עירובין ד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
תאנה אכגרוגרת להוצאת שבת רמון כדתנן בכל כלי בעלי בתים שיעורן כרימונים (דברים ח, ח) ארץ זית שמן (ודבש) ארץ שכל שיעוריה כזיתים כל שיעוריה ס"ד והאיכא הני דאמרן אלא אימא ארץ שרוב שיעוריה כזיתים דבש גככותבת הגסה ליום הכיפורים ותיסברא שיעורין מיכתב כתיבי אלא הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי חציצין דאורייתא נינהו דכתיב (ויקרא טו, טז) ורחץ את כל בשרו (במים) דשלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים במים במי מקוה כל בשרו המים שכל גופו עולה בהן וכמה הן אמה על אמה ברום ג' אמות ושיערו חכמים מי מקוה מ' סאה כי איצטריך הילכתא לשערו וכדרבה בר רב הונא דאמר רבה בר רב הונא ונימא אחת קשורה חוצצת שלש אינן חוצצות שתים איני יודע שערו נמי דאורייתא הוא דתניא ורחץ את כל בשרו את הטפל לבשרו וזהו שער כי אתאי הילכתא לרובו ולמיעוטו ולמקפיד ולשאין מקפיד וכדר' יצחק דאמר ר' יצחק זדבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד וליגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד אי נמי משום רובו שאינו מקפיד היא גופה גזירה ואנן ניקום וניגזור גזירה לגזירה מחיצות דאורייתא נינהו דאמר מר ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה לא צריכא לר' יהודה דאמר אמת בנין באמה בת ששה אמת כלים באמה בת חמשה ולר"מ דאמר כל האמות היו בבינונית מאי איכא למימר לר' מאיר כי אתאי הילכתא לגוד וללבוד ולדופן עקומה:
היה גבוה מעשרים אמה ובא למעטו כמה ממעט כמה ממעט כמה דצריך ליה אלא רחבו בכמה רב יוסף אמר חטפח אביי אמר ארבעה לימא בהא קא מיפלגי דמאן דאמר טפח קסבר מותר להשתמש תחת הקורה
רש"י
עריכה
גרוגרת - היא תאנה יבישה ובה שיערו כל אוכל אדם לענין הוצאת שבת דתנן (שבת דף עו:) המוציא אוכלין כגרוגרת: בעל הבית חס על כליו ואם ניקב כמוציא זית מצניעו לאגוזים כאגוז מצניעו לרמונים לפיכך אם ניטמא וניקב עדיין טמא עד שינקב כמוציא רמון והיינו שיעורן כרמונים אבל כלי אומן העומד לימכר טהור בנקב קטן:
רוב שיעוריה כזיתים - אכילת חלב ודם ונותר ופיגול וטמא ונבילה ובהמה טמאה ובשר המת להאהיל ומגע נבילות: כל דבש האמור בתורה דבש תמרים וכדאמר התם (בכורים פ"א מ"ג) אין מביאין בכורים כי אם מז' המינין ולא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים אלמא פשיטא ליה לתנא דתמרים מז' המינין דהיינו דבש:
במים במי מקוה - המכונסין משמע ואע"ג דלאו חיים מדלא כתיב חיים:
כל בשרו - משמע כל בשרו כאחד:
לשערו - שתפסל בו חציצה:
וכדרבה - דאמר רבה חציצה פוסלת בשיער:
נימא אחת קשורה חוצצת - דמצי להדוקה שפיר ואין המים נכנסין בקשר:
שלש אינן חוצצות - דלא מיהדקי שפיר ועיילי בהו מים:
דבר תורה - הלכה למשה מסיני בתורה שבעל פה:
רובו - רוב שערו שאם יש בו דבר החוצץ כגון דם יבש ודיו וטיט יבש וזפת יבש או שקשור רובו אחת אחת:
ומקפיד עליו - שמצטער על ליכלוך זה שבראשו:
ושאינו מקפיד עליו - הוי כגופו ואע"ג דהוי ברובו לא חייץ:
וגזרו על רובו שאינו מקפיד - הואיל והוי רוב ודמי במקצת לחציצה דאורייתא:
ועל מיעוטו המקפיד - הואיל ודמי ליה בהקפדה וגזרו לאו הלכה למשה מסיני הוא אלא גזירה מדרבנן ורובו המקפיד לחודיה הוא דהוה הלכה למשה מסיני:
וליגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד עליו משום מיעוטו המקפיד - דדמו להדדי דהאי מיעוט והאי מיעוט:
אי נמי - ניגזור בו משום רובו שאינו מקפיד דדמי להדדי דהאי אינו מקפיד והאי אינו מקפיד:
היא גופה גזירה - משום רובו המקפיד כדאמר:
ארון תשעה וכפורת טפח - ארון גובהו תשעה טפחים דכתיב (שמות כה) ואמה וחצי קומתו וכפורת טפח הרי עשרה וכתיב ודברתי אתך מעל הכפורת ותניא בפ"ק דסוכה (ד' ה.) רבי יוסי אומר לעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה דכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ולמטה מעשרה טפחים חשיב ארץ דכתיב ודברתי אתך מעל הכפורת אלמא עשרה הוי מחיצה דלמעלה מעשרה לא חשיב ליה רשות תחתית אלא רשותא אחריתי:
אמות בנין - כגון אמות הקרשים והיריעות:
אמת כלים - כגון אמות הארון והמזבחות והשלחן:
באמה בת חמשה - דהשתא לא נפקא ליה מארון מידי דלר' יהודה לא הוי לארון בהדי כפורת אלא שמנה טפחים ומחצה:
בבינונית - באמה בת ו' בינונית לכל אדם ויש גדולה ממנה כדאמר בכיצד צולין (פסחים פו.) שתי אמות היו בשושן הבירה אחת יתירה על של משה חצי אצבע ואחת יתירה עליה חצי אצבע נמצאת. יתירה על של משה אצבע:
לגוד - דאמרינן בכמה דוכתי גוד אחית גוד אסיק ופחות משלש כלבוד ולשון לבוד כמו סניף דבר קצר שהוסיפו עליו והאריכוהו:
ובא למעטו - לעשות בנין אצטבא או עפר תחת הקורה בארץ למעט גובה החלל:
כמה ממעט - משמע: כמה יגביה הקרקע:
כמה דצריך ליה - עד שלא יהא החלל יותר על עשרים:
רחבו - של מיעוט להרחיבו לתוך אורך המבוי כמה:
טפח - כנגד רחבה של קורה ותחתיה:
מאן דאמר טפח קסבר מותר להשתמש תחת הקורה - דאמר חודו החיצון יורד וסותם כדמשמע לקמן (ד' ח:) והלכך כיון דשיעור עשרים אמה משום היכר הוא הרי יש היכר לעומד על אותו טפח שנגבה תחת הקורה:
תוספות
עריכהראשונה עד שישתה רביעית דהא דרשינן שכר שכר דכתיב גבי שכר רביעית ההין מה להלן רביעית אף כאן רביעית חזרו לומר לא יאכל ולא ישתה מה אכילה בכזית אף שתיה בכזית משמע דאכילה לכולי עלמא בכזית ונראה לרבינו תם דגרסינן בשמעתין גפן כדי כזית יין לנזיר וקשה לפירוש רבינו תם כך יכול לשער במים כמו ביין במקום שיש זית אגורי ישים עלין ולולבין אם יפילו שיעור עלין ולולבין שאכל כשיעור שיפיל הזית הן מים הן יין חייב ואי בשתיה איירי לחייבו אם שתה כשיעור מה שמפיל זית אגורי מן היין דמשערין ביין שהוא דבר מועט ולא במים פשיטא כיון דשתה יין שלא ישער אלא ביין ומה צריך קרא וגם לפ"ה קשה מאי נפקא . מינה ולי נראה דלפ"ה לא קשה כלל דרביעית של תורה הוא אצבעיים על אצבעיים כו' כדאמרינן בערבי פסחים (ד' קט.) וזהו מה שמפיל ביצה ומחצה מן המים לפי חשבון דמ' סאה דמקוה והשתא משערינן עלין ולולבין שאכל כשיעור שיפילו מן היין כלי מלא אצבעיים על אצבעיים שהוא שיעור גדול ולא משערינן כשיעור שיפילו מן המים שהוא דבר מועט. ע"כ הגה"ה:
כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים. גבי כלי עץ מתנייא במסכת כלים פרק י"ז (מ"א) אבל גבי כלי חרס תנן בפ"ג (מ"א) דכלים העשויים לאוכלים שיעורן כזית והא דאמר בסוף המצניע (שבת דף צה:) חמש מדות בכלי חרס ניקב כמוציא זית וכו' ועדיין כלי הוא לקבל בו רמונים היינו היכא דייחדו לרמונים אבל סתמא הוי כמוציא זית:
שיעורן כרמונים. בפרק י"ז במסכת כלים (מ"ד) תנן הרמונים שאמרו ג' אחוזים זה בזה משמע דשיעורן בג' רמונים וקשה דבפרק המצניע (שבת דף צה.) אמר ניקב כמוציא רמון טהור משמע רמון אחד ולקמן פ"ב (ד' כד.) בעי חזקיה ניקב כמוציא זית וסתמו וחזר וניקב עד שהשלימו למוציא רמון מהו ולא קאמר ניקב כמוציא רמון וסתמו וחזר וניקב כמוציא רמון עד שהשלימו לג' רמונים מהו וי"ל דג' אחוזים לא שיצאו ביחד אלא זה אחר זה וצריך נקב רחב להוציא ג' בזה אחר זה יותר ממה שהיה האחד לבד אי נמי ג' אחוזים פירוש שגדילים ג' ביחד והם רמונים בינונים ולא מאותן שגדילין אחד או ב' יחד שהם גדולים ולא מאותן שגדילין ד' או ה' ביחד שהם קטנים ולעולם רמון אחד לבד קאמר:
הילכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי. בפרק בתרא דיומא (ד' פ.) א"ר יוחנן שיעורין ועונשין הלכה למשה מסיני והיה כתוב בספרים שיעורין מכתב כתיבי אימא שיעורין של עונשין ולא גרסי' הכי דהא מסקינן הכא דאסמכתא נינהו ועוד דלא הוה משני מידי אלא גרסינן עונשין מכתב כתיבי אימא וכו':
דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ. פי' בקונטרס בשערו משמע אבל בשרו אפילו מיעוטו שאינו מקפיד חוצץ וקשה לר"ת דבפרק הערל (יבמות ד' עח. ושם) אמרינן נכרית מעוברת שנתגיירה אין בנה צריך טבילה וקאמר אילימא משום דר' יצחק הא אמר רב כהנא לא שנו אלא רובו אבל כולו חוצץ והשתא אדרבה הוה ליה למימר כי אמר ר' יצחק בשערו בשרו מי אמר ועוד דבפ' דם חטאת (זבחים דף צח.) מייתי דם שעל בגדו חוצץ ואם טבח הוא אינו חוצץ ועוד אי בשערו דווקא אם כן כשנאמר הלכה למשה מסיני הוצרך לומר שערו רובו ומקפיד עליו חוצץ אם כן שערו הוי הלכה למשה מסיני ואמאי צריך קרא לשערו וכי האי גוונא פריך בכמה דוכתי:
מותר להשתמש תחת הקורה. פירש בקונטרס דקסבר חודו החיצון יורד וסותם ומאן דאסר סבר חודו הפנימי יורד וסותם ולא רצה לפרש דמר סבר היכירא לבני רשות הרבים ומר סבר היכירא לבני מבוי משום דקאמר בתר הכי ואיבעית אימא דכולי עלמא קורה משום היכירא משמע דעד השתא לא הוי
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק א (עריכה)
יט א מיי' פי"ח מהל' שבת הלכה א':
כ ב מיי' פ"ו מהל' כלים הלכה ב':
כא ג מיי' פ"ב מהל' שביתת עשור הלכה א', סמג לאוין סט, טור ושו"ע או"ח סי' תרי"ב סעיף א':
כב ד מיי' פ"א מהל' מקוואות הלכה י"ב, סמג עשין רמח, טור ושו"ע יו"ד סי' קצ"ח סעיף א':
כג ה מיי' פ"ד מהל' מקוואות הלכה א', סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' ר"א סעיף א':
כד ו מיי' פ"ב מהל' מקוואות הלכה ט"ו, סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' קצ"ח סעיף ה':
כה ז מיי' פ"א מהל' מקוואות הלכה י"ב, סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' קצ"ח סעיף א':
כו ח מיי' פי"ז מהל' שבת הלכה ט"ז, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ג סעיף כ"ו:
ראשונים נוספים
היה גבוה מכ' אמה ובא למעטו ממעטו בגבהו עד שיעמידנו בכ'. ברחבו בכמה ממעטו רב יוסף אמר טפח כלומר שיעור רוחב הקורה. לימא בהא פליגי אביי ורב יוסף.
רב יוסף אמר טפח [קסבר] מותר לו להשתמש תחת הקורה שנמצא משתמש במקום שהוא עשרים אביי אמר ד' טפחים [קסבר] שאסור לו להשתמש מן המבוי תחת הקורה שתחת הקורה כלחוץ דמי ומן הקורה ולפנים המבוי [מותר] לפיכך צריך מקום אחר זולתי תחת הקורה להיות בתוך עשרים שיהא מותר לו להשתמש בו מן המבוי ודחינן לא כולי עלמא מותר להשתמש תחת הקורה מיהו רב יוסף סבר היכר למטה כהיכר למעלה ובטפח נמי סגי ליה.
הא דתנן: כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים: בכלי עץ מתנייא במסכת כלים (פי"ז, מ"א), אבל כלי חרס העשוי (לאכילה) [לאוכלים], שיעורן בכזיתים, ואם למשקין שיעורן ככונס משקה כדתנן בפרק ג' דכלים (מ"א). והא דאמרינן בסוף פרק המצניע (שבת צה, ב) חמש מדות בכלי חרס ניקב כמוציא זית וכו' ועוד כלי הוא לקבל רמונים. התם דוקא בשיחדו לרמונים אבל סתמו שיעורו כמוציא זית.
שיעורן כרמונים: בפרק י"ז דמסכת כלים (מ"ד) שנינו הרימונים שאמרו שלשה אחוזין זה בזה. ואמרו מקצת מרבותינו הצרפתים (תוד"ה שיעורן) דלאו למימרא שצריך נקב גדול כדי שיצאו בו שלשה רמונים אחוזים זה בזה, דהא אמרינן בפרק המצניע (שם) ניקב כמוציא רמון, דמשמע רמון אחד מדלא קאמר ניקב כמוציא רמונים. ועוד דלקמן (כד, א) וכן בשבת בריש פרק ואלו קשרים (קיב, ב) אמרינן ניקב כמוציא זית וסתמו עד שהשלימו למוציא רמון מהו, ואם איתא היה לו לומר ניקב כמוציא רמון וסתמו עד שהשלימו לשלשה רמונים. אלא שלשה רמונים דקתני, הכי קאמר: רמון שאמרו לא כאותו רמון גדול שאינו יוצא בעוקץ אחד אלא אחד או שנים, ולא קטן כאותן שיוצאין ארבעה בעוקץ אחד, לפי שהם דוחקין זה את זה ואין גדלין כל כך, אלא ברמון בינוני שאוחזין שלשה זה בזה.
אלא הלכתא וקרא אסמכתא בעלמא: אע"ג דאמרינן הכא דעצם כשעורה הלכה, וכן שנו בברייתא ומתנייא בפרק המילה (שבת קלב, א) אמר ליה ר' עקיבא עצם כשעורה הלכה, הני מילי לענין נזיר אבל לטומאת כהן עצם כשעורה דאורייתא הוא וכדדרשינן ליה (בנזיר נד, א) מבעצם אדם זה עצם כשעורה.
נימא אחת חוצצת אם רוב שערו קשור נימא נימא אבל אחת ממש אינה חוצצת דמיעוטו שאינו מקפיד הוא: וכתב הרמב"ם בפרק שני דמקוואות (הט"ו) (פ"ב מהל' מקואות הט"ו) וזה לשונו: שערה אחת שנקשרה חוצצת והוא שיהיה מקפיד עליה אבל אם אינו מקפיד עליה עלתה לו טבילה עד שיהא רוב שערו קשור נימא נימא בפני עצמה כך הורו הגאונים. ויראה לי ששערו של אדם כגופו הוא חשוב לענין טבילה ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנאמר רוב השער, אלא אע"פ שכל שער ראשו קשור נימא נימא אם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אלא א"כ נצטרף לחוצץ אחר (בין שניהם) על גופו ונמצא הכל רוב גוף כמו שבארנו, ואחד הנדה ואחד שאר טמאין שיש בראשן שער ע"כ. ומסתברא כדברי הרב ז"ל שאין השער גוף בפני עצמו שנלך אחר רובו, אבל הראב"ד ז"ל כתב בהשגות דמסתברא כדברי הגאונים ז"ל.
כי אצטריך הלכה לרובו ולמיעוטו ולמקפיד ושאינו מקפיד: פירש רש"י ז"ל: רובו רוב שערו. נראה מדבריו דלא נאמרה הלכה דרובו ומיעוטו ומקפיד ושאינו מקפיד אלא בשער בלבד. ואינו מחוור, דהא אמרינן בפרק הערל (יבמות עח, א) מעוברת שנתגיירה בנה אינו צריך טבילה (כלומר) דעובר ירך אמו הוא, דאי לא תימא הכי טעמא מאי אלימא מדר' יצחק הא אמר רב כהנא לא שנו אלא רובו אבל כולו לא, ואם איתא עדיפא מינה הוה ליה למימר לא שנו אלא שערו אבל גופו לא. ועוד דאם איתא אף בבגדים דכתב בהו וכבס בגדיו צריך (בהו) שלא יהא דבר חוצץ בו ואפילו אינו מקפיד, ואלו במס' מקוואות (פ"ט, מ"ה) יהיב בהו שיעורא לחציצה ומייתינן לה בשלהי אלו קשרים (שבת קיד, א) רבב על המרדעת חוצץ רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. ועוד שנינו שם (מ"ו) של בנאים כלומר: של ת"ח מצד אחד חוצץ ושל בור משני צדדין. ובזבחים (צח, ב) דם על בגדו חוצץ ואם טבח הוא אינו חוצץ כלומר: שאינו מקפיד, רבב על בגדו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ, אלא ודאי הלכתא בין לשערו בין לגופו בין לכל הנטבלין.
כל האמות היו בבינוניות: פירוש: חוץ ממדות המזבח.
דמאן דאמר טפח קסבר מותר להשתמש תחת הקורה ומאן דאמר ארבעה קסבר אסור להשתמש תחת הקורה: כך גרס רש"י ור"ח ז"ל, ואע"ג דאביי הוא דאמר לקמן (ט, א) מסתברא דר' יוחנן תחת הקורה, כלומר: דמותר להשתמש תחת הקורה. י"ל דהיינו דדחינן הכא לא דכ"ע מותר להשתמש תחת הקורה, ומ"ד לימא בהא קמפלגי לא ידע לה להא דאביי. והראב"ד ז"ל גרס איפכא, מ"ד טפח קסבר אסור להשתמש תחת הקורה ומ"ד ארבעה קסבר מותר להשתמש תחת הקורה, ולפי גירסא זו אתי שפיר, אלא שאין גרסתו ופירושו מתיישב בעיני לפי שיטת שמועתינו.
רמון דתנן כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים. פי' במוציא רמון אחד וכן נאמר בכל מקום, והא דקתני ברמונים כבר פי' במשנה (כלים פי"ז מ"ד) שלשה אחוזין זה בזה פי' ויצאו זה אחר זה אלא שזה מעכב על זה שלא לצאת להדיא כאלו היה אחד או שנים וצריך נקב גדול יותר, כך פירש ר"י ז"ל, ורבינו שמשון ז"ל פירש שבא לומר שמשערין ברמון בינוני כאותן שאחוזין שלשה ביחד, ונכון הוא. נימא אחת קשורה חוצצת. פי' לאו דוקא דהא מיעוטו שאינו מקפיד הוא, אלא שנתקשרו שם נימות הרבה או מיעוט כדי הקפדה וקשורות אחת אחת דהשתא מיהדקא שפיר. [שלש אינן חוצצות. פי'] דשלש ביחד לא מיהדקי.
כי איצטריך (קרא) [הלכתא] לרובו ולמעוטו כו'. פי' לחלק לנו ההפרשות שיש בין רובו ומעוטו ומקפיד ושאינו מקפיד, והא דפי' רש"י ז"ל רובו רוב שערו יש שנראה להם שרוצה לומר ואלו בגופו אין דקדוקין אלו אלא אפילו מיעוטו שאינו מקפיד חוצץ, והקשו דא"כ אפילו בבגדים נאמר כן שיש להם דין גופו ואנן אשכחן בזבחים (צ"ח ב') בדם או רבב שעל בגדו שאם היה טבח או מוכר רבב שאינו מקפיד אינו חוצץ, ועוד מההיא (יבמות ע"ח א') דנכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ואתינן למימר טעמא משום דהוה ליה רובו [שאינו מקפיד] שאינו חוצץ מן התורה ועד כאן לא פרכינן עלה אלא משום דכי אמר ר' יצחק הכא ברובו אבל כולו אף על פי שאינו מקפיד חוצץ מן התורה, אלמא אפילו בגופו איתא לדר' יצחק דליכא חציצה מדאורייתא אלא ברובו המקפיד, וכן פי' ר"ת ז"ל וכן עיקר, אבל נראה שלא נתכוין רש"י ז"ל לכך אלא לאשמועינן דבשערו בלבד משערין ברוב ומיעוט ואין צריך לשער ברוב הגוף והשער וכדעת הגאונים ז"ל, ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שמשערין הגוף והשער ביחד שאין השער גוף בפני עצמו.
היתה גבוהה מעשרים אמה ובא למעטו. פי' למעט חללו כמה ממעט כו'.
אלא רחבו בכמה. פי' כשיעשה תל מלמטה (ביור) [באורך] כל הקורה למעט חללו כמה יהא רחב התל.
גירסת רש"י ז"ל לימא בהא קמיפלגי דמאן דאמר טפח קסבר מותר להשתמש תחת הקורה ומאן דאמר ד' טפחים קסבר אסור להשתמש תחת הקורה. [פי' דמאן דאמר טפח קסבר מותר להשתמש תחת הקורה] דחודו החיצון יורד וסותם וכיון שהקורה מכשרת אל תחת הקורה הרי הוא עושה היכר למקצת המשתמשים בה תחתיה, ומאן דאמר ד' טפחים קסבר אסור להשתמש תחת הקורה כי חודו הפנימי יורד וסותם וכיון שכן צריך להרחיב התל כלפי פנים שישתמשו בו בני מבוי ויהא להם היכר בקורה, וכיון דאפיקתיה לרחב (על) [תל] זה מטפח אוקמיה בד' טפחים שהוא דבר חשוב, וכן פרש"י ז"ל, ומיהו ק"ל להאי גירסא דהיכי מוקמינן לאביי דסבר אסור להשתמש תחת הקורה דהא איהו אמר לקמן (ט' א') בהדיא מותר להשתמש תחת הקורה, ויש לומר דתלמודא הוא דקאמר השתא לימא בהא קא מיפלגי ולא שמיעא ליה ההיא סברא דאביי דלקמן, והא דדחינן דלכולי עלמא מותר להשתמש תחת הקורה מהאי טעמא הוא דידעינן דאביי הכין סבירא ליה לקמן.
והראב"ד ז"ל גורס בהפך מ"ד טפח קסבר אסור להשתמש תחת הקורה ומאן דאמר ד' טפחים קסבר מותר להשתמש תחת הקורה, ופירשה כן דמאן דאמר טפח סבר אסור להשתמש תחת הקורה הלכך לא הוי מכלל המבוי וסגי ליה בטפח, ומאן דאמר ד' טפחים קסבר מותר להשתמש תחת הקורה הלכך הרי היא מכלל המבוי וכיון שכן בעינן שיהא ראוי להשתמש בו כעין מבוי, והשתא ניחא ההיא דאביי דלקמן, ומיהו אין לפי' הזה טעם נכון.
מהדורא תנינא:
חצציצין דאורייתא נינהו ה"ג דכתיב ורחץ את כל בשרו שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים במים במי מקוה את כל בשרו מים שכל גופו עולה בהן. וכמה הן אמה על אמה ברום שלש. ושיערו חכמים מי מקוה ארבעים סאה:
כי איצטריך הלכה לשערו וכדרבה כו' פי' דמקרא לא ילפינן אלא בשרו וחתאי הלכה לשערו. ומקשה שערו נמי דאורייתא היא דתניא את כל בשרי את הטפל לבשרו וזהו היא שערו. ומתרץ כי איצטריך הלכה לתוכו ולמיעוטו למקפיד ולשאינו מקפיד. פי' אע"ג דלמדני דשערו דאורייתא איצטריך הלכתא לחלק בין רוב שיער למיעוט שיער. ובין מקפיד לשאינו מקפיד וכדרב יצחק דאמר רב יצחק דבר תורה כו' היא הלכה למשה מסיני וחכמים גזרו על רובו שאינו מקפיד ועל מיעוטו המקפיד:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק א (עריכה)
כבר ידעת ששערו חכמים במי מקוה אמה על אמה ברום שלש אמות הוא שיעורו של אדם בינוני אמה על אמה לעביו ושלש אמות לקומתו וכל הטובל צריך שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים וכל שחצץ איזה דבר בינו לבין המים לא עלתה לו טבילה. ומדברי תורה אין חציצה אלא בשחופה רוב האדם או רוב הכלי וכן שיהא מקפיד על חציצתו ליטלה הא כל שבמיעוטו אעפ"י שמקפיד עליה או אף ברבו אם אינו מקפיד עליה אינה חוצצת. ומדברי סופרים לחוץ אף במעוטו אם הוא מקפיד או אף כשאינו מקפיד אם הוא ברובו הא אם אינו מקפיד ובמעוטו עלתה לו טבילה אלא שלכתחלה הצריכו לדקדק בכך:
היתה נימא אחת קשורה בה הואיל ושערה אחת קשרה (מהודן) [מהודק] ביותר הרי הוא חוצץ אם היא מקפדת עליו הא שתי שערות נקשרות אינן חוצצות מפני שאין קשרן מהודק ונמצאו המים באין בהם ואם אינו מקפיד על קשריהן אף בקשורים אחד אחד עלתה לו טבילה עד שיהו רוב שערות קשורין אחד אחד כך כתבו הגאונים מפני שהם מפרשים רוב רוב שערו וכן בשאר מקומות רוב האבר וגדולי המחברים מכשירין אף ברוב שער וקשר אחד אחד מפני שהשער נידון כגוף ואפי' רוב שערות נקשרין אחד אחד הואיל ורוב הגוף בלא חציצה כשר אלא אם כן מצטרף עמהן חציצה אחרת לרוב הגוף. ומחלוקת זו תלויה בביאור הסוגיא. והוא שגדולי הרבנים אין גורסין בזו כי אצטריך הלכתא [לרובו] ומיעטו אלא כך הם גורסין אלא לרובו ומיעוטו ומפרשים רובו רוב שערו. והם מפרשי' דבר תורה הלכה למשה מסיני. ואעפ"י שלמעלה הוא קורא הלכות סיני דרבנן פעמים קורא אותה דבר תורה פעמים דברי סופרים כמו שכתבנו למעלה. ונראה לדבריהם שמן התורה לא היה שער חוצץ אלא בכולו ואתאי הלכתא לרוב שער וגזרו על מיעוטו המקפיד והוא שאמרו בפרק הערל [עח.] לענין גופו שמן התורה אעפ"י שברובו שאינו מקפיד אינו חוצץ כולו מיהא חוצץ ובאה הלכה לרובו ויש מפרשי' דבר תורה תורה ממש וגזרו אהלכה. ואין נראה כן שאין ראוי לומר בהלכה שלא לגזור בה גזרה לגזרה ולא לשון גזרו. ואף אלו מפרשין רובו רוב גופו ולא רוב שערו ולא ששערו לבד יחוץ אלא אם כן בהצטרפות שאר הגוף. וכן נראה מפרק הערל במה שאמרו נכרית שנתגיירה והיא מעוברת אין בנה צריך טבילה והקשו שם אמאי לא ואי משום דאמ' ר' יצחק דבר תורה רובו שאינו מקפיד אינו חוצץ הא אמ' רב כהנא לא שנו אלא רובו אבל כולו חוצץ ותירץ שאני עובר דהיינו רבותיה. וזו ודאי בכל הגוף נאמרה:
שיעורין חציצין אלו שהזכרנו כלן הלכה למשה מסיני הן וכן המחיצין כגון מחיצה עשרה וששה טפחים לאמה בינונית וגוד (ולבון) [ולבוד] ודופן עקומה ושאר דיני המחיצות כלם הלכה למשה מסיני הם. ויש פוסקין שמחיצה עשרה מן התורה היא וכמו שהביאוה מן המקראות בראשון של סוכה:
כבר ביארנו במשנה שהמבוי הגבוה יותר מעשרים יתקנהו ר"ל שישפיל הקורה לשפת עשרים ומכל מקום אם בא למעטו בהגבהת הקרקע שתחת הקורה שאלו בגמרא כמה יהא רחבו של מיעוט זה לארך המבוי והלכה שדיו בטפח רוחב לארך המבוי כרוחב הקורה שמאחר שאין קורה אלא היכר הרי היכר של מטה כהיכר של מעלה מה היכר של מעלה ברוחב טפח כדי לקבל אריח כך בהיכר של מטה ואין חוששין שמא יפחת בדריסת רגל העוברים אלא לכשיפחת יפחת וירגישו בו:
ולענין ביאור סוגיא זו יש בה בלבול בנסחאות ופירושין במה שאמרו רב יוסף אמ' טפח ואביי אמ' ארבעה. שיש גורסין לימא בהא קמפלגי דמאן דאמ' טפח קסבר אסור להשתמש תחת הקורה ולמאן דאמ' ארבעה מותר ופירשו גדולי המפרשי' לשטה זו מאן דאמ' טפח קא סבר אסור להשתמש תחת הקורה והילכך מה שתחת הקורה אינו מכלל המבוי ודיו בטפח ולמאן דאמ' ארבעה מותר והאי מה שתחת הקורה מכלל המבוי הילכך צריך שיהא ראוי להשתמש בו כעין מבוי וזהו ארך ארבעה. ויש מפרשי' לשטה זו מאן דאמ' טפח אסור וכו' והילכך לא יעשה (סטו) [מעוטו] רחב ארבעה טפחים כדי שלא יהא בו מקום להשתמש בו ומאן דאמ' ארבעה קסבר מותר וכו'. וזה שבוש שלא בא רב יוסף לפסול ביתר מטפח אלא להכשיר אף בפחות מארבעה וכל שכן שמכשיר בארבעה אעפ"י שיש כאן מקום להשתמש בו. ויש מפרשי' מאן דאמ' טפח אסור ואין לחוש שמא יפחת מאן דאמ' ארבעה מותר ולכך צריך שלא יפחת. ואין זה כלום שאם כן (היני) [היינו] מסקנת השמועה. וגדולי הרבנים גורסי' בהפך ר"ל מאן דאמ' טפח מותר להשתמש תחת הקורה והילכך מה שתחת הקורה נחשב מבוי. ונמצא המיעוט במבוי עצמו ומאן דאמ' ארבע' סבר אסור להשתמש תחת הקורה ואינו נחשב מבוי וצריך ארבעה שמאחר שאתה מוציאו מטפח אתה מניחו בדין ארבעה.
ואחר כך אמרו דכולי עלמא מותר להשתמש תחת הקורה שכך הלכה כמו שיתבאר למטה לדעת גדולי הפוסקים אלא שהמכשיר בטפח סובר קורה משום היכר וברחב טפח נתקן מקום ההיכר. (המזקיק) [והמזקיה] לארבעה סבר קורה משום מחיצה ואין שם מחיצה נופל אלא למקום ארבעה שאין מחיצה אלא לרשות היחיד ואין רשות היחיד בפחות מארבעה. ויש מפרשי' בהפך שהאומר טפח [סובר] קורה משום מחיצה שפי הקורה יורד וסותם כל שיש תחתיו מקום טפח. והמזקיק לארבעה סובר קורה משום היכר ואין היכר בפחות מארבעה. וכן פירשוה גדולי המפרשי' ושמא תאמר לדעת האומר משום מחיצה האיך מותר להשתמש תחת הקורה והרי במחיצה עצמה אסור להשתמש שאין מקום המחיצה בכלל היתר טלטול. אין זה כלום שלדעתו חודו החיצון של קורה יורד וסותם ואחר כך שנינו דכולי עלמא קורה משום היכר ובהיכר של מטה כשל מעלה קמפלגי וכו'. ויש שאין גורסין חד סבר קורה משום היכר וחד סבר קורה משום מחיצה וכו' אלא שגורסי' דכולי עלמא מותר להשתמש תחת הקורה והכא בדרב דימי קא מפלגי דאמ' מקום שאין בו ארבעה מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו על הדרך שביארנוה במסכת שבת. רב יוסף לית ליה דרב דימי ואפי' טפח הוי מיעוט ומפסיק בין שתי הרשויות ואביי אית ליה דרב דימי ובהיכר של מטה כשל מעלה קא מיפלגי וכו' ואיבעית אימא דכולי עלמא של מטה כשל מעלה ובגזרה שמא יפחת קא מפלגי וכו' וכבר ביארנו שהלכה כרב יוסף ואפי' במיעוט עפר שעשוי ליפחת שאם בדבר שאין עשוי ליפחת אף אביי היה מודה לכך למסקנא זו וכן נראה לי. וגדולי הפוסקי' כתבו בזה דברים זרים שהם פירשו מיעוט זה בקורה אחרת למטה מן העליונה. ואינו מחוור שאם כן היאך יחלוק אביי וכי משום שיש אחרת למעלה הימנה בטל היכר של תחתונה ועוד איזה חשש פחותה יש כאן. ואף שאר הסוגיא אינה מתבארת יפה לדעת זה. ואף בתלמוד המערב שנאוה כפי' שכתבנו כיצד הוא ממעט עושה איצטבא על פתח המבוי כמה יהא בה ר' אחא אומר ארבעה כדי מקום ר' יוסה אומר טפח כדי קורה. ומה שאמרו למעלה כיצד הוא עושה מניח את הקורה מעשרים ולמטה פירושו בהשפלת אותה קורה עצמה ולא בנתינת קורה אחרת. ואעפ"י ששנינו בתוספתא כיצד ממעטו נותן לו קורה מעשרים ולמטה לא שיהא צריך לה על כל פנים אלא מיני הכשר הם ותפש אחד מהם. ומכל מקום גדולי המחברים כתבוה גם כן (בדברי גדול) [כדברי גדולי] הפוסקי'. ונסח דבריהם היה גבהו יתר מעשרים ובא למעטו בקורה שהניח למטה צריך שתהא אותה קורה גם כן רחבה טפח. והדברים נראין מתמיהים אלא שיש לפרש לדבריהם שלא באו לפסול בהכשר הגבהת עפר ברחב טפח אלא שאין לעשותו (להתחלה) [לכתחלה] מחשש פחותה והביאו ההכשר הפשוט שאין לחוש בו כלל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה