עירובין ג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן א"ל רב פפא לרבא תניא דמסייע לך מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה יותר מפתחו של היכל ימעט והיכל גופו חללו עשרים איתיביה רב שימי בר רב אשי לרב פפא כיצד היה עושה מניח קורה משפת עשרים ולמטה אימא ולמעלה והא למטה קתני הא קמ"ל דלמטה כלמעלה מה למעלה חללה עשרים אף למטה חללה עשרה:
אמר אביי משמיה דרב נחמן אמת סוכה ואמת מבוי באמה בת חמשה אמת כלאים באמה בת ששה אמת מבוי באמה בת חמשה למאי הלכתא לגובהו ולפירצת מבוי והא איכא משך מבוי בארבע אמות דלקולא כמאן דאמר בארבעה טפחים ואיבעית אימא בארבע אמות ורוב אמות קאמר אמת סוכה באמה בת חמשה למאי הלכתא לגובהה ולדופן עקומה והא איכא משך סוכה בארבע אמות דלקולא דתניא רבי אומר אומר אני כל סוכה שאין בה ד' אמות על ד' אמות פסולה כרבנן דאמרי אפי' אינה מחזקת אלא ראשו ורובו ושולחנו ואיבעית אימא לעולם רבי היא ורוב אמות קאמר אמת כלאים באמה בת ששה למאי הילכתא לקרחת הכרם ולמחול הכרם דתנן קרחת הכרם ב"ש אומרים עשרים וארבע אמות וב"ה אומרים שש עשרה אמות ומחול הכרם בית שמאי אומרים שש עשרה אמות ובית הלל אומרים שתים עשרה אמות איזו היא קרחת הכרם אכרם שחרב אמצעיתו אין שם שש עשרה אמות לא יביא זרע לשם היו שם שש עשרה אמה נותן לו כדי עבודתו וזורע את המותר ואיזהו מחול הכרם בבין כרם לגדר אין שם שתים עשרה אמה לא יביא זרע לשם היו שם שתים עשרה אמה נותן לו כדי עבודתו וזורע את השאר והא איכא רצופים בארבע אמות דלקולא דתנן כרם הנטוע על פחות מארבע אמות רבי שמעון אומר אינו כרם וחכמים אומרים כרם גורואין את האמצעיים כאילו אינם כרבנן דאמרי הוי כרם ואיבעי' אימא לעולם ר' שמעון ורוב אמות קאמר ורבא משמיה דר"נ אמר דכל אמות באמה בת ששה אלא הללו שוחקות והללו עצבות מיתיבי כל אמות שאמרו חכמים באמה בת ששה ובלבד
רש"י
עריכה
חלל סוכה תנן - עשרים אמות שהוזכרו בין במבוי בין בסוכה אחללה קיימי:
משפת כ' ולמטה - משמע שיהא עובי הקורה בתוך כ':
הא קמ"ל - דשיעור שנתנו חכמים למטה מי' טפחים אחלל קאי כשיעור שאמרו בכ' למעלה והכי קאמר מתני' מניח את הקורה משפת כ' ולמעלה וכן למטה אם בא לעשותו נמוך מניחה משפת עשרה טפחים ולמעלה דבפחות מעשרה לא הוי מבוי:
אמת מבוי ואמת סוכה - אמות שהוזכרו במבוי ובסוכה באמות קטנות שיערו ואמות שהוזכרו בכלאים באמות גדולות שיערו ולקמן מפרש הי נינהו ור"נ מדקאמר הכא קטנות והכא גדולות ש"מ הכא חומרא והכא חומרא דאי לא לחומרא היכי מצי אמר הני גדולות והני קטנות הא לא תנן בהו שיעורא:
למאי הלכתא - משערים אלו שבמבוי בקטנות דתיהוי חומרא:
לגובהו - הנך כ' שהוזכרו ליפסל בגובהו מכי איכא כ' אמות קטנות פסלי אי מגבה לה טפי:
ולפירצת מבוי - דקיימא לן בהאי פירקא פרצת מבוי ביו"ד אמות פסיל ליה וקאמר רב נחמן דבעשר אמות קטנות מיפסיל:
והא איכא - אמות שהוזכרו במשך מבוי ד' אמות ואם ארכו פחות מד' אמות פסיל ליה אביי לקמן בפירקין (ד' ה.) דאמר לקמן היה פחות מיו"ד טפחים ובא להשלימו עד כמה חוקק בו במשכו רב יוסף אמר ד' טפחים אביי אמר ד' אמות דמשך מבוי בעינן ד' אמות ובהני אמות אתיא מילתיה דרב נחמן לקולא דמכשר ליה בד' אמות קטנות:
כמ"ד - משך מבוי בד' טפחים סבירא ליה לרב נחמן ולא הוזכרו אמות בשיעור משכו ופלוגתא דאביי ורב יוסף היא:
רוב אמות - הנזכרות במבוי קאמר רב נחמן דליהוי קטנות ולא אכל אמות מבוי קאמר:
לגובהה - שהוזכרו כ' אמות לפוסלה:
ולדופן עקומה - דתנן (סוכה דף יז.) בית שנפחת וסיכך על גבי הפחת בסכך כשר ותקרת העלייה נותרת סביב ומפסקת בין סכך כשר לדפנות אם יש בין סכך כשר לדופן ד' אמות פסולה ולא אמרינן דופן עקומה פחות מד' אמות כשירה דאמרינן חזינן ליה להאי סכך פסול כאילו הוא מן הדפנות שנעקמו למעלן ובאו עד סכך כשר והרי אין כאן הפסק וקא אתא רב נחמן למימר דבאמות קטנות משערינן ליה ומיפסלא בעשרים טפחים והיינו חומרא:
והאיכא ארבע אמות - הנזכרות במשך סוכה דאי מכשרת ליה בקטנות איכא קולא ורב נחמן כייל ואמר כל אמות סוכה בקטנות ואי אמר רב נחמן כרבי הוי קולא:
ואיבעית אימא - רב נחמן לעולם כרבי והאי דאמר רב נחמן אמות סוכה בקטנות לאו באמות דמשך סוכה אלא בשאר אמות קאמר:
לקרחת הכרם ולמחול הכרם - דכי משערת ליה בגדולות חומרא היא:
קרחת הכרם בית שמאי אומרים עשרים וארבע אמות - אם קרחתה עשרים וארבע אמות מותר לזרוע שם ואם פחות מכ"'ד אמות אסור לזרוע שם ולקמן מפרש מאי קרחת ומאי מחול:
שחרב באמצעיתו - שהרי יש שם גפנים סביב הקרחה י"ו אמה על י"ו אמה וכן אם הלכה הקרחה על פני כל רוחב הכרם שאין שם גפנים אלא מב' צידי הקרחה בעינן י"ו רוחב הקרחה:
ואם לאו לא יביא זרע לשם - אפילו באמה האמצעית דד' אמות שבצד הכרם מזה וד' אמות שבצד זה אצל הכרם הוו עבודת הכרם דתנן (כלאים פ"ו מ"א) כמה עבודת הכרם (מלא) ד' אמות כמלא בקר וכלים שהיו בוצרים אותה בשוורים ובעגלות ובעת החרישה חורשים אותה בשוורים הלכך ככרם דמו ואם נשארו ח' אמות בינתים לבד אותן ד' לכל צד דכי שדית פלגא להכא ופלגא להכא איכא ד' אמות מקום חשוב לכל חד לא בטלי לגבי כרם ומותר לזורען ובציר מח' אמות שדי פלגא להכא ופלגא להכא ליכא ד' אמות מקום חשוב ובטיל לגבי כרם ולבית שמאי לא חשיב שדה בפחות מח' אמות הלכך כ"ד אמות בעינן ד' לעבודת הכרם מכאן וכנגדן מכאן פשו י"ו שדי שמנה להכא ושמנה להכא. איכא שדה ולא בטלי אי נמי סבירא להו לבית שמאי עבודת הכרם ח' אמות:
מחול הכרם בין כרם לגדר - דהיינו סביב כמו מחולות:
יש שם י"ב אמות - לבית הלל נותן ד' אמות לעבודת הכרם וזורע השאר:
אין שם י"ב אמה לא יביא זרע לשם - דד' אמות דלהדי כרם עבודת הכרם וד' אמות דלהדי כותל כיון דלא מיזדרעי משום דוושא דכותל אפקורי מפקר להו אמצעיות אי איכא ד' אמות חשיב ואי לא בטיל לגבי כרם והכא לא בעינן י"ו אמה שאין האיסור אלא מצד אחד והכי מפרש לה בפרק כל גגות (לקמן ד' צג.) וקא אמר רב נחמן דבאמות גדולות משערינן ולחומרא ולא משתריא בקטנות:
והא איכא רצופין - גפנים רצופין שסמוכה שורה לשורה יותר ממה שנתנו חכמים שיעור שאם אין בין שורה לשורה ד' אמות אינו כרם הואיל ואין לו כל צרכו להילוך עגלה ומותר לזרוע בכולן לר' שמעון ובהנך אמות אתיא מילתיה דרב נחמן לקולא דאי איכא ד' אמות קטנות אמרינן אינו כרם עד דאיכא גדולות:
על פחות מד' אמות - שאין בין שורה לשורה ד' אמות אינו כרם ומותר לזרוע לשם:
ורואין את האמצעיים - הנטועין בתוך ריוח הראוי להיות בין שורה לשורה:
כרבנן - סבירא ליה לרב נחמן:
דאמרי כרם - הלכך לא הוזכרו אמות בכלאים לענין רצופים:
הללו שוחקות - אמות כלאים מודדין בטפחים גדולים ושל סוכה ומבוי עצבות מצומצמות לחומרא:
תוספות
עריכה
חלל סוכה תנן. והא דאמר בסוכה (ד' ד.) והוצין יורדין לתוך כ' לאו דווקא ואגב דנקט למעלה מכ' נקט נמי בתוך כ' כלומר בתוך הכשר כ':
תניא דמסייע לך. אע"ג דהיכל באמת בת ששה הכא ארבא קאי דאית ליה לקמן דשל מבוי נמי באמת בת ששה ואע"ג דהן עצבות שמא של היכל נמי עצבות היו א"נ אפילו לאביי לסימנא בעלמא נקט לענין אמות אבל מ"מ מייתי כמו שהיכל חללו עשרים באמות דידיה הכי נמי מבוי באמות דידיה:
כמאן דאמר בארבעה. פי' ומשהו יותר דאין פתח פחות מד' ואי לא הוי משהו יותר א"כ לא הוי ארכו יותר על רחבו ואינו ניתר בלחי וקורה כדאמרינן לקמן (ד' ה.) ואע"ג דאביי גופיה אית ליה לקמן (שם) דמשך מבוי בד' אמות הכא אליבא דרב נחמן קאמר וליה לא סבירא ליה:
והא איכא רצופין דלקולא כו' כרבנן דאמרי כרם הוי. וא"ת הא איכא הא דתנן במסכת כלאים (פ"ד מ"ד) גדר שנפרצה עד י' אמות הרי הוא כפתח יותר מכאן כנגד הפרצה אסור וי"ל דרוב אמות קאמר:
כרבנן דאמרי כרם הוי. אף על גב דרבנן מודים דלא הוי כרם היכא דכי נאמר רואין את האמצעים כאילו אינם לא ישארו שתים נגד שתים ואחת יוצאה זנב אביי לא איירי אלא באמות שהוזכרו בפירוש ולא באמות דמשתמע מכלל דבריהן:
כל אמות שאמרו חכמים באמת בת ששה. לא איירי בהנך דכתיבי כגון אמה יסוד ואמה סובב:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק א (עריכה)
ט א מיי' פ"ז מהל' כלאים הלכה י"א, סמג לאוין רפ, טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ו סעיף מ"ב:
י ב מיי' פ"ז מהל' כלאים הלכה י"ב, וטור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ו סעיף מ"ג:
יא ג מיי' פ"ז מהל' כלאים הלכה ג', וטור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ו סעיף ל"ג:
יב ד מיי' פ"ח מהל' כלאים הלכה י"ב, ומיי' פי"ז מהל' שבת הלכה ל"ו, סמג לאוין רפ ועשין דרבנן א, טור ושו"ע או"ח סי' שמ"ט סעיף א', וטור ושו"ע או"ח סי' שצ"ו סעיף א', וטור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ו סעיף ס"ח:
ראשונים נוספים
מאי הוי עלה רבה בר עולא אמר זה וזה פסול. רבא אמר זה וזה כשר.
חלל סוכה וחלל מבוי תנן. תניא כרבא מבוי שהוא גבוהה מכ' אמה יותר מפתחו של היכל ימעט והא היכל חלליה עשרין הוא. ומותבינן עליה מהא דתניא כיצד ממעטו מניח קורה משפת כ' ולמטה ודחינן אימא מניח הקורה למעלה מכ' ואקשינן והא למטה קתני בהדיא ומשני קמ"ל דלמטה כלמעלה ומה למעלה למעלה מכ' אמות דנשאר חלל יתר מכ' אמה כך למטה למטה מעשרה טפחים שלא נשאר חלל שם י' טפחים פסולה.
אמר אביי משמיה דרב נחמן אמת סוכה ואמת מבוי בת ה' טפחים. אמת כלאים בת ו' אמת מבוי למאי הלכתא לגובהה כ' אמה ולפירצת המבוי שהיא עד עשר אמות דגבהה דמבוי באמה בת ה' טפחים כ' אמה. הן ק' טפחים ואם הן ק' [טפחים] פסולה. ואילו היתה אמה בת ו' אינה פסולה עד ק"כ טפחים הנה לחומרא. וכן בפירצה כדבעינן למימר לקמן אם נשתייר בו פס ארבעה מתיר פרצה עד עשר. פי' אם הפירצה עד נ' טפחים שהן י' אמות (פסולה) מתירה ואם היא יתר מזה אפילו טפח (אמר) [אחד] פסלוה (מתירה) [מחתירה] הנה גם זה לחומרא.
ואקשינן והא [איכא] משכא פי' משכא רוחב כדבעינן למימר לקמן. משך החקיקה במבוי שהוא פחות מי' טפחים גובהו וחקק בו והשלימו לי' טפחים רוחב זה שחקק בכמה. אביי אמר בד' אמות הוה הכשר כל המבוי בחקיקת כ' טפחים ואילו היה באמה בת ו' טפחים אינו כשר עד שיהיו בחקיקתו כ"ד טפחים שהן ד' אמות בת ו' טפחים וכיון שהכשרת במבוי בכ' טפחים נמצא זה קולא ופרכינן רב נחמן דאמר כרב יוסף דסבר משך חקיקתו בד' טפחים ואין שם מדת אמה איבעית אימא לעולם כאביי ומאי אמות רוב אמות של מבוי באמה בת ו' טפחים אמה כלאים למאי הלכתא לקרחת הכרם ולמחול הכרם דתנן בכלאים בתחלת פרק רביעי בכרם שחרב באמצעיתו צריך להיות המקום החרב שאין בו גפנים י"ו אמה באמה בת ו' טפחים שהן צ"ו טפחים אם הוא פחות מזה השיעור אסור לזרוע באותו המקום שחרב.
שאע"ג שאין בו גפנים מכלל הכרם הוא חשוב ולא תזרע כרמך כלאים קרינא ביה.
והא איכא משך מבוי בארבע אמות דלקולא כמאן דאמר בארבעה טפחים: ואף על גב דאביי גופיה הוא דאמר לקמן (ה, א) משך מבוי בארבע אמות, הא דהכא משמיה דרב נחמן קאמר ליה וליה לא סבירא ליה.
מחול הכרם בין הכרם לגדר אם אין שם שתים עשרה אמה לא יביא זרע לשם: והא דאמרינן בפרק כל גגות (להלן צג, א) היכא דליכא מחיצות מרחיק ארבע אמות וזורע ולא אמרינן שיבטל לגבי הכרם. י"ל דהתם בשיש בו שמונה אמות לבית שמאי וארבע לבית הלל מלבד הארבע אמות של עבודת הכרם.
כרבנן דאמרי הוי כרם: וא"ת אפילו לרבנן הא (ליכא) [איכא] שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב דלקולא, דלכשתמצא לומר רואין את האמצעיים כאלו אינן [הרי] הוא לנו כגפן יחידית. יש לומר דהיינו דקא משני בלישנא אחרינא רוב אמות קאמר.
ורבא אמר רב נחמן אחד זה ואחד זה באמה בת ששה טפחים אלא שהללו שוחקות והללו עצבות: מסתברא לי דלרב נחמן כל אמות ממש קאמר, דלאביי שמחלק ביניהן כל כך שזו בת חמשה [וזו בת ששה] זו לחומרא וזו לחומרא, אי אפשר להשוות כל המדות דהויא לה חומרא דאתיא במקצת דיניהן לקולא, ולפיכך הוצרך לומר רוב אמות קאמר. אבל לרבא שכל האמות שוות וכולן בנות ששה ואין ביניהן אלא בין שוחק לעצב, לא חלקו בכל מין ומין בין מקצתו לרובו אלא השוו מדותיהן לגמרי והלכו בהן אחר הרוב. והיינו דלא הקשו על דברי רבא כל אותן קושיות שהקשו על דברי אביי, כנ"ל. אבל הר"ז נראה שהוא סובר דלרבא נמי משנינן כדלעיל.
חלל סוכה תנן (או) חלל מבוי תנן. ואפילו היתה כל הקורה וכל הסכך משפת עשרים ולמעלה כשר ואינו נפסל אלא כשיש תחתיו חלל יותר מעשרים, ובודאי דסוגיין כולה רהטא כמ"ד קורה משום היכירא או משום מחיצה דאלו כפתחו של היכל כסברא דרב פשיטא דלא מפסיל דהא היכל בחללו היו עשרים אמה, והא דאמרינן תניא דמסייע לך וכו' הכי פירושו דאע"ג דסבירא לן דהיכל סימנא בעלמא מ"מ לגבי הא שוים הם וסימן יש בו ג"כ שיהא מנין זה שתופס בחלל לבדו כי התם ואפילו נאמר שאין האמות שוות כדכתיבנא לעיל.
הא קמ"ל דלמטה כלמעלה. פי' ומתניתא ה"ק מניח את הקורה משפת עשרים אם ירצה ובלבד שיזהר שלא יגביהנה יותר, וכן למטה יניחנה עכ"פ משפת עשר ולמעלה וכדפרש"י ז"ל.
כמאן דאמר בארבעה טפחים. וא"ת והא סבירא ליה לאביי (ה' א') דמשך מבוי בד' אמות, י"ל דהכא משמא דרב נחמן רביה קאמר ליה ולדידיה מתרצינן, וד' טפחים דאמרינן פי' טפחים שוחקות דאי מצומצמות הו"ל רחבו של מבוי כארכו דהא אין פתח בפחות מד' טפחים וקי"ל דאין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהא ארכו יותר על רחבו.
אמות סוכה באמה בת חמשה טפחים למאי הלכתא לגובהה ולדופן עקומה. פירוש דכיון שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה בת חמשה טפחים פסולה, וכשיש מן הגג לכותל סכך פסול בד' אמות באמה בת ה' פסולה ולא אמרינן דופן עקומה.
והא איכא משך סוכה בד' אמות אליבא דרבי דהוי לקולא. פירוש דקס"ד דרב נחמן לכו"ע קאמר.
דתניא רבי אומר וכו'. ולרבי כיון שיש בה ארבע אמות על ארבע אמות באמה בת ה' טפחים מכשירין לה.
ופרקינן דרב נחמן אליבא דרבנן קאמר לה. דלא משערי לה לסוכה בהכי ומכשרי לה בשמחזקת כדי ראשו ורובו ושולחנו דהיינו ז' טפחים על ז' טפחים.
לקרחת הכרם. [פי' שחרב הכרם] באמצעיתו ונעשה קרח ויש גפנים סביב הקרחה ודכו"ע אסור לזרוע בנתים עד שיהא הקרחה כשיעור שיוכל לתת לכל צד סמוך לגפנים כדי עבודת הכרם דהיינו ד' אמות ושיהא בו עוד בנתים כשיעור שתי שדות דניתן שיעור שדה להאי גיסא ושיעור שדה להאי גיסא דאי לא בטיל הכא והכא, ושיעור שדה לב"ה ד' אמות ולהכי סגי להו בי"ו אמה על י"ו אמה קרחה ד' אמות מכאן וד' אמות מכאן לעבודת הכרם וח' אמות באמצע לשיעור שתי שדות, אבל ב"ש סברי דשיעור שדה ח' אמות ולהכי בעו כ"ד אמות י"ו לשתי שדות וד' אמות מכאן וד' אמות מכאן לעבודת הכרם.
ומחול הכרם היינו כרם שחרב סביביו מכל צד בין הכרם לגדר ולהכי קרי ליה מחול שהוא סביב סביב ודכו"ע בעינן שיניח סמוך לגדר ד' אמות וד' אמות סמוך לגפנים להרחיק כדי עבודת הכרם, ושיהא שיעור שדה עוד בין ד' אמות לד' אמות לב"ש ח' אמות ולב"ה ד' אמות, וזה שמניחין ד' אמות סמוך לגדר משום דאין דרך לזרוע בד' אמות סמוך לגדר דדרסי התם ולא חשיב שדה התם.
ומיהו כל האי שיעורא בקרחת הכרם ומחול הכרם לפי שהוא בא לזרוע עכשיו במקום שהיה כרם וגפנים ולפיכך חמור יותר וצריך הרחקה יתירה, דאילו בעושה כרם לכתחלה הא קיימא לן בנוטע כרמו שש עשרה אמה על שש עשרה דלכו"ע בהפוך שער משום מראית העין מותר לזרוע כל מה שבתוכו בלא הרחקה כלל דלא חשיב כרם, ולר' שמעון אפילו בח' אמות כדאיתא בבבא בתרא (פ"ג א') שלא חל עליו תורת כרם כלל, ואפילו במחול הכרם לא אמרו זה השיעור אלא בשיש שם גדר, אבל אין שם גדר (בין) [דיו] שירחיק מן הגפנים ארבע אמות לעבודת הכרם וזורע את השאר ואפילו לא נשאר (כן) [בו] שיעור שדה וכדאיתא פרק כל גגות (צ"ג א'), אלא א"כ הגפנים מתפשטים יותר מד' אמות שהוא צריך להתרחק בענין שלא יהא [שם] (שלם) (ב)ערבוביא דגפנים על הזרעים, וכל היכא שעשה גדר סמוך לגפנים ואפילו של קנים יכול לסמוך לגדר מבחוץ וזורע ואין צריך להרחיק אלא כדי עבודת גפן יחידית דהיינו שיעור ששה טפחים לרבנן ושלשה טפחים לר' עקיבא והלכתא כר' עקיבא, והא דאמרינן התם שנותן לגפן יחידית ששה טפחים כדי עבודת הגפן לרבנן, היה אומר מורי הרב נ"ר דלאו גפן יחידית דוקא דהא ודאי אפי' היו גפנים הרבה בשורה אחת כל שאין כאן צורת כרם שנים מכאן ושנים מכאן ואחת יוצאה זנב אין לו שום עבודה כלל ולא צריך הרחקה כל היכא דליכא למיחש משום הרכבה, והאי דאמרינן עבודת הגפן לפי שכל גפן וגפן צריכה שיעור זה לעבודת עצמה וצריך להרחיק מכל אחת ואחת כשיעור זה ואפי' יש גדר בנתים דליכא ערבוביא ולאפוקי ממאי שנותן עבודת הכרם לכל הכרם כשאין שם גדר, ואמות אלו קרחות הכרם ומחול הכרם אומר רב נחמן שמשערין אותה באמת בת ששה טפחים להחמיר.
והא איכא רצופין בד' אמות דלקולא. פי' לר' שמעון אם אנו משערין באמה בת ששה טפחים יהיה לקולא דכל שאין בין גפן לגפן ד' אמות גדולות אלו יהא חשוב גפנים רצופים ולא הוי כרם ומותר לזרוע שם בנתים כדתנן כרם הנטוע וכו'.
ופרקינן כרבנן דאמרי כרם הוי. וק"ל דמ"מ אפי' רבנן מודו שאם הגפנים מועטים בענין שאילו רואין את האמצעיים כאלו אינם דלא הוי כרם כל שאין בין זו לזו ד' אמות, ואם אנו משערין באמות גדולות בת ששה טפחים אכתי הוי לקולא אפילו לרבנן, תירצו בתוס' דרב נחמן לא מיירי אלא באמות שנשנו בפירוש במשנה או בברייתא ובכאן לא שנינו בזה היתר בפירוש אליבא (דרב נחמן) [דרבנן] ומדיוקא [הוא] דאתי לן, ולא בהיר, ויותר י"ל דמשום האי קושיא (ד)הדר אמרינן איבעית אימא רוב אמות קאמר, ותדע דאי לא אכתי קשיא הא דתנן במסכת כלאים גדר שנפרץ עד עשר אמות הוי פתח ומותר לזרוע אפילו כנגדו יתר [מכאן] כנגד הפרצה אסור, ואם אתה משער אותן עשר אמות באמות (גבוהות) [גדולות] הוי לקולא, אלא ודאי דלהאי ולכיוצא בה פרקינן דרוב אמות קאמר כלומר שלא דיבר רב נחמן אלא ברוב אבל יש מהם שמודדין אותם באמה בת חמשה להחמיר.
רבא משמיה דרב נחמן אמר אחד זה ואחד זה באמה בת ששה טפחים אלא דהללו שוחקות והללו עצבות. פירוש אמות כלאים מודדין באמות שוחקות להחמיר ושל סוכה ומבוי מודדין אותן עצבות להחמיר, וא"ת ולרבא נמי נפרוך כל קושיין דפרכינן לעיל לאביי דהא איכא שיהו השוחקות בכלאים להקל והעצבות בסוכה ומבוי להחמיר, תירץ ר"ז ז"ל דלרבא נמי משנינן כלעיל דרוב אמות קאמר, אבל יש שתירצו דלרבא ודאי לא אמרינן רוב אמות קאמר ושיהא בכל אחד מהם מקצת שוחקות ומקצת עצבות אלא כולן שוות כל שבכלאים שוחקות לעולם ואפי' להקל, וכל שבסוכה ומבוי עצבות ואפי' להקל, דאזלינן בתר רובא ורובא הוי לחומרא, דלרבא כיון שבכולן בת ששה טפחים ואין החילוק ביניהן אלא בין שוחקות לעצבות לא חששו לקולא דאתי במיעוטא.
גירסת מקצת הספרים מיתיבי כל אמות שאמרו באמות בת ששה טפחים ובלבד שלא יהו מכוונות בשלמא לרבא ניחא אלא לאביי קשיא. וכן נראה שגורס רש"י ז"ל, והכי פירושא בשלמא לרבא ניחא דהא קתני שכל האמות יש לנו למדוד באמה בת ששה אלא שאינם כולם מכוונות לגמרי כי יש מהן עצבות ויש מהן שוחקות, אבל לאביי קשיא דהא איכא אמות שהם בת חמשה טפחים. ופרקינן אמר לך אביי אימא אמות כלאים באמות בת ששה. פירש רש"י ז"ל וה"ק כל אמות שאמרו בכלאים באמה בת ששה ובלבד שלא יהו מצומצמות ועצבות אלא גדולים בטפחים שוחקים, ולשון רש"י ז"ל קשה קצת כי הוא גורס בתירוצו של אביי אימא אמות כלאים באמה בת ששה טפחים ואח"כ הוא מפרש דה"ק כל אמות שאמרו בכלאים וא"כ אמאי לא גריס אימא כל אמות כלאים, וי"ל דאלו הוה גריס אביי בברייתא כל הא ודאי כל אמות במשמע ולאו דכלאים בלחוד אבל כיון דלא גריס בברייתא כל יכול לפרשה אביי דבכלאים בלחוד מיירי, ומיהו כל אמות דכלאים קאמר ואף על גב דברייתא קתני כל אמות אביי מתרץ דלא גרסינן כל.
ויש ספרים שגורסין בשלמא לרבא כי היכי דליהוו הללו שוחקות והללו עצבות אלא לאביי קשיא ועוד מאי ובלבד, וגרסא זו קשה קצת דהא מדקאמר בשלמא לרבא כי היכי דליהוו כו' נראה דבעי לומר דבשלמא לרבא אתי שפיר מאי דקתני ובלבד שלא יהו מכוונות ולאביי קשיא וא"כ מאי האי דקאמר ועוד מאי ובלבד היינו קושיא קמייתא, אבל יש לפרש לפי גרסא זו דלישנא קלילא הוא וה"פ בשלמא לרבא אתיא מתניתא שפיר דקתני כל אמות באמה בת ששה ומשמע כל אמות שבעולם ואתי שפיר נמי מאי דקתני ובלבד שלא יהו מכוונות כלומר שלא יהו שוות ומכוונות אלו כנגד אלו לגמרי אלא דלהוו הללו שוחקות והללו עצבות, אלא לאביי קשיא לישנא דפשטא דמתני' דקתני בהדיא כל אמות, ועוד קשיא ליה מאי ובלבד דאפילו איירי תנא באמות כלאים בלבד לא שייך לומר ובלבד שלא יהו מכוונות שהרי אינו מדבר אלא בכלאים בלבד, כי אף על פי שאמרנו למעלה דרוב אמות קאמר ויש מהם שהם בת חמשה להחמיר לא שייך האי לישנא דמכוונות אלא כשבא לכלול שני מינין ואמר ששיעוריהן שוין אלא שאינם מכוונים לגמרי זה כנגד זה להיות כולם שוחקים, אבל במין אחד לא שייך למימר הכי, ואם רצה לומר שלא יהו מצומצמות ושיהיו כולם שוחקות לא היה לו ג"כ לומר לשון מכוונות ולתני מצומצמות, ופרקינן אמר לך אביי אימא אמות כלאים באמה בת ששה ובלבד שלא יהו מצומצמות, ויש גורסין בשלמא לרבא כי היכי דליהוו הללו שוחקות והללו עצבות אלא לאביי קשיא בלבד ולא גריס ועוד, ופריק אימא כל אמות כלאים כו' ואין גירסא זו בשום ספר.
מהדורא תנינא:
ר"ש אומר אינו כרם. פי' עבודת הכרם היא ד"א. ואם אינו חשוב כרם הו"ל גפנים יחידים ועבודת הגפן היא ששה טפחים כדתנן בכלאים וכמה היא עבודת הכרם ששה טפחים לכל רוח ר"ע. אומר שלשה:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק א (עריכה)
אמה האמורה לענין מבוי ולענין סכה נחלקו בה בסוגי' זו שלדעת אביי בשם רב נחמן שיעורן בחמש' טפחים ושל כלאים בששה הכא לחומרא והכא לחומרא וכשהקשו עליו שאין כאן חומרא אלא לגובה המבוי שלא יהא חללו גבוה מעשרים באמה בת חמשה וכן בפרצת מבוי ר"ל מבוי שנפרץ בראשו מצדו האחד שעד עשר אמות נחשב פתח וביתר מעשר פסול ונמצאת מדידת שיעור זה בחמשה טפחים חומרא הא לענין משך מבוי ר"ל שלא להקרא מבוי להכשירו בלחי וקורה אלא במשך ארבע אמות אם תשערם בחמשה הרי זה קולא תירצו בה רוב אמות קאמ' כלומר שלענין משך מבוי מודה הוא שבששה הם נמדדות ומכל מקום לענין סוכה אין בה קולא שהרי לענין גובה ולענין דופן עקומה נמצאת מדידתם בחמשה חומרא ורחבה אינה משוערת באמות שאין הלכה כר' שאמ' כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות פסולה אלא כרבנן שאפי' אינה מחזקת אלא ראשו ורובו ושלחנו כשרה.
ומכל מקום רבא בשם רב נחמן אמ' שכלן משוערות בששה אלא של סוכה ומבוי מצומצמות ושל כלאים שוחקות וכמו שאמרו אמת כלאים בת ששה ובלבד שלא יהו מצומצמות. והיתרון שבין עצבות לשוחקות יראה לגדולי הדור שהוא חצי אצבע לאמה ממה שאמרו בפסח שני פרק כיצד צולין שתי אמות היו בשושן הבירה אחת על קרן מזרחית צפונית ואחת על קרן מערבית דרומית. ושושן זה הוא מקום שהיה על חומת שער המזרחי של הר הבית ושושן הבירה היה (מצוייה) [מצוירת] שם ואמר עליהן אחת היתה יתרה על של משה חצי אצבע ואחת יתרה עליה חצי אצבע ונמצאת יתרה על של משה אצבע ואותה של משה ודאי היא היתה המכוונת והבינונית ועשו בשושן זה האחת שוחקת בערך לראשונה ומתוך שהיו אלו יתרות היו אותן של ששה נקראות בינוניות. ולגדולי המחברים ראיתי בקצת חבוריהם שפירשו במצומצמות שיהיו אצבעות מהדקים זה עם זה בשעת המדידה ובשוחקות שיהו נוגעות זו בזו ולא בהדוק אלא בדרך שיכנס האויר ביניהם. ומכל מקום אתה צריך לחקור במשך מבוי מיהא אם נשערם עצבות או שוחקות שהרי השוחק בהם חומרא. ותדע שגדולי המחברים מזקיקים בה לשוחקות ולגובה ופירצת מבוי עצבות הכא לחומרא והכא לחומרא וכן כתבוה גדולי הראשונים שבקאטאלונייא. ומכל מקום יראה לגדולי הדור שכל לענין מבוי בששה מצומצמות ואף במשך מבוי שצמצומן קולא והניחום על שיעורן שאם לא כן הרי אף לרבא יכול להקשות הכא עצבות מאי טעמא משום חומרא הא איכא משך מבוי דקולא והיה לו לתרץ רוב אמות קאמ' ולהודות במשך מבוי ששיעורן בשוחקות אלא כל שבמבוי שיעורן בצומצמות הואיל (ורבן) [ורובן] צמצומן חומרא אין לחלק במין אחד בין מצומצם לשוחק והדברים נראין. ומכל מקום בכלאים נראה לי שאין משערין אותן בשוחק אלא במקום שהשוחק בו חומרא שאם אמרוה לענין סוכה ומבוי ולענין העמדתן על מתכונתן יאמרו להרבות במדתן להקל הא ודאי לא. ושיעור הטפח לא נתבאר כאן ובמנחות פרק התכלת התבאר שטפח של תורה ארבע בגודל חמש באצבע שש בקטנה:
יתבאר במקומו לענין כלאי הכרם שהבא לזרוע בצד הכרם מרחיק ארבע אמות מעיקרי הגפני' וזורע. הא בתוך הכרם מיהא אסור אף בהרחקת ארבע אמות כל שהוא בכלל שם הכרם וגפן יחידית אינה נקראת כרם ומרחיק ממנה ששה טפחים ודיו (ממטה) [מעתה] קרחת הכרם והוא כרם שחרב באמצעו ונשאר שלם בגפניו בסביבות הקרחה משני צדדיו ר"ל למזרח ולמערב נחלקו בה בית שמאי ובית הלל שלדעת בית שמאי אין קרוי שדה אלא בשמנה אמות וכל שאינו קרוי שדה בטל הוא אצל הכרם ונקרא תחום הכרם ואסור לכתחלה אף בהרחקת ארבע אמות אבל כשקרחתה בעשרי' וארבע אמות [שכשתטול ארבע אמות לכל רוח] משני צדדיו ר"ל למזרחה ולמערבה לעבודת הכרם שהיו רגילים לחרוש בשוורים נשתיירו שש עשרה שמנה למזרח ושמנה למערב והרי הוא שדה ואינו בטל לגבי כרם. ועל הדרך הזה אתה מפרשה אם נשתייר שלם בגפניו בכל סביבותיו ולבית הלל ארבע אמות חשוב שדה ודיינו בקרחת שש עשרה שכשתטול ארבע לכל רוח לעבודת הכרם נשתיירו שמנה ארבע לכאן וארבע לכאן וזורע בהן אחר שהניח לכרם כדי עבודתו הא פחות מיכן אסור לכתחלה הא בדיעבד הואיל והרחיק ארבע אמות לכל רוח לא קדש אעפ"י שהוא בתחום הכרם והלכה כבית הלל:
היתה קרחה זו שלא באמצע הכרם אלא בין הכרם לגדר והוא הנקרא מחול הכרם ואף הוא צריך ד' אמות לצד הכרם לעבודת הכרם וארבע לצד הגדר שאין דרך לזרוע ולנטוע בה אלא שאדם מניחן לילך סביבותיה ולהעמיד שם בקר וכליו וכל שיש שדה באמצע שהוא שמנה לבית שמאי וארבע לבית הלל זורע. וזהו שאמרו בית שמאי אומ' שש עשרה ובית הלל אומרי' שנים עשר והלכה כבית הלל. ואם היתה הקרחה בין הכרם לגדר אלא שיש בסביבותיה גפנים לשלש רוחות ר"ל לצד מזרחה ומערבה וצפונה והגדר לצד הדרום אתה (משמר) [משער] שישתיירו ד' אמות לכל רוח וד' אמות שדה ונמצאת משער בהן שש עשרה על שש עשרה שכשתטול ארבע לכל צד ישתיירו שמנה ארבע לכאן וארבע לכאן שאין אתה צריך ליתן ארבע לכל צד אלא מצד הגדר ובצד שכנגדו וכן הדין בקרחת אמצע הכרם שיש גפנים לכל ארבע רוחותיו אי אתה צריך ליתן ארבע לכל צד יתר על כדי עבודתו אלא לשני צדי אורך הכרם ויש חולקים בזו:
דרך הכרם להיות שורותיו נטועות ברחוק ארבע אמות ביניהן כדי להלך עגלה ביניהן וכל שנטע בפחות מכן אינו כרם אם מצד שאין לו צרכו להלוך עגלה אם מפני שיונקים הם זה מזה וכמתים הם חשובים ואם כן אינו נקרא כרם ודינו כגפן יחידית ומרחיק ששה טפחים וזורע ואין הלכה כדברי האומר רואים את האמצעיים כאלו אינם:
ולענין ביאור מיהא אתה צריך לשאול לדעת האומר כן תינח בכרם גדול אבל בכרם קטן והוא שנים על שנים ואחת יוצאה זנב שאם אתה אומר רואין אין כאן כרם כלל הרי מכל מקום שיעורן בשוחק קולא. אפשר שלא דברו אלא על הרוב. ומכל מקום אחר שפסקנו שאינו כרם ולקולא צריך אתה לשערן בצמצום ולהעמידן על (מתקונתן) [מתכונתן] כמו שכתבנו למעלה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה