועז לטפל ולעזור לנעמי ורות, בניגוד להוראת משה: "לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ, לְעוֹלָם" (דברים כג ז). אולם אפשר להיות טוב למואבי, ואפשר גם לשאת מואביה, אבל זה לא מבטל את האיסור על צאצאי מואביה להכנס לקהל אדוני. בועז הרגיש שלאחר שהוא הפר את הוראת משה השניה, במשך כל תקופת הקציר ואנשי העיר לא נזפו בו, הוראת משה הראשונה הפכה לחלשה ביותר.

אולם כאשר אדם אינו יכול להתחתן עם בני ישראל, אפילו אחרי שהוא נשבע: "עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי ... כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף" (ביאור:רות א טז-יז), מתעוררת השאלה האם הגר והאלמנה מקבלים משפט צדק?

בועז לא מצא תשובה בחוקי אדוני שתעזור לו להתעלם או להסביר מדוע מותר לו לשאת מואביה, ובניו יוכלו להכנס לקהל אדוני ולשבת בשער העיר.

אנו שומעים שכל העם ביחד עם הזקנים, ברכו את בועז ואשתו החדשה. סביר שאיש אחד אמר את הברכה, ואחר כך כולם חזרו על זה בשירה ובשמחה. אפשרי שאנשיו של בועז, שהיו בקהל, הכינו את הברכה הזאת, וכפו על "הַזְּקֵנִים עֵדִים" להצטרף, הן כתוב - כל העם קדם לזקנים.

העורך מוריד בערך זקני העיר, שאין חובה שהם באמת היו זקנים, זה רק כינוי כבוד לחשיבותם, וקורא להם "זְּקֵנִים עֵדִים" - כלומר הם הפכו לסתם זקנים וכל תפקידם זה להיות עדים ולא לפתוח את הפה. כך גם אברהם הציב שבע כבשות, כעדות, כאשר הוא ואבימלך נשבעו (ביאור:בראשית כא ל).

יש כאן גם דגש על המילה "כָּל", כלומר לא היה מסתייג אחד. לא היה אחד שצעק נגד החלטת בועז ואישור בית המשפט.

כאשר לא מצאו חוק המתיר לשאת מואביה, העם פנה לתקדימים היסטוריים.
ומה יותר טוב מאשר להשתמש ברחל ולאה בנותיו של לבן הארמי, כאשר ידוע שרחל לקחה את התרפים של אביה בלכתה עם יעקב לכנען.

העם יודע שאלוהים ברך את רחל ולאה והן זכו ללדת את שבטי ישראל והקימו את בית ישראל.
אלוהים לא אסר לשאת את רחל, ולא קבע שבניה יהיו מנועים מלבוא בקהל אדוני.
אלוהים ברך אותן, ואנו מברכים אותן.

לתקדים הזה לא היתה אפשרות להתנגד.
אמנם רחל ולאה היו מחרן, ולא ממואב, אבל לוט, אבי מואב, בא מחרן, כך שאין הבדל גדול בין בנות זרעו של לוט, ובנות לבן.

כך נוצר תקדים שמותר לשאת מואביה ועמונית ואין האיסור חל על הנשים אלא רק על הגברים.

לאחר שהעניין המשפטי נגמר בהצלחה, הקהל הריע וברך את בועז: "וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה, וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם", עיר מגוריהם.

למעשה הקהל הגביל את הברכה רק לעירם בלבד. שאר שבט יהודה, ושאר השבטים לא היו שותפים, לא להחלטה ולא לברכה.
אולם ברבות הימים, דוד המלך, נינו של בועז ורות, היה ברכה לכל עם ישראל, לדורות.

ניתן לזהות את תקיפותו וחוכמתו של דוד המלך, שנבעה מסבו "אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל" וסבתו "אֵשֶׁת חַיִל".