רבינו שמשון על נגעים יב

<< · רבינו שמשון · על נגעים · יב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

כל הבתים. בשל ארץ ישראל איירי דכי תבאו אל ארץ אחוזתכם כתיב (ויקרא יד):

חוץ משל עובדי כוכבים. אלא משל עובדי כוכבים גרסינן הכי מוכח בריש המגרש (דף פב.) אם קנה בית בארץ ישראל כדתניא בתורת כהנים אחוזתכם מיטמא' בנגעים ואין אחוזת עובדי כוכבים מיטמאה בנגעים וכשם שאין אחוזתם מיטמאה בנגעים כך אין בגדיהם וגופן מיטמאה בנגעים:

יראו כתחלה. כדפרישית לעיל גבי בגדים:

בית עגול. שאין לו זויות:

טוריגון. בת שלש זויות והוא הדין בת שתי זויות ובת חמש זויות:

אינו מטמא בנגעים. כדדרשינן בריש גט פשוט (דף קסד:) למעלה הוא אומר קיר קירות שתים ולמטה הוא אומר קיר קירות שתים הרי כאן ארבע:

ובאסקריא. הוא תורן של ספינה כדמפרש בפרק המוכר את הספינה (דף עג.) ויש אומרים אסדה:

על ארבע קורות. כלומר או על ארבע' קורות אפילו בארץ שאם בנה בית של אבנים ועצים ועפר בספינה או באסדא או על גבי קורות שיש אויר תחת הקורות וכותלי הבית בנוים על גבי הקורות:

אין מטמא בנגעים. כדתניא בתורת כהנים בבית ארץ (ויקרא יד) פרט לבית הבנוי בספינה ובאסקריא ועל ארבע קורות להביא בית הבנוי על העצים ועל העמודים כלומר על העצים השמוטין לארץ על צדם והבית בנוי עליהם על העמודים הם עמודים זקופים ונעוצים בארץ זה אצל זה שאין אויר מפסיק תחת הכתלים שהבית בנוי עליהם ומיהו מדקתני מתניתין על ארבעה עמודים משמע דלא חיישינן מאויר שתחת הכתלים אלא מזויות הבית שלא יהא אויר תחתיהם דאותן ארבעה עמודים כנגד זויות הבית:

תניא בתוספתא [פ"ו] בית עגול דיגון טריגון פנטיגון אינו מטמא בנגעים בנוי על ארבע קורות אינו מטמא בנגעים בנוי על ארבע עמודים מיטמא בנגעים בית שבים אינו מיטמא בנגעים בית שצדו אחד עובד כוכבים וצדו אחד ישראל צדו אחד בארץ וצדו אחד בחוצה לארץ אינו מיטמא בנגעים הבית שבספינה אינו מיטמא בנגעים. פירוש דיגון בפרק גט פשוט (דף קסד:) אמרינן דיגון שנים טריגון שלש טטריגון ארבע פנטיגין חמש:

בית שבים מדקתני בית שבים ובית שבספינה משמע דתרי מילי נינהו דשבים אפילו בנוי על גבי קרקע הים שהביאו אבנים וטיט ושפכו בים עד שנעשה כמין תל ובנו עליו בית אין מטמא בנגעים משום דכתיב ארץ ולא ים ובית שבספינה אפילו בעוד הספינה ביבשה שטוענים אותה ביבשה ומורידין אותה למים כיון דאין סופה לעמוד שם אין מיטמא בנגעים:

משנה ב

שאחד מצדדיו. ארבע כתלי הבית שאחד מהם מחופה בשייש ואחד מהן הסלע הוא הקיר דהיינו צור דמששת ימי בראשית ואחד מהם כותל של לבנים ואחד מהם כותל של עפר ויש לפרש דאו או קתני דארבע קירות הבית בעינן ראוים ליטמא בנגעים ואם חסר אחד שאינו ראוי אין מטמא הבית בנגע ואבני שייש אינן ראויין לבוא בהן נגע:

שלא היו בו אבנים ועצים ועפר. ה"נ או או קתני דאי לית ביה כלל היכא נראה הנגע אלא שאין בו אחד מהן קאמר:

ואחר כך הביאו אבנים ועצים ועפר. ובנה בו דבעינן שיהא בית קודם ראיית הנגע וכן גבי בגד בעינן בגד תחלה דהיינו שלש על שלש ואחר כך נגע:

תניא בתורת כהנים אין לי אלא שארג בו שלש על שלש בגד שלא ארג בו שלש על שלש מניין תלמוד לומר והבגד. ברייתא זו משובשת בכל הספרים דפחות משלש על שלש אין מיטמא בנגעים ודינה להיות כדתניא בפרק במה מדליקין (דף כו.) בגד אין לי אלא בגד שלש על שלש מניין ת"ל והבגד דאי לאו והבגד הוה אמינא דוקא בגד שלם כמו שנארג מתחלתו אם גדול אם קטן:

תניא בתחילת תורת כהנים בברייתא דרבי ישמעאל דבר הלמד מסופו כיצד ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם (ויקרא יד) משמע שיש בו אבנים ועצים ועפר בית שאין בו אבנים ועצים ועפר במשמע כשהוא אומר (שם) ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית דבר למד מסופו שאין הבית מיטמא בנגעים עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר:

משנה ג

תניא בתורת כהנים והנה הנגע בקירות הבית (שם) מלמד שאין הבית מיטמא אלא בשני גריסין קיר קירות הרי שתים למטה הוא אומר קיר קירות הרי ארבע מלמד שאין הבית מיטמא אלא בארבע כתלים מכאן אמרו בית עגול בית טריגון אין מטמא בנגעים יכול עד שיראה על שני כתלים ת"ל ומראיהן שפל מן הקיר אפילו על כותל אחד יכול נראה על אבן אחת ת"ל (שם) וחלצו את האבנים אין פחות משתי אבנים דברי רבי עקיבא רבי ישמעאל אומר וחלצו את האבנים אין פחות משתי אבנים מניין אפי' נראה על אבן אחת ת"ל ומראיהן שפל מן הקיר ואפילו על אבן אחת רבי אלעזר ברבי שמעון אומר עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים בשתי כתלים בזוית אחת ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס. בפרק בן סורר ומורה (דף עא.) אמרינן מאי טעמא דרבי אלעזר ברבי שמעון כתיב קיר וכתיב קירות איזהו קיר שהוא כקירות הוי אומר זה קרן זוית ובכל קיר בעינן שיעור נגע דהיינו כגריס בכל אחד ואחד:

משנה ד

כדי ליתן תחת השקוף. כן צריך לכל קיר וקיר:

שקוף מקום שהדלת שוקף ויש מניחין עץ תחתיו:

סנדל לאחורי השקוף. כמו שהסנדל מגין על הרגל כך מניחין עץ לאחורי השקוף להגין ונקרא סנדל והאי שקוף יש לפרש בשל פתח או בשל חלון:

פצים. לשון סדק וקרע. כדכתיב (תהלים ס) הרעשתה ארץ פצמתה וכתיב (ירמיה כב) וקרע לו חלוני תרגום ופצים ליה כוין כשקורעין בכותל לעשות פתח משוין הבניין משני צדדין והשווי נקרא פצים ושיעור האבנים אין מפורש במתניתין אבל בתוספתא קאמר רבי שמעון בן אלעזר משאוי שנים:

אבוס. של בהמה. מחיצה. של חצירות גנות ופרדסים ובת"כ דרשינן בקירות הבית (ויקרא יד) ולא בקירות האיבוס ולא בקירות היציע ולא בקירות המחיצה ולא בקירות המגורה כלומר מגורה מלאה פירות:

ירושלים וחוצה לארץ אין מיטמאין בנגעים בתורת כהנים ממעט חוצה לארץ מדכתיב אחוזתכם ובשילהי מרובה ממעט נמי ירושלים משום דכתיב אחוזתכם וירושלים לא נתחלקה לשבטים ורבי יהודה פליג בתוספתא ואמר אני לא שמעתי אלא בית המקדש בלבד ומפרש בפרק בני העיר (דף כז.) דקסבר ירושלים נתחלקה לשבטים ועוד קאמר התם דבית המקדש לאו דוקא אלא מקום מקודש ואפילו בתי כנסיות שבה אין מיטמאין בנגעים אבל בתי כנסיות דכל ארץ ישראל מיטמאין בנגעים כדתניא בתוספתא [פ"ו] בית הכנסת ובית האשה ובית השותפין הרי אלו מיטמאין בנגעים והיינו טעמא משום דמצו לזבונינהו:

תניא בתוספתא [שם] היציע והאיבוס והמגורה אינן מיטמאין בנגעים ואין מצטרפין עם הנגע ואין הנגע פושה לתוכן וכשהוא נותץ את הבית אין ניתצין עמו העצים והאבני' והעפר מיטמאין בנגעים ומצטרפין עם הנגע והנגע פושה לתוכן וכשהוא נותץ את הבית ניתצין עמו. פי' אין מצטרפין כגון מגורה שבתוך הבית סמוכה לכותל הבית נגע כגריס בכותל חציו כנגד המגורה וחציו כנגד הבית. ואין הנגע פושה לתוכה דנגע ופסיון צריך שיהא הכל כנגד הבית. העצים והאבנים והעפר של בית דאם כגריס נגע על שלשתן מצטרפין. ניתצין עמו דאי כוליה נגע בחד השאר טעונין נתיצה כמוהו:

משנה ה

לא יגזור. מלשון גזירות בית דין דתנן בפרק ואלו מגלחים (דף יח:) שהם פסקי דינין וכאן נמי לא יפסוק לומר בלשון נגע ודאי אלא בלשון ספק ובת"כ דריש לה מדכתיב כנגע ולא כתיב נגע:

תניא בתוספתא [שם] כיצד ראיית הנגע ספק יש בו שני גריסין ספק אין בו ספק ירקרק שבירוקים ספק אדמדם שבאדומים היה בא אצל כהן אומר לו הכהן בני צא ופשפש בעצמך וחזור בך שאין הנגעים באין אלא על הלשון הרע [א] ואין הצרעת באה אלא על גסי הרוח ואין המקום דן את האדם אלא [ב] בדיינים הרי הן באין על ביתו חזר בו טעון חליצה ואם לאו טעון נתיצה. הרי הן באין על בגדיו חזר טעון קריעה ואם לאו טעון שריפה. הרי הן באין על גופו חזר בו חוזר ואם לאו בדד ישב מחוץ למחנה מושבו ר"ש בן אלעזר אומר משום ר"מ אף על גסות הרוח נגעים באים שכן מצינו בעוזיהו. תניא בתורת כהנים (ויקרא יד) אשר לו הבית שלא ישלח ביד שליח יכול אפי' זקן או חולה ת"ל (שם) ובא והגיד לכהן ידקדק הכהן כיצד בא הנגע בביתו לאמר יאמר לו דברי כבושים בני אין הנגעים באין אלא על לשון הרע שכן מצינו במרים שלא נענשה אלא על לשון הרע שנאמר (דברים כד) השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות וכתיב (שם) זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים וכי מה ענין זה לזה אלא ללמדך שלא נענשה אלא על לשון הרע והרי דברים קל וחומר ומה מרים שלא דברה בגנותו של משה בפניו של משה כך נענשה על אחת כמה וכמה המדבר בגנותו של חבירו בפניו רבי שמעון בן אלעזר אומר אף על גסות הרוח הנגעים באים שכן מצינו בעוזיהו שנאמר (ד"ה ב כו) ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל ביי' אלהיו ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת ויבא אחריו עזריהו הכהן ועמו כהנים לה' שמונים בני חיל ויעמדו על עוזיהו המלך ויאמרו לו לא לך עוזיהו להקטיר לה' כי לכהנים בני אהרן המקודשים להקטיר צא מן המקדש כי מעלת ולא לך לכבוד מה' אלהים ויזעף עזיהו ובידו מקטרת להקטיר ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו לפני הכהנים בבית ה' מעל למזבח הקטרת:

וצוה הכהן. בתורת כהנים דריש הצווי בכהן והפנוי בכל אדם:

עסק זה. לפנוי בתמיה וכי להעסיקו לפנות הבית הוצרך הכתוב שאתה מזקיקו לפנות דברים שאין מקבלין טומאה אלא לא בא הכתוב לדרוש אלא כמו שדורש ר"מ שהתורה חסה על ממונן של ישראל:

פכו. מלשון פכים קטנים (חולין דף צא.):

תפיו. מקום שאופה בו פתו ומבשל בו קדרתו כגון תנור וכיריים וכופח כי ההיא דפ' כיצד מברכין (דף לט.) דיתיב אבי תפי ועביד תוך תוך ובריש המוציא יין *(דף עז.) משום דדייר אבי טפי וכל הני כלי חרס הן:

משנה ו

תניא בת"כ (ויקרא יד) ויצא הכהן מן הבית יכול ילך לביתו ויסגיר ת"ל אל פתח הבית אי אל פתח הבית יכול יעמוד תחת השקוף ויסגיר ת"ל מן הבית עד שיעקר מכולו מכאן אמרו הלך לתוך ביתו והסגיר מוסגר עומד תחת השקוף והסגיר מוסגר עמד בבית שהנגע בתוכו והסגיר מוסגר ת"ל והסגיר את הבית מ"מ. פי' מכאן אמרו גירסא זו משובשת ובמדוייקין גרסינן מניין אתה אומר וכן בפ"ק דחולין (דף י:) והסגיר את הבית מ"מ דיעבד מהני אלא שלא קיים מצוה:

וצוה הכהן. כל הני קראי דמייתי דריש להו בת"כ:

ואינו נוטל מצד זה. בת"כ דריש כולה מתניתין מקראי:

תניא בת"כ וצוה הכהן וחלצו צווי בכהן וחליצה בכל אדם וחלצו מלמד ששניהן חולצין מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו שניהם חולצין שניהם קוצעין שניהם מביאים את האבנים יכול אף הכותל הסמוך לאויר יהו שניהם חולצין ת"ל אחר חלץ את האבנים הא כיצד כותל שבינו לבין חבירו שניהם חולצין כותל הסמוך לאויר הוא לבדו חולץ. את האבנים יכול החולץ ב' אבנים יקיים בהם מצות חליצה ת"ל (ויקרא יד) אשר בהם הנגע אי אשר בהם הנגע יכול אפי' קרמידין אפילו לבנים ת"ל אבנים הא עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר (שם) אתהן חוץ לכל העיר ולא אדם חוץ לכל העיר אלא חוץ לעיירות המוקפות חומה. אל מקום טמא שיהא מקומו טמא ר' יהודה אומר מקום טמא לרבות את הנוטל ואת הבית יקציע יכול מבפנים ומבחוץ ת"ל מבית אי מבית יכול אף הקרקע אף הקורות ת"ל סביב לא אמרתי אלא סביב לנגע. ושפכו את העפר אשר הקצו יכול צרורות ת"ל (שם) העפר אי עפר יכול אף הנושר ת"ל (שם) אשר הקצו הא עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו ולקחו אבנים אחרות (שם) אין פחות משתי אבנים והביאו אל תחת האבנים אין פחות מב' אבנים מכאן אמרו אין חולצין פחות משתים ואינו מביא פחות מב' ואין מביא אחת תחת ב' ולא ב' תחת אחת אלא מביא שתים תחת שתים ב' תחת שלש (ונוסחה ישרה ב' תחת ג' ותחת ד' דתו לא הקפידה תורה) שלש תחת ד' וד' תחת ד' תחת שלש תחת ב' יכול יטול אבנים מצד זה ויביא לצד זה ת"ל אחרות אי אחרות יכול אפי' קרמידין אפילו לבנים ת"ל אבנים הא עד שיאמרו שני כתובין ואם לאו לא שמענו. ועפר לרבות כל עפר במשמע עפר אפי' מרד אפי' חרסית יכול יטול עפר מצד זה ויניח לצד זה ת"ל אחר יכול אף הסיד והגפסיס ת"ל עפר הא עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו ועפר אחר יקח וטח את הבית ואין חבירו מיטפל עמו בטיחה:

פי' וחלצו לשון רבים דאם כותל מפסיק בין שני בתים ונראה נגע בכותל מצד בית זה בעל בית אחר מיטפל עמו:

אוי לרשע. לזה שהנגע כלפי ביתו נקרא רשע שהוא בעל לשון הרע כדאמרן:

חולצין. וחלצו את האבנים:

קוצעין. ואת הבית יקציע:

הסמוך לאויר. שהכותל מפסיק בין בית לחצר או בין בית לגנה אין בעל החצר והגנה מסייע לבעל הבית:

חלץ לשון יחיד:

יקיים בהם מצות חליצה ואין צריך לחלוץ אלא ב':

אשר בהם הנגע אפילו הן מאה אפילו הן אלף:

קרמידין. רעפים בלשון לע"ז קרמידו כעין לבנים מעשה יוצר:

חוץ לכל העיר אע"פ שאינה מוקפת חומה דאין מצורע משתלח ממנה כדתנן בפ"ק דכלי' (מ"ז):

שיהא מקומו טמא. כדתניא בתוספתא שאין שם מקום טמא מקומו טמא כלומר דאם היה המקום טהור נעשה טמא:

לרבות את הנוטל. דאפי' נוטל האבנים משם אחרי כן מקומו טמא מיקרי אי נמי הנוטל הנושא דמטמא במשא אע"פ שלא נגע ועוד יש לפרש הנוטל היינו עפר שנוטל מקרקע הבית שלש אצבעות דפלוגתא היא בתוספתא (פ"ו) דתניא היה קולף עפר שבין אבן לחברתה ונראה בתוך הבית ר' יוסי בר רבי יהודה אומר בקרקע הבית היה נוטל את העפר ג' אצבעות והשתא רבי יוסי בר רבי יהודה סבר לה כאבוה וקסבר ר' יהודה שגם אותו קרקע משליך במקום טמא:

סביב לנגע ולא שמבחוץ ולא קרקע הבית. כרבנן דפליגי עליה דרבי יוסי בר רבי יהודה בתוספת' (שם) דאמרי שבין אבן לחברתה ונראה בתוך הבית והיינו דמתרגמינן יקציע יקלף דהיינו לצד פנים. הקצו משמע הטיח שהקצו סביב אבני הנגע ולא שנשר מעצמו:

אחת תחת שתים. אבן גדולה שממלאה מקום כשתים:

מרד מין קרקע כי ההיא דשילהי עבודת כוכבים (דף עה:) זבין מנא דמרדא מעובד כוכבים ובערוך גריס מדר ופי' בלשון ישמעאל קורין לקזזית אדמה מדר:

יקח וטח. לשון יחיד למעוטי חבירו דאין מיטפל עמו בטיחה:

משנה ז

בא בסוף שבוע שני. אחרי הטוח את הבית חוזר ומסגירו אם בסוף שבוע שני חזר הנגע ונתץ את הבית:

הסמוך. שפשה סמוך לנגע:

תניא בת"כ ואם ישוב הנגע ופרח בבית משל חזר איש פלוני למקומו שיחזור הנגע לאותן האבנים אין לי אלא מקומו מניין לרבות את כל הבית ת"ל בבית יכול כגריס נאמר כאן (ויקרא יד) הנגע ונאמר להלן הנגע מה הנגע האמור להלן כשני גריסין אף הנגע האמור כאן כב' גריסין נמצאת אתה אומר הפסיון הסמוך כל שהוא והרחוק כגריס החוזר לבתים כשני גריסין אין לי אלא במראיו מניין שלא במראיו ת"ל (שם) ופרח במראיו ושלא במראיו או אינו אומר ופרח אלא שלא יהא טמא עד שיחזור ויפשה והלא דין הוא טימא בבגדים וטימא בבתים מה בגדים טימא את החוזר אע"פ שלא פשה אף בבתים טימא את החוזר אע"פ שלא פשה הן אם החמיר בבגדים שהעומד בהם בב' שבועות שורף נחמיר בבתים שהעומד בהם בב' שבועות אינו נותץ ת"ל (שם יג) צרעת ממארת צרעת ממארת לגזירה שוה מה צרעת ממארת האמורה בבגדים טימא את החוזר אע"פ שלא פשה אף צרעת ממארת האמורה בבתים טימא את החוזר אע"פ שלא פשה אם סופינו לרבות את החוזר אע"פ שלא פשה מה ת"ל (שם) ובא הכהן וראה והנה פשה הנח לו או שומע אני אם ישוב הנגע ופרח בבית (שם) אם חוזר הנגע בו ביום יהא טמא ת"ל (שם) ושב הכהן ואם ישוב הנגע מה שיבה האמורה להלן בסוף שבוע אף כאן בסוף שבוע ומניין אם עמד בראשון ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ת"ל (שם) ובא הכהן וראה והנה פשה במי הוא מדבר אם בפושה בראשון הרי אמור הא אינו אומר ובא הכהן וראה והנה פשה אלא שבא בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד ובא בסוף שבוע שני ומצאו פושה מה יעשה לו הרי אני דן מה מצינו בפושה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף בפושה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע הן אם היקל בפושה בראשון שהרי היקל בעומד בו נקל בפושה בשני שהרי החמיר בעומד בו ויהא פושה כעומד ת"ל ושב הכהן וראה הכהן היא שיבה והיא ביאה מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע מנין עומד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ת"ל אם בא יבא הרי כאן שתי ביאות את שבא בסוף שבוע א' ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה זהו עומד מה יעשה לו וטהר הכהן את הבית יכול יפטר וילך לו ת"ל (ויקרא יד) כי נרפא הנגע לא טהרתי אלא הרפוי מה יעשה לו הרי אני דן מה מצינו בפושה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף עומד בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע הן אם החמיר בפושה בשני שהרי החמיר בפושה בראשון נחמיר בעומד בשני שהרי הקל בעומד בראשון ויהא עומד כפושה ת"ל ובא ואם בא יבא הרי כאן שתי ביאות ביאה אמורה למעלה וביאה אמורה למטה מה ביאה האמורה למעלה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה האמורה למטה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע משום ר"ש אמרו נאמרה צרעת ממארת בבגדים ונאמרה צרעת ממארת בבתים מה צרעת ממארת האמורה בבגדים עשה את העומד בשני כפושה בראשון אף צרעת ממארת האמורה בבתים עשה את העומד בשני כפושה בראשון יכול אין לי חוזר ונותץ אלא אחר הפושה בראשון מניין לרבות את החוזר אחר הפושה בשני ואחר העומד בשני ת"ל (שם) אחר חלץ את האבנים שאין ת"ל (שם) אחר הקצות הבית ואחרי הטוח וכי יש חליצה שאין עמה קציצה וטיחה מה ת"ל אחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח אלא לרבות את החוזר אחר הפושה בשני ואחר העומד בשני מניין לכהה בשני והלך לו קולפו וטעון צפרים ת"ל (שם) ולקח לחטא את הבית הרי כאן בית אחר נמצאת אומר עשרה בתים הם. פירוש ונאמר להלן נגע דכתיב ברישא (שם) והנה הנגע בקירות הבית שדרשנו שני גריסין. נמצאת אומר משום חוזר נקט ליה דמהכא נפקא אבל אינך לא נפקי מהכא. במראיו דקאמר (והאי) שניהם ירקרק או שניהם אדמדם שלא במראיו חד ירקרק וחד אדמדם. בבגדים טימא את החוזר אע"פ שלא פשה כדאמרי' לעיל גבי נגעי בתים שהעומד בהן בשני שבועות אינו נותץ כמו שדורש כולן. הנח לו כלומר אין כאן מקומה אלא אחר ופרח (שם) היה לו לכתוב ונתץ את הבית ולא היה לו להפסיק בהאי קרא דובא הכהן:

מה יעשה לו שהרי לא פירש למעלה כלום בעומד בעיניו בשבוע ראשון ולימד כאן בפסיון זה שאינו מדבר בפושה בראשון אלא בעומד בראשון ופושה בשני ומה יעשה לו יכול יתצנו מיד כמו שכתוב אחריו ונתץ את הבית ורוצה ללמדו מפושה בראשון ואין נותץ אלא חולץ וקוצה וטח אף זה כן הדר קאמר דאף אם היקל בפושה בראשון שאינו נותץ. שהרי היקל בעומד בו דעומד בראשון לא בעי חליצה אלא מסגירו. נקל בפושה בשני שלא לחייבו נתיצה. שהרי החמיר בעומד בו דבעי חליצה ויהא פושה כעומד וכי ראוי להשוות פושה לעומד תלמוד לומר ושב הכהן ובא הכהן כלומר נאמר למעלה ושב הכהן ונאמר כאן ובא הכהן ועבדינן מיניה גזירה שוה כאילו בשניהם כתוב ובא או בשניהם כתוב ושב דזו היא שיבה וזו היא ביאה. מנין עומד בזה ובזה חולץ לא שיחלוץ בעומד בראשון אלא כשעומד ב' שבועות חולץ בסוף שבוע שני ונותן לו שבוע שלישי אלא את הרפוי ואין רפוי אלא הבית שהוקצה והוטח ולא חזר הנגע ב' ביאות של פושה ושל עומד:

בבגדים. עשה את העומד בשני כפושה בראשון לשריפה אף בבתים נעשה את העומד בשני כפושה בראשון לחליצה וחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שלישי:

אחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח. חד לרבויי החוזר אחר הפושה בשני וחד לרבויי החוזר אחר העומד בשני:

מניין לכהה בשני והלך לו קולפו וטעון צפרים. אבל כהה בראשון לא בעי צפרים אבל קליפה בעי כדתנן באידך פירקא והך קליפה דכהה לא מצינו בקרא ושמא מדכתיב (שם) כי נרפא הנגע דמשמע דאין טהרת הבית אלא בריפוי דהיינו שהוקצה והוטח כדפרישית. לחטא את הבית הבית יתירא דריש לרבות בית אחר:

עשרה בתים כולן מפורשין בפרק שאחר זה: