עירובין טו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ור' מאיר מטהר אוכותבין עליו גיטי נשים ור' יוסי הגלילי פוסל:
גמ' תניא ר' מאיר אומר כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי לא פסין לביראות ולא גולל לקבר משום רבי יוסי הגלילי אמרו אף אין כותבין עליו גיטי נשים מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי דתניא (דברים כד, א) ספר אין לי אלא ספר מניין לרבות כל דבר ת"ל (דברים כד, א) וכתב לה מכל מקום אם כן מה ת"ל ספר לומר לך מה ספר דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל ורבנן מי כתיב בספר ספר כתיב לספירות דברים בעלמא הוא דאתא ורבנן האי וכתב לה מאי דרשי ביה ההוא מבעי ליה בבכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף סלקא דעתך אמינא הואיל ואיתקש יציאה להויה מה הויה בכסף אף יציאה בכסף קמ"ל ור' יוסי הגלילי האי סברא מנא ליה נפקא ליה מספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה ורבנן האי ספר כריתות מיבעי ליה גלדבר הכורת בינו לבינה לכדתניא דהרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין העל מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות כל שלשים יום הרי זה כריתות ורבי יוסי הגלילי נפקא ליה מכרת כריתות ורבנן כרת כריתות לא דרשי:
מתני' שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה מטלטלין בתוכה ובלבד שיהא גדר גבוה עשרה טפחים ולא יהו פירצות יתרות על הבנין וכל פירצה שהיא כעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח יתר מכאן אסור:
גמ' איתמר פרוץ כעומד רב פפא אמר זמותר רב הונא בריה דרב יהושע אמר אסור רב פפא אמר מותר הכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובה רב הונא בריה דרב יהושע אמר אסור הכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובה תנן ולא יהו פירצות יתרות על הבנין הא כבנין מותר לא תימא הא כבנין מותר אלא אימא אם בנין יתר על הפירצה מותר אבל כבנין מאי אסור אי הכי ליתני לא יהו פירצות כבנין קשיא ת"ש חהמקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהן כמותן כשירה הכא במאי עסקינן כשנכנס ויוצא והא אפשר לצמצם אמר רבי אמי טבמעדיף רבא אמר יאם היו נתונין ערב נותנו שתי שתי נותנו ערב ת"ש שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה בגמלין באוכפות
רש"י
עריכה
ורבי מאיר מטהר - וטעמא דרבי מאיר מפרש במסכת סוכה בכולהו משום דקסבר כל מחיצה העומדת ברוח חיים אינה מחיצה:
גמ' ולא גולל לקבר - כלומר אם עשאו גולל אין שם גולל חל עליו לטמא. גולל הוא כיסוי שנותנין דף על המת:
ספר - וכתב לה ספר כריתות ספר משמע קלף כדכתיב ואני כותב על הספר בדיו והדר קרי ליה מגילה כדכתיב (ירמיהו לו) אחרי שרף [המלך] את המגילה:
מניין לרבות כל דבר - שיכתוב הגט עליו: אי הוה כתיב וכתב לה כריתות בספר הוה משמע מגילה אבל השתא דכתיב ספר האי ספר ספירות דברים הוא והכי משמע וכתב לה דברי כריתות אבל לא קבע לו מקום לכותבו וממילא משמע בכל מקום שירצה יכתבנו:
וכתב לה מאי דרשי ביה - כיון דספר לאו קלף משמע ממילא הא לא קבע ליה קלף ובכל דבר משמע ולמה ליה למיכתב וכתב לרבות כל דבר לכתוב ונתן לה ספר כריתות:
ואינה מתגרשת בכסף - אם נתן לה כסף ואמר התגרשי בו:
והיתה לאיש אחר - היינו קדושין:
מה הויה בכסף - דגמרינן במסכת קידושין (דף ב.) קיחה קיחה משדה עפרון:
מספר כריתות - מדכתיב כריתות סמוך לספר:
לדבר הכורת בינו לבינה - שלא יטיל תנאי בגט שיקשרם יחד אלא דברי הבדלה יהו:
לעולם אין זה כריתות - דהא כל ימיה קשורה בו שמחמתו היא נמנעת מלשתות יין ותנאי זה תלוי והולך לעולם ואין זה הבדלה אבל מכאן ועד שלשים יום הרי זה כריתות מיד שהרי דברי הבדלה הן לסוף שלשים יום ומותרת מיד לאיש אחר:
מתני' ולא יהו פרצות יתירות על הבנין - ואפילו הן פרצות קטנות פחותות מעשר:
כל פרצה שהיא כעשר מותרת מפני שהיא כפתח - ושיהא בעומד רב עליהן:
יתר מכאן אסורה - פרצה אחת אוסרת כל ההיקף אפילו כולו עומד כדמפרש בברייתא לקמן:
גמ' פרוץ כעומד - כל ההיקף כולו עשוי כן:
אגמריה רחמנא למשה - כדאמר בריש פירקין (דף ד.) מחיצות והלכותיהן הלכה למשה מסיני: שפודין וארוכות המטה פסולין לסכך בהן לפי שכלים הן ומקבלין טומאה ותנן (סוכה דף יא.) כל דבר המקבל טומאה אין מסככין בו:
ארוכות - אשפונד"ש:
אם יש ריוח ביניהן כמותן - לסכך שם בסכך כשר אלמא פרוץ כעומד מותר דהא הכא פסול ככשר הוא ושרי וקשיא נמי הא לרב הונא:
בנכנס ויוצא - שיהא שפוד יכול ליכנס וליצא בריוח שבינתים דהשתא הוי ריוח טפי משיעור שפוד ואינו מצומצם:
והא אפשר לצמצם - דקס"ד דהאי דקא מתרץ בנכנס ויוצא הכי קמתרץ דכל כמותן בנכנס ויוצא הוא דאין דרך לצמצם לכך פריך והא אפשר לצמצם ולכוין שלא יהא לו ריוח יותר ואנן כמותן תנן:
אמר ר' אמי - מתניתין בלא צמצם אלא במעדיף ריוח יותר משיעור שפודין וכמותן דקתני כשיעור שפודין בנכנס ויוצא: אם היו: שפודין נתונין שתי נותן לסכך כשר ערב דאפילו לא העדיף הריוח איכא סכך כשר טפי דכיון דנותנו ערב אי אפשר לעמוד אלא אם כן ראשו אחד מונח על השפוד מכאן וראשו אחד מונח על השפוד מכאן:
תוספות
עריכה
תלמוד לומר וכתב לה מכל מקום. וא"ת ואימא וכתב לה כלל ספר פרט אין בכלל אלא מה שבפרט ספר אין מידי אחרינא לא וי"ל ונתן בידה חזר וכלל אף על גב דלא מייתי בברייתא אלא כללא קמא אין לחוש דכה"ג איכא בקדושין בפרק קמא (ד' כא:) דקתני בברייתא אין לי אלא מרצע הסול והסירא מנין תלמוד לומר ולקחת כל דבר הנקח ביד ומשמע בתר הכי דמכלל ופרט וכלל דריש דקאמר ונתת באזנו חזר וכלל:
מה ספר דבר שאין בו רוח חיים. בפרק בכל מערבין (לקמן ד' כז:) גבי מעשר שני [בבקר ובצאן] נקט צד של פרי מפרי וגדולי קרקע ובפרק קמא דסוכה (ד' יא:) גבי חגיגה נקט מה חגיגה דבר שאינו מקבל טומאה וגדולו מן הארץ הכל לפי מה שדומה לחכמים:
ורבנן האי וכתב לה מאי עבדי. אף על גב דאיצטריך למדרש וכתב לה לשמה תרי וכתב לה כתיבי והא דדרשינן בהמגרש (גיטין דף פז.) וכתב לה ולא לה ולחברתה התם דריש מלה דוכתב דהכא:
בכתיבה מתגרשת ולא בכסף. הך דרשה לא אתיא אלא לרבא אבל לאביי נפקא ליה בפרק קמא דקדושין (ד' ה.) מסברא דאין סניגור נעשה קטיגור ומכל מקום לאביי נמי איצטריך וכתב בכתיבה מתגרשת ולא בחליצה והא דדריש לה בריש קדושין (ד' ג:) דאינה יוצאה בחליצה מספר כורתה ההיא דרשה כר' יוסי הגלילי כדמשמע הכא ונקט לה משום דהויא דרשה פשוטה טפי וכן דרך הש"ס כדאשכחן בהחובל (ב"ק ד' פז.) דמייתי קרא דבנעוריה בית אביה לגבי חבלה ובריש קדושין (ד' ג:) קאמר דבהפרת נדרים הוא דכתיב ובריש פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לד:) דריש דראיית נגעים ביום מוביום הראות בו דהיינו כאביי דפ"ק דמועד קטן (ד' ח.) ושביק דרשה דרבא דדריש התם מדכתיב לי ולא לאורי:
על מנת שלא תלכי לבית אביך. תימה דהא אם מת אביה לא חשיב תו בית אביה כדתניא בנדרים בהשותפין (ד' מו.) קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או מכרו לאחר מיד מותר וי"ל דבית אביה קרויים כל יוצאי חלציו כדכתיב בתמר (בראשית לח) שבי אלמנה בית אביך אף על גב דקראי מוכחי שכבר מת שם:
ורבי יוסי הגלילי מכרת כריתות. קשה לר"י דבגיטין בריש המגרש (ד' פג:) קאמר על רבנן דרבי אלעזר בן עזריה דכרת כריתות לא דרשי ורבי יוסי הגלילי הוא בכלל הנהו רבנן וי"ל דהתם קאמר דלא דרשי לההיא דרשה ולא בעי למימר דלא דרשי ליה כלל:
פרוץ כעומד. מכאן משמע דאפשר לצמצם כדפירש' לעיל ומפרק שני דחולין (ד' לח:) דמוקי קרא דתחת אמו פרט ליתום זה פירש למיתה וזה פירש לחיים ואם אי אפשר לצמצם אמאי איצטריך למעוטי מספיקא הייתי אוסר דילמא מתה אמו והדר ילדתו והוה ליה יוצא דופן אין לדקדק דשבקינן לקרא דדחיק ואיצטריך לשאם יבא אליהו ויאמר ויש להביא ראיה מפרק בהמה המקשה (חולין דף ע) גבי בעיא דהלכו באיברים אחר הרוב דמוקי לה כגון שיצא חציו ברוב אבר ואם אי אפשר לצמצם מאי קמיבעי ליה ממה נפשך טעון קבורה שמא יצא רובו:
רש"י גריס והא אפשר לצמצם. פירוש כיון דאפשר לצמצם אית לן למימר כמותו דווקא קאמר אמר רבי אמי במעדיף כלומר מתניתין בלא צמצם וכמותו דקתני ביוצא ונכנס ותימה
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק א (עריכה)
צז א מיי' פ"ד מהל' גירושין הלכה ג', סמג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קכ"ד סעיף ב':
צח ב ג מיי' פ"א מהל' גירושין הלכה א' והלכה ג, סמג שם:
צט ד ה מיי' פ"ח מהל' גירושין הלכה י"א והלכה יב, סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"ג סעיף כ' וסעיף כא:
ק ו ז מיי' פט"ז מהל' שבת הלכה ט"ז, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ב סעיף ט':
קא ח ט י מיי' פ"ה מהל' סוכה הלכה ט"ז, סמ"ג עשין מג, טור ושו"ע או"ח סי' תרל"א סעיף ח':
ראשונים נוספים
תניא היה ר' מאיר אומר כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי ולא פסין לביראות כו' משום ר' יוסי הגלילי אמרו אף אין כותבין עליו גיטי נשים דתניא ספר אין לי אלא ספר מניין לרבות כל דבר ת"ל וכתב לה כו':
מתני' שיירא שחנתה בבקעה וכו'.
אתמר פרוץ כעומד רב פפא אמר מותר הכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובה רב הונא בריה דרב יהושע אמר אסור הכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובה ודייקינן מדקתני במתני' לא יהיו פרוצות יתירות על הבנין ולא קתני לא יהיו פרוצות כבנין ש"מ פרוץ כבנין שרי כרב פפא.
ת"ש המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה ש"מ פרוץ כעומד שרי. ודחינן מאי כמותן כמלא נכנס ויוצא שהוא יתר כמעט. ואקשינן והא אי אפשר לצמצם כלומר אם מרחיב בנכנס ויוצא כשאתה נותן הפסל ביניהן נמצאת אתה דוחק באחד. ושנינן במעדיף כדי שלא יבואו לידי דוחק.
רבא אמר מניח כדי שיעור נכנס ויוצא וממלאהו מסכך כשר. אם היו השפודין נתונין לאורך בשתי נותן הסכך הכשר על גבן לרוחב הסוכה בערב.
אם כן מה ת"ל ספר וכו': ולאו כלל ופרט הוא, דאילו בכלל ופרט אמרו אין בכלל אלא מה שבפרט, אבל הכא ונתן בידה חזר וכלל והוה ליה כלל ופרט וכלל.
על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם: פירוש: לבית זה של אביך קאמר, ומשום דזה עיקר, אבל לבית אביך בלבד כריתות הוא דהוי דהא אם מת או שמכרו מותרת בו, וכדתנן (נדרים מו, א) בית זה שאני נכנס מת או שמכרו הרי זה אסור, ביתך שאני נכנס מת או שמכרו הרי זה מותר. וכבר הארכתי בדבר זה בגיטין פרק ב' (כב, א ד"ה הא דאמרינן) בס"ד.
הכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא: מהכא משמע דבין למר ובין למר פרוץ מרובה על העומד כפרוץ דמי דבר תורה. ואיכא למידק דהא פסי ביראות פרוץ מרובה על העומד הוא ואפילו הכי הויא מחיצה דאורייתא, וכדאמרינן לקמן (כ, א) אמר רב אילעא הזורק לבין פסי ביראות חייב, פשיטא אי לאו מחיצה היא היכי שרו רבנן לטלטולי, לא צריכה כגון דעבד כעין פסי ביראות ברה"ר וזרק לתוכו, הא נמי פשיטא אי בעלמא לאו מחיצה היא גבי בור היכי שרו רבנן לטלטולי. אלמא פרוץ מרובה על העומד כעומד דמי. ותירצו בתוס' (להלן יז, ב ד"ה עושין). דכל היכא דהעמיד פסין בפאות ואיכא שם ד' מחיצות כי התם הויא מחיצה, והכא בשלא העמיד בפאות וליכא שם ד' מחיצות.
והראב"ד ז"ל פירש: דמדאורייתא לגבי מחיצות אפילו פרוץ מרובה כעומד הוא והכא בגזירות דרבנן פליגי, מר סבר דמדרבנן פרוץ כעומד כפרוץ, ומר סבר כעומד. והא דאמרינן הכי אגמריה רחמנא למשה, לפי שכל הגזירות שעתידין חכמים לגזור נתגלו לו למשה בסיני, משום הכי הלכה נקראת דגזרינן על שם הלכה. והכי אשכחן (לעיל ד, ב) ברובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד. אלו דברי הרב ז"ל. וכבודו במקומו מונח, כי לא נאמרה שם הלכה על רובו שאינו מקפיד ועל מיעוטו המקפיד אלא על רובו המקפיד, ואתו רבנן וגזרו על רובו שאינו מקפיד ועל מיעוטו המקפיד. הראיה נדחית אבל אפשר שהדבר אמת. ונראה שיש קצת ראיה לדבריו מפני שהביאו על מחלוקתן (להלן טז, א) הא מתניתא דכלאים ומותיב מינה לרב פפא, ואם איתא מאי קושיא דלמא התם מדרבנן.
הכי גרס רש"י ז"ל: והא אפשר לצמצם: כלומר: דמדאפשר לצמצם וקתני אם הניח ריוח ביניהן כמותן, ש"מ כמותן ממש בצמצום קאמר. וא"ר אמי במעדיף, כלומר: בנכנס ויוצא. והקשו בתוס' (ד"ה רש"י) שאין זה שיטת התלמוד שלא יחוש לתרץ דברי המקשה.
והגירסא הנכונה כדגרס ר"ח ז"ל והא אי אפשר לצמצם, כלומר: אפילו כי מוקמת לה בנכנס ויוצא אי אפשר למלאות את כל הריוח לגמרי, דאי אפשר לסכך הכשר לצמצמו כמדת כל הריוח והדר הוי ליה כעומד בלבד. וקשיא עוד לרב הונא. ותירץ ר' אמי במעדיף ומרכיב קצת סכך כשר על השפודין דנמצא עכשיו כל הריוח מכוסה. ורבא אמר אם היו נתונין ערב נותנן שתי, כלומר: רבא חשש אפילו במעדיף כיון שהוא נותנן על הריוח כמות השפודין פעמים שלא יעדיף עליהם ונמצא שאין כל הריוח מתמלא כמו שאמרו שא"א לצמצם, אלא אם היו נתונין שתי נותנן ערב. וזה נכון.
מה ספר דבר שאין בו רוח חיים: ק"ל אדרב' ספר אין מידי אחרינ' לא דכלל ופרט הוא כדאמרינן במסכ' סוטה שאין כותבין אותו אלא על הספר כדכתב וכתב בספר וכ"ת דשאני הכא דכתב הפר והא אמרי' בסמוך דאי כתב בספר שפיר אמרי' לכ"ע שבא לרבו' דבר שיש בו רוח חיי' והנכון דהכא כלל ופרט וכלל הוא דהא דכתב ונתן בידה חזר וכלל ולא סיים התלמוד הכלל ופרט וכלל ודכוותה בפ"ק דקידושין גבי מרצע:
ורבנן האי וכתב לה מאי עבדי ליה: פי' דכיון דכתב ספר כריתות ונתן בידה ממילא משמע דבעינן כתיבה כי א"א לתת בידה ספור דברים אם אינם כתובים וא"ת והא מבעי ליה לומר דבעי כתיבה לשמה י"ל תרי לה כתיבי וא"ת ולר' יוסי חד לה מאי עביד ליה דהא מההוא דדריש לכלל ופרט שפיר דרשי לה לשמה י"ל דדרשי ל' לה ולא לה ולחברתה כדאיתא בפ' המגרש וה"ה נמי לרבנן מיבעי ליה בכתיבה מתגרשת ולא בכסף פי' הא אזלא כרבא דלאביי סברא הוא שאין סניגור נעשה קטיגור ולאביי דרשינן התם בכתיבה מתגרשות ולא בחלוצה והכא לא דייקינן בה טובא ונקטינן שטתא דרבא והלכתא כוותיה. על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות ק"ל והא אם מת אביה יכולה ליכנס שם שאינו ביתו כדתנן קונם ביתך שאני נכנס מת או מכרו מותר ליכנס בו י"ל דהכ' לא דק תנא בלישנא אלא שאמ' כלישנא שלא תלך שם לעיל' וכגון שאמר לבית זה שהוא של אביך היום ובתוס' תירצו דלבית אביך לעולם אפי' לאחר מיתה משמע כדכתב בתמר שבי אלמנה בית אביך אע"פ שכבר מת אביה דאמרי' התם כי בתו של שם היתה ודבריהם אמת ויציב כשאומ' לה כן לאחר שמת אביה דומי' דהתם כי אין הכוונ' אלא לבית שהיה של אבי' כי היום אינו של אביה וכן כל כיוצא בזה וכדפריש' בדוכתא בס"ד:
איתמר פרוץ כעומד כו': הכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא הקשו בתוס' דמשמע דלכ"ע פרוץ מרובה על העומד כפרוץ דמי דבר תורה ואלו לקמן אמר בפי' שהזורק לפסי ביראו' חייב ואפי' בעושה כעין פסי ביראות ברשו' הרבי' ואמאי דהא התם פרוץ מרובה על העומד והתם אין שם צ"פ כדי שתאמר דצ"פ עושה אותו כסתום ותירצו דכיון שהעמיד אותן פסין רחבין בפאות ואמה לכאן ואמה לכאן הא חשיב כמחיצו' גמורו' מן התור' כענין שאמר אומר בצורתו או בתקרה כשפיה יורד וסותם דחשיב כמחיצה גמורה לעניין סוכה ואלו הכא מיירי בדבר העשוי פרצות כי העומד אינו חשוב מחיצה בפני עצמו והוא צריך לצירוף הצרוף הלכך התם בפסי ביראות הא איכא שם ד' מחיצות מן התורה כי אותם דיומדין חשובין מחיצה דבר תורה לעניין שבת דהא גמירי לה קשיא פי' אבל לא תיובתא דהיכי היה רב הונא בריה דרב יהושע טועה בדבר משנה אלא שהיה סובר דתנא דמתני' לא דק והכי קאמר שלא יעשה בענין שהוא חשיב כאלו היו יתרות על הבניין דהיינו מחצה על מחצה שהוא כפרצה יתירה מדאורייתא ואע"ג דשנויא דחיקא הוא הוה דחיק לה הכי כדי לבטל מאי דגמיר איהו דפרוץ כעומד אסור ואפי' כיון דפשט' דמתני' דייקא כדרב פפא לקמן משום האי דיקות' כדאיתא בשילהי שמעתא גרש"י ז"ל והא אפשר לצמצם ופירש הוא ז"ל כיון דאפשר לצמצם בידי אדם שיהא כאותם ממש היאך אפשר לך לומר דבנכנס ויוצא מדברת משנתינו דהא כאותן קתני ופרקינן במעדיף כלומר ודאי משנתינו ביוצא ונכנס מיירי וכאותן לאו דוקא:
רבא אמר אפילו כאותן ממש אם היו נתונין שתי נותנין ערב וכיון שהסכך הכשר מכסה מעט מן הסכך פסול הוה ליה סכך כשר רובא ומיבטיל סכך פסול במיעוטא והקשו בתוס' דמשום דפירשה בנכנס ויוצא מה ענין להקשות והא אפשר לצמצם ועוד דכי פרכי' והא אפשר לצמצם ובאותן קתני מתני' היאך לא חש לקושייתו לתרץ אותה אלא שחזר מדבריו הראשונים ואמר דמתני' ביוצא ונכנס הא כבר אמרה וכשהקשינו לו דכאותן קתני היה לו להשיב שום טעם או שיאמר כאותן לאו דוקא ועוד כיון דשינה לשונו עתה נאמר במעדיף מכלל דבשום חידוש בא הוא עתה:
ויש ליישב פרש"י ז"ל דכי אוקמה נכנס ויוצא קס"ד דהא דדייק מתני' בהאיי ואע"ג דקתני כאותן דהיינו משום דא"א להעמיד משנתינו כאותן דווקא ומשום דא"א לצמצם דאי לא היכי מפיק מתני' מפשטה ולהכי פריך והא קיימא לן דאפשר לצמצם וא"ת תהא משנתינו כפשוטה כאותן ממש ופריך דלאו משום דא"א לצמצם אוקימנא בהכי אלא שהמסכך העדיף זה במתכוין וכאותן לאו דוק' ועוד הקשו בתו' כי מה שפרש"י ז"ל בדברי רבא שהוא מדין ביטול זה אינו דכיון דכל דבר ודבר עומד וניכר בפני עצמו לא שייך ביה דין ביטול ואפי' היה הסכך הכשר רוב או תרי רובי כדמוכח בכל דוכתא וכדאמרי' במס' סוכה גבי הדל' עלי' את הגפן דאע"ג דהי' סכוך הרב' מהן אינה כשר' אלא בשחבטן ופרש"י ז"ל שם שהשפילן ועירבן זה בזה עד שאינו ניכר יפה הפסול בין הכשר והנכון כפי' ר"ת ור"ח ז"ל והא אי אפשר לצמצם כלומ' ואפילו יהא הריוח שבנתים כשיעור יוצא ונכנס מכל מקום אי אפשר לצמצם למלאת כל הריוח מסכך כשר ולא יכנס בו אלא כדי העומד ואכתי ה"ל סכך כשר כסכך פסול בשוה ופרקי' במעדיף כלומר דיוצא ונכנס לאו דוקא בצמצם אלא שמעדיפו מעט שיהא נכנס ויוצא בריוח כדי שיהא הסכך כשר שיכנס שם מרוב' על הפסול ורבא פירש אפי' בנכנס ויוצא דוקא הרי אפשר למלאות כל הריוח שאם היו נתונין שתי נותנין ערב וכל שיש כאן סכך כשר מרובה תו לא חיישינן למיעוט סכך פסול אע"פ שעומד בפני עצמו ואין בו דין ביטול דהא לכ"ע הכי אגמריה רחמנא למשה דסגי לן במחצה סכך כשר ובלבד שיהא מפוזר ומעורב הכשר עם הפסול בענין שלא יהו ג' טפחים במקום אחד מסכך כשר דהיינו דמכשרינן גבי גפן ודלעת כשחבטן כי כשיהיו עומדין למטה בסכך מפוזרין ומעורבין עם הכשר מעט כאן ומעט כאן בפחות מג' אז אין כאן סכך איסור ניכר ואפי' לא יתבטל הסוכה כשרה ויש שפיר' לפי שטה זו במעדיף כי לעולם האויר הוא ביוצא ונכנס ויהיה הסכך הכשר שיתן שם הרבה בענין שיעדיף מכל צד ויעלה על הפסול ואז יהא כל האויר מכוסה ורבא חשש שאם נותנו בנתים שמא לא יעדיף לכך אמר שיתננו בערב ואז על כרחו יצטרך שיהא מעדיף ויכסה כל הריוח ויהיה הסכך הכשר רוב וגם זה נכון וא"ת ומה שמועתינו שדברנו בפרוץ ועומד לעניין סכך כשר וסכך פסול שהכל עומד אלא שזה כשר וזה עומד י"ל שזה אינו דאם איתא דגמרי' דפרוץ כעומד פסול דרחמנא בעי במחיצות רובא בכשרו' דמה לי שיהא פסול מחיצות מטעם אויר אופסול סוכה מטעם סכך פסול הכל הוא ענין אחד למאי דגמרי במחיצות ותדע שאפילו לגבי שחיטה וגבי טומאת תנור היינו סבורין לומר כך דרחמנא אמר דמחצה על מחצ' כרוב ואם תאמר והא קיימא לן דמחצה אינו כרוב והכא קיימא לן דמחצה כרוב י"ל כך העלו בתלמוד חכמים ז"ל כי לגבי מחיצות ראוי להיות מחצה כרוב ולגבי שחיטה שתלוי בחיות הבהמה אין ראוי להיות מחצה כרוב וכן לעניין טומאה והיינו דלא אייתינן הכא ההיא דתנור דמייתי' התם דטומאה לאיסור דמיא ולא דמיא לענין מחיצות:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק א (עריכה)
כשם שביארנו שעושין אותו בבעל חיים כך עושין ממנו דופן לסוכה ופסים לביראות וכבר ביארנו שכותבין עליו גיטי נשים ובמקומו יתבאר שהאשה אינה מתגרשת אלא בשטר ושענין הגט צריך שיהא בו דבר הכורת בינו לבינה. אמ' לה על מנת שלא תשתי יין לעולם או שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה גט שהרי אין סוף לתנאי זה עד שתמות כל שלשים יום הרי זה גט (ותעמוד) כמו שיתבאר במקומו:
המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר שיירא שחנתה בבקעה שהיא כרמלית ואין שם מחיצה והקיפו את הבקעה מערב שבת בכלי בהמה כגון מרדעות ואוכפים והרי נשארו באותם המחיצות פרצות והוא החלל שבין אכף לאכף כשהוטלו זה על גב זה וכן שסופם שינטל משם ואעפ"כ מחיצות הן ומטלטלין בכולה אפי' היתה בת חמשת כורים ובלבד שיהיו אותם הגדרים גבוהים עשרה ושלא יהא הפרוץ מרובה מן העומד שלעומד כפרוץ מיהא אנו צריכים ולא לעומד מרובה וכל שעומד כפרוץ דינו כעומד מרובה לגמרי. ואחר כך מתנה בה גם כן שלא יהא שם פרצה יתרה מעשר שכל פרצה יתרה מעשר אף בעומד מרובה אסור לטלטל בה מפני שהיא כנפרצה במלואה וכן חצר שהכשרנו בפס ארבעה דוקא בעומד כפרוץ ופרצת עשר ודוקא שיהא עומד שבין פרצה לפרצה (עשרה) [ארבעה] טפחים אבל כל שהעומד פחות מארבעה במקום אחד אויר הפרצה מבטלו. ולמדת שכל שפרוץ מרובה אינה מחיצה אלא שאם הפרצות בפחות משלשה הרי הן כסתום וכן כל שאנו באים מכח פי תקרה יורד וסותם פרוץ כעומד מותר ובפרצת עשר אבל לא ביתר מעשר אלא אם כן יש לה צורת פתח או ימעט וכבר כתבנו שיש חולקים בזה בקצת דברים:
מקיפין שלשה חבלים זה למעלה מזה פי' שיירא זו שחנתה בבקעה (מתים מהם) [מותרים] להקיף בקעה גדולה במחיצה גרועה (במו) שיהו נועצים פסים לכל רוח ויקיפו שלשה חבלים אעפ"י שפרוץ מרובה על העומד הואיל ואין בין חבל לחבל אלא פחות משלשה אויר ומתורת לבוד והרי יש כאן לבוד בקרוב לתשעה טפחי' ושיעור רחב החבלים טפח ושלשה משהויין להשלים מחיצה עשרה ושיהא חבל התחתון בפחות משלשה סמוך לקרקע שאם לא כן הרי גדיים בוקעין בה. ולמדת במשנה זו שאעפ"י שמחיצה גמורה אינה אלא בשתי וערב זו כשרה אף בערב לבד והוא הדין בשל שתי לבד כגון הקפת קנים האמורה בסמוך. ולפי מה שיתבאר בגמרא אף ליחיד הותרה מחיצה זו אבל לא הותרה לו אלא בבית סאתים (עם) [ואם] הקיף יותר מבית סאתים אסור לטלטל בה אלא בארבע אמות ואם היו שנים רשאין להקיף בית ארבעת סאים אעפ"י שאין צריך להם כל כך שטלטול בית סאתים אף בלא צורך הותר אלא שלא הותר להם יותר אף בצריכים לו. ויש אומרים שאף בשנים דוקא סאתים בין שניהם כמו שיתבאר למטה:
ובשיירא ר"ל בשלשה שהם שיירא הותר להם להקיף כל צרכם אעפ"י שמגיע יתר מבית סאתים לכל אחד אבל אם לא היו צריכים להקיף מרובה אין מתירים להם ללא צורך אלא בית סאה יותר ר"ל בית שבע סאין ואם היקפה שמנה ללא צורך אסורין לטלטל אלא בארבע אמות ואחר שהורה מחיצת ערב בלא שתי הורה הכשר שתי בלא ערב והוא חוזר גם כן על השיירא וכגון שאין להם כלי בהמה והותרה להם מחיצת קנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחברו שלשה טפחים שתהא תורת לבוד עליו:
בשיירא דברו כלומ' שלא הקלו אלא בשיירה שהעמידוה על דין תורה אבל ליחיד (לו) [לא] דברי ר' יהודה. ודעתו שבשיירא התירו אפי' ביישוב. וחכמי' אומרי' לא דברו בשיירא אלא בהווה ואף ליחיד התירו כל צרכו. ופרשו בגמרא דוקא במדבר. ר' יוסי אומר כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה ואפי' בשיירא ואין הלכה כמותו בשיירא. וחכמי' אומרים אחד משני דברים או שתי או ערב. ושאלו בגמרא היינו תנא קמא. ותירץ יחיד ביישוב איכא (במיהי) [בינייהו]. דלתנא בתרא אף יחיד ביישוב מתירין לו מחיצה זו לעשותה בשדהו לכל צרכו ולתנא קמא אין מתירין ליחיד ביישוב אלא בית סאתים והלכה כתנא (קמא) [בתרא] שאין חולקין בין יישוב למדבר אלא בשיירא הקלו לכל צדדין אף ביישוב וליחיד החמירו שלא להקיף אלא בבית סאתים אף במדבר ומתירין לו בית סאתים אף ביישוב. ויש חולקי' בה בקצת דברים וזו עיקר. ולגדולי המחברים ראיתי שהכשירו מחיצת חבלים וקנים ולא הפליגו בין יחיד לשיירא ולא בין סאתים ליתר מהן. ושמא דבריהם במוקף לדירה גמורה (ומשנתנו במוקף לדירה גמורה) ומשנתנו במוקף לאויר שחוצה לה כגון לשמירה מדבר הבא מחוץ או לשביתת עראי להיתר טלטול ושלא בקירוי וכל שהתרנו במחיצות אלו דוקא בשובת בהם ולקצת גדולי הדור ראיתי כך אף בבית סאתים ביחיד ר"ל במחיצות כאלו אבל במחיצות גמורות מתירין ליחיד כל צרכן בשובת בהן ובלא שביתה במחיצות גמורות מתירין לו בית סאתים וברעועות בלא שביתה ולא כלום שכל שלא לשום דירה ובמחיצות רעועות ובלא שביתה אינו כלום וכל שהתרנו בשיירא לא סוף דבר שהקיפו הם אלא בשמצאוהו מוקף הואיל ושבתו שם וכן יראה בפרק גגות.
ואחר שביאר דין שיירא והגלגל לדין מחנה היוצא למלחמה ופרשו בתלמוד המערב שאין מחנה פחות מעשרה שנאמ' ויבאו עשרה נערי דוד וינוחו מאי וינוחו נעשה מחנה ואמר שבני מחנה ר"ל אף במלחמת הרשות פטורי' מארבעה דברים. מביאי' עצים מכל מקום אפי' בתלושים ויבשים ובכל עצים ואפי' התקינום הבעלים לעצמם ואלו תקנת יהושע הנזכרת בבבא קמא לא הותר אלא בקוצי' ובחרובי' ובלחים. ופטורין מרחיצת ידים בין לתפלה בין לאכילה ופרשוה קצת מפרשי' בסתם ידים אבל כל שיודע בהם שאינן נקיות חייבין שהרי פסולות הן לברכה. ויש מפרשי' שדי להם בקנוח ידיהם בעפר אעפ"י שאין המים רחוקים מהם מיל. ופרשו בגמרא [יז:] דוקא מים ראשונים אבל אחרונים חובה אף להם מפני מלח סדומית.
ומן הדמאי ר"ל אם מכר להם עם הארץ שאין מחמירין בהם יתר על אכסניים וכמו שאמרו [ברכות מז.] מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי. ופטורים מלערב פרשו בגמרא דוקא עירובי חצרות שכשהקיפו בקעה אחת מחיצה אעפ"י שנעשית הבקעה חצר שדיוריה חלוקין מטלטלין בכולה בלא עירוב אבל בעירובי התחומין הרי הן כשאר בני אדם אלא אם כן [הוצרכו] לגופה של מלחמה אם נתיראו מן האויבים:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו. ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
כשם שהכשרנו פרוץ כעומד במבוי ובחצר כך לענין סוכה בדפנותיה ולא עוד אלא בפרוץ מרובה על הדרך שכתבנו במקומו ומכל מקום בסכך הואיל ולצלתה מרובה מחמתה אנו צריכים צריך שיהא בה עומד מרובה על הפרוץ וכל שסכך בדבר כשר ודבר פסול זה בצד זה אעפ"י שאין במקום אחד מן הפסול רחב שלשה אם לא היה הכשר מרובה פסול שהפסול כפרוץ. מעתה לא אמרו במקרה סכתו בשפודין שאם יש ריוח ביניהן כשר אלא כשהריוח הנשאר ביניהן יש בו מקום (שהשפות) [שהשפוד] נכנס ויוצא בו בריוח שהוא יתר ממקום השפודים מעט ואעפ"י (שאי אפשר) [שאפשר] לצמצם ר"ל (שאי אפשר) [שאפשר] שיזדמן שיהו השפודים מונחים בדרך שאויר שביניהם כמותם לגמרי למלאות כל הריוח יכוין בו להעדיפו מעט על השפודים או שאם השפודים ערב נותן הסכך שתי ואם השפודים שתי נותן הסכך ערב עד שיתפשט על השפודין:
מאחר שפרוץ כעומד מותר שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה בגמלים באוכפות (במביטיף [בעביטין] והוא כר הגמל. בשליפין ר"ל במשואות. בקנים ובקולחות ר"ל קולחין של ירקות. מטלטלין בה ובלבד שלא יהא בין גמל לגמל יתר ממלא גמל והוא שיעור שיכנס בו גמל אחר בריוח שאין טפח נכנס בחלל טפח בריוח ומאחר שהגמל נכנס שם בריוח יותר ממלא גמל יש בו וכן כל כיוצא בזה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה