עירובין ח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא בין שעירבו ובין שלא עירבו פליגי בעירבו במאי פליגי בשלא עירבו במאי פליגי בשלא עירבו פליגי בנראה מבחוץ ושוה מבפנים בעירבו קמיפלגי בדרב יוסף דאמר רב יוסף לא שנו אאלא שכלה לאמצע רחבה אבל כלה לצידי רחבה אסור אמר רבה הא דאמרת לאמצע רחבה מותר לא אמרן אלא בזה שלא כנגד זה אבל זה כנגד זה אסור אמר רב משרשיא הא דאמרת זה שלא כנגד זה מותר לא אמרן אלא גרחבה דרבים אבל רחבה דיחיד זימנין דמימלך עלה ובני לה בתים וה"ל כמבוי שכלה לה לצידי רחבה ואסור ומנא תימרא דשני לן בין רחבה דרבים לרחבה דיחיד דאמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק מעשה במבוי אחד שצידו אחד כלה לים וצידו אחד כלה לאשפה ובא מעשה לפני רבי ולא אמר בה לא היתר ולא איסור איסור לא אמר בה דהא קיימי מחיצות היתר לא אמר בה חיישינן שמא תינטל אשפה ויעלה הים שרטון ומי חיישינן שמא תינטל אשפה והתנן אשפה ברשות הרבים גבוה י' טפחים חלון שעל גבה זורקין לה בשבת אלמא שני דבין אשפה דרבים לאשפה דיחיד הכא נמי שני בין רחבה דרבים לרחבה דיחיד ורבנן מאי אמר רב יוסף בר אבדימי תנא וחכמים אוסרין אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים איכא דאמרי אמר רב יוסף בר אבדימי תנא הוחכמים מתירין אמר רב נחמן אין הלכה כדברי חכמים מרימר פסיק לה לסורא באוזלי אמר חיישינן שמא יעלה הים שרטון ההוא מבוי עקום דהוה בסורא כרוך בודיא אותיבו ביה בעקמומיתיה אמר רב חסדא הא לא כרב ולא כשמואל לרב דאמר תורתו כמפולש צורת הפתח בעי לשמואל דאמר תורתו כסתום הני מילי לחי מעליא אבל האי כיון דנשיב ביה זיקא ושדי ליה לא כלום הוא ואי נעיץ ביה סיכתא וחבריה חבריה:
גופא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו חצר מותרת ומבוי אסור אמר ליה רבה בר עולא לרב ביבי בר אביי רבי לא משנתנו היא זו חצר קטנה שנפרצה לגדולה גדולה מותרת וקטנה אסורה מפני שהיא כפתחה של גדולה אמר ליה אי מהתם הוה אמינא הני מילי היכא דלא קא דרסי בה רבים אבל היכא דקא דרסי בה רבים אימא אפילו חצר נמי והא נמי תנינא וחצר שהרבים נכנסין לה בזו ויוצאין לה בזו רה"ר לטומאה זורה"י לשבת אי מהתם הוה אמינא הני מילי זה שלא כנגד זה
רש"י
עריכה
ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבין עירבו ובין שלא עירבו פליגי - דאפילו בעירבו אסר רב וטעמא משום מפולש ודוקא נפרצה [חצר] כנגדו קאמר הא לאו הכי לא מיתסר מבוי משום בני חצר והא דרב יהודה דשמואל היא ושרי בעירבו כגון רחבה דלא בעיא עירוב ואע"ג דנפרצה רחבה כנגדו ואסר בלא עירבו גבי חצר אפילו לא נפרצה מדנקט רחבה ולא נקט חצר:
בעירבו - דאיסורא משום פירצה שכנגדו היא:
במאי פליגי - מאי טעמא דרב דחשיב ליה מפולש ומאי טעמא דשמואל דלא קרי ליה מפולש:
בשלא עירבו - כי לא נפרצה מאי טעמא דשמואל דאמר בני חצר אסרי ומאי טעמא דרב דאמר לא אסרי:
בנראה מבחוץ ושוה מבפנים - דפליגי ביה אמוראי לקמן בפירקין (ד' ט:) איכא למאן דאמר נדון כנראה משני צדדין ואיכא למאן דאמר אינו נידון והכא נמי הנך גיפופי דאית לחצר העודפים על רוחב פירצת המבוי נראין מבחוץ לאותן העומדים בחצר ולא מיחזי כותל פרוץ במלואו ויותר מעשר נמי לא הוי הלכך אע"ג דשוה מבפנים שהעומדין במבוי אין רואין אותו ונראה להם כותל פרוץ במלואו אפילו הכי לרב מהני הני גיפופי לשוויה פתחא לגבי מבוי כי היכי דמשוו ליה פתחא לגבי חצר והא דתנן קטנה אסורה מוקים ליה רב בנכנסין כותלי קטנה לגדולה דליכא נראה מבחוץ והויא פרוצה במלואה אבל הכא פיתחא הוא אף למבוי ולא אסרי בני חצר למבוי ואע"ג דשאר חצירות הפתוחות למבוי בפתח הגון ודאי אוסרות עליו זו הואיל ואינה רגילה בו שהרי סתום היה מתחלה אינה אוסרת עליו כדאמר בפרק מי שהוציאוהו (לקמן ד' מט.) שאינה רגילה בו מותר ושמואל סבר אין נידון משום שיור למבוי ופירצה היא ודיורי חצר אוסרין עליו אם לא עירבו:
ובשעירבו - דאיסורא משום פירצה שכנגדו הוא פליגי בדרב יוסף דאמר לא שנו דאין צריך כלום אלא שכלה מבוי לאמצע רחבה דכיון דרוחבה של רחבה עודף על המבוי לכל צד נראה שהמבוי לרחבה כלה ואינו מושך עד רה"ר שכנגדו ולא אתי למישרי מפולש ורב סבר אפילו הכי כיון דהעומד במבוי רואה לב' ראשי רשות הרבים ובקעי רבים מרשות הרבים זו לרשות הרבים זו דרך מבוי ורחבה אסור:
אבל כלה לצידי רחבה - שכותל אורך המבוי שוה לאחד מכותלי אורך הרחבה ונראה כמבוי ארוך ומושך עד רה"ר שכנגדו. מיחזי כמפולש ואסור:
אבל זה כנגד זה - פרצת חצר כנגד המבוי אסור והאי כנגדו דקאמר רב ואוקימנא טעמא דאיסור מבוי בשלא עירבו הא עירבו מותר האי כנגדו לאו דווקא אלא כל כותל שכנגדו קרי הכי ובצידי רחבה אפילו זה שלא כנגד זה אסור משום דכותל רחבה מאריך המבוי והוי כמבוי ארוך עד כותל רחבה שכנגדו ואסור מידי דהוה אמבוי עקום שיש יותר מעשר בעקמומיתו דלכולי עלמא אסור ואף על פי שאין פתחיו מכוונין הכא נמי משנכנס לרחבה הרי כל רוחב הרחבה הוי עקמומית גדולה ורחבה הרבה ודמי כמבוי המפולש דרך עקמומית:
ובני לה בתים - ברחבה ברוחב העודף על המבוי ומשוי כותלי אורכה לכותל אורך המבוי:
צידו אחד ים וצידו אחד אשפה - וראשו אחד סתום כשאר מבוי וראשו אחר לרשות הרבים מתוקן בלחי וקורה:
אשפה - גבוהה עשרה (ויש) שפתו גבוה עשרה:
ויעלה הים שרטון - של חול ואבנים אצל שפתו כי כן דרכו ומתקצר רוחב הים ונעשה קרקע כרוחב פרסה או יותר:
ומי חיישינן כו' - הש"ס הוא דמפרש מלתיה דמנא תימרא ואזיל:
זורקין לה בשבת - ולא חיישינן שמא תתמעט אשפה מעשרה ונמצא זורקין לרשות הרבים:
לאשפה דיחיד - וההיא אשפה דרבי אשפה דיחיד הואי:
ורבנן - שהיו בדורו של רבי מאי הוו אמרי ביה בההוא מבוי:
פסיק ליה לסורא באוזלי - הים היה סמוך לסורא מאחריה וראשי המבואות מפולשין לים והיה מרימר עושה רשתות ומכמורות לכל המבואות ולא רצה לסמוך על מחיצת הים:
אמר שמא יעלה הים שירטון - ומטלטלי נמי במבואות כדמעיקרא:
פסיק - מפסיק בינה לבין הים במחיצות אוזלי:
בודיא - מחצלת:
ואותיבו ביה בעקמומיתה - בני ראשו אחר עשו לחי לפתחן והמחצלת לעקמומיתו ובני ראשו אחר לא עשו לפתחן לחי:
הנ"מ לחי מעליא - כשיש לחיים משני ראשין וללשון מורי צריך עקמימותו לחי לבד מאותן שבשני ראשיו:
סיכתא - קביליי"א בלע"ז:
גופא א"ר ירמיה כו' - ואוקמה כשלא עירבו ואיסורא דמבוי משום דאסרי עליה בני החצר הוא:
לא משנתנו היא - היתר חצר תנינא ואיסור מבוי תנינא:
חצר קטנה שנפרצה - במלואה לגדולה גדולה מותרת ולא אסרי בני קטנה עילויה דלגבי גדולה פתח הוא דיש לה שיור מכאן ומכאן והוו כשתי חצירות ופתח אחד ביניהן דלא אסרן אהדדי ולקמן מוקי לה בשאין קטנה רחבה יותר מי' דאי יותר מעשר לא הוי פתח גבי גדולה:
וקטנה אסורה - דלדידה לאו פתח הוא אלא פירצה ונעשית רשותן של בני גדולה שהרי נתערבה עמהן:
א"ל - רב היתר חצר אשמעינן ואע"ג דנפרצה בכותל השני דדרסי רבים מרשות הרבים זו לרה"ר זו דרך חצר ומבוי דאי מהתם הוה אמינא משום דלא דרסי רבים דהא גדולה לא נפרצה בכותל השני:
רה"ר לטומאה - וספיקא טהור דהא ספק טומאה מסוטה גמרינן ובסוטה בכי האי חצר לאו מקום ייחוד וסתירה הוא:
תוספות
עריכה
זורקין לה בשבת. משמע שהאשפה רחוקה מן הכותל ודרך למעלה מעשרה זורקין לה דהוו מקום פטור ואית דגרס שופכין:
לאו משנתנו היא זו חצר קטנה וכו'. וא"ל דקמ"ל דנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי דמתני' איכא לאוקמה בנכנסין כותלי קטנה לגדולה דאם כן הוי ליה לרב לפרושי מתני' דלא איירי בנכנסין או הוי ליה למימר בהדיא נראה מבחוץ אינו נידון משום לחי:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק א (עריכה)
מד א ב ג מיי' פי"ז מהל' שבת הלכה י"ח, סמ"ג עשין מד"ס א, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ה סעיף ג':
מה ד ה מיי' פי"ז מהל' שבת הלכה ה', וסמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ג סעיף כ"ט:
מו ו מיי' פ"כ מהל' שאר אבות הטומאות הלכה ג':
מז ז מיי' פי"ז מהל' שבת הלכה י"ח, וסמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ד סעיף ד':
ראשונים נוספים
הכא נמי בשעירבו בני מבוי עם בני רחבה ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דרב בין עירבו ובין לא עירבו אוסר במאי פליגי ואמרינן בשלמא עירבו בנראה מבחוץ ושוה מבפנים. שמואל סבר הרי הוא לחי ומותר ורב סבר לא הוי לחי בשעירבו פליגי במבוי שכלה לאמצע לרחבה שמואל סבר לה כרב יוסף דאמר אפילו פלוש מבוי כנגד פילושיה של רוחבה כיון שהוא באמצע רוחבה שרי.
ורב יוסף כרבה דאמר אפילו באמצע רחבה זו כנגד זו אסור.
אמר רב משרשיא זה שלא כנגד זה באמצע רחבה לא אמרן שמותר אלא ברחבה דרבים אבל רחבה דיחיד אסור מ"ט זימנין דמימליך ומלי ליה האי אמצע רחבה בתי והוה ליה פילושא בצידי הרחבה ורחבה זו היא כמו שאמרנו שיש בה דיורין ואינה מוקפת כולה אלא יש לה פתח פתוח לרה"ר.
ומנא תימרא דשני בין רחבה דרבים לרחבה דיחיד. דאמר [רבין בר רב אדא אמר ר"י] מעשה במבוי דצדו אחד כלה לים וצדו אחד לאשפה ולא אמר בו ר' איסור דהא קיימא מחיצות.
היתר נמי לא אמר בו שמא תנטל אשפה מזה הצד ויעלה הים שרטון מן הצד האחר ונמצא מבוי מפולש לרה"ר משני צדדין. פי' שרטון כדכתיב ויגרשו מימיו רפש וטיט. פעמים שמגרש הים בזעפו על שפתו רפש וטיט ומתקבץ על שפתו ועולה כמין גבשושית וכשנס הים ישאר זה הטיט ומתייבש ונעשה קרקע מהלך לבני אדם לרה"ר ואקשינן ומי חיישינן שמא תינטל אשפה והתנן בסוף מסכת זו [דף צט ע"ב] אשפה ברה"ר גבוה י' טפחים חלון שע"ג וכו' הנה ר' לא אמר בו לא איסור ולא היתר רבנן מאי (ואמר ת"ק) [ואמרינן תנא] וחכמים אוסרין.
ואמר רב נחמן הלכה כחכמים.
מרימר פסיק לסורא באוזלי ולא חייש שמא יעלה הים שרטון.
ההוא מבוי עקום דהוה בסורא כרכו בודיא. פי' מחצלת אותיבו בשפתיה דמבוי. אמר רב חסדא הא דלא כרב דאמר תורתו כמפולש דאי כרב צורת הפתח בעי. ואי כשמואל דאמר כסתום לחי מעליא או קורה בעיא. ואי נקש ביה סיכא וחבריה בטינא לשמואל מיהא שפיר דמי משום דאינה מחיצה הניטלת ברוח. פי' ואם תקע בבודיא זו יתד וחיברו בטיט שפיר דמי. אמרו משמיה דרב מבוי שנפרץ במלואו. פי' נפרץ הכותל האמצעי כולו לחצר ונפרצה חצר כנגדו ברה"ר חצר מותרת ומבוי אסור.
מבוי אסור משום דהוא מפולש לרה"ר אבל חצר מותרת אפילו לטלטל בה.
ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא בין עירבו בין לא עירבו פליגי: דעל כרחך ודאי הכי הוה סלקא דעתין מעיקרא דאי לא דרב אדרב לא תקשי להו דנימא כאן שעירבו כאן שלא עירבו. ומכל מקום א"ת מעיקרא מנא להו, קס"ד מעיקרא דעל כרחך אית לן למימר הכי כיון דנקט רבי יהודה רחבה ולא נקט חצר כרב משמע דדוקא רחבה ומשום דלית בה דיורין הא חצר מבוי אסור משום דרגל החצר אוסרתו. ורב נמי מדנקט (נמי) [גבי] חצר ונפרצה חצר כנגדו משמע דכל עצמו של איסור ואפילו נפרץ לחצר אינו אלא משום מפולש לרה"ר ולא משום רגל החצר. והלכך נמצא דרב יהודה מיקל מצד אחד ומחמיר מצד אחר, מיקל לגבי נפרצה רחבה או חצר וכשעירבו דאינו נדון משום מפולש, ומחמיר בנפרץ במלואו לחצר בשלא עירבו, אלמא לרב יהודה הכל תלוי בעירוב דבעירבו שרי ובשלא עירבו אסור. ורב סבירא ליה איפכא דעירבו לא מעלה ולא מוריד דאפילו נפרץ לחצר אם לא נפרצה חצר כנגדו מבוי נמי שרי, אלמא אין הדבר תלוי בעירוב ואין הכל אלא משום דנפרצה חצר כנגדו ובין עירבו ובין לא עירבו, ונמצא במה שמיקל רב יהודה מחמיר רב ובמה שמחמיר רב יהודה מיקל רב.
בשלא עירבו במאי פליגי בנראה מבפנים ושוה מבחוץ: רב סבר נדון משום לחי, והלכך אפילו לא עירבו מבוי שרי כי לא נפרצה חצר כנגדו. ורב יהודה סבר אינו נדון משום לחי והלכך דוקא כלה לרחבה הא כלה לחצר אסור משום דרגל חצר במבוי.
בעירבו במאי פליגי בדרב יוסף דאמר רב יוסף לא שנו אלא שכלה לאמצע רחבה אבל כלה לצידי רחבה אסור: משום דנראה כאילו מבוי כלה לפרצת החצר כיון שהכותל נמשך והולך ביושר עד סוף החצר. רב יהודה סבירא ליה דבכל ענין שרי ואפילו כלה לצדי רחבה, דקס"ד מעיקרא דמדקאמר סתם שכלה לרחבה אינו צריך כלום משמע דבכל ענין שרי, דאי לא לימא בפירוש שכלה לאמצע רחבה ולא לימא סתם אינו צריך כלום כיון דבצידי רחבה אסור. ורב נמי אסור בכל ענין ואפילו כלה לאמצע חצר מדקאמר נמי סתם. אי נמי רב אית ליה דרב יוסף ממש ובצידי רחבה אסור אבל באמצע רחבה מותר וזהו (כדא' מעיקרא) [ודאי עיקר] דמדקאמר קמפלגי בדרב יוסף משמע דחד מינייהו קאי כרב יוסף ולפירוש קמא לא קאי חד מינייהו כרב יוסף. וא"ת ומנא להו דרב מודה באמצע רחבה דהא סתמא קאמר ובכל ענין משמע דאסר. וי"ל דסברא הוא דכיון דכלה באמצע רחבה אף ע"פ שנפרצה חצר כנגדו אין המבוי נראה כנפרץ לרה"ר אלא כנפרץ לחצר וחצר הוא שנפרץ לרה"ר ולא המבוי. ואי קשיא לך היאך אפשר לומר דקס"ד דרב יהודה לית ליה הא דרב יוסף, דהא רב יוסף איהו מרא דשמעתא דרב יהודה ואיהו הוא דאמרה משמיה ועלה קאמר לא שנו אלא שכלה לאמצע רחבה. וי"ל דהא רב יוסף לא אמרה מעיקרא דאיהו נמי מעיקרא הכין הוה סלקא דעתיה דרב יהודה בכל ענין שרי, אלא דבתר דשמעה להא דרב ששת דכולהו דרב נינהו ורב לא בכל צד אמרינהו אמר איהו נמי לא שנו אלא שכלה לאמצע רחבה. ואי נמי דשמע לה מיניה דרב ששת הכין לבסוף בהדיא.
וא"ת למאי דקס"ד דבשלא עירבו פליגי בנראה מבחוץ ושוה מבפנים דרב שרי משום דלדידיה נדון משום לחי, א"כ להציל נמי מידי מפולש נמי הכין. כבר כתבתי אני למעלה (ז, א ד"ה וקשיא) שאי אפשר לומר כן להצילו מידי מפולש כיון שאינו נראה כן לעומדים בפנים. ובתוספות תירצו דגיפופין שנידונין משום לחי מועילין להציל מידי חצר דחצר ככרמלית ולחי וקורה מצילין בכרמלית, אבל אינן מצילין במפולש לרה"ר וצורת פתח מיהא בעינן. ואין הלשון הזה מחוור בעיני, דמפולש נמי לבקעה צורת פתח נמי בעי, כדאמרינן לעיל (ז, א) בקעה מכאן ובקעה מכאן עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן. ושמא נאמר להעמיד עיקר תירוצם דנפרץ לחצר חשיב טפי אפילו מנפרץ לכרמלית, לפי שהחצר והמבוי דומין הן בתשמישן וקרובין הן להיות זה (בזה) [כזה] שעירוב מועיל לזה ולזה משא"כ לכרמלית, ושניהם רשות היחיד הן ומבוי וחצר כרשות אחד הן לר' שמעון, והלכך כשהוא מפולש לו בלחי או בקורה סגי, וכיון דס"ל דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי בהכין סגי ליה לאצולי מידי רגל החצר. ואח"כ מצאתי כענין הזה למקצת מרבותינו הצרפתים בתוס'. זה נ"ל שיטתו של רש"י ז"ל.
אבל ר"ח ז"ל פירש: דרחבה זו יש בה דיורין וקא סלקא דעתין דרב יהודה שרי בכל צד בין עירבו בין לא עירבו מדקאמר סתם אינו צריך כלום, ורב אסר בכל ענין מדקאמר נמי סתם מבוי אסור. ואסקה רב ששת דכולהו דרב נינהו ולא קשיא כאן בשעירבו כאן בשלא עירבו, הא דחצר בשלא עירבו וההיא דרחבה בעירבו. והשתא לדידיה עירבו דרחבה דוקא שהרי יש בה דיורין. ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבין בעירבו בין בשלא עירבו פליגי, דרחבה דוקא שיש בה דיורין כדקא פרישנא משום דסתמא קאמרינן, בשלא עירבו במאי פליגי בשוה מבפנים ונראה מבחוץ, רב סבר אינו נידון משום לחי ומבוי אסור אפילו לא נפרצה חצר כנגדו ורב יהודה סבר נידון משום לחי. ונפרץ במלואו דנקט רב דוקא, ונפרצה חצר כנגדו דנקט לאסור את המבוי אפילו היכא דעירבו. ובערבו במאי פליגי בדרב יוסף, דרב יהודה כרב יוסף דהא רב יוסף קאמר לה הכי משמיה דרב יהודה, ואפילו זה כנגד זה באמצע רחבה מותר. ורב לית ליה דרב יוסף אלא כרבה דאמר באמצע רחבה נמי בזה כנגד זה אסור. ולקמן נמי משמע דרבה נמי פליג אדרב יוסף מדאמרינן ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור תרתי למה לי. והיינו דקאמר רב נפרצה חצר כנגדו כלומר: כנגדו ממש. כך נראה לי שיטתו של ר"ח ז"ל. וקשה לפירושו קצת דהוה ליה למימר בהדיא בעירבו פליגי בדרב יוסף ורבה.
אמר רבה הא דאמרת לאמצע רחבה מותר לא אמרן אלא זה שלא כנגד זה: ומינה שמעינן דלרבה (אפילו) בצידי רחבה אפילו זה שלא כנגד זה אסור, דהוה ליה כמבוי עקום וצריך צורת פתח לרב ודלא כשמואל. ולענין פסק הלכה: הרב אלפסי ז"ל הביא הא דרב כצורתה, ופירש חצר מותרת אף ע"ג דבקעי ביה רבים כדתנן חצר שהרבים נכנסין בזו ויוצאין בזו רה"י לשבת ורה"ר לטומאה, ומבוי אסור משום דהוה ליה מבוי המפולש לרה"ר. וזו תימא דלמסקנא אפילו מבוי נמי שרי בשעירבו וכשכלה לאמצע רחבה וברחבה דרבים. והא דרב בשלא עירבו כלומר וכשכותלי מבוי נכנסין לחצר בנפרץ במלואו, ואי נמי בשעירבו ובשנפרץ לצידי החצר דמבוי נמי אינו אסור אלא בשכלה לצידי רחבה, א"נ באמצע רחבה וברחבה דיחיד משום דרב משרשיא, אבל בכלה באמצע רחבה דרבים אפילו מבוי שרי ואפילו זה כנגד זה כרב יוסף ודלא כרבה וכדמשמע לקמן דלא קיימא לן כרבה מדמתרץ רב ביבי בר אביי להדיא כרב יוסף והדר אמרינן ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור תרתי למה לי אלמא כרב יוסף סבירא ליה והוא שעירבו, ואי נמי בשלא עירבו ובשאין כותלי מבוי נכנסין לחצר כדקיימא לן נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי. ומיהו כלה לצידי רחבה אפילו זה שלא כנגד זה אסור דהוה ליה כמבוי עקום דתורתו כמפולש לרב וקיי"ל כוותיה וכן פסק הרב ר' אברהם ב"ר דוד זלה"ה.
הכי גרסינן בכל הספרים שלנו וכן פירש רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל פסק לה: לסורא באוזלי חיישינן שמא יעלה הים סרטון: וסוגיא דשמעתין ודאי הכי משמע. אבל ר"ח ז"ל גריס לא חיישינן שמא יעלה הים סרטון, ואיני יודע ליישב הא דמרימר לפי גירסתו. והרמב"ם ז"ל (פי"ז מהל' שבת ה"ה) כן פסק דלא חיישינן שמא יעלה הים סרטון, נראה שאף הוא גורס כגי' ר"ח ז"ל. ולדבריהם הא דאמרינן וחכמים אוסרין משום שמא תנטל אשפה היא אבל לסרטון לא חיישינן ואינו מתחוור.
ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא: פי' דהא דרב יהודא דשמוחל הא ופליג מאידך דרב דס"ד דרב אמר מבוי אסור היינו משום פרצה דאלו חצר גופה לא אסר אשתכח דרב אית ליה תרתי חדא לקולא וחדא לחומרא לחומרא דפרצה אוסרת ואפי' במקום שעירבו ולקולא דחצר אינו אוסרת אע"פ שלא עירבו דההיא דרב סתמא איתמר בין בעירבו בין שלא עירבו ואידך דרב יהודא ודאי פליג בחדא ומקיל בפרצה דהא פרצה אינו אוסרת ודווקא משום דרחבה יש בה דיורן אוסרת חצר משום דלא עירבו וזו קשה מאד לרש"י ז"ל דהא איהו פריש מעיקרא דרחבה דנקט לאו דוקא וה"ה לחצר שיש בה דיורין וי"ל דהתם קאמר מרן דאע"ג דיש בה דיורין דינה כרחבה והוא דהויא כעין רחבה כלומר דעירבו. עירבו אוסרת חצר עליהן וא"כ במאי פליגי ואמרי' ערבו פליגי בנראה מבחוץ ובערבו לעניין פרצה פליגי בדרב יוסף פר"י ז"ל דרב יהודא לית ליה דרב יוסף ואפי' בכלה בצדי רחבה מדנקט לה סתמא ורב אית ליה דרב יוסף דבצידי רחבה אסור דמחזי כולה דרך אחד עד המבוי ומיהו קשיא טובא היכי אמרינן דההיא דרב יהודא דלא כרב יוסף והלא רב יוסף הוא דאמר לה משמיה דרב יהודא וי"ל דמעיקרא כי מייתי לה והוא סבר דלאו דרב היא הוה ס"ד דליכא חלוק בין לאמצע רחבה לכלה מן הצד אבל לבתר דשמע מרב ששת דתרוייהו דרב שנהו הוצרך לחלק בענין זה ביניהם מסברא או אפשר דרב ששת אסבריה האי חילוק כדאסבריה דתרוייהו דרב נינהו אבל רש"י ז"ל פי' דה"ק קמאי פליגי בדרב יוסף דהיינו כשהיא כלה לאמצע רחבה דרב יוסף שרי פלוש אפי' כהא ורב אסר כהא והקשה ר"י ז"ל דהא לא הוי פלוגתא בדרב יוסף כי מה שחדש רב יוסף היינו סוף דבריו שאמר אבל כלה לצידי רחבה אסור לפי' הנכון כפי' ר"י ז"ל ומסתברא דרבא לא פליג אדרב יוסף אלא מפרש והא דאמרינן לקמן ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור כו' נקטיה לרבה משום דאיהו פירש ליה וכלה לצדי רחבה פרש"י ז"ל אפי' כלה מן הצד הא' של חצר בלבד כי מן הצד הב' אין כותל אידך המבוי כנגד כותל אורך החצר כגון זו 
הא דאמרינן מבוי שצדו א' ים וצדו אחד אשפה פירושה לפי שיטת רש"י ז"ל כיצד דינו היינו מב' צידי מבוי הארוכים כי במקום שני כותלי של אורך המבוי סמוך לראשו היו צדו א' ים וצדו אחד אשפה ולא היו לו מחיצות אחרות ובפנים אחריות היו שם בתים וחצרות הפתוחות למבוי והניחו את הקורה בראשו כדין מבוי והכשירוהו בכך אבל יש שפי' צדו אחד ים וצדו אחד אשפה כי ראשו א' יוצא לים וראשו הב' לאשפה ומשני צדדין היה סתום לגמרי והיה דנין אותו כאלו היא סתום מד' צדדיו והוא מותר לטלטל בכולו בלא שום תיקון ורבי לא אמר בו היתר שמא יעלה הים שרטון או תנטל אשפה ונמצא פרוץ במלואו לרשות הרבים הסמוך לאשפה או לים שהוא כרמלית ולישנא דצדו טפי משמע כפי' קמא:
מרימר פסיק ליה לסורא כאזלי אמר חיישינן שמא יעלה הים שרטון כן גרסת הספרים וגרש"י ז"ל. ופי' כי היו בסורא מבואות שהיו פתוחות לרחבה שעל שפת הנהר מקום שפורסין שם הרשתות והיו גבוהין מן הרחבה ההיא י' טפחים כשיעור מחיצה ואפ"ה היה נותן שם אותן רשתות למחיצה דחייש שמא יעלה הים שרטון ולא יהא בגובה אשפה עשרה טפחים ואתיא כחכמים אוסרים אבל יש גורסים פסיק לסורא כי אזלי לא חיישי' שמא יעלה הים שרטון ופי' בו כי במבואות הפתוחים לשפת הים כמו שאמרנו לא היה עושה שום מחיצה אלא שעושה מחיצה והפסקה בשפת כי אזלי שהיתה גובה עשרה שהיא מחיצה וקאמר דלא חיישי' שמא יעל' הים שרטון וקשה דא"כ איהו דעבד כמאן דהא אפילו לא אמר בה לא איסור ולא היתר י"ל דאיהו סבר דר' לא חייש אלא לשמא תנטל אשפה אבל לשמא יעלה הים שרטון לא וחיישי והגרסא הראשונה היא הנכונה הא דאמרי' בפרקי' ולרבא דאמר זה כנגד זה אסור מתני' זה שלא כנגד זה תרתי למה לי פרש"י ז"ל דלרבא דאמר זה כנגד זה אסור על כרחין מימרא דרב דאמר חצר מותרת זה שלא כנגד זה וכנגדו דנקט לאו דוקא פי' לפירושו דהא אוקימנא מימרא דרב דאמר מבוי אסו' בשלא עירבו ואיסורו משום דיורי חצר הא עירבו מותר ואינו נאסר מדין פרצ' וא"כ ע"כ מיירי אליבא דרבה כשהוא זה שלא כנגד זה דאי זה כנגד זה אפילו בעירבו אסור מדין פרצה וכיון דכן על כרחין כי קתני מבוי אסור וחצר מותר' כשזה שלא כנגד זה ואם כן היינו מתני' דקתני רה"י לשבת ותרתי למה לי פרש"י ז"ל ומתני' למה לי והקשו בתו' שאין אומ' לעולם תרתי למה לי אלא על שתי משניות ולא על מימרא דאמורא ומתני' ואפילו תימא דרב תנא הוא אין דרך לומר כן על משנה ובריית' לפי' פירשו תרתי דאמר רב חדא לאיסור מבוי וחדא להית' חצר למה לי דהא בחדא מיניהו לא אשמעי' מידי ואף לפירוש זה אין לשון תרתי נאמר בדקדוק דהוה ליה למימר דרב למה לי אלא שנתכוון התלמוד בקושי' דהיכי טרח לומר תרתי דיני דלא אשמעינן בחד מינייהו מידי:
מהדורא תנינא:
ר' לא משנתינו היא זו חצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת וקטנה אסורה פירש לאו על פרצת מבוי דלא אסר לחצר קא מקשה ליה דפשיטא ודאי דמבוי לא אסר ליה לחצר ואפילו אי נפרצה כל החצר במלואה למבוי ממשום דמבוי לית ביה דיורין ואינו יכול לאסור החצר אלא על פרצת רה"ר קא משקה דקאמר רב דפרצת רה"ר דוקא המבוי אוסר משום דהוי במלואו אבל חצר דלא הוי במלואו אין פרצת רה"ר אוסרתה ועלה קאמר לא משנתינו היא זו דמה צורך לומר חצר מותרת יאמר מבוי אסור ואל יותר ואנא ידענא דחצר מותרת מפני שלא נפרצה במלואו דילפינן הא מילתא מחצר גדולה שנפרצה לקטנה שהקטנה דנפרצה במלואו דילפינן הא מילתא מחצר גדולה שנפרצה לקטנה שהקטנה דנפרצה במלואו אסורה אבל גדולה דלא נפרצה במלואה שריא והם ה"נ כשנפרצה לרה"ר ומהדר אי מהתם הוה אמר הנ"מ היכא דלא דרסי לה רבים כגון פרצת חצר קטנה הוא שאינה אוסרתה אבל היכא דדרסי לה רבים כגון הכא שנפרצה לרה"ר ובני רה"ר בוקעין בה ונכנסין למבוי ועוברין לרה"ר אחרת אימא לא יועילו לה הגיפופין שמכאן ומכאן ואע"פ שלא נפרצה במלואה תאסר קמ"ל רב דחצר מותרת עוד ממקשה הא נמי תנינא חצר שהרבים נכנסין בזהו ויוצאין בזו רשה"י לשבת ואכתי מאי לרב למימר חצר מותרת ומהדר אי מההיא ה"א הנ"מ זה שלא כנגד זה כגון הכא דמבוי מפולש כנגדו ונכנסין דרך המבוי ויוצאין לרה"ר דרך הפרצה אימא לא קמ"ל עוד מקשה ולרבא דאמר זה כנגד זה אסור ואוקי מילתי' דרב לעיל דמיירי בזה שלא כנגד זה מאי איצטריך רב למימר חצר מותרת והא מתני' היא ותרתי למה לי ומתרץ אי מהתם ה"א הנ"מ לזרוק אבל לטלטל לא קמ"ל כך נראה בעיני פתרון שיטה זו ופתרון המורה לא נראה לי כלל:
אמר רב חסדא הא לא כרב ולא כשמואל לרב דאמר תורתו כמפלש צורת פתח בעי ולשמואל דאמר תורתו כסתום לחי מעליא בעי והאי כיון דאתי זיקא ופרח לה ושריא ואל כלום היא. ואי נקט בה סיפא וחברה חברה כ"כ בספרי והמורה מפרש בדברי שמואל שני הפתרונים שעשה למעלה וקשיא לי היאך יש פנים לפתרון הראשון דמשמע מזו הגירסא שצריך לחי בעקמימותו והמחצלת אינה שוה כלל ונל דגירסת המורה לא הוה הכי אלא אי כשמואל לחי בעיט ולא מעליא ופי' לכל ראש וראש צריך לחי ומחצלת כשמו בעקמימותו בלא צורך ואפילו רב דמחמיר לא בעי בעקמימותו אלא צו"פ אבל מחצלת הסותמת כל העקמומית לא בעי ומקשה האי כיון דאתי זיקא כולי כלומר ומה מועלתת המחצלת שהרוח מפריחה ולאו שעה מחיצה ונמצא שלא עשו בעקמימותו כלום וקיי"ל כרב דאמר תורתו כמפולש ומתרץ דנקיט בי' סיכתא כו':
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק א (עריכה)
ולענין ביאור הסוגיא מה ששאלו ולמאי דסליק אדעתין מעקרא דבין עירבו בין לא עירבו פליגי כך פירושו כלומר שלפי מה שתרצנו אין מחלקת בין שתי השמועות ושניהם לדבר אחד נתכונו שאין פירצת [חצר] אוסרת כלום אלא שהאיסור מצד רגל בני החצר וצריך עירבו ואין הענין תלוי אלא בעירבו ובלא עירבו ונמצא כשצרפת מה שהיינו (כדבורים) [סבורים] תחילה [שמצד] הפירצה נחלקו ואפי' בעירבו עם מה שאתה אומר עכשיו שאף במקום שאין שם פרצה או שאין פרצה אוסרת נחלקו ומצד שלא עירבו למדתי מדבריך (שדבר) [שבדבר] זה אפשר לחלוק בו בשני ענינים אם בשאין שם פירצה ומצד שלא עירבו אם בשיש שם פירצה ומצד הפירצה ומאחר שכן כל שאני סבור כרב ושמואל שנחלקים בה אף אני אומר הואיל ובסתם נחלקו שבכל מה שאפשר להם לחלוק בה נחלקו ורב אוסר בנפרצה משום פירצה ובלא נפרצה מצד דריסת החצר ובלא עירבו ושמואל מתיר בשתיהן אם נפרצה לומר שאין הפרצה אוסרת ואם לא נפרצה אעפ"י שלא עירבו מצד שאין דריסת החצר אוסרת. ומעתה הרי אני צריך לידע טעם מחלקותם. בעירבו במאי פליגי ובשלא עירבו במאי פליגי. ותירץ בשלא עירבו כלומר כשמחלקתם מצד שלא עירבו ר"ל שאין הרחבה או החצר נפרצת לרשות הרבים פליגי בנראה מבחוץ ושוה מבפנים שגידודי הרחבה העודפים על רחב פרצת המבוי נראין מבחוץ ר"ל לאותם העומדים בחצר ואינו דומה להם ככותל פרוץ במלואו אלא שהוא שוה מבפנים ר"ל שהעומדים מבפנים במבוי אין רואין אותן ונראה להם הכותל פרוץ במלואו שלדעת רב היינו אומרים שאינו לחי ופרצה היא ואינו (נחון) [נידון] בפתח מבוי ואעפ"י שעירבו בני מבוי לעצמם דיורי חצר אוסרין עליו אלא אם כן עירבו בני חצר עם בני מבוי אבל חצר מותרת שאין דיורי מבוי אוסרין בחצר ולשמואל דינם כלחי ובלבד שלא יהו רחבים ארבע אמות שיצאו להם מתורת מבוי והרי פירצה זו פתח למבוי ואין דיורי חצר אוסרין למבוי אעפ"י ששאר חצרות הפתוחות למבוי אוסרות למבוי דוקא בפתח ראוי אבל זה הואיל ואין רגילה בו שהרי סתום היה מתחלה אינה אוסרת עליו ואין צריך עירוב ממנה למבוי הואיל ובני המבוי עירבו לעצמם ובזו מיהא הלכה כשמואל שהרי אף רב מודה שאלו נשאר המבוי בהכשרו אין צריך עירוב אלא זולת בנראה מבחוץ שאינו לחי וכבר פסקנו למטה בהדיא שנראה מבחוץ הוי לחי ואין צריך לעירבו אלא בנכנסים כותלי המבוי לחצר אלא שיש חולקים לומר שאף בזו צריך עירבו שדירת החצר אוסרת אף בשאין רגילה ואין דבריהם נראין לפי סוגיא זו ובעירבו שנמצא המחלקת תלוי מצד הפלוש ובנפרצה הרחבה לרשות הרבים שלדעת רב נקרא פלוש וצריך הכשר אעפ"י שעירבו ולדעת שמואל לא נקרא פלוש ועירוב מועיל בו כשהיה לא שיהא רב עושהו מצד הפירצה כמפולש אלא שכלה באמצע רחבה אבל כלה בצדי רחבה אסור כלומר זה שאמרו בכלה לרחבה שאינו צריך כלום בשכלה לאמצע רחבה על הדרך שציירנו ומותר המבוי אחר שהרחבה מותרת שמאחר שכותלי הרחבה עודפין על המבוי משני הצדדין נראה לכל שהוא כלה לרחבה ויכיר הרואה שאינו נמשך עד רשות הרבים שכנגדו ולא יבואו להתי' מבוי מפלש דעלמא אבל כלה לצדי רחבה אסור ואעפ"י שעירבו כגון זה {ציור} שהרי הוא נראה כמבוי ארוך ומשוך עד רשות הרבים ונראה כמפולש שמואל אית ליה דרב יוסף והרי לאמצע הרחבה מיהא מותר ורב לית ליה דרב יוסף אלא אף לאמצע רחבה אסור הואיל ומכל מקום העומד במבוי רואה רשות הרבים משני צדדיו ובוקעים רבים מזו לזו אסור אף בעירבו מפני שיש לגזור אטו מפלש בעלמא. ויש מפרשי' בענין אחר כמו שיתבאר בסוף הסוגיא ובזו הלכה כרב יוסף ר"ל שאם כלה לצדי רחבה אסור הא לאמצע רחבה מותר על הדרך שביארנו אם בערבו לדעת גדולי המפרשי' ואם אף בלא עירבו לדעת גדולי הרבנים.
ומכל מקום נולדה בו אחר כן מחלקת אחרת שלדעת רב יוסף זה שהתרנו באמצע רחבה אפי' היו הפרצות זו כנגד זו מותר ובצדי רחבה מיהא אסור אפי' זה שלא כנגד זה ולדעת רבה אף באמצע רחבה אסור אלא אם כן זה שלא כנגד זה ואעפ"י שלא ראינוה לרב יוסף בהדיא עד שנראו דברי רבה כבאים לפרש את דברי רב יוסף אינו כן שהרי למטה אמר עליה רב ביבי בר אביי אי מהתם הוה אמינא זה שלא כנגד זה אבל זה כנגד זה לא קמ"ל כלומר שאף זה כנגד זה מותר ואחר כך הקשה ולרבה דאמ' זה כנגד זה אסור מאי אלמא דעתו של רב יוסף כנגד דבריו של רבה הוא והלכה כרב יוסף הואיל ורב ביבי סובר כמהו שהרי נעשה רבה אחד אצל שנים ואם מפני מחלקת רבה ורב יוסף שהלכה כרבה כבר כתבנו במקומו שלא נאמר אלא בשמועות של בבא בתרא. ונמצא כל שכלה באמצע רחבה שהתרנו דוקא ברחבה של רבים שאין עשוין לימלך לבנותה אבל של יחיד הדבר מצוי שימלך לבנותה בתים והרי היא כמבוי שכלה לצדי רחבה ואסור בלא הכשר כמפלש וכן מבוי שצדו אחד כלה לאשפה של יחיד אעפ"י שאשפה גבוהה עשרה הרי הוא כמפלש מאותו צד שמא תנטל האשפה ובאשפה של רבים מותר שרשות היחיד היא והוא שאמרו אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה חלון שעל גבה זורקי' ממנה לאשפה שהרי הכל רשות היחיד ואין חוששין שמא תנטל אשפה ואם צדו אחד כלה לים אעפ"י ששפתו גבוהה עשרה הרי הוא כמפולש מאותו צד שהדבר מצוי להיות הים מעלה שרטון ר"ל חול ואבנים ונעשה קרקע. וזה שאמרו (מרימר) [מרימר] פסיק ליה באזלי ר"ל שמפסיק בינו ובין הים ברשתות של פשתן לסתימה:
ולענין פסק למדת שכל מבוי הכלה לאמצע רחבה או שנפרץ במלואו לאמצע חצר אעפ"י שנפרצה חצר או רחבה לרשות הרבים ואפי' כנגד פרצת המבוי מותר בין מבוי בין חצר אם הרחבה או החצר של רבים ואם של יחיד מבוי אסור ואם כלה לצדי רחבה או חצר ונפרצה חצר לרשות הרבים מבוי אסור אפי' לא נפרצה חצר כנגדו וחצר מותרת אפי' נכנסי' בה בפתח זה ויוצאין בפתח אחר. וגדולי המחברים פסקו שהים אין חוששין לו לשרטון. והילכך [אם כלה] צדו אחד לים וצדו אחד לאשפה של רבים אינו צריך כלום וכן פסקו כרבה לפסול זה כנגד זה אף באמצע רחבה ואין כאן היתר בחצר או רחבה הפרוצים לרשות הרבים אלא באמצע רחבה ושהפרצה שלא כנגד זו. ונמצאו שלשה דינין במבוי. הראשון מפלש לרשות הרבים משני צדדיו. והשני מפולש מצד אחד לרשות הרבים וצדו אחד לכרמלית וזה צריך צורת פתח ואף לחנניה דיו בכך. והשלישי כלה לרחבה ואינו צריך כלום מצד הרחבה אלא לחי מצד האחר באמצע רחבה הא בצדי רחבה צריך מיהא לחי שכל שאמרו בכלה לרחבה או לחצר שאין מתירין בו מכל מקום דיו בהכשר לחי לצד החצר. היה מבוי זה פתוח לרחבה או חצר שיש לה ד' מחיצות ואין הרחבה או החצר נפרצים לרשות הרבים אין צריך כלום מצד הרחבה או מצד החצר ואפי' נפרץ במלואו לחצר הואיל והחצר רחבה יתר מן המבוי שגיפופי החצר עולין למבוי הואיל ונראין מבחוץ ואם אין לחצר גיפופין אלא שרחב החצר כרחב המבוי ונפרץ במלואו שנראה הכל כמבוי אחד אם עירבו בני החצר עם [בני] המבוי מותר ואם לאו אסור. ולקצת גדולי הדור ראיתי שכתבו בזו שזה שאמרנו אסור דוקא כל זמן שעירבו בתים זה עם זה או נשתתפו בני מבוי במבוי שחוששין שמא יוציאו לשם כלי הבתים אבל אם לא עירבו ולא נשתתפו מותר שאין זה אוסר על זה שרשות אחת לטלטל מזו לזו כר' שמעון שאמר גגות חצרות וקרפיפות רשות הרבים לכלים ששבתו בתוכן והוא הדין מבוי עם חצר:
חצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת לטלטל בכלה מפני שהיא כפתחה של גדולה אעפ"י (שדורחין) [שדורסין] בה רבים וכמו שאמרו חצר שהרבים נכנסי' בה בזו ויוצאין בזו רשות היחיד לשבת שאין בקיעת רבים מבטלת מחיצות של רשות היחיד כמו שיתבאר. ורשות הרבים לטומאה. והקטנה אסורה:
כל שהכשרו בלחי צריך שיהא הלחי יכול לעמוד וכן הדין בכל מחיצה הא כל שהרוח באה ועוקרתו לשעתו אינה מחיצה ואם חברה עד שתעמוד בפני הרוח הרי זה כשר:
לענין פירוש מה שכתבנו למעלה בשעירבו קמפלגי בדרב יוסף ופרשנוה לענין אמצע רחבה והוא מה שהעמיד בו רב יוסף דברי ר' יהודה ולא בצדי רחבה שהוא מה שאמ' רב יוסף מצד עצמו יש שפרשוה בדרך אחרת להעמיד מחלוקתם בדברי ר' יוסף ר"ל צדי רחבה אסור אף המבוי מפני שהרחבה אסורה שאין פרצתא חשובה פתח. שמואל לית ליה דרב יוסף אלא אף בצדי רחבה מותר המבוי אם עירבו ורב אית ליה שהרחבה אסורה לדעתו ואין עירוב מועיל בה וקשה לפירוש זה שהרי למה שהיינו סבורים מתחלה רב יהודה ושמואל בחדא מחתא נינהו וכמו שאמ' הא דרב יהודה דשמואל היא והיאך נאמר ששמואל שהוא כרב יהודה עצמו לא סבירא ליה כרב יוסף לענין זה והלא רב יוסף כל עצמו לא בא אלא לבאר דברי רב יהודה אלא ודאי באמצע רחבה נחלקו ושמואל כרב יהודה. ומכל מקום קשה לי אף לדעת זה שהרי אמצע רחבה הן הן דברי רב יהודה לפי מה שפירשנו עכשו בדבריו והיה לו לומר בדרב יהודה קמפלגי שמואל אית ליה דרב יהודה וכו' אלא שראיתי לגדולי המפרשי' בדרך זה לא (שאנו) [שנו] אלא שכלה באמצע רחבה וכמו שפרשנו אבל לצד רחבה הכל אסור ר"ל המבוי והרחבה שהרי פתוח לרשות הרבים משני צדדיו והרחבה שהיא פרוצה למבוי המפלש וכן שהרחבה כמבוי עקום וצריך צורת פתח לפתח הרחבה ואין עירוב מועיל בזולת הצורת פתח כלל וכן שהוא כצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר אבל לאמצע רחבה מותר לשמואל ורב יהודה אף בשהפלושין זה כנגד זה ואף אם לא עירב עם בני הרחבה שהרי הלחיים נראין מבחוץ וזה שהם מכשירין אף בזה כנגד זה ראיה לדבר הואיל ופוסלים מן הצד ואם זה שלא כנגד זה מן הצד מאי טעמא אחר שאין המבוי נפרץ לרשות הרבים ושכותל מגין לפלושו אלא שלא כנגד זה אף בצדי רחבה מותר אם עירבו ועוד שמאחר שרבה חולק להפריש בין זה כנגד זה לזה שלא כנגד זה למדנו על רב יוסף שאינו מפריש ביניהן אלא לדעת רב יהודה לאמצע וזה כנגד זה מותר אף בלא עירבו בני מבוי עם בני רחבה שלחי הנראה מבחוץ לחי הוא ולרב אסור שאינו לחי הילכך רחבה מותרת מצד מחיצותיה ומבוי אסור אף בעירבו מצד פלושו ולמדת מדבריהם שאף בערבו הם מעמידים דברי מחלוקתם בנראה מבחוץ ומה שהיה קשה לי לפרש על שלא אמרו בדרב יהודה קמפלגי מפני שרבה מפרש דברי רב יהודה בדרך אחרת לומר שאין רב יהודה מתיר אף באמצע אלא בזה שלא כנגד זה דהואיל וניחא תשמישתיה בקעי בה רבים ומבטלי' מחיצתא. ופסק הדברים לדעתם שבאמצע רחבה של רבים בזה שלא כנגד זה אף בלא עירבו הכל מותר שהנראה מבחוץ לחי ולצדי רחבה בזו שלא כנגד זו מותר בעירבו ובלא עירבו מבוי אסור ורחבה מותרת מבוי אסור מפני שנפרץ במלואו ואינו רשות אחת עם הרחבה ושאין לו לחיים לא מבפנים ולא מבחוץ ורחבה מותרת שהרי יש לה ארבע מחיצות ואי משום פרצתה הרי זה שלא כנגד זה הוא ואעפ"י שבמבוי עקום אמרו תורתו כמפלש אעפ"י שפרצתו זה שלא כנגד זה טעם הדבר מפני שאין שם ארבע מחיצות והואיל ודופן שלישית נפרצת אף בעשר לבד הואיל ובקעי בה רבים הם מבטלים את המחיצות אבל חצר שיש לה ארבע מחיצות הואיל וזה שלא כנגד זה ולא ניחא תשמישתייהו לא בטלי מחיצאתא ובאמצע רחבה בזה כנגד זה כתבו הם בשם גדולי הפוסקי' שרחבה מותרת אף בבקעי בה רבים ומבוי אסור מפני שהוא מפולש עד שמתמיהים עליהם מדבריהם שהרי סוברים להיות רב ורב יהודה חלוקים זה עם זה ופוסקים כרב והרי לפי המסקנא אינם חולקים אלא רב יהודה בעירבו ורב בלא עירבו ומאחר שאף רב מודה בעירבו ששניהם מותרים למדנו שכשאסר במבוי בלא עירבו לא מצד פלושו שאם כן מה הועיל בעירוב וכי ככר עושהו רשות היחיד אלא מפני שבני חצר אוסרין על בני המבוי ובעירבו הוכשרו והואיל וסבירא לן כרב יוסף אפי' זה כנגד זה באמצע רחבה מותרין חצר ומבוי בין עירבו בין לא עירבו. זהו יסוד גדולי המפרשי' לענין ביאור ולענין פסק והן הן הדברים:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה