פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט רבי יהודה אומר אין צריך והרחב מעשר אמות ימעט ואם יש לו צורת הפתח אע"פ שהוא רחב מעשר אמות אינו צריך למעט. והכי הלכתא ואע"ג דאמר בגמרא ע"ב מתני רב יהודה לחייא בר רב קמיה דרב אין צריך למעט וא"ל איתנייה צריך למעט לא קי"ל כוותיה אלא כסתם מתני'. דרב לטעמיה דאמר רבנן מפתחו של היכל ילפי ולכך אמר דצריך למעט דהא היכל צ"ה הוא דהוה ליה ואפ"ה י' אמות הוא דהוה ליה. ואנן קיימא לן כאמוראי בתראי דאמרי דנקט פתחו של היכל לסימן בעלמא הלכך מהניא צ"ה כסתם מתני':

גמ' א"ר אילעי אמר רב רחבה ד' אע"פ שאינה בריאה ואם יש לה אמלתרא אפי' גבוהה יותר מעשרים א"צ למעט מאי אמלתרא חמא בריה דרבה בר אבוה אמר קיני. כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא פיסקי דארזא. מ"ד פיסקי דארזא כל שכן קיני ומ"ד קיני אבל פיסקי דארזא לא:

סימן בעריכה

מקצת קורה בתוך עשרים ומקצת למעלה מעשרים מקצת סכך בתוך עשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים אמר רבה במבוי כשר בסוכה פסולה. ואסיקנא רבא אמר אחד זה ואחד זה כשר חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן. וכן הלכתא. והא דקאמר אחד זה ואחד זה לאו דוקא דלא מצריך רבא למיהוי מקצת סכך או קורה בתוך עשרים אלא אפילו כולו למעלה מעשרים קמכשר רק שיהיה החלל עשרים. והא דאמר בסוכה דף ד. והוצין יורדין בתוך עשרים פי' בתוך הכשר עשרים דהיינו עד שפת עשרים:

סימן געריכה

אמר אביי משמיה דרב נחמן אמת מבוי ואמת סוכה באמת בת חמשה ואמת כלאים באמת בת ששה רבא משמיה דרב נחמן אמר אחד זה ואחד זה באמת בת ששה אלא שהללו שוחקות והללו עציבות ולחומרא. היכא דשוחקות חומרא משחינן בריוח. והיכא דעציבות חומרא מצמצמין להו. והלכתא כרבא דמילתא דאביי מוקי כרשב"ג ומילתא דרבא כד"ה:

סימן דעריכה

היה גבוה מעשרים אמה ובא למעטו ממעט בקורה שרחבה טפח ודיו. דקורה משום היכרא הוא והיכר של מטה כהיכר של מעלה וכשם שלמעלה דייה בטפח כדתנן דיי לקורהשתהא רחבה טפח זה לשון רב אלפס ז"ל ואין לשונו מכוון דמשמע שממעט בקורה אחרת שנותן למטה מעשרים וכן כתב הוא למעלה כיצד נותן עליו קורה מעשרים אמה ולמטה. ולישנא דגמרא לא משמע הכי דאביי מודה בהא דסגי בטפח אלא דמיירי בבא לבנות בנין תחת הקורה. והר"ז הלוי ז"לכתב דהלכה כרב יוסף דרביה דאביי הוה. ובירושלמי גרס כיצד ממעט עושה איצטבא על פתח המבוי. כמה יהא בה. רבי אחא בר אושעיא אומר ד' טפחים כדי מקום. רבי יוסי אומר טפח כדי קורה. ומסתמא כיון שהזכיר רבי אחא בר אושעיא תחילה היה גדול מדרבי יוסי והלכתא כוותיה. אם היה גבוה פחות מעשרה טפחים חוקק בו ד' אמות לתוך אורך המבוי לרוחב כל המבוי כדי להשלימה לעשרה טפחים כאביי. ואע"ג דפליג עליה רב יוסף דהוא רביה ואמר דסגי בד' טפחים. כיון דסוגיין כאביי דאמר משך מבוי בד' אמות הלכתא כוותיה. ומדכתב רב אלפס ז"ל דהאי פיסקא הוי הלכתא כרב יוסף דהוי רביה דאביי אי לאו דסוגיין כאביי אם כן בגבוה מכ' ובא למעטו משמע שפוסק כרב יוסף. וגם הרמב"ן ז"ל פסק דמשך מבוי בד' אמות גבי לחי הבולט מדופנו של מבוי. ורבינו אבי העזרי ז"ל פסק כרב יוסף דאין הלכה כתלמיד במקום הרב. ואי משום ההיא דלחי הבולט הא דחה ליה רב יוסף דלאפוקי מתורת לחי עד דאיכא ד' אמות. דהא רב יוסף גופיה אמר לקמן דף י. גבי לחי המושך עם דופנו של מבוי ש"מ משך מבוי ד' אמות וא"כ תקשה דידיה אדידיה אלא ע"כ התם נמי לאפוקי מתורת לחי קאמר. וכי אייתי אביי ראיה למילתיה מלחי הבולט ה"נ מצי לאתויי מההיא דלקמן אלא מחדא מילייהו מייתי. ואע"ג דטפי הוה ניחא ליה לאתויי מההוא דלקמן משום דרב יוסף גופיה אמר. דילמא אכתי לא שמעה מיניה. ור"מ ז"ל הביא ראיה דהלכה כאביי מדאיצטריך למיפסק כרב יוסף בשדה ענין ומחצה בפ"ח דבבא בתרא דף קיד: ודף קמג: ובמחצה ליכא מאן דפליג עליה אלא אביי מכלל דבשאר דוכתי לית הלכתא כותיה לגבי אביי איתמר מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו איתמר משמיה דרב אמי ורב אסי אם יש שם פס ד' מתיר פירצה עד עשר ואם לאו פחות מג' מתיר ג' אינו מתיר:

סימן העריכה

אמר רמי בר אבא אמר רב הונא לחי הבולט מדופנו של מבוי פי' בולט מדופן של מבוי כמין עמודים שעושין לחזק הכתלים וסותם קצת פתחו של מבוי פחות מארבע אמות נידון משום לחי וא"צ לחי אחר להתירו ד' אמות נדון משום מבוי וצריך לחי אחר להתירו. ואותו לחי מוקי לה באידך גיסא. אי נמי מוקי לה בהדיה ומטפי בה פורתא או מבצר בה פורתא אמר רב הונא בריה דרב יהושע לא אמרן אלא במבוי ח' אמות אבל במבוי ז' אמות ניתר בעומד מרובה על הפרוץ. רב אשי אמר אפילו במבוי ח' אמות נמי אין צריך לחי אחר להתירו ממה נפשך אי עומד נפיש ניתר בעומד מרובה על הפרוץ אי פרוץ נפיש נדון משום לחי. מאי אמרת כהדי הדדי נינהו. הוי ספק דבריהם וספק דבריהם להקל:

סימן ועריכה

אתמר מבוי עקום פי' כמין דל"ת. רב אמר תורתו כמפולש. ושמואל אמר תורתו כסתום. פרש"י תורת היתר מבוי מפולש יש לו בעקמומיתו וצריך לעשות צורת הפתח בעקמומיתו דבמקום שהוא מפולש לחבירו חשיב כל אחד כמפולש לרה"ר הלכך צריך צ"ה בעקמומיתו ולחי מכאן ולחי מכאן או צ"ה מכאן וצ"ה מכאן ולחי בעקמומיתו. וגם לשמואל פירש בל"א תורתו כסתום תורת מבוי סתום יש לו בעקמומיתו. וצריך לחי בעקמומיתו. ולישנא דתורתו כמפולש לא משמע כפירושו דמשמע תורת מבוי זה שהוא עקום תורתו כאילו היה מפולש ביושר בלי עקמומית וניתר באחד מפתחי' בצ"ה ומצד אחר לחי או קורה ר"י. ולקמן ע"ב משמע כפי' רש"י דאמר ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא רמי עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל ואצרכוהו דלתות ופי' רש"י עקום כמין ח' ואם א"צ בעקמומיתו תיקון הוה ליה למימר דלת. ואינה ראיה דר"ח גריס דלת וכן כתוב ברוב הספרים ואף לספרים דגרסי דלתות יש לפרשו עקום באמצע ופתוח בג' פתחים לרה"ר. ועוד ראיה לפירוש רש"י מדאמר לקמן דף ח. ההוא מבוי עקום דהוה בסורא כרך בודיא ואותבוה בעקמומיתו אלמא דצריך תיקון בעקמומיתו. ומיהו ר"ח ז"ל גריס בשפתיה ואפילו אי גרסי' בעקמומיתו י"ל שבני ראשו האחד לא רצו לתקן ועוד ראיה לפירש"י מהא דאמר לקמן שם: מבוי העשוי כנדל אמר אביי עושה צ"ה לגדול ואידך כולהו משתרו בלחי וקורה כמאן כשמואל דאמר תורתו כסתום וכו'. ולפי' ר"י אתיא כרב כיון דלרב אין צריך תקון בעקמומיתו. ומסיק אלא אמר רבא עושה צ"ה לכולהו מהך גיסא ואידך גיסא מישתרי בלחי וקורה. ומשמע דלכל מבואות הקטנים עושה צ"ה מהך גיסא במקום שפתוחין לגדול ולאידך גיסא עושה לחי וקורה דהיינו לצד רה"ר. ואי כפי' ר"י א"כ ה"ק עושה צ"ה לכולהו לצד רה"ר ואידך גיסא דהיינו המבוי הגדול בפתחו לרה"ר וא"כ לא הוה ליה למימר ואידך גיסא אלא הכי הוה לי' למימר ואידך ותו לא פי' ואידך המבוי הגדול. והא ליכא לאקשויי לפי' ר"י למה ליה למיעבד צ"ה לכולהו ליעבד צ"ה בפתיחת המבוי הגדול לרה"ר ואידך כולהו לישתרו בלחי וקורה. משום דמבואות קטנים כל אחד מפולש לחבירו כמין ח' וצריך אחד מהן צ"ה. וצריך ליתן טעם אמאי בעי טפי ממבוי מפולש שפילושו ביותר. וי"ל כדי שיראו צ"ה בני מבוי זה ובני מבוי זה ועוד אומר אני שהלשון מוכיח כפי' רש"י דכי היכי דלשמואל אנו מפרשים תורתו כסתום פירוש כל אחד מן המבואות דינוי כמבוי סתום. דאי אפשר לפרש דמבוי עקום זה דינו כמבוי סתום בלא עקמומית דאותו אינו צריך אלא לחי אחד. הכי נמי תורתו כמפולש דקאמר רב היינו כל אחד מן המבואות דינו כמבוי מפולש ובירושלמי גרס מבוי שהוא עקום ומפולש רבי יוחנן אומר נותן לחי או קורה מכאן ועושה צורת הפתח מכאן רבי שמעון בן לקיש אומר נותן לחי או קורה ומתיר. ומסיק רב כרבי יוחנן ושמואל כריש לקיש משמע לכאורה כפי' ר"י ומיהו גמרא דידן פליגא אירושלמי. ויש עוד ליישב הירושלמי לפי' רש"י ז"ל דלא איירי בירושלמי אלא בתיקון אחד מן המבואות תדע מדלא קאמר ריש לקיש דנותן לחי או קורה מכאן ולחי או קורה מכאן כי היכי דקאמר ר' יוחנן נותן לחי או קורה מכאן ועושה צ"ה מכאן אלא ודאי בתיקון אחד מן המבואות מיירי וקאמר רבי יוחנן אם אחד מן המבואות רוצין לתקן עושה צ"ה ולחי וריש לקיש אומר נותן לחי במקום צ"ה ומתיר. אע"פ שבתיקון שני מבואות נמי הייתי יכול לפרש כן. מ"מ טוב לפרש בתיקון מבוי אחד כי היכי דלא ליפלוג הירושלמי אגמרא דידן:

סימן זעריכה

במאי עסקינן. אילימא ביותר מעשר בהא לימא שמואל תורתו כסתום. אלא לאו בעשר וקאמר רב תורתו כמפולש. אלמא פרצת מבוי מצדו בד'. ורב חנן בר אבא אמר שאני התם. דקא בקעי בה רבים. מכלל דלרב הונא אע"ג דלא בקעי בה רבים מאי שנא מר' אמי ור' אסי התם איכא גדודי הכא ליכא גדודי אבל אי ליכא גדודי אע"ג דלא בקעי ביה רבים. ולרב חנן בר אבא אי בקעי ביה רבים פרצתו בד' ואי לא בקעי ביה רבים פרצתו בעשר אע"ג דליכא גדודי. ופסק ר"מ ז"ל דהלכתא כרב הונא מדפריך סתמא דגמ' לעיל דף ה: מה לחצר שכן פרצתה בעשר תאמר במבוי שפרצתו בארבע ומדקאמר ר"נ בר יצחק כוותיה דרב הונא מסתברא ואע"ג דדחי ליה גמרא מ"מ מדקאמר רב חנן שאני התם וכו' ולא קאמר סתמא דגמרא התם דקא בקעי בה רבים כדקאמר בתר הכי כי פריך לרב הונא מר' אמי ורבי אסי וקאמר סתמא דגמרא התם ליכא גדודי אלמא הלכתא כרב הונא. ומה שכתב רבינו אבי העזרי ז"ל דנראה לו הלכה כרב חנן אמר רב ולא כרב הונא משום דרב הונא תלמיד הוה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. לא נהירא לי דרב הונא נמי אמר למילתיה משמיה דרב. ושמא בספרו היה חסר במילתיה דרב הונא אמר רב אבל בכל הספרים שלנו יש אמר רב הונא אמר רב עכ"ל ר"מ ז"ל. והר"ז הלוי ז"ל פסק כרב חנן בר אבא משום דקאי רב הונא בריה דרבי יהושע כוותיה שם. ורי"ף הביא דברי רבי אמי ורבי אסי ולא הביא דברי רב חנן בר אבא ודברי רב הונא דפליגי במילתיה דרבי אמי ורבי אסי מכלל דסבירא ליה דפרצת מבוי בעשר אפילו כי ליכא גדודי וכיון דבשל סופרים הוא עבדינן לקולא ופרצת מבוי בעשר כי היכא דלא בקעי ביה רבים:

סימן חעריכה

ת"ר כיצד מערבין מבואות המפולשין לרה"ר עושה צ"ה מכאן ולחי או קורה מכאן. חנניה אומר ב"ש אומר עושה דלת מכאן ודלת מכאן וכשיוצא ונכנס נועל. וב"ה אומר עושה דלת מכאן ולחי או קורה מכאן: איתמר רב אמר הלכה כת"ק. ושמואל אמר הלכה כחנניה אליבא דב"ה. והלכתא כרב בתרוייהו. במבוי עקום דאמר תורתו כמפולש ובמבואות המפולשין דאמר הלכה כת"ק. דקי"ל הלכתא כרב באיסורי. וה"מ מבואות המפולשיך לרשות הרבים הוא דסגי להו בצ"ה מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן. אבל רה"ר גופיה לא מיערבא אלא בדלתות מכאן ומכאן והוא דננעלות בלילה דאמר רבה בר רב הונא אמר רבי יוחנן ירושלים אילמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רה"ר אבל השתא דנעולות דלתותיה בלילה הוה ליה כחצר של רבים שמערבין את כולה ואין מבואותיה צריכין תיקון. ורה"ר פי' רש"י צריך שיהא רחב ט"ז אמה ומצויין בה ששים רבוא ואין לה חומה או שיהא רה"ר שלה מפולש משער לשער שיהא פלושו דומה לדגלי מדבר. ור"י פי' במבואות הרחבים י"ג אמה ושליש ושני ראשיהן מפולשין לרה"ר שהוא רחב ט"ז כיון דבקעי בהו רבים חשיב רה"ר ממש מן התורה ולא מערבין אלא בדלתות נעולות בלילה. ומביא ראיה מהא דאמר בפ"ק דשבת דף ז. איצטבא שבין העמודים נידון ככרמלית אבל רה"ר שבין העמודים נידון כרה"ר ואע"ג דהאיצטבא והעמודים ממעטין. ואפילו למאן דאמר התם דנידון ככרמלית הכא דעיילו להדיא מודה דהוי רה"ר. וההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא רמא עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל ואצרכוה דלתות. מדאתריה דשמואל הוה עביד כשמואל אע"ג דלית הלכתא הכי. אמר רב מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו לרה"ר חצר מותרת ומבוי אסור. חצר מותרת אף על גב דבקעי בה רבים ובלבד שלא תהא הפרצה יותר מעשר כדתנן חצר שרבים נכנסין בזו ויוצאין בזו רה"י לשבת ורה"ר לטומאה. ומבוי אסור משום דהוה ליה כמבוי מפולש לרה"ר. אמר רב יוסף עובדא הוה בדורא דרעותא במבוי שכלה לרחבה פירוש ונפרצה הרחבה כנגדו לרה"ר ואתו לקמיה דרב יהודה ולא אצרכוה ולא מידי. ומיירי ברחבה שאינה יתירה מבית סאתים. דאי יתירה מבית סאתים ולא הוקפה לדירה הויא כרמלית והוה כמבוי שכלה לבקעה כדמשמע לקמן בפ' עושין פסין דף כד: גבי רחבה דהוה בפום נהרא. אי נמי אפילו יתירה מבית סאתים מיירי וכשהוקפה לדירה כגון שפתח ולבסוף הוקף. ואמר רב ששת כאן שעירבו בני חצר עם בני מבוי כאן שלא עירבו בני חצר עם בני מבוי. הא דרב יהודה לא אצרכיה ולא מידי מיירי כשעירבו בני רחבה עם בני מבוי ודלא כפירוש רש"י שפירש דרחבה הוי כמו עירבו משום דלית בה דיורין ואינה אוסרת על המבוי דלא גריע מחורבה שבין שני בתים דאמר לקמן דף סו: שאוסרת ואע"ג דלית בה דיורין כלל אלא מיירי כשעירבו הלכך דיורין לא אסרי אמבוי כיון שעירבו. ומשום דמפולש לרה"ר לא מיתסר כדמפרש לה רב יוסף כשכלה לאמצע רחבה לא מיחזי כמפולש. והא דאמר רב מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו לרה"ר חצר מותרת ומבוי אסור מיירי בשלא עירבו חצר מותרת דלא נפרצה במלואה כחצר קטנה שנפרצה לגדולה דגדולה מותרת וקטנה אסורה ומבוי אסור דלגבי דידיה הוי כמלואו. ומיירי כשנכנסין כותלי מבוי לחצר דאם לא כן הוי כנראה מבפנים ושוה מבחוץ דקי"ל דנידון משום לחי ומשום דמפולש לא מיתסר אם עירבו דמיירי כשכלה לאמצע רחבה והאי דנקט ונפרצה חצר כנגדו לאו משום איסור מבוי נקטיה אלא משום רבותא דשריותא דחצר לאשמועינן אע"ג דרבים נכנסים לה בזו ויוצאים בזו מותרת אפילו לטלטל בתוכה. אמר רב יוסף לא שנו אלא שכלה לאמצע רחבה אבל כלה לצדי רחבה אסור כיון דאחד מן הכתלים של הרחבה מתעקם עמו ונראה כמפולש אע"פ שאין פרצת הרחבה לר"ה מכוונת כנגד פרצת המבוי לרחבה הוה ליה כמבוי עקום שיש בעקמומיתו יותר מעשר דלכולי עלמא לא משתרי בלחי וקורה כדאמר לעיל דף ו.: אמר רבה הא דאמרת לאמצע רחבה מותר לא אמרן אלא זה שלא כנגד זה אבל זה כנגד זה אסור. אמר רב משרשיא הא דאמרת לאמצע רחבה זה שלא כנגד זה מותר לא אמרן אלא ברחבה דרבים אבל ברחבה דיחיד לא דזימנין דמימלך ובני ביה בתים והוי כמבוי שכלה לצדי רחבה ואסור:

סימן טעריכה

אמר רב יצחק מעשה במבוי שצדו אחד כלה לים וצדו אחד כלה לאשפה ובא מעשה לפני רבי ולא אמר בו לא איסור ולא היתר תנא וחכמים אוסרין דחיישינן שמא תנטל אשפה. ודוקא אשפה דיחיד אבל אשפה דרבים לא חיישינן שמא תנטל כדתנן אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה טפחים חלון שעל גבה זורקין לה בשבת ובים חיישינן שמא יעלה הים שרטון: איתמר מבוי העשוי כנדל. פירוש נדל שרץ שיש לו הרבה רגלים מכאן ומכאן כדתניא חולין סז: עד כל מרבה רגלים זה נדל וכן זה המבוי יש לו שבילין מכאן ומכאן והם מפולשין לרה"ר מצד אחד. אמר אביי עושה צ"ה לגדול ואידך כולהו מישתרו בלחי וקורה. אמר ליה רבא כמאן כשמואל דאמר תורתו כסתום והא ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא וחשו לדרב אלא אמר רבא עושה צורת הפתח לכולהו מחד גיסא ואידך גיסא מישתרי בלחי וקורה מהא שמעי' דהלכתא כרב דאמר הלכה כתנא קמא דהא רבא גופיה כוותיה סבירא ליה וקי"ל דכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם:

סימן יעריכה

איתמר משום רב כהנא רבה מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר. פחות מארבע אמות מניח את הקורה באלכסון. ארבע תמות אינו מניח אלא כנגד הקצר. פירוש שאם היה ארוך עודף על הקצר ארבע אמות הוה ליה כמבוי בפני וצריך מחיצה כנגדו ואם לא היה הארוך עודף על הקצר ארבע אמות אינו מבוי בפני עצמו ולפיכך מניח את הקורה באלכסון: רבא אמר אחד זה ואחד זה אין מניח את הקורה אלא כנגד הקצר. מאי טעמא קורה משום היכר ובאלכסון לא הוי היכר. ואם יש באלכסונה יותר מעשר אמות ד"ה אין מניח אלא כנגד הקצר ר"מ פסק כרבא וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"ז מהל' שבת הל' ב (פ"יז מהל' שבת ה"ב) ומתוך שכתב רב אלפס ז"ל ואם יש באלכסונה יותר מעשר וכו' משמע שפיסק כרב כהנא דלרבא לעולם אינו מניח אלא כנגד הקצר ותימה למה לא יהא הלכה כרבא דהוא בתראה. ולא מסתבר למימר דסבירא ליה לרב אלפם ז"ל דקורה משום מחיצה. דהא לקמן דף יב: פליגי רבה ורבא בלחי אי הוי משום מחיצה אי משום היכר אבל בקורה מודו דהוי משום היכר. הלכך נראה דהלכה כרבא וכתב ר"מ ז"ל דבתוך המבוי יכול להניח את הקורה באלכסון ומשתמש בקצר כנגד הקצר ובארוך כנגד הארוך. וכתב הראב"ד ז"ל דבצ"ה מודה רבא דעביד באלכסון דלכ"ע משום מחיצה הוי והלכתא' מותר להשתמש תחת הקורה ובין לחיים נמי מיתר כרבא. והנ"מ דפתוח לרה"ר אבל פתוח לכרמלית לא דאמר רב חנן בר רבא אמר רב תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו בין דאית ביה ד' בין דלית ביה ד' ואוקימנא בדפתוח לכרמלית משום דמצא מין את מינו וניעור. והרמב"ם ז"ל פי"ז מהל' שבת הל' יא (פ"יז מהל' שבת ה"יא) השוה יחד תחת הקורה ובין לחיים דכל שפתוח לכרמלית אסור והראב"ד השיג עליו ואמר דתחת הקורה אפילו פתוח לכרמלית מותר וכן משמע מתוך דברי רי"ף. והא דקאמר הנ"מ דפתוח לרה"ר קאי דוקא אבין לחיים. ונראה דהיינו טעמא דרבא אמר בין לחיים נמי מותר וקאמר עלה והוא דפתוח לרה"ר. והא דקאמר רבא מנא אמינא לה אבין לחיים דוקא קאי אבל אתחת הקורה לא איצטריך להביא ראיה דרבא הוא דאמר לקמן יב: דקורה משום היכר ולחי משום מחיצה הלכך תחת הקורה פשיטא דמותר להשתמש. אבל תחת הלחי דהוי משום מחיצה הוצרך להביא ראיה דמותר להשתמש דה"ק סתמא דגמרא לימא בהא קמיפלגי. דמ"ס משום היכר ולכך מותר להשתמש תחת הקורה ומ"ס משום מחיצה ולכך אסור להשתמש תחת הקורה. ואע"ג דתו קאמר דכולי עלמא קורה משום היכר ואיבעית אימא משום מחיצה. מ"מ חזינן דסברת הגמרא דלמאן דאמר קורה משום היכר מותר להשתמש תחת הקורה ומאן דאמר משום מחיצה אסור. הלכך רבא דאית ליה קורה משום היכר ולחי משום מחיצה אהא דאמר מותר להשתמש תחת הקורה לא איצטריך לאתויי ראיה אלא אבין לחיים הוא דאיצטריך לאתויי דאע"ג דאית ליה לחי משום מחיצה מותר להשתמש בין לחיים משום דבטיל לגבי מבוי ואהא הוא דמסיק דוקא דפתוח לרה"ר אבל לכרמלית אסור. ומיהו יש ספרים דגרסי לקמן רבה אמר קורה משום היכר ולחי משום מחיצה ורבא אמר אחד זה ואחד זה משום היכר. וכן מסתבר דמזכיר רבה קודם רבא. וכן משמע בפלוגתא דלחי העומד מאליו דרבא אית ליה דלחי משום היכר. ולפי זה אין ראיה שיהא חילוק בין קורה ללחי בפתוח לכרמלית. והר"ז ז"ל פוסק דבין לחיים אסור משום דקי"ל לקמן דף טו. דלחי משום מחיצה כאביי דאמר לחי העומד מאליו הוי לחי וטעמא דהוי לחי משום דלחי משום מחיצה. ולאו ראיה היא משום דאפשר דקי"ל דחודו החיצון יורד וסותם. ועוד כמו שהוכיח ר"י דמ"ד בין לחיים אסור לאו משום דסבר דלחי משום מחיצה אלא משום דהכשירו בכל שהוא ואי שריא לאישתמושי כנגדו אתי להשתמש חוצה לו:

סימן יאעריכה

ואם נעץ שתי יתדות בשני כותלי המבוי והניח קורה עליהם אפילו למאן דאית ליה אסור להשתמש תחת הקורה דחודו הפנימי יורד וסותם נמי אסור דקורה ע"ג מבוי בעינן וליכא. ואם נעץ שתי יתדות עקומות על שני כותלי המבוי שאין בגובהן ג' ואין בעקמומיתן שלש והניח קורה עליהן מותר דאמר חבוט רמי קורה ע"ג מבוי ואמר לבוד משתי רוחות: איתמר נראה מבפנים ושוה מבחוץ נידון משום לחי. נראה מבחוץ ושוה מבפנים רבי חייא ורבי שמעון בר רבי חד אמר נידון משום לחי וחד אמר אין נידון משום לחי. והלכתא נידון משום לחי. ונראה מבחוץ ושוה מבפנים כמו שפי' רש"י בברייתא דר' חייא כותל שצדו אחד כנוס מחבירו בין שנראה מבחוץ ושוה מבפנים כגון ששקוע הכותל מלפניו שאין הכניסה נראה לעומדים במבוי אלא לעומדים ברה"ר ואותה שקיעה חשיב לחי ולא כמו שפי' רש"י נראה מבחוץ ושוה מבפנים משך כל הלחי לחוץ וחודו הפנימי נכנסה בכותלי המבוי. דאי חשיב כי האי נראה מבחוץ ושוה מבפנים א"כ האי דמשני לקמן בנכנסין כותלי קטנה לגדולה האי נמי הוא נראה מבחוץ ושוה מבפנים כיון דאיכא גיפופי בגדולה מאחורי הכניסות א"כ כניסת הקטנה הוי נראה מבחוץ ושוה מבפנים. אלא ודאי כה"ג לא הוי אפילו נראה מבחוץ כיון שאין נראה לצד חלל המבוי אלא לעומדים אחרי המבוי ולחי המושך מדופנו של מבוי בין אי גרס מדופנו בין אי גרס עם דופנו יש לפרש שנמשך עם עובי רוחב הכותל של מבוי ורוחב הכותל עודף לצד מבוי או מאחריו:

סימן יבעריכה

מבוי שהוא רחב כ' אמה אמר אביי עושה פס גבוה עשרה טפחים במשך ד' אמות ומעמידו באמצע. ואם יש מן הפס עד הכותל של רחב המבוי יותר מעשר אמות יש לו דין מבוי עקום כמין חי"ת דאין חילוק בין אם יש הפסק גדול בין שני הפתחים של צד רה"ר בין אם יש הפסק קטן. וכתב הראב"ד ז"ל וצריך שתהא הקורה נוגעת באותו פס או בתוך ג' דבעי קורה על גבי מבוי. וכיוצא בזה מצאתי בירושלמי קורה אחת מהו שתתיר שני מבואות ר' ירמיה אמר ר' זעירא אמר ר' אבהו חד אמר אסור וחד אמר מותר. מ"ד אסור בנתינתה למעלה מג' לכותלי המבוי. מ"ד מותר בנתינתה למטה מג' לכותלי המבוי. אי נמי עביד כדרב יהודה דאמר מבוי שהוא רחב ט"ו אמה מרחיק ב' אמות ועושה פס שלש אמות וכ"ש אי מרחיק אמה ועביד פס אמה ומחצה ומרחיק אמה ועביד פס אמה ומחצה אלא דלא אטרחוה רבנן כולי האי. והיכא דרחב עשרים אמה עביד הכי מהאי גיסא ומהאי גיסא. וליחוש דלמא שביק פתחא רבה ועייל בפתחא זוטא. אמר רב יהודה חזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס ויוצא בפתח קטן. ומ"ש מדר' אמי ורבי אסי. הכא לא ממעע בהלוכא התם ממעט בהלוכא:

סימן יגעריכה

ואם יש לו צ"ה וכו' ואף בגובהה מהניא צ"ה דלא בעיא היכר בצ"ה. ואמלתרא מהניא בגובהה ולא ברחבה דאמלתרא מהני בגובהה משום דדבר חדוש הוא ומסתכל כלפי מעלה לראותה ואגב זה רואה הקורה והאי טעמא לא שייך ברחבה. מעשה באדם אחד מבקעת בית תורתן שנעץ ד' קונדיסין בארץ ומתח זמורה על גביהן ובא מעשה לפני חכמים והתירו לו לענן כלאים. אמר ר' שמעון בן לקיש כדרך שהתירו לו לענין כלאים כך התירו לו לענין שבת. ור' יוחנן אמר לכלאים התירו ולא לשבת ומוקי לה במן הצד ובדרב חסדא קמיפלגי אבל על גבן מודה רבי יוחנן דצ"ה מהניא אף מד' רוחות לרב בעשר ולמתני' אפילו יותר מעשר. וא"ת ולמה הוצרכו לעשות פסין לביראות לקמן דף יז: וגם לא התירו אלא בבהמת עולי רגלים ולא לאדם לקמן דף כ: ובקל היה יותר לעשות צ"ה מד' רוחות ואפילו ליותר מעשר כמתני' וי"ל דלא היה מתקיים כ"כ דאתו גמלים ושדו ליה וגם נקל ליפול ברוח שאינה מצויה לפי שהיו צריכין להגביהן מפני הגמלים וכן צ"ל גבי שיירא שחנתה בבקעה לקמן טז: שמקיפין שלשה חבלים זה למעלה מזה או קנים בפחות מג' ולא עבדי צ"ה. אי נמי הא דשרינן פיאה בחצר ובמבוי שיש בה דיורין אבל בבקעה דלית בה דיורין לא שריא. ובירושלמי דמס' כלאים פ"ד גרס אמר ר' זעירא מודה ר"ל לענין שבת שאין פיאה מתרת ביותר מעשר. א"ר חגי מתניתין אמרה כן מקיפין ג' חבלים זו למעלה מזו ואם אתה אומר שפיאה מועלת ביותר מעשר דיו בחבל אחד:

סימן ידעריכה

אמר רב חסדא צ"ה שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום פירש רב האי גאון ז"ל צ"ה שעשאה מן הצד כגון שעשאה מן צדו של כותל דהוה ליה פתחא בקרן זוית ופתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. ופירוש זה אינו מובן דלענין כלאים שמתח זמורה על גבי קונדיסין לא משמע הכי ועוד דקאמר אילימא מן הצד וכו' אלא על גבן ולא משמע אלא כפי' רש"י שפירש מן הצד שלא נתן העליון על שני הקנים העומדים אלא חברו להם מן הצד שאז אין דומה לפתח שהמשקוף נתון על שתי המזוזות והיינו כברייתא דלקמן צ"ה שאמרו קנה עכאן וקנה מכאן ואחד על גביהן. ואמר רב חסדא צ"ה שאמרו צריכה שתהא בריאה כדי לעמוד בה דלת ואפילו דלת של קשין. אמר רבי שמעון בן לקיש משום ר' ינאי צ"ה שאמרו צריכה היכר ציר. מאי היכר ציר. אמר רב אדא אבקאתא. רב אלפס ז"ל לא הביא הך מימרא דר"ל ותמה עליו רבינו מאיר ז"ל למה השמיטה דהא ליכא מאן דפליג עלה ודחק לפרש הסוגיא כדי לקיים דבריו שלא יהא צריך היכר ציר ופירוש אשכחיה רב אחא בריה דרבא לתלמידי דרב אשי אמר תני מר מידי בצ"ה כלומר וכי הוא מצריך היכר ציר או לא א"ל לא אמר ולא כלום ולא הוסיף מאומה על צ"ה אלא קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן א"ל תנא צורת הפתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. הביא ראיה לדבריהם שאין צריך היכר ציר מדלא מצריך בברייתא היכר ציר. ואח"כ כתב ומיהו אין הלשון משמע כן דאם כן הו"ל למימר תניא דמסייע לכו. ועוד לא אמר ולא כלום לא משמע הכי ואדרבה נראה דה"פ אמר מר מידי בצ"ה כלומר אם בא שום חדוש אמרו ליה לא אמר שום חדוש אמר להן אני אומר לכם דבר חדוש תנא צ"ה וכו' וקנה על גביהן דאין צריך קורה רחבה טפח על גביהן אלא קנה משהו בעלמא ובלבד שלא יהא ניטל ברוח ושתהא בריאה שיכולה לעמוד בה דלת של קשין והיכר ציר נמי בעינן כדר"ל משום ר' ינאי דליכא מאן דפליג עלה. כל זה מדברי ר"מ ז"ל. וראיתי בירושלמי פ"א דפליגי רבי יוחנן ור"ל ר' יוחנן לא מצריך היכר ציר ור"ל מצריך היכר ציר ושמא על דא סמך רב אלפס ז"ל ולא הביא הא דהיכר ציר ומיהו ר"ל משמיה דר' ינאי אמר שהיה רבו של ר' יוחנן והלכה כר' ינאי: צריכין ליגע או אין צריכין ליגע. פירוש אלו הקנים שבמזוזות המבוי אם היו גבוהין עשרה טפחים ואין מגיעין לקנה שלמעלה אלא שמכונין כנגדו מהו. רב נחמן אמר אין צריכין ליגע ורב ששת אמר צריכין ליגע. והלכה כרב נחמן דתניא כוותיה. מאי היא דתניא כיפה ר"מ מחייב במזוזה וחכמים פוטרין ושוין כשיש ברגליה עשרה אף על פי שאין הקרוי שבשמי כיפה מגיע לרגליה הוה פתח וחייב במזוזה הכא נמי כיון שיש בקנים עשרה אע"פ שאין מגיעין לקנה העליון פתח הוי:

סימן טועריכה

מתני' הכשר מבוי ב"ש אומרים לחי וקורה. וב"ה אומרים לחי או קורה. ורבי אליעזר אומר לחיים. משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר"ע לא נחלקו ב"ש וב"ה על מבוי שהוא פחות מד' אמות שהוא מותר בלחי או בקורה. על מה נחלקו מארבע אמות ועד עשרשב"ש אומרים לחי וקורה ובית הלל אומרים או לחי או קורה א"ל ר"ע על זה ועל זה נחלקו:

סימן טזעריכה

גמ' כמאן דלא כחנניא ודלא כתנא קמא. אמר רב יהודה ה"ק הכשר מבוי סתום כיצד ב"ש אומרים לחי וקורה וכו'. ופלוגתא דחנניא ות"ק במבוי מפולש: אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן חצר צריכה שתי פסין משתי רוחות וכל פס משהו. ואם מרוח אחת צריך שיהיה רחב ד' טפחים. וכן אמר שמואל חצר ניתרת בפס אחד. ופריך עלה דאמר שמואל לרב חנניא בר שילא את לא תעביד עובדא אלא או ברוב דופן או בשני פסין. ומשני מרוח אחת בד' משתי רוחות במשהו לכאן ומשהו לכאן. ואהא דאמר רוב דופן פריך ל"ל רוב דופן בפס ד' סגי. וכ"ת רוב דופן בדופן ז' דבד' הוי רוב דופן. למה לי רוב דופן. בג' ומשהו סגי דהאמר רב אחלי ואיתימא רב יחיאל עד ד'. איבעית אימא כאן בחצר כאן במבוי ואיבעית אימא דרב אחלי תנאי היא ושמואל לית ליה דרב אחלי ופסק ר"מ ז"ל במבוי פחות מארבעה אין צריך תיקון כיון דללישנא קמא סבר שמואל כרב אחלי ומפליג בין מבוי לחצר הלכה כההוא לישנא דבשל סופרים הלך אחר המיקל ואע"ג דפליגי נמי תנאי בהאי לקמן יג. נראה דהלכתא כמאן דאמר אין צריך דאי הלכתא צריך אמאי דחיק גמרא לאוקומי לדשמואל דלא כהלכתא כרב אחלי. והרמב"ם ז"ל פי"ז מהל' שבת הלכה ט (פ"יז מהל' שבת ה"ט) כתב מבוי פחות משלשה טפחים אין צריך כלום. ונראה כמו שפסק ר"מ ז"ל וכן כתב הראב"ד ז"ל:

סימן יזעריכה

ת"ר לשון ים שנכנס לחצר אין ממלאין ממנו בשבת אלא א"כ עשו לה מחיצה עשרה טפחים. במה דברים אמורים כשנפרצה ביותר מעשר אבל בעשר אין צריך. והוא דלא הויא הפרצה במלואו של כותל אלא שנשארו גיפופים. מימלא הוא דלא ממלינן הא טלטולי מטלטלינן והלא נפרצה למקום האסור לה הכא במאי עסקינן דאית לה גדודי פירש רש"י שנשאר מן המחיצה בגובה עשרה והים כיסהו הלכך בחצר המחיצה ניכרת דפעמים המים שוקעין והמחיצה נראית ולכך מותר להשתמש בחצר. אבל מהחצר לבית אסור הואיל ואין המחיצה ניכרת בבית. והא דקאמר מימלא הוא דלא ממלאינן היינו למלאות מים מן החצר ולהביאן לבית. ורשב"ם ז"ל פירש דאית ליה גידודי שלשון הים הפיל הקרקע ונשארו גידודים גבוהים עשרה בשפת המים ואותן הגידודים מתירין לטלטל בחצר אבל למלאות מן המים לחצר אסור דמקום המים נפרץ במלואו לים:

סימן יחעריכה

אמר רב יהודה אמר רב מבוי שארכו כרחבו אינו ניתר בלחי משהו אמר רב חייא בר אשי אמר רב מבוי שארכו כרחבו אין ניתר בקורה טפח. אמר ר' זירא כמה מכוונן שמעתתא דסבי כיון דארכו כרחבו הוה ליה חצר וחצר אינה ניתרת אלא בפס ארבעה דאמר רב נחמן נקטינן איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה כל שארכו יותר על רחבו ובתים וחצירות פתוחות לתוכו. רש"י פי' כאן בית לכל חצר. ולעיל דף ה. ולקמן פרק הדר דף עד. פי' שני בתים לכל חצר וכן עיקר דמוכח הכי בפרק רבי אליעזר דמילה דף קלא. גבי מבוי שלא נשתתפו וכו'. ואיזוהי חצר שאינה ניתרת בלחי וקורה אלא בפס ארבעה כל שאין ארכה יותר על רחבה אבל ארכה יותר על רחבה אפילו משהו בלחי וקורה סגי:

סימן יטעריכה

מתני' הקורה שאמרו רחבה כדי לקבל אריח והאריח חצי לבנה של שלשה טפחים. דיה לקורה שתהא רחבה טפח כדי לקבל אריח לרחבו רחבה לקבל אריח ובריאה לקבל אריח. ר' יהודה אומר רחבה אע"פ שאין בריאה:

גמ' אמר רבה בר רב הונא קורה שאמרו צריכה שתהא בריאה לקבל אריח ומעמידי קורה אין צריכין לקבל קורה ואריח. ורב חסדא אמר א' זה ואחד זה צריכין שיהיו בריאים כדי לקבל קורה ואריח. הרמב"ם ז"ל פי"ז הל' יג (פ"יז מהל' שבת ה"יג) פסק כרב חסדא ור"מ ז"ל פסק כרבה בר רב הונא דבשל סופרים הלך אחר המיקל וכן מסתבר. אמררב ששת הניח קורה ע"ג מבוי ופירס עליה מחצלת והגביהה מן הקרקע שלשה קורה אין כאן ומחיצה אין כאן קורה אין כאן דהא מיכסא ומחיצה אין כאן דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה וכל מחיצה שהגדיים בוקעין בה לא שמה מחיצה. כתב ה"ר שלמה בן אדרת ז"ל דקורה שהיא משוכה למטה מעשרה טפחים פסולה דכיון שיש שיעור מחיצה נפקא מתורת קורה ומחיצה אין כאן דהויא מחיצה שהגדיים בוקעין בה. וליתא דהכא דוקא אמר קורה אין כאן משום דמכסיא ואינה נראית וסבורים דבמחצלת המבוי ניתר. אבל כשהקורה נראית בשביל גודלה לא נפקא מתורת קורה. ת"ר קורה היוצאת מכותל זה ואינה נוגעת בכותל אחר וכן שתי קורות אחת יוצאת מכותל זה ואחת יוצאת מכותל זה ואינן נוגעות זו בזו. פחות מג' אין צריך להביא קורה אחרת. ג' צריך להביא קורה אחרת. רשב"ג אומר פחות מד' אין צריך להביא קורה אחרת ד' צריך להביא קורה אחרת וכן שתי קורות המתאימות לא בזו לקבל אריח ולא בזו לקבל אריח. אם מקבלות אריח לרחבו טפח אין צריך להביא קורה אחרת ואם לאו צריך להביא קורה אחרת. רשב"ג אומר אם מקבלות אריח לארכו ג' טפחים אין צריך להביא קורה אחרת ואם לאו צריך להביא קורה אחרת היתה אחת למעלה ואחת למטה רבי יוסי ב"ר יהודה אומר רואין את העליונה כאילו היא למטה ואת התחתונה כאלו היא למעלה ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים ותחתונה למטה מעשרה. כתב ר"מ ז"ל דלית הלכתא כרבי יוסי ב"ר יהודה דסבר כאבוה דאית ליה רואין ולית הלכתא כאבוה. ומה שהביאו הרי"ף משום שהוא סיום הברייתא הביאו ולא להלכתא:

מתני' היתה של קש ושל קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת. עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה. עגולה כאילו היא מרובעת. אם יש בהיקפה שלשה טפחים יש ברחבה טפח. לחיים שאמרו גובהן עשרה טפחים ורחבן ועוביין כל שהוא רבי יוסי אומר רחבן ג' טפחים היתה של קש וכו' לר"י ולית הלכתא כוותיה:

גמ' מאי קמ"ל דאמר רואין היינו הך. מהו דתימא במינו אמר רואין שלא במינו לא אמר רואין קמ"ל. עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה מאי קמ"ל. קא משמע לן כדרבי זירא דאמר ר' זירא היתה קורה בתוך מבוי ועקמומיתה חוץ למבוי היא למעלה מעשרה ועקמומיתה בתוך עשרה היא בתוך עשרים ועקמומיתה למעלה מעשרים רואין כל שתנטל עקמומיתה ואין בין זה לזה שלשה אין צריך להביא קורה אחרת ואם לאו צריך להביא קורה אחרת. כתב ר"מ ז"ל אע"ג דרבנן פליגי עליה דר' יהודה בהיתה של קש ושל קנים בהא דעגולה ועקומה מודו רבנן דאמרינן רואין מדפריך אעקומה פשיטא ומשני קמ"ל כדר' זירא אלמא דהכי הלכתא כיון דאתיא לאשמעי' הך דר' זירא. ועוד נראה לי להביא ראיה לדבריו מדפריך אהיתה של קש מאי קמ"ל היינו הך ואעקומה פריך פשיטא אלמא אפילו רבנן מודו בה ומילתא דפשיטא היא לכ"ע. ואעגולה פרי' הא תו למה לי דפשיטא דהיא כמו עקומה:

סימן כעריכה

רחבן ועוביין כל שהו תניא וכמה כל שהו ר' זירא אומר אפילו כחוט הסרבל. תניא עשה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי. אם עשה לחי לחציו הפנימי מותר להשתמש עד הלחי ולא חיישינן דלמא אתי לאישתמוש מן הלחי והלאה. אמר רבא עשה לחי למבוי והפליגו מן הכותל שלשה או שהגביהו מן הקרקע שלשה לא עשה ולא כלום. ואפילו לרבן שמעון בן גמליאל דאמר אמרינן לבוד הני מילי למעלה אבל למטה כיון דהויא מחיצה שהגדיים בוקעין בה לא אמר: רבי יוסי אומר רחבן שלשה. אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה כרבי יוסי לא בהלמי ולא בלחיים. א"ל רב הונא בר חיננא בהלמי אמרת לן בלחיים לא אמרת לן. רב רחומי מתני הכי אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילא משמיה דרב אין הלכה כרבי יוסי לא בהלמי ולא בלחיים. אמרו ליה אמרת אמר להו לא. אמר רבא האלהים אמרה ואנא גמירנא לה מיניה. ומאי טעמא הדר ביה משום דרבי יוסי נימוקו עמו. אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי הלכתא מאי. אמר ליה פוק חזי מאי עמא דבר כלומר כרבנן נהגו ולא כרבי יוסי:

סימן כאעריכה

איתמר לחי העומד מאליו אביי אמר הוי לחי ורבא אמר לא הוי לחי. היכא דלא סמכינן עליה מאתמול כגון דהוה לחי אחר ונפל בשבת כולי עלמא לא פליגי דלא הוי לחי. כי פליגי היכא דסמכינן עליה מאתמול אביי אמר הוי לחי דהא סמכינן עליה מאתמול. ורבא אמר לא הוי לחי כיון דמעיקרא לאו אדעתא דהכי עבידא. בלחי בלחוד הוא דפליגי אבל מחיצה העומדת מאליה דברי הכל הויא מחיצה ויראה דבמחיצה אפילו לא סמכינן עליה מאתמול הויא מחיצה. אבל קורה העומדת מאליה. יראה דלא הוי קורה דקיימא לן דקורה משום היכר וטעמא דאביי בלחי משום מחיצה :

סימן כבעריכה

מתני' בכל עושין לחיים אפילו בדבר שיש בו רוח חיים ור"מ אוסר. ומטמא משום גולל ור"מ מטהר וכותבין עליו גיטי נשים ורבי יוסי הגלילי פוסל. שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה מטלטלין בתוכה. ובלבד שיהא גדר גבוה עשרה טפחים. ולא יהו פרצות יתירות על הבנין . וכל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח יותר מכאן אסור:

גמ' איתמר פרוץ כעומד רב פפא אמר מותר. רב הונא בריה דרב יהושע אמר אסור. רב פפא אמר מותר הכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובא. רב הונא בריה דרב יהושע אמר אסור הכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא. והלכתא כרב פפא דדייקא מתני' כוותיה דקתני לא יהו פרצות יתירות על הבנין הא כי הדדי נינהו שרי:

סימן כגעריכה

מתני' מקיפין ג' חבלים זה למעלה מזה וזה למעלה מזה ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו ג' טפחים. שיעור החבלים עוביין יותר על טפח כדי שיהא בין הכל עשרה טפחים. מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו ג' טפחים. בשיירא דברו דברי ר' יהודה. וחכ"א לא דברו בשיירא אלא בהוה:

סימן כדעריכה

כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה דברי רבי יוסי דוחכ"א אחד משני דברים. ד' דברים פטרו במחנה. מביאין עצים מ"מ. ופטורין מרחיצת ידים. ומדמאי. ומלערב:

גמ' אמר רב המנונא הרי אמרו עומד מרובה על הפרוץ בשתי הוי עומד. בערב מאי. ומוקי לה כגון דאייתי מחצלת דהויא שבעה ומיהו וחקק בה ג' ושבק בה ד' ומשהו ואוקמא בפחות מג'. ולא איפשיטא. י"א כיון דלא איפשיטא עבדי' לחומרא ועומד מרובה על הפרוץ בערב לא הוי עומד. והראב"ד ז"ל כתב כיון דרב אשי אוקי בעיא דרב המנונא בע"א אלמא פשיטא דערב כשתי לענין עומד מרובה על הפרוץ ולא איצטריך ליה למיבעי וכן מסתבר:

סימן כהעריכה

דרש רב נחמן משום רבי' שמואל חצר שמשמשת לאויר ואינה מוקפת לשתי וערב אלא שתי בלא ערב או ערב בלא שתי נותנין לו בית סאתים שהן מאה על נ' אמה כי בית סאה נ' על חמשים סאתים מאה על חמשים שהן ע' אמה ושיריים על ע' אמה ושיריים כחצר המשכן דכתיב אורך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים ונקראת חצר והן עמודים ועליהן קלעים כדרך הולכי מדברות וכל מילי דשבת ממשכן ילפינן להו. הילכך יחיד נותנין לו בית סאתים שלשה נעשו שיירא ונותנין להן כל צרכן ואע"פ שהוא שתי בלא ערב וכן הלכה. אמר רב גידל אמר רב שלשה מתירין בשבע ואוסרין בחמש. ופי' רב אשי הוצרכו לשש כלומר לבית שש סאין שהן סאתים לכל אחד והקיפו שבע מותר שהרי לא נשאר פנוי אלא בית סאה. לא הוצרכו אלא לתמש והקיפו שבע אפילו בחמש אסורין שהרי בית סאתים פנוי שאין צריכין להם. ואקשינן אלא הא דקתני וחכ"א אחד יחיד ואחד שיירא נותנין להן כל צרכן ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי מאי לאו פנוי מאדם וכיון שהן שלשה וכל אחד מהן יש לו בית סאתים הרי יש להן בית שש סאין ולא נשאר פנוי מאדם אלא סאה אחת ואמאי אמרת אסורין אפילו בחמש. ופרקינן פנוי דקתני לא מאדם אלא מכלים וכיון שלא היו צריכין לכלים אלא חמש והקיפו שבע הרי שנים פנוים מכלים. ולפיכך אסורין אפילו חמש ובטלה הקפתן: איתמר שלשה ומת אחד שנים וניתוספו עליהן רב הונא ורבי יצחק חד אמר שבת גורמת וחד אמר דיורין גורמין. תסתיים דרב הונא הוא דאמר שבת גורמת דאמר רבה בעאי מיניה מרב הונא עירב דרך הפתח ונסתם הפתח דרך החלון ונסתם החלון מהו ואמר לי שבת הואיל והותרה הותרה. והלכה כרב הונא דאמר שבת הואיל והותרה הותרה. דתניא כוותיה לקמן בפרק הדר דף ע: ואביי נמי הכי סבירא ליה לקמן בפרק כל גגות דף צג: מההיא דבעי רב אושעיא דיורין הבאין בשבת מהו. ואין לומר דרבי יצחק אוקי ברייתא דפרק הדר כרבי יהודה ואיהו סבר כרבי יוסי. דהא מסקינן הכא רבי יצחק נמי סבר כרבי יהודה. ואף על גב דרב סבר הלכה כרבי יוסי בפרק כל גגות שם ושמואל נמי פסק כוותיה בנפרצה לרה"ר רב הונא מודה נמי בהא כדמסיק הכא התם ליתנהו למחיצות. ואע"ג דההיא דאביי בפרק כל גגות בנפרצה איירי וקאמר שבת הואיל והותרה הותרה. לא דמיא הך פירצה דשתי חצרות שנפרצו זו לזו לנפרצה לרה"ר. דכיון דמעיקרא רה"י גמורה והשתא רשות היחיד גמורה והוקפה לדירה לא דמיא אלא לדיורין הבאין בשבת. והא דאמרינן לקמן פרק הדר דף עא. היכא דמת גר מבעודיום והחזיק ישראל בשבת בנכסיו אוסר ולא אמר שבת הואיל והותרה הותרה. שאני התם כיון דמת גר מבעוד יום פקע רשותיה והיה ישראל ראוי להחזיק בו מבעוד יום. ונראה שאם עירבו לצורך שנה מחצר לחצר ונסתם הפתח בשבת ואח"כ נפתח בו ביום פשיטא דמותר לטלטל מזו לזו דהא אפילו בלא נפתח נמי מותר לטלטל מעבר לכותל או בחלון שאין בו ארבעה טפחים דשבת הואיל והותרה הותרה אלא אפילו נסתם באמצע השבוע ונפתח בשבת דחזר העירוב למקומו. וראיה מהא דאמר בשבת פרק הזורק דף קא: ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו נפסקו נאסרו חזרו ונתקשרו חזרו להיתרן הראשון שכל מחיצה הנעשית בשבת בין בשוגג בין במזיד כו'. משמע דנפסקו אפי' בחול קאמר דאי בשבת אפילו לא חזרו ונתקשרו נמי אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה ומיהו לפי מסקנא דשמעתין אין לנו ראיה שיהא הלכה כמ"ד שבת גורמת בפלוגתא דרב הונא ורבי יצחק דכיון דאסיקנא דרבי יצחק אמר אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה ושרי מבוי שניטלה קורתו או לחייו כ"ש שיתיר עירב דרך הפתח ונסתם הפתח. דהא אמרינן לקמן בפ' הדר דף ע: כל שהותר למקצת שבת הותר לכל השבת לאתויי עירב דרך הפתח ונסתם הפתח זה הכלל לאתויי מאי לאתויי מבוי שניטלה קורתו או לחייו משמע דאי לאו זה הכלל לא הוה שרינן מבוי שניטלה קורתו או לחייו אע"ג דהוה שרינן עירב דרך הפתח ונסתם הפתח. וכיון דאוקימנא דרבי יצחק דאסר גב דיורין שרי עירב דרך הפתח ונסתם א"כ רב הונא דשרי בעירב דרך הפתח ונסתם אפשר דאסר גבי דיורין וליתא להך תסתיים דקאמר גמרא. ומיהו נראה לי אף על גב דלית לן ראיה להתיר גבי דיורין מברייתא דבפרק הדר דשריא בעירב דרך הפתח מ"מ אית לן ראיה מאביי דשרי בפרק כל גגות דף צג: דיורין הבאין בשבת. וכן פסק רב אלפס ז"ל דשבת גורמת בלא דיורין: וחכ"א אחד משני דברים. חכמים היינו תנא קמא איכא בינייהו יחיד בישוב דרבנן בתראי סברי היחיד בישוב שרי לטלטולי בתוך מחיצה של שתי או של ערב כדין הולכי מדברות. וכן הלכה:

סימן כועריכה

ופטורין מרחיצת ידים. אמר אביי לא שנו אלא מים ראשונים אבל מים אחרונים חובה. דאמר רב יהודה מפני מה אמרו אחרונים חובה מפני שמלח סדומית יש שמסמא את העינים ומשתכחא כי קורטא בכורא. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי כייל מילחא מאי אמר ליה לא מיבעיא: ומלערב. אמרי דבי רבי ינאי לא שנו אלא עירובי חצירות אבל עירובי תחומין חייבין דתניא רבי חייא אומר לוקין על עירובי תחומין דבר תורה. קשיא ליה לרבי יוחנן וכי לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. אמר ליה רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב כלומר יציאה ברגלים בלבד ולית בהו מיתת ב"ד אלא באזהרה בלבד ולפיכך לוקין עליו. וקשיא לן היכי אמר הכא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה ואנן קים לן דליתא לדר"ע דאמר תחומין דאורייתא ואשכחן בגמרא דבני מערבא דגרסינן הגיעוך סוף תחומי שבת שאינו מחוורין דבר תורה. ר' אבא בעא תינח אלפים אמה אינו מחוור. ארבעת אלפים מחוור היא. ר' שמעון בר רב הונא משום ר' אחא אומראין לך מחוור מכולן אלא י"ב מיל כמחנה ישראל. נמצא עכשיו תחומי שבת מהן דאורייתא ומהן דרבנן מאלפים אמה ועד י"ב מיל לוקה עליהן לרבנן מדרבנן ולרבי עקיבא מדאורייתא סוטה כז: דכתיב מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב וכתיב ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ואי אפשר לומר אלף שכבר נאמר אלפים ואי אפשר לומר אלפים שכבר נאמר אלף הא כיצד אלא אלף אמה מגרש ואלפים תחום שבת ורבנן סברי אלף אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים. ומי"ב מיל ולמעלה לוקה עליהם דאורייתא לדברי הכל כדכתיב אל יצא איש ממקומו והיינו י"ב מיל כנגד מחנה ישראל. אבל מאלפים אמה ולמטה מותר לדברי הכל. ועדיין הקושוא במקומה עומדת שאין לנו עירובי תחומין אלא עד סוף אלפים אמה בלבד ואם הניח עירובו חוץ לאלפים אין עירובו עירוב ואסור לו לצאת חוץ לאלפים אמה אפילו אמה אחת ואם איסור זה מדרבנן הוא לא ילקה עליו דבר תורה אלא לר"ע. ומצי למימר דה"ק אבל עירובי תחומין חייבין דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה והיינו י"ב מיל שלוקין אף לדברי חכמים. וכיון דאיכא שום תחום שבת דאורייתא חייבין במכת מרדות אפילו תחום דאלפים דליתיה אלא מדרבנן. ומיהו גמרא דידן סבר לרבנן ליכא שום תחום שבת דאורייתא ואפילו י"ב מיל מדקאמרי' פרק כלל גדול דף סט. דידע לה בתחומין ואליבא דר"ע משמע דלרבנן ליכא איסור דאורייתא בתחומין. ולקמן פרק מי שהוציאוהו דף מו. קאמרינן אמר ליה רבא לאביי מכדי עירובי תחומין דרבנן: