רבינו חננאל על הש"ס/עירובין/פרק א


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.


דף ב עמוד אעריכה


מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. תנא כיצד ממעטו נותן עליו קורה מכ' אמה ולמטה.

תנן התם סוכה שהיא גבוהה מכ' אמה פסולה. מ"ש גבי סוכה תני פסולה ומ"ש גבי מבוי תני תקנתא וכו' ופשוטה היא.

אמר רב יהודה אמר רב חכמים לא למדוה שעד כ' אמה כפתח הוא חשיב אלא מפתחו של היכל שהיה גובהו כ' אמה כדתנן במסכת מדות פתחו של היכל גובהו כ' ורחבו י' אמות ור' יהודה למד מן האולם דתנן ושל אולם גובהו מ' אמה ורוחבו כ' אמה ושניהם מהדין אחד דרשו ושחטו פתח אהל מועד. רבנן סברי פתח אהל מועד ההיכל הוא דאקרי אהל מועד וההיא פתח פתח ההיכל הוא.

ור' יהודה סבר קדושת אולם והיכל חדא מלתא הוא. וכולהו אהל מועד אקרי ואע"ג דההיא קרא ושחטו פתח אהל מועד במשכן כתיב וליכא התם אולם אשכחן דמשכן אקרו מקדש שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ומקדש נמי אקרי משכן דכתיב ונתתי משכני בתוככם ותרווייהו חדא מילתא היא ארון נמי אקרי מקדש שנאמר ונסעו הקהתים נושאי המקדש אמרינן (מדילפי) [אדילפי] מפתח אהל מועד לילפי מפתח שער החצר שהיה גובהו ה' אמות ורוחבו כ' אמה שנאמר אורך החצר מאה באמה וגו' טול כ' אמה אחורי המשכן ול' אמה המשכן הרי נ' נשארו מן האורך של חצר המשכן ורוחב כולן רוחבן נ' פרנסתו החצר לאורכה וזו עוד מדת רחבת המשכן.


דף ב עמוד בעריכה


רחבו עשר באמה ויש לו אחריו ריוח בצפון כ' אמה ובדרום י' אמה הרי נשאר במזרחו של משכן נ' אמה אורך בנ' רוחב שנאמר ורוחב החצר לפאת קדמה מזרחה חמשים אמה.

עשו בקלעים ט"ו אמה מיכן וט"ו אמה מיכן הרי ל' אמה נשארו כ' אמה באמצע. (מהו) [וזהו] פתח המשכן ודחינן פתח שער אקרי פתח סתמא לא אקרי.

איבעית אימא כי כתיב קלעים חמש עשרה אמה בגובה הוא דכתיב ואקשינן איני והכתיב בגובה של קלעים וקומה חמש אמות ופרכינן ההוא משפת המזבח ולמעלה ה' אמות. זו השמועה מפורשת בשחיטת קדשים ששחטן בראשו של מזבח בתחלתו. דתניא א"ל ר' יוסי ואתה אי אתה אומר כן והלא נאמר ואת מסך שער החצר אשר על המשכן ועל המזבח מקיש מזבח למשכן מה משכן י' אמות אף מזבח י' אמות ואומר חמש עשרה אמה קלעים וגו' הא מה אני מקיים וקומה ברוחב חמש אמות משפת מזבח ולמעלה שלא יהא כהן עומד במזבח ועבודה בידו והכל רואין אותו הכא נמי במזבח שכתוב בו רבוע יהיה המזבח ושלש אמות קומתו משפת סובב ולמעלה. ותנן עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד. עלה חמשה וכנס אמה זהו סובב ומן הסובב ולמעלה ג' ואמה של קרנות הרי י' וקשיא לן מכ"מ ט"ו אמה הן אע"פ שתעשה קלעים בגובה בגובה כ' מנא ליה [דאקרי פתח] ופרקינן לעולם עד כ' אמה פתח אתקרי והאי דלא עבדו הכא משום דלא אצטריך דהא עלו בגובה מן המשכן חמש אמות מפני המזבח יתר מיכן לא איצטריכו:

ואקשינן ור' יהודה מפתחו של אולם גמר והתניא מבוי שהוא גבוה מכ' אמה ימעט ר' יהודה מכשיר עד מ' ונ' אמה.

אמר רב חסדא הא דתניא מבוי שהוא גבוה מכ' אמה יתר מפתחו של היכל אטעיתיה לרב הוא סבר מדרבנן מפתחו של היכל גמרי.

ר' יהודה נמי מפתחו של אולם גמר ולא היא ר' יהודה [מפתחא] דמלכי גמר. ורבנן דגמרי מפתח ההיכל ליבעי דלתות כהיכל ודחינן לא דלתות לצניעותא עבידי דלא יהוון חזיין מה דבגוא.


דף ג עמוד אעריכה


אלא מעתה ליבעו תיקרה מעליא כי היכל ולא תיהני צורת הפתח (דאי) [דהיינו] קנה מיכן וקנה מיכן על גביהן ופרקינן שמועה זו דרבנן ילפי לה מפתחו של היכל מדקתני לה רבנן דבהא ליה רב לרב יהודה אתנייה לחייא ברי ואע"פ שיש שם צורת הפתח צריך למעט דצורת פתח לא מהני. תוב אקשינן ליבעו אמלתרא כי היכל כדתנן במס' מדות (פ"ג מ"ז) חמש אלמתראות (הן) של מילה היו על גבן כו'. פי' אמלתרא קורות לאחיזת הקיר. כגון וטור כרותות ארזים ובלישנא דרבנן למיסד בניינא. מילה שם האילן. ופירותיו נקראין מילין. כדגרסינן [בגיטין י"ט ע"ב] אין מי מילין ע"ג מילין. והשונה של מילת טועה הוא ודחינן [הא] דתני (המליא) [חמשה] מלתראות של מילה היו על גבן באולם היו וכל אחת אנירה על חברתה ואמרינן (ור"ל) [ודילמא] תבנית היכל כתבנית אולם הוא אלמה אמר רב הקורה אם רחבה ד' אע"פ שאינה בריאה ואם יש שם לו אמלתרא אין צריך למעט. לא תהני אמלתרא דהא גובה היכל לא היה יותר מכ' ואע"ג דהוה ליה אמלתרא ואמרינן ופריק רב יוסף אמלתרא לא רב אמרה מתניתא היא (ומאה) [וחמא] בריה דרבה בר אבוה קתני לה. ואי אמרת בין כך ובין כך קשיא לרב אמר לך רב והא תניא כוותיה דתניא מבוי שגבוה מכ' אמה יותר מפתחו של היכל ימעט אלא מאי אית לך למימר תנאי היא ופליגי אהדדי לדידי נמי תנאי היא ופליגי אהדדי ואנא דתני כי האי תנא. ודחינן ואמרינן בלא רב מתניתא לא פליגי אהדדי. קורה לרבנן משום היכר היא ואי איכא אמלתרא אין לך היכר גדול מזה והאי דתני פתחו של (אולם) [היכל] סימנא בעלמא הוא עד כ' כי היכי דלא ליחלוף לך ואמרינן ורב נחמן בר יצחק אי סביר לה להא דרבה דאמר למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וגו' עד כ' אמה אדם יודע שדר בצל סוכה וכו' באנו לפרש טעמא דהא מתניתא דתני אם יש אמלתרא אפילו למעלה מכ' אמה אין צריך למעט.

ומאי אמלתרא חמא בריה בר אבוה א' קיני. פי' קורה ועליה כמין קיני העופות לקנן עליהם כעין הא דכתיב קנים תעשה את התבה במערבא אמרי פיסקא דארזא. פי' לוח ארז רחבה ד' טפחים (דגרסינן) [וגרסינן] בירושלמי. בענין אסקופה אבל אם יש שם רחב ד' אסורה. א"ל והדא אמלתרא אילו מלתרא שמא אינה מתרת כלל ואמלתרא זו שמתרת לא מפני רחבה אלא מפני חשיבותא וכל העובר נותן עיניו עליה מפני חשיבותא וכ"ש קנים שפוטרין לדברי הכל כי פליגי בפסקי דארזא. כך סוגיא דשמועה זו.

מקצת קורה בתוך כ' ומקצת למעלה מכ' סכך מקצתה בתוך כ' ומקצתה למעלה מכ'.

אמר רבה בסוכה פסולה ואמרינן אמאי [אמרינן] במבוי כשר דחזינן לה לקורה כמאן דקלישא וההוא דשריא למעלה מכ' כמאן דליתיה דמי. אי קלשת לה נמצאת קורה זו נטלת ברוח אלא רואין אותה כאילו היא שפוד של מתכת שהיא חזקה וכבדה וראויה לקבל אריח עליה. בסוכה נמי נימא דחזינן להאי סכך כמאן דקלישא ואעפ"כ בחזקתה קיימי וצילתה מרובה מחמתה היא ותהיה כשרה ופריק רבה מפרזקיא סוכה דיחיד כו'. ופריק רבינא סוכה דהיא מדאורייתא אחמרו בה רבנן מבוי דהוא מדרבנן לא אחמרו בה.

רב אדא בר מתנה מתני איפכא אמר רבה בסוכה כשרה במבוי פסולה וכו' עד רבינא אמר סוכה דאורייתא לא בעי חיזוק מבוי דרבנן בעיא חיזוק.


דף ג עמוד בעריכה


מאי הוי עלה רבה בר עולא אמר זה וזה פסול. רבא אמר זה וזה כשר.

חלל סוכה וחלל מבוי תנן. תניא כרבא מבוי שהוא גבוהה מכ' אמה יותר מפתחו של היכל ימעט והא היכל חלליה עשרין הוא. ומותבינן עליה מהא דתניא כיצד ממעטו מניח קורה משפת כ' ולמטה ודחינן אימא מניח הקורה למעלה מכ' ואקשינן והא למטה קתני בהדיא ומשני קמ"ל דלמטה כלמעלה ומה למעלה למעלה מכ' אמות דנשאר חלל יתר מכ' אמה כך למטה למטה מעשרה טפחים שלא נשאר חלל שם י' טפחים פסולה.

אמר אביי משמיה דרב נחמן אמת סוכה ואמת מבוי בת ה' טפחים. אמת כלאים בת ו' אמת מבוי למאי הלכתא לגובהה כ' אמה ולפירצת המבוי שהיא עד עשר אמות דגבהה דמבוי באמה בת ה' טפחים כ' אמה. הן ק' טפחים ואם הן ק' [טפחים] פסולה. ואילו היתה אמה בת ו' אינה פסולה עד ק"כ טפחים הנה לחומרא. וכן בפירצה כדבעינן למימר לקמן אם נשתייר בו פס ארבעה מתיר פרצה עד עשר. פי' אם הפירצה עד נ' טפחים שהן י' אמות (פסולה) מתירה ואם היא יתר מזה אפילו טפח (אמר) [אחד] פסלוה (מתירה) [מחתירה] הנה גם זה לחומרא.

ואקשינן והא [איכא] משכא פי' משכא רוחב כדבעינן למימר לקמן. משך החקיקה במבוי שהוא פחות מי' טפחים גובהו וחקק בו והשלימו לי' טפחים רוחב זה שחקק בכמה. אביי אמר בד' אמות הוה הכשר כל המבוי בחקיקת כ' טפחים ואילו היה באמה בת ו' טפחים אינו כשר עד שיהיו בחקיקתו כ"ד טפחים שהן ד' אמות בת ו' טפחים וכיון שהכשרת במבוי בכ' טפחים נמצא זה קולא ופרכינן רב נחמן דאמר כרב יוסף דסבר משך חקיקתו בד' טפחים ואין שם מדת אמה איבעית אימא לעולם כאביי ומאי אמות רוב אמות של מבוי באמה בת ו' טפחים אמה כלאים למאי הלכתא לקרחת הכרם ולמחול הכרם דתנן בכלאים בתחלת פרק רביעי בכרם שחרב באמצעיתו צריך להיות המקום החרב שאין בו גפנים י"ו אמה באמה בת ו' טפחים שהן צ"ו טפחים אם הוא פחות מזה השיעור אסור לזרוע באותו המקום שחרב.

שאע"ג שאין בו גפנים מכלל הכרם הוא חשוב ולא תזרע כרמך כלאים קרינא ביה.


דף ד עמוד אעריכה


וכן במחול הכרם [אם] אין בין גדר לכרם מקום מופנה מן הגפנים י"ב אמה באמה בת ו' טפחים אסור לזרוע באותו מקום הנה זה כולו לחומרא. הא איכא רצופין. פי' עקרי גפנים קרובין זה לזה דהוא לקולא דתנן בכלאים פ"א כרם הנטוע על פחות מד' אמות. פי' אם אין בין גפן לגפן ד' אמות שהן כ"ד טפחים אלא פחות מזה השיעור [אינו] כרם והזורע בו אינו עובר משום לא תזרע כרמך כלאים דברי ר"ש והנה כיון שיש בו כ' טפחים נמצאו בו ד' אמות באמה בת ה' טפחים ואתה מתירו לזרוע בו הנה לקולא. ופריק רב נחמן אלו דברי ר' שמעון הן ואנא דאמרי כרבנן דפליגי עליה ואמרי (הנה) [דהוי] זה כרם איבעית אימא אפי' כר' שמעון מאי אמות כלאים דקאמר אביי רוב אמות של כלאים באמה בת ו' טפחים היכא דאיכא לחומרא. אבל הני דרצופין באמה בת ה' טפחים.

רבא אמר רב נחמן אמת סוכה ואמת מבוי נמי בת ו' הן. ומיהו טפחים עציבות. פי' האצבעות דחוקות זו עם זו. ושל כלאים. האצבעות שוחקות פי' מרווחות כדרך השוחק שפוסק שפתיו והעצב (וספיקס) [מדביקן]. ומותבינן (במבוי) כל אמות שאמרו באמה בת ו' טפחים ובלבד שלא יהיו מכוונות. כלומר לא יהיו עציבות שוחקות ולא השוחקות עציבות כרבא אלא לאביי קשיא. ופריק אביי אנא דאמרי כרשב"ג ועמדה לאביי בתנאי. ורבא אמר לך כולי עלמא באמה בת ו' טפחים אית להו ולא פליגי אלא בצמצום. ת"ק סבר יצמצם אלא [הא] דקתני אמת כלאים בת ו' טפחים למעטי אמת יסוד ואמת סובב דכתיב ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטופח וחיק האמה ואמה רוחב וגו' חיק האמה זה יסוד אמה [רוחב] זה סובב וזה מפורש במנחות באר היטב פרק שתי הלחם נלושות:

אמר (רבה אמר) [ר' חייא] בר אשי אמר רב שיעורין חציצין ומחיצות הל"מ.

שיעורין דאורייתא נינהו ארץ חטה ושעורה וגו' ואמר רבי יוחנן פסוק זה כולו לשיעורין נאמר חטה דתנן הנכנס לבית המנוגע וכליו על כו' פירשנוהו במסכת סוכה:


דף ד עמוד בעריכה


היה גבוה מכ' אמה ובא למעטו ממעטו בגבהו עד שיעמידנו בכ'. ברחבו בכמה ממעטו רב יוסף אמר טפח כלומר שיעור רוחב הקורה. לימא בהא פליגי אביי ורב יוסף.

רב יוסף אמר טפח [קסבר] מותר לו להשתמש תחת הקורה שנמצא משתמש במקום שהוא עשרים אביי אמר ד' טפחים [קסבר] שאסור לו להשתמש מן המבוי תחת הקורה שתחת הקורה כלחוץ דמי ומן הקורה ולפנים המבוי [מותר] לפיכך צריך מקום אחר זולתי תחת הקורה להיות בתוך עשרים שיהא מותר לו להשתמש בו מן המבוי ודחינן לא כולי עלמא מותר להשתמש תחת הקורה מיהו רב יוסף סבר היכר למטה כהיכר למעלה ובטפח נמי סגי ליה.


דף ה עמוד אעריכה


אביי סבר לא [אמרינן היכר של מטה כהיכר של מעלה] איבעית אימא בגזירה שמא יפחת פליגי רב יוסף לא גזר. ואביי אמר פעמים שיפחת הלכך מצרכינן ליה ד' טפחים שאם יפחת יעמוד על טפח.

היה פחות מי' טפחים ובא להשלימו לי' חוקקו כלומר מעמיק וחופר בקרקע עד שהשלימו לי'. משך כלומר רחב אותה החקיקה בכמה רב יוסף אמר בד' טפחים אביי אמר בד' אמות. לימא בהא פליגי דאתמר מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו אתמר משמיה דר' אמי ור' אסי אם נשתייר בו פסל עומד שיש בו ד' טפחים מתיר פרצה עד עשר כלומר אפילו אם הוא רוחב הפרצה י' אמות כיון שהפסל זה עומד (ונמצא כפסל) והפרצה כפתח ומותר.

רב יוסף אית ליה כר' אמי ור' אסי ואביי לית ליה ואמרינן בסוף מבוי כ"ע אית להו הא דר' אמי ור' אסי כי פליגי בתחלת מבוי רב יוסף סבר תחלת מבוי נמי בד' ואביי סבר בד' אמות. ובא אביי לברר דבריו מדבריו של רב דאמר אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחים בו בקרן זוית.


דף ה עמוד בעריכה


ואביי אמר לך פתחים בקרן זוית לא עבדי אינשי וכן עוד בא אביי לדקדק מהא דאמר לחי הבולט מדופנו של מבוי פי' בולט יוצא ועודף מבנין הכותל כגון כתיבת דינרין שהן בולטות האותיות ולא שוקעות אם זה הבולט פחות מד' אמות נידון משום (לחי) [מבוי] ואין צריך לחי אחר להתירו ש"מ דשיעור מבוי ד' אמו' בעינן ורב יוסף אמר לך לא אתא לאשמעינן אלא כל דהוא מד' אמות ולמעלה נפיק ליה מתורת לחי והרי הוא כמבוי וצריך הוא לחי להתירו ולעולם אפילו ד' טפחים הוי מבוי. ומיבעיא לן הא דתני בבולט וצריך לחי להתירו אותו לחי היכן מעמיד. אם מעמידו בראשו של בולט נמצא מוסיף עליו.

ופריק רב פפא דמוקים ליה כנגדו בכותל אחר שכנגדו. רב הונא א' לעולם אינו מעמידו אלא בראשו של בולט וכגון שבולטו יתר או פחות שיהא נראה או בולט או שוקע אבל משוה עם אותו לחי הבולט לו.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע לא אמרן אלא במבוי ח' אמות שנמצא הבולט ד' אמות ונמצאו עוד ד' אמות מבוי והכל צריכין דבר להתירו אבל מבוי ז' אמות וד' מהן לחי הבולט אין צריך לחי אחר להתירו אלא נידון כעומד מרובה על הפרוץ מק"ו וכו' ופרקינן מה לחצר שכן פרצתה בעשר דתנן חצר שנפרצה מב' רוחותיה כו' ואוקמה רב בעשר וכגון שנפרצה בקרן זוית דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי.


דף ו עמוד אעריכה


תאמר במבוי שפרצתו בד' ופרקינן סבר רב הונא בריה דרב יהושע פרצת מבוי נמי בעשר. רב אשי אמר אפילו תימא במבוי ח' לא צריך לחי מה נפשך אי עומד נפיש הרי הותר בעומד מרובה על הפרוץ אי פרוץ נפיש נידון משום לחי מאי אמרת כי הדדי נינהו הוי ספק דדבריהן וספק דדבריהן להקל. אמר רב נתן בר' אבא אמר רב פירצת מבוי מצדדין בעשר מאמצעיתו בקרן זוית בד' ורב הונא אמר בין מן הצדדין בין מן האמצע בד'.

דרב איקלע לדמהדיא ועבד עובדא כוותיה א"ל גדר גדר כלומר לא שהלכה כך אלא ראה אותן שמקילין והחמיר עליהן.

אמר רב נחמן בר יצחק כרב הונא מסתברא דהא אמר רב במבוי עקום כמין גומא ונפרץ בסופו שהוא כמו מצידו. ואמר תורתו כמו מפולש ואי אפשר לומר כשפרצתו יתר מעשר דהאמר שמואל תורתו כסתום. וביתר מעשר ליכא מאן דמכשר אלא ודאי בפחות מעשר ואמר רב כמפולש.

אלמא פירצת מבוי מצדו בד' סבירא ליה לרב וכל שהוא יתר מארבעה הרי הוא כמפולש.

ודחי רב חנן שאני מבוי עקום דקא בקעי ביה רבים.

מכלל דרב הונא אע"ג דלא בקעי רבים אסור. מ"ש מדר' אמי ורבי אסי דאמר אם נשתייר בו פסל מתיר פירצה עד עשר. ופרקינן הא דר' אמי ור' אסי בדאית תמן גידורי:

ת"ר כיצד מערבין רה"ר עושה צורת הפתח מיכן כו' עד בה"א עושה דלת מיכן ולחי או קורה מיכן.


דף ו עמוד בעריכה


ואקשינן וכי מערבין רה"ר והתניא יתר על כן א"ר יהודה מי שיש לו ב' בתים מב' צדי רה"ר עושה לחי מיכן ולחי מיכן וכו' עד אמרו לו אין מערבין רה"ר בכך וכי תימא בכך הוא דלא מיערבא כלומר בלחי או קורה הא בדלתות מיערב אע"ג דאינן ננעלות.

והאמר ר' יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רה"ר פי' אע"פ שיש לה דלתות אילו [לא] היו דלתות ננעלות המטלטל בתוכה חייב משום מטלטל ברשות הרבים. (וכל אבולי) [וכן באבולי] דמחוזא ופריק רב יהודה הא דתנו רבנן לאו מערבין רשות הרבים עצמה קתני הכי קתני כיצד מערבין מבואות המפולשין לרה"ר עושה צורת הפתח מיכן ולחי או קורה מיכן. חנניה אומר (בית שמאי אומר) [ב"ה אומרים] עושה דלת מיכן ולחי או קורה מיכן. וכיון דאוקימנא במבואות המפולשין לרה"ר אמר רב הלכה כת"ק ושמואל אמר הלכה כחנניה איבעיא לחנניה ואליבא דב"ה צריך לנעול. ופשטנא אינו צריך מיהו צריך להיות דלתות ראויות לנעול ואם אינו נועל לא חיישינן. פי' מוגפות סגורות כגון (יגופו) [הגפת] הדלתות. טיימי סתומות טמונות. אבולי בלשון יון מבואות פי' עקום. להריפיה עטפה ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא דרמי עליה חומריה דרב דאמר תורתו כמפולש וחומרי דשמואל דאמר הלכה כחנני' ואצרכוה דלתות. ומדשקיל וטרו כשמואל דאמר הלכה כחנניה ש"מ הלכה כשמואל בהא ואקשינן ומי עבדינן כתרין חומרי.

והתניא לעולם הלכה כבית הלל והרוצה לעשות כב"ש עושה.


דף ז עמוד אעריכה


כב"ה עושה ובלבד שלא יעשה כקולי זה וכקולי זה או כחומרי זה וכחומרי זה. ופרקינן הא דעבוד דלת בהאי מבוי עקום כוליה כרב עבוד דאע"ג דאמר רב הלכה כת"ק (א') [הא אמר] אין מורין כן אלא כב"ה ואליבא דחנניה דאמר עושה דלת ולרב אדא בר אהבה דאמר הלכה ומורין כן פריק רב שיזבי כי לא עבדינן כתרי חומרי כגון שדרה שנעקרה צלע מעיקרא טריפה.

דסתרי אהדדי דחיסרן בשדרה חוליא וצלע בהדא ונעקרה צלע בלא חוליא אבל תרי חומרי דלא סתרי אהדדי עבדינן. וכבר פירשנו שמועה זו בפרק אלו טרפות [באהלות תנן] כמה חסרון בשדרה כדי שינטל מן החי וימות.

ולענין טרפה תנן זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה וכיון שאתה עושה חוליא אחת טריפה ולענין טומאה [אם חסר] חוליא אחת [אתה] מטמא באהל דהן סותרין זה את זה. פי' תרי חומרי דסתרי אהדדי כגון שדרה וגולגולת דתנן בתרוייהו כדי שינטל מן החי וימות. גבי טומאה תנן כמה חסרון בשדרה ולא יהא מטמא באהל בש"א ב' חוליות ובה"א אחת. וחלוקתם דב"ש סברי לא מיית עד דאשתלפי מיניה תרי חוליות. וב"ה סברי כשתנטל חוליא אחת מיית וכאלו הותזה ראשו ואם נחמיר כב"ה לחשבו מת ולטמא במגע מת ולכשימות לגמרי [אינו] מטמא באהל שכבר חסר כדי שינטל מן החי וימות. ואם כשניטלה ממנו חוליא אחת אינו מת אלא חי הוא [כב"ש] אינו מטמא במגע. אבל לטמויי במגע כב"ה ובאהל כב"ש לא אפשר דהא העיקר דסמכא דתרוייהו עליה כדי שיטול מן החי וימות ואי אפשר לחלל בשעה אחת לב"ש חי ולב"ה מת. וכיון ששנינו בטריפה נמי זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה שמפרכסין טמאין [אף] כזנב הלטאה שמפרכסת. ומי שנטלה ממנו חוליא אחת לב"ה כאילו הותזו ראשיהן:

יתיב רב יוסף וקאמר הא דת"ר כיצד מערבין ואוקימנא במבואות המפולשות לרה"ר מחלוקת ת"ק וחנניה בסרטיא או פלטיא מיכן.

אבל סרטיא מיכן ובקעה מיכן עושה צורת הפתח מיכן ולחי או קורה מיכן ומסיים בה משמיה דרב יהודה אם היה מבוי כלה לרחבה אינו צריך כלום.


דף ז עמוד בעריכה


פי' רחבה זו יש בה בתים ודיורין והיא מפולשת לרה"ר א"ל אביי לרב יוסף הא דרב יהודה אינה כרב דכיון דאמר רב מבוי שנפרץ במילואו לחצר ונפרצה כנגדו חצר לרה"ר החצר מותרת ומבוי אסור.

אמאי אסור וליהוי כמבוי שכלה לרחבה אלא אינה כרב אלא כשמואל וא"ל אנא עובדא חזיתי לרב יהודה דלא אצטריך למבוי שכלה לרחבה ולא כלום ואי קשיא משמיה דרב ליהוי כשמואל ולא היא לרב נמי לא קשיא כיון דפרשה רב ששת הא דאמר רב חצר מותרת ומבוי אסור בשלא עירבו בני חצר עם בני מבוי. אבל אם עירבו מבוי נמי מותר.


דף ח עמוד אעריכה


הכא נמי בשעירבו בני מבוי עם בני רחבה ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דרב בין עירבו ובין לא עירבו אוסר במאי פליגי ואמרינן בשלמא עירבו בנראה מבחוץ ושוה מבפנים. שמואל סבר הרי הוא לחי ומותר ורב סבר לא הוי לחי בשעירבו פליגי במבוי שכלה לאמצע לרחבה שמואל סבר לה כרב יוסף דאמר אפילו פלוש מבוי כנגד פילושיה של רוחבה כיון שהוא באמצע רוחבה שרי.

ורב יוסף כרבה דאמר אפילו באמצע רחבה זו כנגד זו אסור.

אמר רב משרשיא זה שלא כנגד זה באמצע רחבה לא אמרן שמותר אלא ברחבה דרבים אבל רחבה דיחיד אסור מ"ט זימנין דמימליך ומלי ליה האי אמצע רחבה בתי והוה ליה פילושא בצידי הרחבה ורחבה זו היא כמו שאמרנו שיש בה דיורין ואינה מוקפת כולה אלא יש לה פתח פתוח לרה"ר.

ומנא תימרא דשני בין רחבה דרבים לרחבה דיחיד. דאמר [רבין בר רב אדא אמר ר"י] מעשה במבוי דצדו אחד כלה לים וצדו אחד לאשפה ולא אמר בו ר' איסור דהא קיימא מחיצות.

היתר נמי לא אמר בו שמא תנטל אשפה מזה הצד ויעלה הים שרטון מן הצד האחר ונמצא מבוי מפולש לרה"ר משני צדדין. פי' שרטון כדכתיב ויגרשו מימיו רפש וטיט. פעמים שמגרש הים בזעפו על שפתו רפש וטיט ומתקבץ על שפתו ועולה כמין גבשושית וכשנס הים ישאר זה הטיט ומתייבש ונעשה קרקע מהלך לבני אדם לרה"ר ואקשינן ומי חיישינן שמא תינטל אשפה והתנן בסוף מסכת זו [דף צט ע"ב] אשפה ברה"ר גבוה י' טפחים חלון שע"ג וכו' הנה ר' לא אמר בו לא איסור ולא היתר רבנן מאי (ואמר ת"ק) [ואמרינן תנא] וחכמים אוסרין.

ואמר רב נחמן הלכה כחכמים.

מרימר פסיק לסורא באוזלי ולא חייש שמא יעלה הים שרטון.

ההוא מבוי עקום דהוה בסורא כרכו בודיא. פי' מחצלת אותיבו בשפתיה דמבוי. אמר רב חסדא הא דלא כרב דאמר תורתו כמפולש דאי כרב צורת הפתח בעי. ואי כשמואל דאמר כסתום לחי מעליא או קורה בעיא. ואי נקש ביה סיכא וחבריה בטינא לשמואל מיהא שפיר דמי משום דאינה מחיצה הניטלת ברוח. פי' ואם תקע בבודיא זו יתד וחיברו בטיט שפיר דמי. אמרו משמיה דרב מבוי שנפרץ במלואו. פי' נפרץ הכותל האמצעי כולו לחצר ונפרצה חצר כנגדו ברה"ר חצר מותרת ומבוי אסור.

מבוי אסור משום דהוא מפולש לרה"ר אבל חצר מותרת אפילו לטלטל בה.


דף ח עמוד בעריכה


דקיי"ל בחצר אע"פ שרבים בוקעין בה מותר לטלטל.

אתמר מבוי העשוי כנדל. פי' מבוי ארוך שמשני צדדין יש לו מבואות קטנים פתוחין מיכן ומיכן כגון רגלי השרץ הנקרא נדל. ויש לו רגלים הרבה משוכות מהנה ומהנה כדתניא עד כל מרבה רגלים זה נדל. אסקה רבא דהלכתא כוותיה. עושה צורת הפתח לכולהו אחד גיסא לכל חד וחד ואידך גיסא מישתרי בלחי וקורה. והא דרבא שייכא כרב דסבר מבוי עקום תורתו כמפולש וקאמר רב במבוי המפולש לרה"ר הלכה כת"ק דאמר עושה צורת הפתח מיכן ולחי או קורה מיכן. הא דאמר רב כהנא רביה דרב מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר. פחות מד' אמות מניח קורה באלכסון. פי' אם עודף צד הארוך על הצד הקצר ד' אמות כאילו מבוי בפני עצמו הוא וצריך מחיצות כנגדו. פחות מד' אמות חשוב כמו פירצת מבוי ומחיצות של מבוי פוטרות אותו. ואסיקנא בשיש באלכסונו יותר מעשר אמות דברי הכל אינו מניח את הקורה אלא כנגד הקצר. וכן אם בא לעשות לחי אינו עושה אותו אלא כנגד הקצר. הא דאיבעיא לן מהו להשתמש תחת הקורה רב ור' חייא ור' יוחנן אמרי מותר וקיימא כוותייהו. וסוגיא דקאמר סברי קורה משום היכר הני סבירא להו היא והיכירא מלבר.

וא"ת משום מחיצה הני סברי חודה החיצון סותם ולפיכך מותר להשתמש תחת הקורה. וכן בין לחיים נמי מותר להשתמש כר' יוחנן דאמר לתנא דר' זכאי דהוה תני תחת הקורה ובין לחיים ככרמלית פוק תני לברא. כלומר זו אינה משנה. הכיר כלומר בין הקורה ובין הלחיים משום היכר הן ואע"ג דא"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ואת לא תסברא דבין לחיים אסור והאמר משמיה דר' יוחנן מבוי שרצפו בלחיים. ס"א נפרץ בלחיים פחות פחות מד' טפחים אליבא דרשב"ג דאמר אמרינן לבוד בד' טפחים אשתמש עם חודו הפנימי של פנימי לרבנן דאמרי לא אמרינן לבוד בכי האי גוונא אשתמש עם חודו הפנימי של חיצון ודכולי עלמא בין לחיים אסור. ופרקינן דפתוח לכרמלית ואקשינן אבל לרה"ר מאי שרי. יציבא בארעא וכו'. כלומר ברה"ר מותר בכרמלית אסור. ופרקינן (היאך) מצא מין את מינו ונעור.

בעא מיניה רמי מרב חסדא נעץ ב' יתידות בין ב' כותלי מבוי מבחוץ והביא קורה על גבן שנמצאת הקורה ע"ג היתידות מחוץ לכותלי המבוי מהו (זה) להשתמש במבוי וכו'.

א"ל לדברי רב ור' חייא ור' יוחנן דשרו להשתמש תחת הקורה דסברי חודה של קורה החיצונה מתרת הכא אסרי דהא חודה החיצונה חוץ למבוי הוא ואין בו המחיצות מבוי לפיכך המבוי אסור.


דף ט עמוד אעריכה


ולדברי הני דאסרי דסברי חודה הפנימית מתרת הכא שרי דהא (קורה) [חודה] הפנימית פותח' מתחלת המבוי הנה רב חסדא אוקמא בפלוגתא רבא אמר לדברי הכל מבוי אסור בעינא קורה ע"ג מבוי וליכא ומותיב עליה רב אדא מהא דתניא היתה קורתו משוכה או תלויה פחות מג' אין צריך קורה אחרת.

ג' צריך קורה אחרת. רשב"ג אומר אם יש ביניהן ארבעה צריך קורה אחרת ואמרינן מאי משוכה לאו משוכה חוץ למבוי ונתונה ע"ג יתידות כי האי גוונא. וקתני דאם הקורה נתונה בפחות מג' אין צריך קורה אחרת. ומותר לטלטל במבוי. ומשני רבא לא אידי ואידי בין משוכה בין תלויה מבפנים של מבוי הוא מיהו משוכה מרוח אחת כגון שנתן קורה ע"ג המבוי ויוצאה מכותל זה ואינה נוגעת בכותל שכנגדה במבוי פחות מג' טפחים כלבוד דמי וכאילו ע"ג ב' כותלין היא נתונה ואין צריך קורה אחרת וכו'. תלויה כגון שזו הקורה תלויה באמצע מבוי ואינה נתונה לא בכותל זה ולא בכותל זה אם היא בפחות מג' טפחים מיכן ומיכן אין צריך קורה אחרת. דקיי"ל דאמרינן לבוד מב' רוחות.

רב אשי אמר משוכה והיא תלויה היכי דמי כגון שנעץ ב' יתדות עקומות כגון עקמומית של אגמון שאין בגובהו ג' ולא בעקמימותו ג' ותלה הקורה בחבל ביניהן והיא תלויה ומשוכה כלומר רחוקה מב' כותלי המבוי וקיי"ל דאמרינן גוד אסיק מחיצה מן הקורה ולמעלה. ותוב אמרינן חבוט רמי ביתדות כדי להראות כאילו נתפשטה עקמומית להשוות לקורה כדי שתהיה הקורה על ב' הכתלים. וקיי"ל כרבא דהא רב אשי דהוא בתרא מתרץ למתניתא דא כוותיה.

כיון דאמר רבא בין הקורה ובין הלחיים מותר להשתמש.

א"ל רב אשי דהוא הונא בריה דרב יהושע אוג לא תסברין דבין לחיים אסור והא [אמר] רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מבוי שרצפו בלחיים פחות פחות מד' פי' כותל של מבוי בכל [שיעור] פחות מד' טפחים מרחיב בעובי הכותל כשיעור טפח ונראה לחי. וכך מושך בענין הזה רוב אורכו של מבוי. וא"ר (יוסי) [יוחנן] בכה"ג באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן שחולקין בהא דתניא היה קורה משוכה או תלויה פחות מג' א"צ קורה אחרת כו'. עד כ"ע בין לחיים אסור ושני (רבה) [רבא] במבוי שפתוח לכרמלית משום דמצא מין את מינו וניעור.


דף ט עמוד בעריכה


אבל אם היה פתוח לרה"ר מותר. רב אשי אמר כגון שרצפו פחות פחות מד' במשך ד' אמות לרשב"ג דאמר כל פחות מד' טפחים אמרינן לבוד הוא נידון אותן ד' אמות הרצופות כלחיים כאילו מבוי בפ"ע הוא.

וצריך לחי אחר להתירו ור' יוחנן הוא דאמר מבוי שצרפו בלחיים באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן:

ולמה אומר לדברי רשב"ג צריך לחי אחר להתירו. נראה מבחוץ ושוה מבפנים הוא לית ליה לר' יוחנן דכי האי גוונא נידון משום לחי דכי אתא רבין אמר אפי' נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי. תני ר' חייא כותל שצידו אחד כנוס מחבירו פי' כגון כותל רחב ועשה ראשו צר ונראה מבחוץ כמו לחי ושוה מבפנים או רחב מראשו והניח מעוביו כמו טפח כגון שהתחיל רחב הכותל ד' טפחים והניח טפח והיצר ובנה נידון משום לחי. ואע"ג דר' יוחנן שמיעא ליה הא מתניתא (ר') [דר'] חייא כיון דלא ס"ל כוותה משום הכי לא תני לה אבל ר' חייא אי לאו דסבר לה כוותיה למה לי למיתניה. אקשי רבא למ"ד נידון משום לחי והתנן חצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת וקטנה אסורה ואמאי קטנה אסורה תשתרי בנראה מבחוץ ושוה מבפנים. ודחי ר' זירא בנכנסין כותלי קטנה בגדולה ג' טפחים שאינו נראה הנותר מן הכותל של גדולה כמו לחי שהרי יוצא ג' ואינו נראה מכללו. (ואמרינן ודלמא לבוד כאמ' כזה כותל קטנה היוצא ג' כאילו לבוד בכותל. ודחי ר' זירא בנכנסין כותלי קטנה בגדולה ג' טפחים שאינו הנותר מן הכותל של גדולה כמו לחי שהרי יוצא ג' ואינו נראה אכלט) .

ואמרי' ולימא לבוד. כלומר ראה כותל קטנה היוצא ג' כאילו לבוד בכותל של גדולה ויהיה כותל של קטנה כלחי.

וכי תימא כי אמרי' לבוד היכא דהוא פחות מג' טפחים והאי כותל של קטנה איפלג מכותל של גדולה טובא והא תני אדא קטנה בעשר גדולה בי"א הנה אין ביניהן אלא אמה אמה בלבד ודחי רבינא במופלגת מכותל זה ד' טפחים ומכותל זה ב' טפחים ור' היא דצריך בחצר שני פסין דתניא חצר מתרת בפס אחד ר' אומר בב' פסין.


דף י עמוד אעריכה


עכשיו א"ת דר' זירא דאמר בנכנסין כותלי קטנה בגדולה ג' ליתא. ודרבינא נמי דאמר במופלגת [מכותל זה] ד' ומכותל זה ב' ליתא ולעולם אין נכנסין כותליה ולא אחד מהן רחוק ד' טפחין וכותליהן שוין וזו י"א אמה וזו י' אמה נמצאת הגדולה יתירה על הקטנה ג' טפחים מיכן וג' טפחים מיכן. ומתני' ר' היא ור' סבר לה כר' יוסי דאמר רוחבן של לחיים ג' טפחים לכל א' ולחיים מעליא הוו ואמאי קטנה אסורה דנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי.

אלא אי אמרת נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי ודר' זירא ודרבינא איתא ור' לא סבר לה כרבי יוסי אמאי תנא אדא גדולה בי"א קטנה בי' דאי לאסור קטנה קתני לאשמעינן אפילו מפלגא טובא אי למשרי גדולה לשמעינן דגדולה יתירה על הקטנה שני משהויין משהו מיכן ומשהו מיכן דהוויין לחיים של גדולה כדתנן רחבן ועוביין כל שהוא אלא לאו ש"מ נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי ש"מ.

אמר רב יוסף לא שמיעא לי הא שמעתא כבר פירשנוהו. הא דאמר רב יוסף לא שמיעא לי הא שמעתתא במקומות הרבה דבר זה מפורש בנדרים. כד חלש רב יוסף איעקר תלמודיה ואנשייה מצעריה ועד איתפח אהדרי ליה אביי. היינו דאמר את אמרת לן.

ואהא אמרת לן בלחי המושך עם דופנו של מבוי פחות מד' אמות נידון משום לחי ומשמש עם חודו הפנימי ד' אמות נידון משום מבוי וצריך לחי אחר להתירו כו' ואסיקנא והלכתא נידון משום לחי:

פיסקא והרחב מי' אמות ימעט. ואמרינן הא דאמר ר' יהודה [דא"צ] למעט אם הוא רחב כמה אליבא דר' יהודה אין צריך למעט. ובאנו לפרש טעמיה דר"י מפסי ביראות דמתיר התם רחב בין הדיומדין כמלא ב' רבקות של ד' ד' בקר. הנה ח' פרות וכל פרה מפורש כי עוביה אמה וב' שלישי אמה נמצא המקום שמכיל ח' פרות ח' אמה ונשאר עדיין מעובי הפרות ב' שלישי אמה לכל פרה והן ח' פרות הלא ט"ז שליש ה' אמה ושליש אמה וא' ק"ו מפסי ביראות ומה פסי ביראות שהתרתה בהן פרוץ י"ג אמה ושליש על העומד והוא הדיומד שהוא רחבו ג' טפחים ג' מיכן וג' מיכן וזהו הפרוץ מרובה על העומד.

מבוי שלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד.

ודחינן היא הנותנת כלומר זו היא הראייה שהבאת ללמד ממנה. מראה כי חילוף מה שאמרת:

הא דתני לוי מבוי שרחב כ' אמות נועץ קנה באמצעיתו ודיו כו' לית הלכתא כוותיה והיכי עביד הא.


דף י עמוד בעריכה


אמר אביי עושה פס גבוה י' טפחים במשך ד' אמות כלומר ארוך ד' אמות ומעמידו באמצע מבוי לארכו של מבוי אי נמי כרב יהודה דאמר מבוי שרחב ט"ו אמות מרחיק אמתים ועושה פס ג' אמות ומקשינן ויעשה פס אמה ומחצה וירחיק ב' אמות ויעשה פס אמה ומחצה שמעינן מינה עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד. ודחינן שאני (התם) [הכא] דקא אתיא אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה.

ויעשה פס אמה וירחיק אמה [וכו']:

ומ"ש מדר' אמי ומדר' אסי דאמרי מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו אם נשתייר פס ד' מתיר פירצה עד עשר.

ודחינן התם ממעט בהלוכה:

תנן בתוספתא בכלים פרק י"ט. עור אסלא וחלל שלו מצטרפין לטפח וכאילו סתום הוא כולו ומאהיל פי' עור אסלא כסא של ברזל ועושין בו בב' קצותיו רצועות מעור של בקר חזקות רחבות מאצבע ולמעלה וביניהן חלל. ויושב אדם עליו בשעה שצריך לנקביו והרעי נופל מן החלל על העביט של רעי וזהו עור אסלא. עור כסא של בית הכסא הוא עור שהוא מכסה לאסלא. וכך שמה בלשון יון אסלא.

אמר רב דימי אצבעיים שיעור רוחב הרצועה מיכן ואצבעיים שיעור רוחב הרצועה מיכן ואצבעיים חלל באמצע. ורבין אמר אצבע ומחצה מיכן ואצבע ומחצה מיכן ואצבע חלל באמצע. ואסיקנא דלא פליגי.

רב דימי אמר באצבעות קטנות שהן ו' בטפח ורבין אמר באצבעות גדולות כגודל שהן ד' בטפח כי פליגי בעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לרב דימי דאמר אצבעיים מיכן ואצבעיים מיכן ואצבעיים ריוח אי מצרפת אצבעיים ואצבעיים מב' רוחות נמצאו מרובות על החלל דהני ד' אצבעות והחלל בב' אבל אם לא תצטרף לא תמצא מרוח אחד עומד מרובה על הפרוץ דהני אצבעיים והני אצבעיים אינון. אבל (רבא) [רבין] דאמר אצבע ומחצה מיכן ואצבע ומחצה מיכן ואצבע ריוח באמצע אמר לך אי איכא עומד מרובה על הפרוץ מרוח אחת אין אבל מב' רוחות לא מצרפי דאי ס"ד לא פליגי (רמי) [רבין] ורב דימי הכי הוה למימר אצבע ושליש מיכן ואצבע ושליש מיכן ואצבע ושליש ריוח באמצע ודחינן אלא מאי אית לך דפליגי אי הכי רב דימי [הכי איבעיא לי' למימר] אצבע וב' שלישים אצבע מיכן ואצבע וב' שלישי מיכן שהן ג' אצבעות ושליש ואצבעיים וב' שלישי באמצע שהן שלש אצבעות חסר שליש שנמצא העומד מב' רוחותיה העומד מרובה על הפרוץ [ב'] שליש אצבע אלא כי פליגי בעומד כפרוץ רב דימי אמר הוי עומד (רבא) [רבין] אמר לא הוי עומד:

והרחב מי' אמות אם יש לו צורת הפתח אין צריך למעט. א"ל רב לרב יהודה תני צריך למעט.


דף יא עמוד אעריכה


אמלתרא אסיקנא דלא מהניא ברחבה.

אמר רב יוסף מדברי רבינו. רב דאמר צריך למעט נלמד חצר שרובה פתחים וחלונות אינה ניתרת בצורת הפתח הואיל ויותר מעשר אסור במבוי.

ופרוץ מרובה על העומד אסור בחצר שיש לה צורת הפתח. מה יותר מעשר האוסר במבוי אינו [ניתר] לדברי רב בצורת הפתח אף פרוץ מרובה על העומד כו'.

(פי') מה ליתר מעשר שכן לא התרת' בו אצל פסי ביראות לר' מאיר [פי'] דאמר ב' דביקות של בקר נמצאו רחב ו' פרות כשעומדות בשורה אחת זו אצל זו עובי כל פרה ופרה אמה וב' שלישי אמה. נמצא בשש פרות עשר אמות לר' מאיר אבל לר' יהודה דאמר ח' פרות הן י"ג אמות ושליש אבל פרוץ מרובה על העומד לדברי הכל מותר. פי' הדיומת רחבו ו' טפחים ובין דיומת לדיומת פרוץ לר' מאיר י' אמות ולר' יהודה י"ג אמות ושליש לימא מסייע ליה לרב דפנות הללו שרבה בהן פתחים וחלונות כשרות ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ.

ודחה רב כהנא ואמר הא דתני בפתחים וחלונות הללו עד שיהא עומד מרובה על הפרוץ משום דפתחים הללו פיתחי שימאי נינהו דלית להו תקרה או משקוף. פי' שימאי של א"י שהיא ארץ בני שם.

ואף ר' יוחנן סבר לה להא דרב דאמר הרחב מעשר אמות אע"פ שיש לו צורת הפתח צריך למעט דצורת הפתח ביותר מעשר אינה ניתרת. ואמרינן מעשה באחד מבקעת בית חוורתן שנעץ ד' קונדסין בד' פינות השדה כענין דאמרין ובין אלו קונדסין קנים זה אצל זה בפחות מג' טפחים כדי שתהיה כמו מחיצה ומתח זמורה עליהן בשביל שלא יושממו ויפלו זולתי מקום הפתח.

ואמר ריש לקיש כשם שהיא מחיצה לכלאים כך היא מחיצה לשבת ור' יוחנן אמר לכלאים התירו ולא לשבת.

במאי עסקינן אי נימא בעושה פתחו מן הצד כלומר העמיד מזוזות בלא תקרה אלא קנה מיכן וקנה מיכן והאמר רב חסדא צורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה כלום אלא לעולם שעשה קנה מיכן וקנה מיכן וקנה אחר עליהן. וכי האי גוונא צורת הפתח מעליא הוא. ואם רוחב זה הפתח עשר אמות אמאי א"ר יוחנן אבל לא לשבת אלא כגון שיש בפתחו יתר מעשר. וא"ר יוחנן אע"פ שיש שם צורת הפתח (עשר אמות) כיון דפתחו יתר מעשר לא עשה כלום ש"מ דר' יוחנן כרב סבירא ליה דאמר דהרחב מעשר אמות ימעט.

ודחינן לא לעולם לא נתן קנה על גביהן ולא עשה הפתח אלא קנה מיכן וקנה מיכן וזהו צורת הפתח מן הצד. כלומר יש לו מזוזות מן הצדדין ואין תקרה על גביהן ובדרב חסדא פליגי דאמר העושה צורת הפתח מן הצד לא עשה כלום. ר' יוחנן אית ליה דרב חסדא.


דף יא עמוד בעריכה


ר"ל לית ליה וכיון דאסיקנא דבפתח מן הצד פליגי אמרי איני והאמר ר"ל משום ר' יהודה בן חנינא פיאה מתרת לענין כלאים אבל לא לשבת.

ור' יוחנן אמר כשם שאינן מחיצו' לשבת כך אינן מחיצות לכלאים. בשלמא ר"ל לא קשיא הא דידיה הא דרביה אלא ר' יוחנן הכא אמר מתרת לכלאים והכא אמר אפילו לכלאים אינה מתרת בשלמא אי אמרת הכא דקאמר מתרת לכלאים בשעשה צורת הפתח על גבן והכא עשה מן הצד לפיכך זה שעל גבן מתרת וזה שמן הצד אינה מתרת.

אלא אי אמרת אידי ואידי מן הצד קשיא. ושנינן לעולם תרווייהו מן הצד והא דאמר [דמתרת לכלאים] בפתח שהוא בעשר. והא דאמר אינה מתרת ביותר מעשר. והיינו דא"ל ר' יוחנן לר"ל לא כך היה המעשה שהלך ר' יהושע בן קרחה אצל ר' יוחנן בן נורי ללמוד תורה אע"פ שהיה בקי בהלכות כלאים ומצאו יושב בין האילנות כו' ואסיקנא אלא לאו מן הצד וש"מ עשר מותר יתר מי' אסור:

ירושלמי (בפירקין הל"ט) ר"ל בשם רבי יהודה בן חנינא נעץ ד' קנים בד' זויות הכרם. וקשר גמי מלמעלה מציל משום פיאה.

א"ר יוחנן כמחיצות שבת כך מחיצות כלאים.

א"ר יוחנן מעשה שהלך ר' יהושע בן קרחה אצל ר' יוחנן בן נורי והראהו שדה אחת (וחוותתה) [ובית חבירתא] היתה נקראת והיו שם פרצות יתר מעשר והיה נוטל אעים וסותם דוקרנין וסותם עד שמיעטן פחות מעשר. אמר כזו כך מחיצות שבת ואסיקנא א"ר אבהו כל אילין מיליא לענין מיסב ומיתן הא להורות אסירי.

תניא היו שם קנין דוקרנין פי' נעוצין ועשה להן פיאה מלמעלה אפי' ביתר מעשר מותר:

גופא אמר רב חסדא צורת הפתח שעשאה מן הצד פי' בלא תקרה ולא משקוף אלא מזוזות בלבד לא עשה כלום ויש שמפרש פתחא מן הצד כגון קנה עומד כנגד הקונדס הנעוץ בזויות ונתן קנה על גביהן צדו אחד על הקנה וצדו אחד על הקונדס שנמצא כצורת פירצה ולא כצורת פתח שהרי לא עשה לה מזוזות אלא הקונדס נתן במקום מזוזות:

תנא קנה מיכן וקנה מיכן וקנה על גביהן ואמר רב חסדא צריכה שתהא בריאה כדי לקבל דלת ואפי' של קשין. וא"ר ינאי צריכה היכר ציר והיא (אבקתין) [אבקתא] פי' ידות כדמתרגמינן שתי ידות תרתין צירין וכתיב הדלת תסוב על צירה והוא החלל החקוק על המשקוף להכניס בו ציר הדלת כדגרסינן (במכות כג) בענין הרצועה שמלקין בה.

אלא אמר רבא אבקתא אית בה. פי' נקבין שמקויצין בהן הרצועה כי בעו מרפו בה מפקי לה. וכי בעו (מלקט) [מיקטר] בה לפום גבראי:

איבעיא להו צריכין ליגע או לא. פי' הקנים העשויין במזוזות צריכין ליגע בקנה שעל גביהן הנתון במשקוף או כיון שהקנים הללו הוו יתר מי' טפחים ולמעלה והקנה שהוא במשקוף אינן נוגעין בו אלא הוא [מונח] על אחרים גבוהין מאלו והם מופרדין זה מזה יתר מד' אמות או קרובים פחות מד' טפחים מאי אמר רב נחמן אין צריכין ליגע.

עבד רב נחמן עובדא כשמעתיה שעשה צורת הפתח שלא היו מגיעין ב' הקנים העשויין כמזוזות על הקנה העליון העשוי במשקוף.

ואמר רב ששת לגדא שמעי' (זו) [זיל] שדינהו ושדנהו חבשוה עבדי דרב נחמן לגדא. קם רב ששת אבבא קרא גדא פוק ושבקוה ונפק.

אשכח רב ששת לרבה בר שמואל א"ל תני מר משנה בצורת הפתח. אין תנינא כיפה ר"מ מחייב במזוזה וחכמים פוטרין ושוין שאם יש ברגליה עשרה טפחים שחייבת. הנה כיפה זו כגון שיש ברגליה י' טפחים ומשם ולמעלה עוקם הבנין כמו קשת ועולה והאבנים (שבשאי) [שבראשי] כיפה אע"פ כי אינן מגיעות לרגליה שהן המזוזות נקרא פתח ושער לדברי הכל חייבת במזוזה (וחכמים פוטרין ושוין שאם יש ברגליה) שמעינן מינה שאע"פ שאינן מגיעות המזוזות למשקוף שער מעליא הוא כרב נחמן. א"ל רב ששת אי משכחת להו לאלו שחלקו עלי לא תימא להו הא מתניתא. כלומר אני אחזור בי מעצמי.

אמר אביי הכל מודים אם כיפה זו רחבה ד' טפחים ואין ברגליה ג' ולא כלום היא דכל פחות מג' כלבוד דמי. (ואפילו סבר ליכא) . וכן יש ברגליה ג' ואינה רחבה ד' ולא כלום היא דכל פחות מד' לא הוי מקום.

כי פליגי דיש ברגליה ג' ורחבה ד' ואין גבוה עשרה ויש בה לחוק ולהשלימה לעשרה.

ר' מאיר סבר הואיל ויש בה לחוק ולהשלימה לעשרה רואין אותו כאלו הוא חקוק ויש בה ברגליה עשרה וחייבת במזוזה כי פתח מעליא הוא. ורבנן סברי הואיל ואינו חקוק לא אמרינן רואין כאילו הוא חקוק השתא מיהא אין ברגליה עשרה:

פיסקא הכשר מבוי ב"ש אומרים לחי וקורה כו'. ואמרינן מתניתין דקא תני לחי וקורה. ובה"א או לחי או קורה קס"ד דמתניתין במבוי מפולש לרה"ר לפיכך אמרינן כמאן כת"ק דברייתא דקתני עושה צורת פתח מיכן ולחי או קורה מיכן ולא כחנניה דתני לב"ש דתניא דלת מיכן ודלת מיכן ולב"ה דלת מיכן ולחי או קורה מיכן.

ופרקינן א"ר יהודה הכי קאמר הכשר מבוי סתום בג' רוחותיה כיצד מערבין בו בש"א לחי וקורה ובה"א או לחי או קורה כו' דייקינן מדקתני במתני' הכשר מבוי לטלטל בו בש"א לחי וקורה הויא לה מחיצה רביעית כדתנן ועוד א"ר יהודה מערבין למבוי המפולש כו' ואמר רבה התם לא תימא טעמא משום דסבר ב' מחיצות דאורייתא אלא משום דסבר פי תקרה יורד וסותם ולחי משום היכר. הלכך לב"ש ליתא לרה"י שמותר לטלטל בה עד דאיכא ד' מחיצות אבל ג' מבוי הוא ואע"פ שאין מטלטלין בו שאינה רה"י גמורה כרה"י דמי ואסור לזרוק מתוכו לרה"ר או מרה"ר לתוכו:

ולב"ה ג' מחיצות דאורייתא לטלטל וכשם שלחי משום היכר כך קורה משום היכר ובשתי מחיצות נמי מבוי הוא מיהו לזרוק בו מרה"ר אסור כדאמרינן דהוא כרה"י ולטלטל בו עד שיהו ג' וכדתניא חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשין בין ערבו בין לא ערבו הזורק בתוכו חייב.

ר' אליעזר אומר לחיין וקורה קאמר ולב"ש חולק או לב"ה חולק ולחיים בלא קורה קאמר ולא אפשיטא בהדיא.


דף יב עמוד אעריכה


א"ר שמעון בן גמליאל לא נחלקו ב"ש וב"ה על מבוי שהוא פחות מד' אמות שאין צריך כלום.

איני והא תנן משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לא נחלקו ב"ש וב"ה על פחות מד' אמות שהוא (או) [ניתר] בלחי או בקורה. ופריק רב אשי דרשב"ג הכי קתני אינו צריך לחיים כר' אליעזר ולא לחי וקורה כב"ש אלא או לחי או קורה כב"ה. למטה עד כמה אהלי ואיתימא רב (יהואל) [אהלי] עד ארבעה. פי' מבוי שהוא רחב מארבע אמות ולמעלה צריך לחי וקורה עד עשר אמות אבל למטה מד' אמות עד ד' טפחים צריך לחי או קורה אבל אם פתחו של מבוי רחבו מארבעה טפחים ולמטה אין צריך לא לחי ולא קורה אלא מותר בולא כלום. סוגיין דכי היכי דמצריך ר' אליעזר במבוי לחיים הכי נמי מצריך לחצר שני פסין ואמר רב נחמן בר יצחק מאן מודים רבי ומאן חולקין עליו רבנן.

דתניא חצר ניתרת בפס אחד. רבי אומר בב' פסין א"ר אסי א"ר יוחנן חצר צריכה ב' פסין ואסיקנא שני פסין בב' רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן. מצד אחד צריך פס ארבעה. והא דתני איבומי חצר קטנה בעשר גדולה בי"א איקימנא לר' דמצריך ב' פסין וסבר לה כר' יוסי דאמר לחיים שאמרו רחבן ג' טפחים שצריך לחי ג' מיכן ולחי ג' מיכן הרי אמה שעודפת הגדולה על הקטנה. הא דאמר שמואל חצר מותרת בפס אחד. אסיקנא עובדא הוה בדורא דרעותא בלשון ים שנכנס לחצר ולא אצרכה רב יהודה אלא פס אחד משום קל הוא שהקילו חכמים במים.

אמר רב פפא קשיא לי הא דא"ל שמואל לרב חנניה בר שילא את לא תעביד עובדא. אלא או ברוב דופן או בב' פסין.

למה לן רוב דופן פס ארבעה סגיא. וכי תימא הכא בחצר שהיא שבעה עסקינן ועבד ארבעה ושבק תלתא הא עביד תלתא ושבק ד' לא. והאמר אהלי ואי תימא רב אהלי. במבוי אבל בחצר לא:

ת"ר לשון ים שנכנס לחצר אין ממלאין הימנה בשבת אא"כ עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים. בד"א ביתר מעשר אבל בעשר אין צריך כלום.


דף יב עמוד בעריכה


ומקשינן בלשון ים דאסיר הא בחצר שרי לטלטולי והרי נפרצה החצר למקום האסור לה ושנינן בחצר דאית לה גידודי שהן כמו לחיים.

אמר רב יהודה מבוי הראוי לשיתוף. פי' כגון מבוי מפולש ועשה בראשו האחת דלת ובראשו האחרת לחי או קורה לפיכך ראוי הוא עכשיו לשיתוף אם הכשירו בלחי הלחי במקום מחיצות חשוב. ונמצא בו ד' מחיצות לפיכך הזורק מרה"ר לתוכו חייב. אבל הכשירו בקורה שהיא משום היכר ואין בו אלא ב' מחיצות ודלת הזורק לתוכו פטור.

וכן אמר רבה לחי משום מחיצה וקורה משום היכר. ורבא אמר אחד זה ואחד זה משום היכר ואקשינן לרבא מיהא הזורק למבוי יש לו לחי חייב.

אין לו לחי פטור. מאי לאו יש לו הכשירו בלחי אין לו לחי אין הכשירו בלחי אלא בקורה. קשיא לרבא ומשני רבא הכי קתני מבוי שיש לו ג' מחיצות ואינו מחוסר אלא לחי והכשירו עכשיו בלחי חייב אבל מחוסר לחי ומחיצה פטור. (איני דמבוי) [ומבוי] שיש לו (ג) [ב] מחיצות בהכשירו בב' ראשין בלחיים או בקורות פטור והתניא יתר על כן א"ר יהודה מי שיש לו ב' בתים מב' צידי רה"ר עושה לחי מיכן ולחי מיכן כו' ומשני קסבר ר' יהודה ב' מחיצות דאורייתא.

אמר רב יהודה אמר רב מבוי שארכו כרחבו אינו ניתר בלחי משהו וגם אינו ניתר בקורה מ"ט כיון שארכו כרחבו הוה ליה כחצר וחצר אינה ניתרת בלחי אלא בפס ארבעה.

אמר רב נחמן נקטינן איזו היא מבוי שניתר בלחי וקורה כל שארכו יתר על רחבו ובתים וחצירות פתוחין לתוכו. ואיזהו חצר שניתרת בפס ד' כל שמרובעת ואפילו עגולה לאפוקי אריכא וקטינא ואפילו ארכה יתירה על רחבה משהו:

פיסקא משום ר' ישמעאל אומר תלמיד אחד בפני ר' עקיבא וכו'.


דף יג עמוד אעריכה


א"ר עקיבא על זה ועל זה נחלקו. פי' בין על המבוי שיש בארכו מד' אמות ולמעלה ובין על מבוי שהוא פחות מד' אמות נחלקו ב"ש וב"ה. ואמרינן ת"ק סתם קאמר על כל מבוי. ור' עקיבא סתם אמר על כל מבוי מה בינייהו ופרקינן דרב אהלי [איכא בינייהו] דאמר למטה עד ד' כלומר אם הוא מבוי שרוחב פתחו מד' טפחים ולמטה אינו צריך לא לחי ולא קורה.

ולא מסיימי.

אריב"ל כל מקום שאתה מוצא משום ר' ישמעאל אומר תלמיד אחד בפני ר' עקיבא אינו אלא ר' מאיר ששימש את ר' ישמעאל ואת ר' עקיבא דתניא א"ר מאיר כשהייתי למד תורה אצל ר' ישמעאל הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו וכשבאתי אצל ר' עקיבא אסרו עלי.

איני והא [אמר רב יהודה אמר שמואל] משמיה דר"מ כשהייתי למד תורה אצל ר' עקיבא וכו' ואסיקנא לא קשיא מעיקרא אתא קמיה דר' עקיבא כיון דלא מצי למיקם אליביה אתו לקמיה דר' ישמעאל גמר גמרא והדר אתא לקמיה דר' עקיבא וסבר סברא.

תניא ר' יהודה אומר ר' מאיר היה אומר לכל מטילין קנקנתום חוץ מפרשת סוטה שבמקדש מפני שצריך למוחקה.


דף יג עמוד בעריכה


א"ר (חנינא) [חמא] בר חנינא גלוי וידוע מפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של ר"מ כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו שלא עמדו חביריו על סוף דעתו שהיה מראה כאילו מטמא את הטהור ומראה לו פנים וכו' ור' מייאשא היה שמו ולמה נקרא שמו ר' מאיר שהיה מאיר פנים בהלכה. וכן ר' אלעזר בן ערך נקרא ר' נהוראי.

אמר רב האי דעדיפנא מחבריי דחזיתיה לר' מאיר לאחוריה. פי' שהייתי קטן ולא הגעתי לישב בשורה שלפניו אלא הייתי יושב בשורה שלאחריו. ואילו הייתי זוכה לישב לפניו הוינא עדיף טפי. שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך.

ותלמיד היה לו לר' מאיר וסומכוס שמו שהיה ר"מ אומר על כל דבר טומאה מ"ח טעמי טומאה ועל כל טהרה מ"ח טעמי טהרה.

תנא תלמיד וותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ מק"נ טעמים אמר רבינא אני אדון ואטהרנו מה נחש שממית וכו':

שלש שנים חלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצתה בת קול ואמרה הללו והללו דברי אלהים חיים הן אלא שהלכה כב"ה ומפני מה זכו להיות הלכה כמותן מפני שנוחין בהלכה ועלובין הן ושונין דבריהם ודברי ב"ש ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן.

דתנן מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית כו'.

ללמדך שכל המשפיל עצמו הקב"ה [מגביהו] וכל המגביה עצמו [הקב"ה] מנמיכו. וכל המחזר אחר השררה השררה בורחת ממנו. וכל הבורח ממנה היא מחזרת אחריו. וכל הדוחק את השעה שעה דוחקתו והנדחה מפני השעה שעה עומדת לו.

ת"ר שנתים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה ובסוף נמנו וגמרו נוח לו למי שלא נברא.


דף יד עמוד אעריכה


פי' מי שנכנס בצורך העולם יותר ממי שנברא ועכשיו שנברא ימשמש במעשיו ואמרי לה יפשפש במעשיו:

מתני' הקורה שאמרו רחבה כו'. כיון שנתפרש במשנה כי שיעור קורה כדי לקבל אריח שהיא חצי לבנה של ג' טפחים נמצא האריח טפח ומחצה. למה שנינו דיה לקורה טפח. טפח ומחצה בעי כשיעור אריח. ומשנינן כי משוי האריח על הקורה מעדיף אצבע בגודל מיכן וכמותו מצד אחר ממלאהו בטיט ועומד. פי' בריאה חזקה. ואמר רב חסדא אחד הקורה ואחד מעמיד הקורה כנגד כותלי המבוי צריכין להיות בריאין כדי לקבל קורה ואריח שעליה. שמועה דרב ששת פשוטה היא.

ת"ר קורה היוצאת מכותל צפוני ואינה נוגעת בכותל דרומי שיש כנגדו אלא יש ביניהן ריוח וכן ב' קורות אחת יוצאה מכותל צפוני ואחת יוצאה מכותל דרומי ואין מגיעות הקורות [זא"ז] אלא יש ריוח ביניהן. אם אותו הריוח פחות מג' טפחים כלבוד דמי וא"צ קורה אחרת (אלא) [אבל] אם אותו הריוח ג' טפחים צריך קורה אחרת למלאות הריוח ההוא.

רשב"ג אומר ד' טפחים צריך להביא קורה אחרת פחות מד' אין צריך דסבר כל פחות מד' טפחים כלבוד דמי וכן ב' קורות דקות משוכות ע"ג המבוי שאין אחת מהן בריאה לקבל אריח לארכו ג' טפחים [פחות מג'] אין צריך להביא קורה אחרת כו'. היו ב' קורות אחת למעלה ואחת למטה ממנה ואין אחת מהן בריאה [כדי] לקבל אריח ר' יוסי אומר רואין את העליונה כאילו היא למטה. פי' חבוט רמי ורואין את התחתונה כאילו היא למעלה. פי' אמרינן גוד אסיק מחיצתא.

ובלבד שלא תהא העליונה למעלה מכ' אמה שיצאה מתורת פתחו של היכל ולא תהיה עוד התחתונה למטה מעשרה טפחים שיצאת מתורת מחיצה.

אמר אביי ר' יוסי סבר לה כר' יהודה אבוה בחדא דאית ליה רואין. פי' פצימין שרואין בהן. ופליג על אבוה בחדא. דאילו לר' יהודה אפילו הקורה אם היא נתונה למעלה מעשרים מכשיר.

ר"י אמר רחבה אע"פ שאינה בריאה. אמר רבינא לא היא אלא [בעינן] בריאה. אלא אם רחבה הקורה ד' טפחים אינה צריכה בריאה.

היתה של קש או של קנים מהו דתימא רואין אותה כאילו היא של קש אמיץ וחזק שהוא מינו אמרינן אבל בדבר שאינו מינו לא קמ"ל רואין אותה כאילו היא של מתכת עקומה כר' זירא דאמר הקורה במבוי ועקמומיתה חוץ למבוי היא בתוך עשרים ועקמימותה למעלה (מי' טפחים) ועקמומיתה למטה מי' טפחים רואין כל שאילו תינטל עקמומיתה ואין בין זה לזה ג' אמרינן כלבוד דמי ואין צריך קורה אחרת כו':

פיסקא כל שיש בהיקיפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח מנא לן א"ר יוחנן דאמר קרא ויעש את הים מוצק עשר באמה משפתו אל שפתו עגול סביב וחמש באמה קומתו וקו שלשים באמה (היינו עשר אמות ועוד.

ופירק מגוואי חשיב) . פי' רוחב חלל הים עשר באמה רחבו והיקיפו שלשים באמה ואקשינן והא איכא עובי השפתים שנמצא הים עשר אמות ועוד. ופירק מגוואי חשיב. פי' רוחב חלל הים עשר באמה וכן מדת היקף סביבותיו מבפנים הוא מחשב שנמצא ברוחב עשרה להיקף. איבעית אימא שפתו דק היה כמין שפת כוס פרח שושן.


דף יד עמוד בעריכה


וכיון דהוא משהו לא חשיב ליה. תני ר' חייא ים שעשה שלמה מחזיק ק"נ מקוה טהרה. דתניא ורחץ את בשרו במים מי מקוה. כל בשרו. מים שכל גופו עולה בהן וכמה הן אמה על אמה ברום שלש. ושיערו חכמים מ' סאה. (מורט לחשוב) [ומזה צא וחשוב] הים היאך עולין בו ק"נ מקוה ואמרינן מכדי הים כמה הוי רחבו עשר על עשר וקומתו (מ"ה) [ה'] אמה י' אמות על עשר אמות ברוחב בגובה אמה הרי הן ק' אמות בתברייתא ויש בים גובה ה' אמות. כשתוציא לכל אמה גובה בעשר על עשר רוחב ק' אמה נמצא בים כולו ת"ק אמה אורך בגובה אמה אחת ושיעור המקוה אמה על אמה רחב ברום ג' אמות. נמצאו בש' אמות ק' מקוה נשתיירו עדיין מחשבון הים ק"ק אמה ק"נ חמשים מקוה היה דיי לים ת"נ למה ג' אמות יתירות. ודחינן כי זה החשבון עשר אמה על עשר אמה אי האמה בתברייתא במרובע אבל בים שהוא עגול אין חשבון זה (כולו) [כלל] ואקשינן אי הכי דמרובע יתר על העגול רביע. ואנו חשבינן ת"ק אמה בים במרובע חסר רביע נמצאת מדת העיגול שע"ה אמה. ש' אמה ק' מקוה ועוד [ע"ה] אמה כ"ה מקוה בכל שלש אמות מקוה. הנה לא תמצא בים אלא קכ"ה מקוה.

איך תני ר' חייא ק"נ מקוה ושנינן ג' מאות התחתונות מרובעות שהן ק' מקוה. וב' אמות העליונות עגולות והן במרובעות ק"ק אמה כשתוציא מהרובעים נ' אמה נשתיירו ק"נ אמה (הך) [היינו] נ' מקוה ג' אמות לכל מקוה ולא יתכן שתאמר העליונות מרובעות דכתיב משפתו אל שפתו עגול. וגם לא יתכן שתאמר דכי פחות מב' אמות הוא העיגול שנא' אלפים בת יכיל והבת היא ג' סאין שנא' מעשר הבת מן הכור. והכור י' איפות. והאיפה ג' סאין וכתיב האיפה והבת תוכן אחר יהיה שנמצא (לאלפים) [שששת אלפים] סאין מכיל הים. והמקוה מ' סאה נמצאו ששת אלפים סאה ק"נ מקוה בכל מקוה מ' סאה ואין חשבון זה עולה אלא כשיהיו ג' אמות התחתונות מרובעות ושתי אמות העליונות עגולות. כתוב אחד אומר אלפים בת יכיל וכתוב אחר אומר שלשת אלפים:

ספינה אלכסנדרית אע"פ שיש להם שוליים ומחזיקים מ' סאה בלח שהן כוריים ביבש טהורין. פי' שאינן יכולין להטלטל מלאין ורקנין כוריים הן ס' סאין (כלבוד) [כי כור] ל' סאין נמצא היבש כשיגדש עודף על הלח שאינו יכול להגדש כ' סאה על מ' של לח והוא השליש:

פיסקא לחיים שאמרו גובהו עשרה טפחים ורוחבן ועוביין כל שהוא וכמה כל שהוא תני ר' חייא אפילו כחוט הסרבל פי' חוט הסרבל חוט חזק כפול שתופרין בו הסרבל כדכתיב כפיתו בסרבליהון.

תנא עשה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי פי' עשה לחי לחצי המבוי לארכו ונשתייר חצי המבוי החיצון בלא לחי יש לו להשתמש מן הלחי ולפנים במבוי ולא גזרינן דלמא אתי לאשתמושי אפילו בחיצון.

אמר רבא עשה לחי והגביהו מן הקרקע ג' טפחים או הרחיקו מן הכותל ג"ט (סימן) [כיון] דהיא מחיצה שהגדיים בוקעין בה לא עשה כלום.

אמרי משמיה דשמואל אין הלכה כר' יוסי בהילמי. ומפורש בשבת פ' שמונה שרצים. אין הלכה כר' יוסי בלחיים דבעי רוחב כל לחי ג' טפחים וא"ל רב הונא בר חיננא אמרת לן בהילמי דאין הלכה כר' יוסי (ולא בלחיים) . ואמרינן מ"ש והא בין בהילמי בין בלחיים פליגי עליה ואמרן משום דקאי ר' כוותיה בענין חצר גדולה שנפרצה לקטנה ואוקמה גדולה בי"א אמה וקטנה בעשר וכר' דאמר בעינן ב' פסין וסבר לה כר' יוסי דאמר כל פס רחבו ג"ט ומדחזינן דר' קאי כוותיה ותוב [דרב רחומי דמתני'] דרב דאמר רב יהודא משמיה דרב אין הלכה כר' יוסי [לא] בהילמי ולא בלחיים הדר ביה משום דר' יוסי נימוקו עמו. ש"מ הלכתא כוותיה בלחיים.


דף טו עמוד אעריכה


ואביי דאמר לרבא בר רב חנן כדבעא מיניה הלכתא מאי א"ל פוק חזי היאך עמא דבר איכא דמתני לה על השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו.

אתמר לחי העומד מאליו כגון אילן וכיוצא בו. אביי אמר הוי לחי רבא אמר לא הוי לחי וסברוה כי היכי דפליגי בלחי הכי פליגי במחיצות.

ת"ש העושה סוכתו (על) [בין] האילנות והאילנות דפנות [לה] כשרה ודחי רבא הכי הכא במאי עסקינן כשעשאו לאילן בתחלה לשום דופן והא אתא לאשמעינן דלא גזרינן דלמא אתי להשתמושי בי"ט באילן. וכן נמי דחי במחיצת הקנים דתנינן דנידון משום דיומד כשעשאו מתחלה לכך.

אי הכי מאי למימרא כלומר אם מתחלה עשאו לכך הא פשיטא היא ודחי לכדבעא אביי מרבה אצטריכא ליה וכדבעינן למימר לקמן.

תא שמע מהא דתנן בהמוצא תפילין. אילן המיסך על הארץ כו'. ודחי הכא נמי כשעשאו לכך.

אי הכי האי מחיצה מעלייתא היא. אלמה אמר רב הונא בריה דרב יהושע אין מטלטלין בו אלא בבית סאתים ומשני משום דהויא דירה שתשמישה לאויר כו'.

ת"ש שבת בתל גבוה י' והוא מד' אמות ועד בית סאתים מפני שהיא דירה שתשמישה לאויר ואין לה אלא בית סאתים. וכן בנקע עמוק י' כו' עד וקמה קצורה או שיבולות מקיפות אותה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה הנה התל והנקע אי אפשר לומר בהן שעשאן מתחלה לכך.

ופרקינן במחיצות כ"ע לא פליגי דמחיצה העשויה מאליה היא מחיצה. כי פליגי בלחי אביי אמר לחי משום מחיצה ומחיצה העשויה מאליה הויא מחיצה ורבא אמר לחי משום היכר ואי עשאו לכך הוי היכר ואי לא לא הוי היכר.

ת"ש אבנים היוצאות מן הגדר ונראות בולטות ומובדלות זו מזו פחות משלשה אין צריך לחי אחר וכו'.

פי' לאיסר בניינא.

ת"ש דרב ורב הונא הוו יתבי במבוי א"ל רב לשמעיה אייתי לי מיא עד דאתו שמעא נפל הלחי א"ל רב קום אדוכתיך א"ל רב הונא ולסמוך מר אדיקלא. א"ל וכי סמכינן עליה מאתמול מכלל דאילו סמכינן עליה הוו לחי.

לימא אביי ורבא בדלא סמך עליה מאתמול פליגי. ודחינן לה דההוא ברקא חלילה. פירוש בנין כמותא ומפורש בהמוכר את הבית. דהוה בדבי רב הונא על פי המבוי וחלקו בו אביי ורבא כל שנותם:

בכל עושין לחיים כו'.


דף טו עמוד בעריכה


תניא היה ר' מאיר אומר כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי ולא פסין לביראות כו' משום ר' יוסי הגלילי אמרו אף אין כותבין עליו גיטי נשים דתניא ספר אין לי אלא ספר מניין לרבות כל דבר ת"ל וכתב לה כו':

מתני' שיירא שחנתה בבקעה וכו'.

אתמר פרוץ כעומד רב פפא אמר מותר הכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובה רב הונא בריה דרב יהושע אמר אסור הכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובה ודייקינן מדקתני במתני' לא יהיו פרוצות יתירות על הבנין ולא קתני לא יהיו פרוצות כבנין ש"מ פרוץ כבנין שרי כרב פפא.

ת"ש המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה ש"מ פרוץ כעומד שרי. ודחינן מאי כמותן כמלא נכנס ויוצא שהוא יתר כמעט. ואקשינן והא אי אפשר לצמצם כלומר אם מרחיב בנכנס ויוצא כשאתה נותן הפסל ביניהן נמצאת אתה דוחק באחד. ושנינן במעדיף כדי שלא יבואו לידי דוחק.

רבא אמר מניח כדי שיעור נכנס ויוצא וממלאהו מסכך כשר. אם היו השפודין נתונין לאורך בשתי נותן הסכך הכשר על גבן לרוחב הסוכה בערב.


דף טז עמוד אעריכה


ת"ש שיירה שחנתה בבקעה והקיפוה גמלים או באוכפין כו' עד ובלבד שלא יהא בין גמל לגמל כמלוא גמל כו' ודחינן הכא נמי כמלוא נכנס [ויוצא] ת"ש נמצאת אומר ג' מדות במחיצות כל שהוא פחות מג' צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה שלא יזדקר הגדי בבת ראש [כל שהוא] שלשה ומשלשה ועד ארבעה צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו שלא יהא פרוץ כעומד.

ואם היה פרוץ מרובה על העומד אף כנגד העומד אסור כל שהוא מארבעה ולמעלה עד עשרה צריך שלא יהא בין זה לזה במלואו שלא יהא פרוץ כעומד ואם היה פרוץ כעומד כנגד עומד מותר.

כנגד פרוץ אסור. ואם היה עומד מרובה על הפרוץ אף כנגד (עומד אסור) הפרוץ נמי מותר.

נפרצה יותר מעשר אסור. היה לו קנים מדקרין ועשה להן פאה מלמעלה אפילו ביתר מותר.

קתני מיהא רישא כל שהוא שלשה ומג' ועד ארבעה צריך שלא יהא בין זה לזה כמילואו.

פ' צריך שלא יהא (כמילואו) [פרוץ כעומד] קשיא לרב פפא. ודחי כמלוא [כמלואו] נכנס ויוצא שהוא יותר כמעט ואמרינן הכי נמי מסתברא דמלואו יתר הוא כמעט מדקתני ואם היה פרוץ מרובה על העומד. פרוץ מרובה על העומד הוא דאסור הא כעומד מותר ואמרינן רישא קשיא לרב הונא בריה דרב יהושע סיפא קשיא לרב פפא ושנינן להו ופשוטה היא. ואמרינן בשלמא לרב פפא מוקים לה לרישא כל שהוא פחות משלשה צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה שאם היה העומד פחות משלשה והפרוץ שלשה אסור שנמצא הפרוץ מרובה על העומד לפיכך אסור הא זה כמו זה או אפי' הפרוץ מרובה על העומד כיון שהפרוץ אינו ג' טפחים אלא פחות מותר. ומציעתא דקתני צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו מוקים לה כמלוא נכנס ויוצא שהוא יותר כמעט הא זה כמו זה מותר משום הכי לא מערב. ותני להו ברישא אפילו פרוץ מרובה על העומד שרי ומציעתא אי הוי פרוץ מרובה אסור. אלא לרב הונא בריה דרב יהושע דלא שנא ג' ולא שנא פחות מג' פרוץ כעומד אסור ליערבינהו וליתנינהו כל שהן פחות משלשה ושלשה צריך שלא יהא בין זה לזה כמילואו.


דף טז עמוד בעריכה


(ורמינן) [ושנינן] רישא קתני פחות מג' תורת לבודין סיפא דקתני כל שהוא ארבעה ומארבעה ועד ארבעה אמות ועד עשר תורת מחיצה משום הכי לא מתני ליה.

ת"ש דפנות הללו שריבה בהן פתחין וחלונות כשרין ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ.

תיובתא דרב פפא תיובתא והלכתא כרב פפא דפרוץ כעומד מותר משום דדייקא מתני' כוותיה דקתני לא יהא פרצות יתירות על הבנין. יתירות הוא דאסיר הא כבנין שרי ואף על גב דסלקא בתיובתא:

מתני' מקיפין שלשה חבלים וכו'. ובעי רב המנונא עומד מרובה על הפרוץ בשתי ודאי הוה עומד בערב מאי כגון דאייתי מחצלת שבעה ומשהו וחקק בה שלשה ושבק בה ד' מלמעלה ומשהו מלמטה וג' באמצע ולא אפשיט. ואתינן למיפשטא מהא.

ת"ש שעור חבלים עוביין יתר על טפח כדי שיהא הכל י' טפחים כו' רב אשי אמר מחיצה תלויה איבעיא ליה ופשטא אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים קל הוא שהקילו חכמים במים.

מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו ג' טפחים בשיירא דברו דברי ר' יהודה.

ואקשינן בשיירא אין ביחיד לא והתניא ר' יהודה אומר במחיצות לא התירו ליחיד אלא בית סאתים שהן ע' אמה ושיריים על ע' אמה ושיריים. הנה דין זה של מחיצות אפי' ליחיד. ופרקי' מתני' דקתני בשיירא ולא ליחיד ליתן להן כל צרכן. פי' קסבר ר' יהודה לשיירא נותנין לה כל צרכה אבל ליחיד אין נותנין לו אלא בית סאתים בלבד וכרב ביבי דאמר (בהא) [אהא] דתנן כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה דברי ר' יוסי בר"י איני והא תניא אחד יחיד ואחד שיירא בחבלים.

ומה בין יחיד לשיירא יחיד נותנין לו בית סאתים שנים נותנין להם בית סאתים שלשה נעשו שיירא ונותנין להם בית שש דברי ר' יוסי בר' יהודה וחכ"א אחד יחיד ואחד שיירא נותנין להם כל צרכן ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי הנה ר' יוסי בר' יהודה מתיר במחיצה אע"פ שאינה של שתי ושל ערב.

ופריק רב ביבי אין שתי בלא ערב או ערב בלא שתי הויא מחיצה מיהו אין נותנין לשיירא כל צרכה עד שתהא מחיצה עשויה שתי וערב.

דרש רב נחמן [מחיצה] שתשמישה לאויר יחיד נותנין לו בית סאתים כחצר המשכן שהוא ק' אמה על נ' רוחב וזהו בית סאתים ונקראת חצר [והעמודים] ועליהם קלעים כדרך הולכי מדבריות לפיכך למדו מן המשכן שנים נותנין להם בית סאתים כמאן כר' יוסי בר' יהודה הואיל ואבוה קאי כוותיה. דתניא ר' יהודה אומר במחיצות שבת לא התירו ליחיד אלא סאתים (ועוד) שלשה נעשו שיירא ונותנין להן כל צרכן אמר רב גידל אמר רב שלשה מותרין בשבע ואסורין בחמש.


דף יז עמוד אעריכה


פירשה רב אשי נותנין להן כל צורכן כגון שהוצרכו לשש מותרין אפילו בשבע אבל אם הקיפו שבע ולא הוצרכו אלא לחמש אפילו בחמש אסורין ואלא דקתני נותנין להן כל צורכן בין מעט בין הרבה ובלבד שלא יהא בית סאתים בלבד פנוי מאי לאו פנוי מאדם והנה זה אין פנוי מאדם דהא שלשה בני אדם הן וכל אחד יש לו בית סאתים לא נשאר פנוי אלא בית סאה ואסיקנא פנוי מכלים לפיכך כשהוקפו לחמש ונשארו סאתים פנוים מכלים נאסרו אפילו בחמש:

אתמר שבתו שנים וניתוספו עליהן בשבת אחד כיון שעכשיו ג' הרי הן נעשו שיירה ונותנין להן כל צרכן או דלמא כיון שלא קנו שביתה שלשתן כאחד אינן אלא כיחידים ואין נותנין להן אלא סאתים וכן שלשה שקנו שביתה ומת א' מהן בשבת מאי כשיירה הן או כיחידים.

רב הונא אמר שבת גורמת. פירוש הכל הולך בשעה שקנה שביתה אם יחידין מה שניתוספו עליהן אין חוששין להן ואם שיירה קנו שביתה ומת אחד מהן השנים הנשארים יש להן כל צרכן ולא חיישינן להאי דמית.

ור' יצחק אמר דיורין גורמת. פי' הכל לפי הדיורין ואם יחידין יחידין אם שיירה שיירה. לימא רב הונא ור' יצחק בפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי פליגי דתנן חצר שנפרצה משתי רוחותיה בית כו' ופשוטה היא.

פסקא וחכמים אומרים אחד משני דברים. היינו ת"ק דקתני לא דברו אלא בהווה ופרקינן איכא בינייהו יחיד בישוב לת"ק בישוב לא דפליגי על ת"ק דהוא ר' יהודה דאמר (הוא ר' יהודה) בשיירה וחלקו עליו הם אפילו ביחיד מיהו במקום השיירות במדבר אבל בישוב לא ורבנן בתראי אמרי אפילו בישוב וקיי"ל כוותייהו:

[מתני'] ד' דברים פטורין במחנה כו'. וכמה הן מחנה. ירושלמי ר' יוחנן אומר עשרה שנא' [ש"א כ"ה] ויבואו נערי דוד וידברו אל נבל וגו' מהו וינוחו נעשו מחנה ר"י בן פזי אומר עשרה עד למחנה גדול (במחנה) [כמחנה] אלהים [דה"א י"ב] וכמה מחנה אלהים עשרה תני בשם ר' יהודה י"ב אלף כמחנה ישראל.

ת"ר מחנה היוצאת למלחמת הרשות מותרין בגזל עצים יבשים כו'. עשרה דברים שהתנה יהושע מפורשין בסוף פרק מרובה ואוקימנא מותרין בגזל עצים ואפילו בשאר עצים דלא היזמי והיגי נינהו ואפילו תלושין ואפילו יבשין.


דף יז עמוד בעריכה


ר' יהודה בן תימא אומר אף חונין בכל מקום ובמקום שנהרגין שם נקברין ואע"פ שאינן מת מצוה. ואיזו הוא מת מצוה כל שאין לו קוברין. אבל קורא ואחריו עונין אותו אין זה מת מצוה.

ופטורין מרחיצת ידים. אמר אביי לא שנו אלא מים הראשוני' אבל מים אחרונים חובה.

מפני שיש מלח סדומית ומסמא את העינים ומשתכחא קורטא בכורא ואפילו מדד מלחא צריך נ"י. ופטורין מדמאי שהם אכסניא ודומים כעניים.

ותנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי וכן א' ב"ה. ופטורין מלערב. ואוקימנא בעירובי חצירות. ואקשינן ויש חצירות במחנה ופרקינן כדתניא מה בין שיירא למחנה אלא אהלים שבשיירא חייבין בעירוב אהלים שבמחנה פטורין מן העירוב ושאר (שאר) [שיירא] שאין להם אהלי' הרי הן כשרויין שבחצר.

אבל בעירובי תחומין אפי' במחנה חייבין דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה דכתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. ואקשינן וכי לוקין על לאו שבאל (ולאו) [ולא] אלא מעתה דכתיב אל תפנו אל האובות ואל הידעונים וגו' הכי נמי דלא לקי הכי קשיא לן לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד [הוא] וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו:

מתקיף ליה רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן. פי' בהוצאת חפץ אזהרת מיתת ב"ד ביציאת תחומין אין שם מיתה:

הדרן עלך מבוי.