תוספות רי"ד על הש"ס/עירובין/פרק א

על ש"ס: תוספות רי"ד | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

מהדורא תניינא

דף ב עמוד א

מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבבנן תני תקנתא. פי' סוכה שמצותה מן התורה שייך למיתני בה התנא שאם לא עשאה כהלכתה פשולה אבל מבוי שכל מצותו אינה אלא מדרבנן לא שייך למיתני בה פסולה ומאי דאמרי' בפ' במה מדליקין נר חנוכה בשהניחה למעלה מעשרים אמה פסולת דברי אמוראי הם וכך שייך האמורא לומר פסולת על מצות התנא כמו התנא על מצות התורה. אבל לא הוה תני בנר חנוכה פסולה:

קדושת היכל לחוד וקדושת אולם לחוד. עיין מ"ש בפ"ק דכלים:

שלמים ששחטן קודם פתיחת שערי ההיכל פסולין. שנאמר ושחטו פתח אוהל מועד אבל עולת התמיד מנלן דבעיא פתיחת ההיכל דתנן בפ"ג דתמיד ולא הי' השוחט שוחט עד שהוא שומע את קול שער הגדול שנפתח:

דף ג עמוד ב

ר"ש אומר אינו כרם. פי' עבודת הכרם היא ד"א. ואם אינו חשוב כרם הו"ל גפנים יחידים ועבודת הגפן היא ששה טפחים כדתנן בכלאים וכמה היא עבודת הכרם ששה טפחים לכל רוח ר"ע. אומר שלשה:

דף ד עמוד ב

חצציצין דאורייתא נינהו ה"ג דכתיב ורחץ את כל בשרו שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים במים במי מקוה את כל בשרו מים שכל גופו עולה בהן. וכמה הן אמה על אמה ברום שלש. ושיערו חכמים מי מקוה ארבעים סאה:

כי איצטריך הלכה לשערו וכדרבה כו' פי' דמקרא לא ילפינן אלא בשרו וחתאי הלכה לשערו. ומקשה שערו נמי דאורייתא היא דתניא את כל בשרי את הטפל לבשרו וזהו היא שערו. ומתרץ כי איצטריך הלכה לתוכו ולמיעוטו למקפיד ולשאינו מקפיד. פי' אע"ג דלמדני דשערו דאורייתא איצטריך הלכתא לחלק בין רוב שיער למיעוט שיער. ובין מקפיד לשאינו מקפיד וכדרב יצחק דאמר רב יצחק דבר תורה כו' היא הלכה למשה מסיני וחכמים גזרו על רובו שאינו מקפיד ועל מיעוטו המקפיד:

דף ו עמוד א

מבוי עקום רב אמר תורתו כמפולש פיירש המורה שעשה צו"פ בעקמימותו ולשני ראשי' הפתוחין לרה"ר לחי וקורה ואי קשיא לא יהא אלא מבוי פשוט כולו ושני ראשיו מפולשין שרי לו בצו"פ מכאן ולחי או קורה מכאן ולמה צריך זה צו"פ בעקמימותו י"ל דמבוי פשוט מועיל צורת פתח שבראש זה לכל המבוי מפני שהוא מבוי אחד אבל זה נראה השני מבואות יהילכך צריך צוה"פ להיות בעקמימותו כדי שיתיר שני הצדדין:

אילמא ביותר מעשר בהא קאמר שמואל תורתו כסתום מכאן ומוכיח שפתרון השני של מורה עיקר שאם אתה אומר סתום ממש קאמר שמואל ואינו מצריך שום תיקון בעקמימותו מה לי עשר מה לי יותר מעשר כיון דכסתום ממש חשוב ליה אלא ודאי כמבוי סתום מג' צדדיו ופתוח לרה"ר דסגי ליה בלחי וה"נ עביד לחי בעקמימותו מש"ה מקשה ליה דאי ביותר מעשר מי סגי ליה למבוי סתום מגי' צדדי' לחי והא צו"פ בעי וה"ה נמי דהוה מצי מקשה ליה. נמי מרב נמי סגי ליה בצו"פ והא אמרון לעיל וה"נ בעינן למימר דלא מהניא צו"פ לרב ליותר מעשר אלא דרב לא אמר אלא תורתו למפולש וה"א דאם הוא יותר מעשר ימעט ויעשה צו"פ כדין מבוי מפולש מש"ה מקשה משמואל דקרי ליה מבוי סתום וסגי ליה בלחי:

אלא לאו בעשר ובהא קאמר רב תורתו כמפולש פי' העקמימות אינה אלא לצדו של מבוי ולא יהא אלא כאלו נפרצה כולה לרה"ר הרי פרצת עשר אינה פוסלת בצדי המבוי אלא פרצתו ארבעה ס"ל. וה"ה דאיכא לדיוקי נמי הכי לשמואל דאמאי מצריך להי לחי אטו פרצת מבוי בצדו לחי היא צריכה א"ו בארבעה ס"ל אלא האי דנקט רב משום דכל האי שיקלא וטריא אליבא דידיה הוא א"נ י"ל דשמואל כסתום ממש קאמר דלא מצריך ליה מידי בעקמימותו כפתרון הראשון של מורה והילכך לא קשיא לשמואל מידי אבל מיהו כשהעקמימות רחבה יותר מעשר א"א לדונה כסתומה כיון שהיא רחבה יותר משיעור רוחב הפתח מש"ה אקשי ליה אילימא ביותר מעשר בהא קאמר שמואל תורתו כסתום דא"א לומר על יותר מעשר דנפקי ליה מתורת פתח שיהא כסתום וזה נ"ל עיקר עיין במהדורא תליתאה:

דף ז עמוד א

ומסיים בה משמיה דרב יהודה אם הי' מבוי כולה לרחבה אינו צריך כלום מפני שלא נראה לי כל פתרונו של מורה בשיטה זו באתי לפרשה כפי מה שנ"ל השתא קס"ד דבנפרצה רחבה כנגדו קא מיירי דלא מיתסר מבוי משום פרצת רשה"ר דאי כרחבה סתומה מאי למימרא פשיטא דמבוי מיתר והשתא אתיא דלא כרב דרב אמר מבוי שנפרץ במילואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו חצר מותרת ומבוי אסור פי' חצר מותרת שלא נאסרה משום דנפרצת לרה"ר משום דאין הפרצה יותר מעשר ואל נפרצה נמי במילואה אלא נשארו גיפופין מכאן ומכאן הילכך אין פרצת רה"ר אוסרתה ואל הוצרך לשנות חצר מותרת דלא אסר ליה מבוי עלוי' דאפילו אם נפרצה חצר במלואו למבוי אין המבוי אסרתה מבוי שאין דיורין במבוי דדוקא שני חצרות שנפרצו זו לזו במילואן אוסרות זע"ז אבל מבוי לא אסר חצר הילכך לא איצטריך למימר חצר מותרת אלא משום פרצת רה"ר ומבוי אסור משום פרצת רה"ר דכיון דלדידיה הוה במילואו אוסרתו ואל כרב יהודא דאמר אין פרצת רשות הרבים שכנגדו אוסרת כיון שאינה דבוקה לו ועוד פליגי נמי בהא דרב סבר דוקא נפרצה חצר הנגדו אין פרצת החצר אוסרתו ואע"פ שאל עירבי ורב יהודא דוקא נקט רחבה דלית לי' דיורין הא חצר דאית לה דיורין אוסרת פרצתו את המבוי אע"פ שלא נפרצה כנכגדו לרה"ר משום הכי אמריד דהא דרב יהודא דשמואל היא ופליגי רב ושמואל בתרתי כדבעינן לפרושי טעמא לקמן

דף ז עמוד ב

והשתא דאמר ליה רב ששת לסלק כדברי רב דהיכא אמר רב ונפרצה חצר כנגדו דמשמע דוקא כשנפרצה חצר כנכגדו אסור המבוי אבל אם לא נפרצה חצר כנגדו משום פרצת החצר אוסרתו ואע"פ שלא נפרצה חצר כנגדו והאי וכאן לאו דוקא דרב אדרב נמי לא קשיא כאן כשעירבו וכאן כשלא עירבו פי' אפילו אי איתמר ההיא סיומא משמיה דרב לא קשיא הא דאמר רב ונפרצה חצר כנגדו דדייקי' מינה דפרצת חצר לא אסרה הוא כשעירבו והאי דאמר כולה לרחבה דדייקינן מינה דוקא רחבה אלב חצר אסורה ליה למבוי הוא כשלא עירבו וכשלא נפרצה רחבה כנגדו קאמר ולדיוקא דידה איצטריך דדוקא רחבה לא אסרה ליה למבוי משום דלית בה דיורין הא חצר דאית בה דיורין אוסרת ואל כדקס"ד מעיקרא דנפרצה רחבה כנגדו מיירי ופליגי בפרצת רה"ר:

דף ח עמוד א

ר' לא משנתינו היא זו חצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת וקטנה אסורה פירש לאו על פרצת מבוי דלא אסר לחצר קא מקשה ליה דפשיטא ודאי דמבוי לא אסר ליה לחצר ואפילו אי נפרצה כל החצר במלואה למבוי ממשום דמבוי לית ביה דיורין ואינו יכול לאסור החצר אלא על פרצת רה"ר קא משקה דקאמר רב דפרצת רה"ר דוקא המבוי אוסר משום דהוי במלואו אבל חצר דלא הוי במלואו אין פרצת רה"ר אוסרתה ועלה קאמר לא משנתינו היא זו דמה צורך לומר חצר מותרת יאמר מבוי אסור ואל יותר ואנא ידענא דחצר מותרת מפני שלא נפרצה במלואו דילפינן הא מילתא מחצר גדולה שנפרצה לקטנה שהקטנה דנפרצה במלואו דילפינן הא מילתא מחצר גדולה שנפרצה לקטנה שהקטנה דנפרצה במלואו אסורה אבל גדולה דלא נפרצה במלואה שריא והם ה"נ כשנפרצה לרה"ר ומהדר אי מהתם הוה אמר הנ"מ היכא דלא דרסי לה רבים כגון פרצת חצר קטנה הוא שאינה אוסרתה אבל היכא דדרסי לה רבים כגון הכא שנפרצה לרה"ר ובני רה"ר בוקעין בה ונכנסין למבוי ועוברין לרה"ר אחרת אימא לא יועילו לה הגיפופין שמכאן ומכאן ואע"פ שלא נפרצה במלואה תאסר קמ"ל רב דחצר מותרת עוד ממקשה הא נמי תנינא חצר שהרבים נכנסין בזהו ויוצאין בזו רשה"י לשבת ואכתי מאי לרב למימר חצר מותרת ומהדר אי מההיא ה"א הנ"מ זה שלא כנגד זה כגון הכא דמבוי מפולש כנגדו ונכנסין דרך המבוי ויוצאין לרה"ר דרך הפרצה אימא לא קמ"ל עוד מקשה ולרבא דאמר זה כנגד זה אסור ואוקי מילתי' דרב לעיל דמיירי בזה שלא כנגד זה מאי איצטריך רב למימר חצר מותרת והא מתני' היא ותרתי למה לי ומתרץ אי מהתם ה"א הנ"מ לזרוק אבל לטלטל לא קמ"ל כך נראה בעיני פתרון שיטה זו ופתרון המורה לא נראה לי כלל:

אמר רב חסדא הא לא כרב ולא כשמואל לרב דאמר תורתו כמפלש צורת פתח בעי ולשמואל דאמר תורתו כסתום לחי מעליא בעי והאי כיון דאתי זיקא ופרח לה ושריא ואל כלום היא. ואי נקט בה סיפא וחברה חברה כ"כ בספרי והמורה מפרש בדברי שמואל שני הפתרונים שעשה למעלה וקשיא לי היאך יש פנים לפתרון הראשון דמשמע מזו הגירסא שצריך לחי בעקמימותו והמחצלת אינה שוה כלל ונל דגירסת המורה לא הוה הכי אלא אי כשמואל לחי בעיט ולא מעליא ופי' לכל ראש וראש צריך לחי ומחצלת כשמו בעקמימותו בלא צורך ואפילו רב דמחמיר לא בעי בעקמימותו אלא צו"פ אבל מחצלת הסותמת כל העקמומית לא בעי ומקשה האי כיון דאתי זיקא כולי כלומר ומה מועלתת המחצלת שהרוח מפריחה ולאו שעה מחיצה ונמצא שלא עשו בעקמימותו כלום וקיי"ל כרב דאמר תורתו כמפולש ומתרץ דנקיט בי' סיכתא כו':

דף ח עמוד ב

אמר ליה רבא כמאן כשמואל דאמר תורתו כסתום והא האי מבוי עקום כו' ה"ג בכל הספרים והמורה אמר ה"ג למה לי צו"פ ועוד הא האי מבוי עקום כו' ונ"ל דאע"ג דצורת פתח קשיא לשמואל כיון דלא כתיב בספרים יש לומר דלא חשש להקשותו אלא היאך לא הי' אצריך שום דבר בעקמימותו ולא חשש על החומרא שעשה יותר משמואל עיין במהדורא תליתאה:

דף י עמוד א

וש"מ מתוך מבוי בארבע אמות אי קשיא והא אמרן לעיל משהו בכמה רב יוסף אמר בארבעה ואביי אמר בד"א ואסתייע אביי מאידך דרמב"ם דאמר לחי הבולט מדופנו של מבוי פחות מד"א נידון משום לחי כו' ודחה רב יוסף ואמר לאפוקי מתורת לחי עד דאיכא ד"א למיהוי מבוי בד' טפחים נמי הוי מבוי והכא היכי יליף מינה רב יוסף דמשך מבוי בד"א י"ל דהאי אמר מעיקרא ולבסוף הדר ביה ואמר דלאפוקי מתורת לחי הוא דבעי' ד"א אבל לעולם משך מבוי בד' טפחים א"נ י"ל דאפיק קמייתא:

דף י עמוד ב

פיסקא והרחב מעשר אמות מרחיק ב' אמות ועושה פס ג' אמות פי' ואותן ב' אמות שהן פתח קטן אינו צריך שום תיקון מידי דהוה אכל פתחים שבצדי המבוי שהן עד עשר שהן מותרין בלי שום תיקון ואע"פ שהן פרוצין לרה"ר ולא צריך תיקון אלא פתח ראשון של מבוי שהוא פרוץ במלואו א"נ אם יש לאותן הפרצות שבצדדי' מבואות קטנים כמו מבוי העשוי כנדל אז צריך כ"א תיקון משום דהוי במילואו:

תנן התם עור העסלא וחלל שלו מצטרפין לטפח ל"ג תנן התם אלא תניא דאינה משנה אלא ברייתא היא בתוספתא דכלים והא טפח לאו משום אהל המת הוא כדפירש המורה אלא טפח והא ראוי למושב הזב כדתנן בפ' כ"ז דכלים המקצע מכולן טפח על טפח טמא וכך פירשה גם רבינו יצחק בי"ר מלכי צדק בפכ"ב דכלים:

דף יא עמוד א

דלית להו שקפי פי' מזוזות מן הכתלים מצד זה ומצד זה שיהא הדלת שוקף עליהן הנקראים בלע"ז פרשטט"י והן במקום קנה מיכן וקנה מיכן:

דף יא עמוד ב

אמר מר מידי בצו"פ פי' כלומר אם צריכה צורת פתח היתר ציר כדאמר ר' ינאי ואמרו לי' לא אמר כלום שלעולם לא שמענו מפיו דבר זה:

דף יב עמוד א

פיסקא הכשר מבוי. ת"ר לשון ים שנכנס לחצר מאי דקשיא לי במהדורא קמא מאמת המים העוברת בחצר נ"ל לתרץ דהתם אמת המים חשיבא ועוברת משם לחוץ והילכך אע"ג דקיימא בחצר אין ממלאין ממנה בלי תיקון אבל לשון הים שהים שהוא כרמלית עומד בחוץ ונכנס הלשון בפנים בטל הוא לגבי חצר וממלאין ממנו בלי שום תיקין:

דף יג עמוד ב

ושונין דבריהן ודברי ב"ש פי' היו שונין הטענות והתשובות שהי' אומר להן ב"ש ומדקדקין בהן ומתוך שמדקדקין בראיותיהן ובראיות של ב"ש עומדין על בורי' של דבר ומכוונין אליבא דהילכתא אבל ב"ש לא הי' משגיחין בדברי ב"ה לדקדק בהן ומתוך כך לא עמדו על בורי' של דבר שלא הי' נראין להן אלא דבריהן:

דף יד עמוד א

פיסקא הקורה שאמרו וכן שתי קורות המתאימות כו' פי' אם אין ברוחב אחת מהן טפח לקבל אריח אבל בשתיהן יש טפח אם מקבלות אריח לרחבו כגון שאין ביניהן חלל טפח וחצי הן מצטרפות אבל אם יש ביניהן אויר יותר מטפח וחצי שאם תשכיב האריח שם לרחבו טפל אין מצטרפות ולא אמרינן הכא כל פחות מג' טפחים כלבוד דמי ורשב"ג פליג ואמר אע"ג דיש ביניהן יותר מטפח וחצי כשר עד ג"ט מפני שיכולין לקבל אריח לאורכו אבל אם יש ביניהן יותר מג"ט אין מצטרפות ואל אמרינן בהו לבוד בפחות מד' טפחים.

דף יד עמוד ב

פסקא עגולה רואין אותה כאלו היא מרובעת שיש להן שולים גרסי' ולא אע"פ דדוקא אם יש להן שולים הן טהורים משום דלישיב' עבודי ואל להטלטל במלואן אלב אם אין להם שולים להטלטל במלואן עבודי ומקבלי טומאה:

דף טו עמוד א

פיסקא ומטמא משום גולל פירש המורה אם עשאו גולל לקבר מטמא לעולם באוהל המת במת עצמו ואפילו ניטל משם ואינו נראה לי אלא כל זמן שעומד על המת מטמא באוהל אבל אם נסתלק משום טהור דתניא בספרי כל הבא אל האהל מה האהל בזמן שהמת בתוכו טמא לא בזמן שנתפנה אף הקבר בזמן שהמת בתוכו טמא לא בזמן שנתפנה וה"ק נמי הגולל והדופן אינן טמאין אלא כל זמן שהמת שם אבל אם נתפנו מעל המת הרי הן כשאר אבנים בעלמא והן טהורים:

דף יז עמוד ב

פיסקא ארבעה דברים איזהו מת מצוה כל שאין קוברין קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה קשיא לי דמהכא מוכח שכל מי שיש לו קרובין הכואבין עליו ומספידין אותו ובוכין עליו הוא דלא הוי מת מצוה הא אם אין לו קרובין שיספדוהו אע"פ שיש שם הרבה ב"א שיקברוהו מת מצוה הוי ורשאי הכהן לטמא לו וקשיא לי דבנזיר בפ' כהן ונזיר פליגי תנאי במתני' דחד אמר יטמא כהן ואל יטמא נזיר וחד אמר יטמא נזיר ואל יטמא כהן דמשמע שאפילו אין שם אלא אדם אחר שיקברנו אינו רשאי ליטמא לו ויש לפרש דהאי דתניא קורא ואחרים עונין אותו לאו על קרוביו קאמר דאפי' נכרי נמי אם יש שם שיקברוהו לא הוי מת מצוה אלא ה"פ אם הי' כהן יחידי שמצא מת מצוה בדרך אם הי' קרוב לעיר אל לכפר אחד שאם קורא לבני אדם שיבואו לקוברו עונין אותו ובאין אין זה מת מצוה ואינו רשאי ליטמא לו אבל אין מי שיענהו הרי הוא מת מצוה ומטמא לו והכי תניא בפ"ד דמסכת שמחות מצא מת מצוא מיטפל בו וקוברו איזהו מת מצוה כל שהוא צווח ואין בני העיר שומעין קולו אבל אם הי' צווח לבני העיר שומעין קולו אין זה מת מצוה:

לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד היא פי' דקס"ד דהאי אל יצא איש ממקומו עם חפצו בידו משמע: