רבינו שמשון על נגעים יא

<< · רבינו שמשון · על נגעים · יא · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

כל הבגדים מיטמאים בנגעים. אפילו של גר תושב ודווקא דצמר ופשתים:

יראו בתחלה. אפי' על נגע הנמצא בבגדים קודם שנתגייר ולא דמי להא דתנן לעיל פ"ו (מ"א) אלו בהרו' טהורו' שהי' בעובד כוכבים קודם שנתגייר דהתם בגופו וכשנתגייר הרי הוא כקטן שנולד אבל הכא האי בגד חזי לנגעים אלא שרשות עובד כוכבים מעכב ומיהו ימים שעמד בהם בנגעו בעודו ברשות העובד כוכבים אין עולין לו משבא לרשות ישראל לפיכך יראה כתחלה:

עורות הים אינן מיטמאין בנגעים. בתורת כהנים דריש לה מדכתיב (ויקרא יג) עור יכול אף עורות שבים יהו טמאין ת"ל (שם) בגד מה בגד מין הגדל בארץ אף עור מין הגדל בארץ אוציא עורות שבים שאינו מין הגדל בארץ או יכול שאני מוציא את שחובר לו מן הגדל בארץ כל שהוא ת"ל (שם) או בעור להביא את שחיבר לו הגדל בארץ כל שהוא אפי' חוט אפי' משיחה ובלבד שיחברנו לו כדרך חיבורו כלומר בשתי תכיפות והתם ממעט מדכתיב (שם) בכל מלאכת עור יצאו עור מצה ועור חיפה שלא נעשה בהם מלאכה בשבת בפרק המוציא יין (דף עט.) אמרינן מצה כמשמעו דלא קמיח ולא מליח ולא עפיץ חיפה דמליח ולא קמיח ולא עפיץ ואע"ג דחזי לעשו' קמיע ולצור משקולו' לא מקרי בהכי נעשה למלאכ':

משנה ב

שטרפן. שעירבן ועשה מהן בגד וצמר רחלים מתבטל ברוב. ותניא בת"כ והבגד (שם) יכול השיראין והכלך והסריקין וצמר גפן וצמר גמלי' וצמר ארנבי' והנוצה של עזים ת"ל (שם) בבגד צמר או בבגד פשתי' דאין קרוי צמר סתם אלא צמר רחלי' אבל דגמלי' ודארנבי' צמר סתמא לא איקרו:

מחצה למחצה. מטמא בנגעים ודלא כר"ש דתוספתא דתניא צמר גמלים צמר רחלים שטרפן זה בזה ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש הואיל וספק נגעים להקלמחצה למחצה טהור:

וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה. ועשה מהן בגד דאם רוב פשתן טמא ואם רוב קנבוס טהור ובמחצה על מחצה פליגי ר"ש ורבנן וכיוצא בו שנינו במס' כלאים:

משנה ג

הצבועים. אפי' בידי שמים ובת"כ יליף טעמייהו מקראי:

בין צבועין. ואפי' בידי אדם:

העורות כבתים. ובבגדים ובתים מודו רבי יהודה ור"ש לר"מ:

תניא בתוספתא [פ"ה] כל הבגדים בין צבועין בידי אדם בין צבועין בידי שמים אין מיטמאין בנגעי' והעורות והשתי והערב כיוצא בהן דברי ר"מ ר' יהודה אומר כל הבגדים בין צבועים בידי אדם בין צבועים בידי שמים [אינן] מיטמאין בנגעים וכל הבתים בין צבועים בידי אדם בין צבועים בידי שמים מיטמאין בנגעי' ר"ש אומר בהן שלש מדות משום ר"ע כל הבגדי' בין צבועים בידי אדם בין צבועים בידי שמים אין מיטמאים בנגעים וכל הבתים בין צבועים בידי אדם בין צבועים בידי שמים מיטמאין בנגעים והעורו' צבועים בידי שמים מיטמאין בידי אדם אין מיטמאין:

תניא בתורת כהנים יכול יהו מטמאין בין צבועים בין שאינן צבועים ת"ל בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתן כברייתו אף צמר כברייתו אוציא את הצבוע בידי אדם ולא אוציא את הצבוע בידי שמים ת"ל לפשתים ולצמר מה פשתים לבנה אף צמר לבן:

עוד תניא בתורת כהנים או בעור יכול יהו מטמאין צבועין ת"ל בגד מה בגד כולו לבן אף עורות כולן לבנים דברי ר"מ ר' יהודה אומר בעור לרבות הצבועין ר"ש אומר כתוב אחד אומר בגד וכתוב אחד אומר בעור הא כיצד הצבועין בידי שמים מיטמאין בידי אדם אין מיטמאין:

משנה ד

אחר הנראה. בסתם בגדים הערב נראה. בכרים וכסתות השתי נראה כדמשמע בתוספתא והדבר תלוי לפי ענין האומנות:

בירקרק שבירוקין. בת"כ דריש לה מדלא כתיב ירוק וכתיב (שם) ירקרק וכן מדלא כתיב אדום וכתיב (שם) אדמדם:

היה ירקרק. שהיה בו כגריס של ירקרק והסגירו ולסוף שבוע א' פשה אדמדם אצל הירקרק א"נ הסגירו באדמדם ופשה ירקרק טמא הבגד וטעון שריפה:

נשתנה ופשה. כגון שהיה בו כגריס של ירקרק ולסוף שבוע ראשון הרי הוא כסלע כולו אדמדם:

נשתנה ולא פשה. דתחלה כגריס של ירקרק וסופו כגריס של אדמדם כאילו לא נשתנה ואותו שפשה שורף ואותו שלא פשה נותן לו שבוע שני:

יראה כתחלה. דחשיב ליה כנגע אחר:

תניא בתוספתא [פ"ה] בגד ששתיו צבוע וערבו לבן ערבו צבוע ושתיו לבן הכל הולך אחר הערב והכרים והכסתות אחר השתי וזה וזה הולכין אחר הנראין בגד ששתיו סריקין וערבו צמר ערבו סריקין ושתיו צמר אין מיטמאין בנגעים הסגירו כחצי גריס ירקרק כחצי גריס אדמדם נותן לו שבוע שני ר' יהודה אומר יראה כתחלה הסגירו בכגריס ירקרק וכגריס אדמדם ובסוף שבוע בא ומצאו כסלע ירקרק וכסלע אדמדם ה"ז ישרף ר' יהודה אומר יראה כתחלה. פי' זה וזה הולכים אחר הנראין. טעמא קא מפרש דלפי שהולכין אחר הנראה אזלינן בהאי בתר ערב ובהאי בתר שתי שכן דרך האומנים לעשות בזה השתי נראה ובזה הערב נראה ואומני סריקין בין שתי בין ערב הסריקין נראה דהיינו הצבע:

כחצי גריס ירקרק וחצי גריס אדמדם דמצטרפין זה עם זה. נותן לו שבוע שני בכי האי גוונא מיירי דבסוף שבוע ראשון הוחלט הירקרק ונעשה אדמדם והאדמדם נעשה ירקרק ורבנן לטעמייהו דאמרי כאילו לא נשתנה ור' יהודה לטעמיה דקמא אזיל ליה והאי נגע אחר הוא וכן סיפא דהסגירו כגריס ירקרק מיירי דבסוף שבוע נעשה הגריס כסלע אדמדם:

תניא בת"כ וראה הכהן אחרי הכבס את הנגע והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה (שם) הא לא הפך ולא פשה טמא הפך ולא פשה אינו יודע מה אעשה לו ת"ל (שם) והסגיר את הנגע שבעת ימים שנית דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אינו טמא אלא משום עומד הא מה אני מקיים והנה לא הפך הנגע את עינו בכל מין שהוא מיטמא לו. פי' הא לא הפך שלא נשתנה מירקרק לאדמדם ולא פשה טמא משום עומד. הפך. מירקרק לאדמדם ת"ל והסגיר את הנגע שבעת ימים שנית. כלומר יראה כתחילה ויהא לו הסגר זה כהסגר ראשון. בכל מין שהוא מיטמא לו כגון ירקרק ואדמדם אפילו הפך מזה לזה כעומד דמי אא"כ כהה מעמוק לגבוה לירוק גבוה או לאדום גבוה. ועוד תניא בתוספתא [שם] הבגדים והעורות מיטמאין בירקרק שבירוקין ובאדמדם שבאדומים אי זה הוא ירקרק שבירוקין רבי אליעזר אומר כשעוה וכקורמין סומכוס אומר ככנף טווס וכהוץ של דקל ואי זה הוא אדום שבאדומים כזהורית יפה שבים והפסיון שלהן כיוצא בהן ואין בהם מראה בתוך מראה גבוה שבהם כמראה צל בחמה ומראה עמוק שבהן כמראה חמה בצל:

משנה ה

העומד בראשון. שנראה בבגד ירקרק או אדמדם והסגירו ובסוף שבוע ראשון עומד במראיו יכבס מקום הנגע ויסגיר:

העומד בשני. שבסוף שבוע שני עמד בעיניו לא כהה ולא פשה ישרף:

הפושה בזה ובזה. בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני:

הכהה בתחלה. דכשנראה בו ירקרק או אדמדם וקודם שהסגיר כהה. יכבס ויטהר כאילו כהה בסוף שבוע ראשון וחכמים אומרים אין זקוק לו להסגירו וטהור:

תניא בתורת כהנים והנה לא פשה הנגע בבגד או בשתי או בערב או בכל כלי עור (שם) זה העומד וצוה הכהן וכבסו (שם) צווי בכהן וכיבוס בכל אדם וכבסו את אשר בו הנגע (שם) יכול במקום הנגע בלבד טעון כיבוס ת"ל אשר בו הנגע (שם) אי אשר בו הנגע יכול כל הבגד כולו יטען כיבוס ת"ל הכבס הנגע הא כיצד מכבס מן הבגד עמו:

עוד תניא בת"כ כי פשה (שם) זה פסיון הסמוך לו כל שהוא ומניין לרבות את הרחוק ת"ל בבגד יכול כל שהוא נאמר כאן רגע ונאמר להלן נגע מה נגע האמור להלן כגריס אף נגע האמור כאן כגריס נמצאת אתה אומר הפסיון הסמוך כל שהוא והרחוק כגריס והחוזר כגריס. צרעת ממארת תן בו מארה ולא תהנה בו. פי' נאמר כאן נגע בתחלה ונאמר כאן נגע בסוף. ולא תהנה בו אלא שרפהו. תניא בתוספתא [פ"ה] הכהה בתחלה למראה שלישי יכבס. למראה שני ר"ש אומר יכבס ויסגיר וחכ"א אין זקוק לו. פירוש למראה שלישי יכבס ולא יסגיר אבל למראה שני פליגי. ירקרק ואדמדם היינו ירוק שבירוקי' ואדום שבאדומי' הוא מראה ראשון וירוק ואדום הוא מראה שני והפחות מירוק ואדום הוא מראה שלישי. אין זקוק לו. להסגיר אבל כבוס בעי דלא גרע ממראה שלישי ואם נפרש דלרבנן אין זקוק לו כלל אפילו לכבס צריך לומר דלמראה שלישי יכבס היינו לרבי שמעון ואית דגרסי למראה שלישי יכבס ויסגיר ואי אפשר ליישבו:

הכהה בראשון. בסוף שבוע ראשון כהה למראה שני:

יכבס ויסגיר. כאילו לא כהה שהעומד בסוף שבוע ראשון מסגירו ומיהו אין דינו ממש כעומד דאילו עומד ב' שבועות שורף וכיון שכהה בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני חזר לירקרק או אדמדם הרי הוא כעומד שני שבועות ושורף אבל אם עודו כהה אפילו פשה בכהה מכבסו בסוף שבוע שני:

הכהה בשני. דבסוף שבוע ראשון עומד בעיניו ובסוף שני מצאו שכהה למראה שני:

קורעו ושורף מה שקרע. כולה מילתא דריש בת"כ מקראי:

תניא בתוספתא [שם] הפושה בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני מכבסו וטהור חזר לפסיון טהור חזר לנגע בין מראיו בין שאין מראיו יראה כתחלה. פי' הפושה בסוף שבוע ראשון בכהה דאם לא כהה ופשה שורף אלא בכהה בתחלה איירי כר' שמעון ולסוף שבוע ראשון פשה הכהה טהור וכל שכן אם לא פשה דטהור. ובסוף שבוע שני הא נמי בכהה איירי ודברי הכל אפילו פשה טהור כיון דכהה חזר לנגע ירקרק או לאדמדם. בין מראיו שתחלתו וסופו בחד מראה. בין שאין מראיו שתחלתו היה ירקרק ועכשיו אדמדם:

תניא בת"כ ואם ראה הכהן והנה כהה (ויקרא יג) למראה שני או כהה למראה שלישי ת"ל והנגע אי והנגע יכול במראיו ת"ל והנה כהה הא כיצד כהה למראה שני ולא כהה למראה שלישי וקרע יכול יקרע קרע קטן ויתקיים בו מצות קריעה ת"ל אותו אי אותו יכול יצפנו ויניחנו במקומו ת"ל (שם) מן הבגד ינתקנו מן הבגד אי בגד יכול יקרע וישליך את הקרעים לאשפה ת"ל (שם) באש תשרפנו את אשר בו הנגע למד על הקרעים שהן טעונין שריפה למדנו לכהה בסוף שבוע שני למראה שני שהוא קורע ומניין לכהה בסוף שבוע שני למראה שלישי שהוא מכבסו ת"ל נגע נאמר כאן נגע ונאמר להלן נגע מה נגע האמור כאן כהה למראה שני ולא כהה למראה שלישי אף נגע האמור להלן כהה למראה שני ולא למראה שלישי ומניין שהוא טולה עליו מטלית תלמוד לומר (שם) ואם תראה עוד ואין עוד אלא מקומו מלמד שהוא טולה עליו מטלית ר' נחמיה אומר אינו צריך מטלית:

משנה ו

חזר הנגע. לבגד. לאחר שקרע הנגע מן הבגד והביא מטלית מבגד טהור ותפרו וחברו במקום הקרע אם חזר הנגע לגופו של בגד טעון הבגד שריפה כדכתיב (שם) ואם תראה עוד בבגד באש תשרפנו אבל המטלית שחבר בו אינו טעון שריפה והיינו דקתני ומציל את המטלית שמצילו ואינו שורפו:

חזר למטלית. דהיינו שחזר הנגע לטלאי שחבר בו:

שורף את הבגד. כאילו חזר בבגד עצמו אבל המטלית אין טעון שריפה ולא שייך ביה לשון הצלה דקתני עלה בתוספתא ומטלית תשמש את עצמה בסימנים דאם יש בה שלש על שלש מסגירה כבגד גדול ואם פשה או עמד בעיניו שני שבועות שורף ומיהו פחות משלש על שלש אין מיטמא בנגעים כדאיתא בפרק במה מדליקין (דף כו:):

הטולה מן המוסגר. בגד שהסגירו ועמד בעיניו בשבוע ראשון ובשבוע שני כהה דקורע ממנו הנגע ושורף מה שקרע כדאמרן ההוא מוסגר קרי ליה דאם חתך ממנו חתיכה ועשאו טלאי לבגד טהור:

חזר הנגע לבגד. המוסגר שנטלה ממנו חתיכה זו אף על פי שהמוסגר טעון שריפה כדכתיב ואם תראה עוד בבגד מציל את המטלית דהיינו טלאי שנטל ממנו וחברה בבגד הטהור:

חזר למטלית. דהיינו בחתיכה שניטלה מן המוסגר:

ישרף. המוסגר כ"מ שהוא כאילו היתה חתיכה זו מחוברת בו:

והמטלית. דהיינו חתיכה:

תשמש את הבגד השני בסימנים. שמסגירה עם הבגד השני דדינו של בגד שני כאילו הנגע בו בין לענין הסגר בין לענין שריפה וכיבוס לכל דבר ולאחר שתשמש הבגד השני אפי' נצול הבגד ואפי' הלך הנגע לגמרי מן החתיכה טעונה שריפה כדקתני עלה בתוספתא [שם] וטעונה שריפה באחרונה שהרי משחזר בו הנגע מתחלתו כבר הוזקק לשריפה:

תניא בתוספתא [פ"ה] הטולה מן הטהור במוסגר ונראה נגע בבגד מציל על המטלית פשה מן הבגד למטלית זה וזה ישרפו נראה במטלית בגד הראשון ישרוף את הבגד והמטלית תשמש את עצמה בסימנים הטולה מן המוסגר בטהור ונראה נגע בבגד שורף את המטלית פשה מן הבגד למטלית זה וזה ישרפו נראה במטלית בגד הראשון ישרף והמטלית תשמש עצמה בסימנים הטולה מן המוסגר בטהור ונראה נגע בבגד שורף וטעונה שריפה באחרונה שני בגדים המוסגרים שנטל מטלית מזה וטלה על זה ונראה הנגע באחד מהם הוא ומטליתו ישרפו נראה באחד מן המטליות כולן ישרפו. פי' הטולה מן הטהור במוסגר היינו מתני' דצריך מטלית אחד והביא מן הטהור וטלה בו הבגד וקתני מתני' חזר נגע לבגד זה וזה ישרפו דכיון שהנגע בשניהם לא אמרי' המטלית תשמש לעצמה דחשיב כנגע אחר שזקוק לשריפה. נראה במטלית בגד הראשון כלומר במטלית של בגד הטהור שחבר לזה ויתור לשון בעלמא הוא. ישרוף את הבגד היינו את המוסגר וכדקתני נמי מתני'. והמטלית תשמש את עצמה כדפרישית במתני'. הטולה מן המוסגר בטהור ונראה נגע בבגד כלומר בטהור נראה הנגע ומש"ה נקט נראה ולא קתני חזר כדקתני במתניתין משום דהכא בטהור איירי שהנגע נראה בו עכשיו כתחלה:

שורף את המטלית. דמטלית זה מבגד מוסגר קאתי והנגע שבטהור כאילו הוא במטלית שנתחבר בו הילכך המטלית טעון שריפה והבגד שבו הנגע טעון הסגר והמוסגר שניטלה ממנו חתיכה זו כדקאי קאי דלגבי המוסגר לא נחשב הנגע כאילו הוא במטלית. פשה מן הבגד למטלית זה וזה ישרפו. וטעמא כדפרישית ברישא:

נראה במטלית בגד הראשון ישרף היינו המוסגר וה"נ תנן במתני'. והמטלית תשמש את עצמה על כרחין לאו דוקא דמאי תשמש את עצמה הא קתני וטעונה שריפה באחרונה ועוד דבמתניתין קתני בהדיא את הבגד והכא איידי דקתני רישא עצמה תנא סיפא נמי עצמה ולעולם תשמש לבגד קאמר. הוא ומטליתו ישרפו היינו מה שטלה ממנו לבגד אחר אע"ג דטולה מן מוסגר לטהור תנן במתניתין תציל את המטלית יש לחלק בין מוסגר לטהור למן המוסגר למוסגר. כולן ישרפו דכיון דשניהם מוסגרין הכל טעון שריפה דהא בטלה מן המוסגר לטהור נמי אמרי' תשמש לבגד והכא זה וזה מוסגר כאילו חזר בכל א' וא':

משנה ז

קייטא. בגד של צמר או של פשתים:

שיש בה פספסין. מנומר בצבעים הרבה ויש בו ציורים לבנים:

פושין מזה לזה. מלבן ללבן ואע"פ שהצבע מפסיק כדקתני סיפא דפסיון רחוק מטמא בכגריס:

והרי הוא פספס יחידי. שכל הקייטא צבועה חוץ מפספס אחד לבן שיש בו כגריס ולא יותר ומבעיא להו אי בעי הסגר משום דאין לו להיכן יפשה:

אמר להן לא שמעתי. כלומר קבלתי מרבותי דטעון הסגר אבל איני יודע טעם למה:

אלמד בו. כלומר אפרש מה דינו אם לקיים דברי חכמים הן. ושלא תסתיר מה שקבלתי ובת"כ נמי דריש ליה ר"א מקרא:

שמא יעמוד בו ב' שבועות. דאע"פ שאין במה יפשה יכול לבא לידי טומאה אם יעמוד בעיניו שני שבועות:

חכם גדול אתה. שבחו ר"א ובכה"ג לעיל בסוף פ"ט:

והפסיון הסמוך. שפשה סמוך לנגע ראשון:

הרחוק שזה בראשו אחד של בגד וזה בראשו האחר:

החוזר. כגון שכהה בשני דקורעו ושורף מה שקרע וכתיב ואם תראה עוד בבגד היינו החוזר דשיעורו כגריס:

תניא בתוספתא [שם] קייטא שיש בה פספסין צבועין ולבנים פושין מזה לזה ר' נחמיה אומר לעולם אין מיטמא בנגעי' עד שיהא בלובן ג' על ג'. פי' ג' על ג' והא דמטמא ר' אליעזר במתני' פספס יחידי יש לישב אפילו לרבי נחמיה שיש בפספס שלש על שלש ומצא כולן נגע דאין לו במה יפשה:

תניא בת"כ אין לי אלא בגד שיש לו להיכן יפשה בגד שאין לו להיכן יפשה מנין ת"ל (ויקרא יג) והבגד דברי ר' אליעזר אמר לו רבי ישמעאל הרי אתה אומר לכתוב המתן עד שאדרוש אמר לו רבי אליעזר ישמעאל דוקר הרים אתה אין לי אלא בגד שיש לו להיכן יפשה בגד שאין לו להיכן יפשה מניין ת"ל (שם) וכי יהיה בו אפילו בכולו פי' דוקר הרים מלשון (ביצה דף ב.) דקר נעוץ שמנקב הרים ומקדר בהן מפלפולו כמו עוקר הרים דסוף הוריות ויש אומרים דקל הרים ולגנאי דדקל שבהרים אינו טוב להביא בכורים כדקל שבעמקים כדמוכח במנחות (דף פד.) אפילו בכולו דמרבינן מקרא אפילו כולו מלא נגע דאין לו במה יפשה:

עוד תניא בתוספתא [שם] הבא כולו נגע יסגיר עמד בו שבוע אחד נותן לו שבוע שני עמד שני שבועות לפטור אחד יפטור עמד בו שני שבועות או שנכנס אחד ופשה אחד ישרוף את כולו. נגע ובסוף שבוע פרחה בכולו ישרוף את כולו:

פי' הבא כולו נגע יסגיר כאדם הבא כולו לבן שיסגיר:

עמד בו ב' שבועות לפטור כהה בסוף שבוע ראשון למראה שני וכן בסוף שבוע שני כהה יפטור ומכבסו וטהור:

עמד בו שני שבועות שלא כהה או שכנס אחד שבסוף שבוע ראשון כנס הנגע ונתמעט:

ופשה אחד דמה שכנס בסוף שבוע ראשון פשה בסוף שבוע שני:

ישרוף את כולו שכל הבגד טעון שריפה:

נגע שנראה בבגד נגע כגריס:

עוד תניא בתוספתא [שם] בגד שנראה בו נגע בראשו אחד ובסוף שבוע נראה בצד השני טמא משום פסיון ובעורות פושה מצד זה לצד זה:

משנה ח

שתי וערב. של צמר ופשתים:

משישלק. יש אומרים משישלה בה"א. שיהו שולין אותו מן היורה ששולקין אותו ללבנו:

האונין של פשתן. ישמפרשים פשתן שלא נטוה ודוחקים משום דכבר תני תנא שתי וערב ולא יתכן דשתי וערב כתיב אלא בפשתן טווי איירי ושתי וערב דרישא בשל צמר שניכר בין שתי לערב שהאחד טווי כלפי היד והאחד טווי כלאחר היד אבל בפשתן אין ניכר שהכל שוה ובפ"ק דמס' ע"ז (דף יז:) גבי רבי אליעזר שאמר רבן של טרסיים אני דאייתו ליה תרי קיבורי ואמרו ליה הי דשתיא והי דערבא ולא היה יודע אי לאו דאיתרחיש ליה ניסא:

משיתלבנו. נותנים היו החוטין של פשתן לתוך התנור כדי שיהבהבו ויתלבנו כדתנן בפ"ק דשבת (דף יז.):

בפקעת. כשהנשים טוות בכוש יש להן עץ שמסבבו' המטווה מן הכוש לתוכו והוא נקרא פקעת:

כדי לארוג ממנה ג' על ג'. כדי לעשות מן הפקעת לבגד שלש על שלש שיהא בה שיעור לעשו' הכל ממנה גם שתי גם ערב כדקתני אפי' כולה שתי אפי' כולה ערב:

היתה פסיקות. פקעת זו יש בה כדי לארוג שלש על שלש אלא שהחוטין שבה מופסקין לא הוי חבור אבל אם היו קשורים הוי חבור ור' יהודה סבר דאפילו פסיקה אחת וקשרה שכל הפקעת לא נפסקה אלא במקום אחד וקשרה לא הוי חבור:

תניא בת"כ יכול יהו מטמאין מיד ת"ל בגד מה בגד משתגמר מלאכתו אף כולן משתגמר מלאכתן איזהו גמר מלאכתן השתי משישלק והערב מיד והאונין של פשתן משיתלבנו דברי ר' יהודה יכול יהו מטמאין בכל שהן ת"ל בגד מה בגד מיוחד שיש בו שלש על שלש אף כולן כדי לארוג מהן שלש על שלש בשתי וערב אפילו כולה שתי אפילו כולה ערב:

משנה ט

מן הפקעת לחבירתה. פעמים שהנשים עושות פקעת בת אמה או בת ב' אמות ומגלגלות ומסבבות מזו לזו לעשות פקעת גדולה ועד שלא תעלה את כולה נראה נגע באח' מהן ועודן החוט מחברן:

ומן הסליל לחבירו. פי' בערוך סליל שסולל ומתגלגל והוא מסותרייתא בארמית וי"א שהסליל קנה המדה הוא כדתניא [תוספתא מקוואות פ"ג] אלו הן קנה המדה זה הסליל:

כובד העליונ' ב' עצי' שהאורגים כורכין בהן השתי שלהן וגוללין ונראה נגע בכובד האחד כל זמן שהיא שתי השני טהור דלא הוי חבור וכן שני דפי חלוק נמי אינם חיבור ולא כעין חלוקין שלנו שמחתכין ומחברים בו בתי הזרוע ושאר חתיכות בתפירה של חיבור גמור דההוא ודאי חשיב בגד אחד אלא דלא מיחבר כולי האי ובתוספתא מפרש לה רבי נחמיה:

בנפש המסכת. חוט הערב שנכנס לתוך השתי כנפש לתוך הגוף ועד שיתישבו על מכונם אצל האריג הוי כשתי להצטרף עמו לנגע כגריס אי נמי בתחלה כשאורג בו שתי בתי נירים קודם שיארוג בו ג' על ג':

ובשתי העומד. הן חוטי השתי שבין כובד העליון לתחתון שעומדים שם ליארג ולהסך בהן חוטי הערב ובתוספתא קרי ליה מסכת הפרוסה ובמתני' דאהלות פ"ח (מ"ד) וקא משמע לן דלא תימא כל חוט וחוט עומד בפני עצמו ואין בו רוחב כגריס אלא כולם חבור זה לזה ואם נראה נמי נגע בצד זה טמא בצד אחר:

אם היה רצוף. שהחוטים רצופים זה אצל זה כעין רצפה שסמוכים זה אצל זה שכן דרך האורגים לישבם להיות אריגתם מכוונת אז חשיבי חיבור הא לאו הכי חזינן לכל חוט וחוט כאילו הוא עומד בפני עצמו ולא הוי חבור:

תניא בתוספתא [פ"ה] הליצין שבפקעת מצטרפין זה עם זה ופושין מזה לזה א"ר נחמיה במה דברים אמורים בזמן שהן על גבי קירוס אבל פצעו ותפרו ועשאו אחד אין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה והמסכת הפרוסה הרי זו מצטרפת ר' שמעון אומר אם היתה מקופלת או שהיתה רצופה בכרים וכסתות מצטרפת ואם לאו אינה מצטרפת:

פי' הליצין שבפקעת כשיש רוב מטוה בפקעת מחלקות אותן הנשים לכמה חלקים וקושרות מהחוט עצמו או מאחר להבדיל בין החלקים והוא הליצין וגם בלשון לעז קורין אותו ליצ"ש:

על גבי קירוס. מלשון בנירים ובקרוס ובחוט דפרק אחד ועשרים דכלים ובפ' רבי אליעזר אומר האורג (דף קה.) העושה שתי בתי נירים בקירוס וכו':

פצעו. כלומר שלא נחתך לגמרי לשנים אלא עודנו מחובר כבשעת האריגה אבל פצעו שנחלק לב' ואחר כך תפרו וחברו אין מצטרפין והשתא אי ר' נחמיה לפרושי קאתי ולא פליגי איך יתכן הא אמרן גבי טולה מן המוסגר לטהור שהמטלית תשמש את הבגד השני בסימנים אע"פ שאותו מטלית בא ממקום אחר ונתחבר ואי רבי נחמיה מפלג פליג ניחא דהיינו כרבנן ומתני' דקתני שני דפי חלוק אין מצטרפין לא פליגי דדילמא הני מילי בשלא נתחברו יפה ואין לפרש שני דפי חלוק כעין חלוקים שלנו שסמוך לאבנט מחוברין ומלמטה נחלקים לשנים דמכל מקום כשנראה נגע באחד מהן אמאי השני טהור הלא הכל חלוק אחד הוא:

בכרים וכסתות. במסכת של כרים וכסתות:

משנה י

האריג טהור. כולה מתני' בשאין עתיד לארוג יותר דכן משמע בתוספתא:

השתי העומד. טהור היינו מה שאין עתיד לקצץ מן השתי עם האריג ושיעור הנימין מפורשים בפרק כ"ט דכלים רמי הסדין והסודרין:

מציל את האומריות. מן השריפה שסתם אומריות צבועות:

אפי' הן של ארגמן. שהוא צמר צבוע ובת"כ דריש להו מקראי:

תניא בתוספתא [שם] שתי כל זמן שהוא עתיד לארוג חבור גמר מלארוג אינו טמא אלא שהוא עתיד לפצע בגד שנראה בו נגע ועשאו שתי שתי ועשאו בגד יראה כתחלה נראה נגע בנימין הסדין טהור פשה מן הנימין לנימין הסדין טמא וכשהוא שורף את הבגד שורף את הנימין עמו. פי' שהוא עתיד לפצע כשחותך האריג מן השתי משייר מן השתי עם האריג והם הנימין:

ועשאו שתי שסתר את האריגה קודם שהוזקק לשריפה:

הסדין טהור. אע"פ שהנימין מחוברים בו לא בטל סדין אגב נימין:

פשה מן הנימין לנימין שיש לסדין נימין מהאי גיסא ומהאי גיסא והפסיון הרחוק מטמא כדאמרינן דכיון שהנגע בנימין שבשני ראשי הסדין באמצע בטל אגבייהו:

וכשהוא שורף את הבגד. כגון שנראה נגע בבגד והוזקק לשריפה שורף את הנימין עמו ואפילו נפצעו אחר כך מן הבגד:

תניא בתורת כהנים (ויקרא יג) ושרף את הבגד או את השתי או את הערב בצמר או בפשתים יכול יביא גיזי צמר ואניצי פשתן וישרפם עמו ת"ל (שם) היא באש תשרף אינה צריכה דבר אחר להשרף עמה א"כ למה נאמר בצמר או בפשתים להוציא את האומריות שבו אוציא אומריות של זהב ושל שיריים שאין מינן מיטמא בנגעים ולא אוציא את של ארגמן ושל זהורית טובה שמינן מיטמא בנגעים ת"ל (שם) את אשר בו הנגע הראוי לקבל נגע עכשיו. פי' זהב ושיריים אין מינן מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים דוקא אבל ארגמן וזהורית דהוא צמר צבוע ארגמן ותולעת שני מינן מיטמא בנגעים דהיינו צמר שאינו צבוע. הראוי לקבל נגע עכשיו לאפוקי הני שהן צבועים:

משנה יא

כל הראוי להטמא טמא מת. בצמר ופשתים ועוד איירי כגון שלש אצבעות על שלש בבגד דמיטמא במת ואין מיטמא במדרס עד שיהא בו שלשה טפחים על שלשה וכ"ש המיטמאין מדרס דמיטמאין בנגעים ובלבד בלבנים [ולא] צבועים וכל הני דחשיב מפורשים במסכת כלים דאין מטמאין מדרס:

קלע של ספינה. וילון. והא דתניא בתוספ' דכלים (ב"מ פי"א) סדין טמא מת ועשאו וילון וכן סדין טמא מת ועשאו קלע לספינה הרי הוא כטמא מת ומקבל טומאת מדרס דברי רבי יוסי בר"י היינו כל זמן שלא קשר לב"ש ולא חיבר לבית הלל כדפרישית במסכת כלים בסוף פרק עשרים:

שביס. מלשון (ישעיה ג) השביסים והשהרונים והענין פירשתי במסכת כלים בסוף פרק כ"ח:

ובמטפחות של ספרים. ה"נ תנן במסכת כלים פכ"ד (מי"ד) דשלש מטפחות הן של ספרים טמאים טמא מת אבל בפכ"ח (מ"ד) פליגי ב"ש וב"ה ורשב"ג במצויירות ושאינן מצויירות דקאמר רשב"ג אלו ואלו טהורות ושם פירשתי במאי פליגי אי בטומאת מת או בטומאת מדרס:

גלגלון. צלצול קטן מצמר או מפשתים:

ורצועות מנעל וסנדל. והא דתנן במסכת כלים פכ"ד (מי"ב) גבי שלש עורות הן דעור העשוי לרצועות טהור מכלום ותניא נמי בת"כ כלי עור יצאו עורות רצועות וסנדלי' שאינם כלים התם בעור העומד לכך דלא מיטמא משום דלאו כלי הוא אבל רצועות שנעשו ממנו טמאות:

סגוס. בגד של צמר:

בארוג ובמוכין. מוכין לשון קרועה שמוכה וקרוע כדקתני סיפא קצצו ועשאו מוכין ותניא בת"כ בקרחתו (ויקרא יג) אלו השחקים בגבחתו אלו החדשים מכאן אמרו הסגוס שנראה בו נגע רבי אליעזר בן יעקב אומר עד שיראה באריג ובמוכין ולכאורה נראה שהוא בגד שעשוי שורות שורות שורה אחת אריג ושורה אחת שאינו אריג וכן עשוי כולו ורוחב השורה אין בה שלש אצבעות ומשום הכי בעי שיראה הנגע באריג ובמוכין ולשאינו אריג קרי מוכין ובפרק כ"ט דכלים תנן נימי הסגוס ג' אצבעות ושמא אותן נימין ענין אחר כדפרישית שם אי נמי המוכין הם הנימין. וכרים וכסתות וכמה כלים חשיב בתוספתא הכא והתם גבי סגוס שדינם כיוצא בו בין לענין נגעים בין לענין נימין:

תורמל. הוא תרמילו הנזכר בש"ס שלנו וחמת ותורמל כלים של עור וקושרין אותן ונכפל העור במקום הקשר ואין הנגע שבכפליו נראה אלא א"כ מתפשט העור ולהכי קתני נראין כדרכן ואין פושטו אלא מה שיכול לראות כמו שהוא יראה:

מתוכו לאחוריו. אם מתחלה נראה נגע בפנים והסגירו ובסוף שבוע נראה נגע מבחוץ חשיב פסיון ומשמע בתוספתא דדוקא בכלי עור:

תניא בתוספתא [פ"ה] זהו כללו של דבר כל המיטמא במת מיטמא בנגעים חומר בטומאת מת מבנגעים שהכל מיטמאין במת ואין הכל מיטמאין בנגעים חיבורין לטומאת מת ואין חיבורין לטומאת נגעים חומר בנגעים שהנגעים נוהגין בעצים ובאבנים ובעפר ובשתי ובערב מה שאין כן בטומאת מת בגד שנראה בו נגע בראשו אחד ובסוף שבוע נראה בצד השני טמא משום פסיון. ובעורות פושה מצד זה לצד זה רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר חמת ותורמל שנראה בהן נגע מושיבין כדרכן ורואה את נגען רבי אליעזר בן יעקב אומר הברסיון והברדסין והפמליאות והמחילות והלבדין והסגוסין והכרים והכסתות אין מיטמאין בנגעים עד שיראו באריג ובמוכין. פי' כל המטמאין במת בצמר ופשתים ועור:

שהכל מיטמאין במת כל הכלים אע"ג דלאו צמר ופשתים. ואין חיבורין לטומאת נגעים. כענין שפירשתי לעיל גבי שני דפי חלוק אי נמי לטומאת מגע כי ההיא דאמרינן דיקרב בדיקרב מסאיב:

מצד זה לצד זה כדתנן מתוכו לאחוריו:

משנה יב

בגד המוסגר. כדפרישית לעיל דקרי מוסגר לאותו שכהה בסוף שבוע שני וקרע נגעו מן הבגד כמשפטו ונתערב בשאר בגדים טהורים ונראה נגע באחד מהן דאי במוסגר נראה. היה טעון שריפה והשתא דלא ידעינן דיניה כנראה בתחלה וכדדרשינן גבי אדם עד שלא נזקק לטומאה את הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק כדפרישית לעיל בפ"ה:

ועשאו מוכין. קרעים פחותים משלש על שלש אלא שלא הובדלו לגמרי:

כולן טמאים. דכיון דנזקק לטומאה אין הספק מטהרו:

טמא ואסור בהנאתו. דהא שריפה בעי:

תניא בתוספתא [שם פ"ה] בגד המוסגר שצבעו או שמכרו לעובד כוכבים טהור רבי אלעזר בר"ש אומר הרי הוא בהסגירו בגד המוסגר שקצצו ועשאו מטליות שהן פחותות משלש על שלש והיתה בהן אחת שיש בה שלש על שלש ונראה נגע בזה שהיה שלש על שלש היא טמאה בלבד רבי אלעזר ברבי שמעון אומר כולן ישרפו. פי' טהור אפילו חזר בו הנגע כיון דצבוע ודעובד כוכבים לא בני איטמויי בנגעים נינהו:

תניא בתורת כהנים צרעת ממארת (ויקרא יג) תן בו מארה ואל תהנה בו אין לי אלא מוחלט מוסגר מניין ת"ל כי צרעת אי מה מוחלט אם קצצו ועשאו מוכין טמא ואסור בהנאתו יכול אף מוסגר כן ת"ל (שם) כי צרעת. פי' יכול אף מוסגר כן משמע מתוך הך דתורת כהנים דמיירי מתני' בתוך ימי הסגירו ממש ולא באותו שנטהר בקריעת הנגע וכי תימא איך נתערב הא מינכר בנגע שבו יתכן כגון שצבעו או מכרו לעובד כוכבים וכרבי אלעזר בר"ש א"נ כגון שני בגדים בזה כגריס ובזה כסלע ובסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע כדתנן גבי אדם לעיל בפרק חמישי דעד שלא נזקק לטומאה טהור: