ויקיטקסט

רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/שבת/פרק יח

< רבינו אשר על הש"ס‏ | פסקי הרא"ש/שבת

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א עריכה

מפנין ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני ביטול בית המדרש. אבל לא את האוצר.מטלטלין מפנין תרומה טהורה ודמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו והתורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים. אבל לא את הטבל ולא מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ולא מעשר שני והקדש שלא נפדו ולא את הלוף ולא את החרדל. רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבים:

גמ' השתא חמש מפנין ארבע מבעיא. אמר רב חסדא ארבע מחמש וחמש מאוצר גדול. ומאי אבל לא את האוצר שלא יתחיל באוצר תחלה. ומני ר' יהודה היא דאית ליה מוקצה. ושמואל אמר ארבע וחמש כדאמרי אינשי ואי בעי אפילו טובא. ומאי אבל לא את האוצר שלא יגמור את האוצר דלמא אתי לאשוויי גומות אבל אתחולי מתחלינן. ומני רבי שמעון היא דלית ליהמוקצה. והא מילתא חזינא ביה פלוגתא ביני רבוותא איכא מאן דפסק כרב חסדא משום דסוגיא דשמעתא אזלא כוותיה וסתם מתניתין נמי כוותיה וגמרא דשקיל וטרי לפרושי טעמא דמתניתין. ואיכא מאן דפסיק כשמואל משום דמוקי מתניתין כר' שמעון דלית ליה מוקצה וקי"ל כוותיה. והר"ז הלוי ז"ל כתב דקי"ל כרב חסדא משום דסוגיא דשמעתא כרב חסדא. ובפירוש אבל לא את האוצר קיימא לן כשמואל שלא יגמור את האוצר. ורב חסדא לטעמיה דאית ליה מוקצה דאמר בשר תפוח אסור לטלטלו ולא קי"ל כוותיה אלא כר"ש קי"ל במוקצה בין לאכילה בין לטלטול. ולא תקשה לך חדא כרב חסדא וחדא כשמואל משום דלא הא בהא תליא עד כאן דבריו. ואני אומר דודאי כן משמע פרק משילין דף לה: דהלכתא כרב חסדא וכשמואל דקאמר התם על משילין פירות דרך ארובה ביום טוב עד כמה וכו' עד כאותה ששנינו מפנין ד' וחמש קופות ד' וה' אין טפי לא והיינו כרב חסדא ובתר הכי קאמר תנן אבל לא את האוצר שלא יגמור את האוצר והיינו כשמואל. ומה שנסתלק רב אלפס בלא הכרע לפי שאם נפרש המשנה כרב חסדא אם כן אי אפשר לפרש אבל לא את האוצר אלא שלא יתחילו את האוצר תחלה דאי שלא יגמור את האוצר משום אשוויי גומות היינו רישא ארבע מחמש. ואי פסקינן כרב חסדא הוה צרכינן למימר דהך סתמא כרבי יהודה דלא קי"ל כוותיה במוקצה וקשיא לן בסוף מכילתין דף קנו: גבי הא דקאמר ואף ר' יוחנן סבר כר"ש ופריך מי א"ר יוחנן הכי והא א"ר יוחנן הלכתא כסתם משנה ותנן אין מבקעין עצים מן הקורה וכו' ואמאי לא פריך ליה ממתניתין דהכא. וכן בריש מסכת יום טוב דקאמר גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש דתנן מחתכין את הדלועין וכו' וגבי יום טוב סתם לן תנא כרבי יהודה דתנן אין מבקעין עצים מן הקורה וכו' ואי מיפרשא מתני' כרב חסדא הא איכא הך סתמא כרבי יהודה לענין שבת. ולכך נסתפק רב אלפס בפסק זה דודאי סוגיא דשמעתין הכא וביום טוב כרב חסדא והיה קשה לו לפרש סתם מתניתין כרבי יהודה: רב אלפס הביא שתי ברייתות אחת אין מתחילין באוצר תחלה והשניה תבואה צבורה וכו' ותרווייהו אליבא דרבי יהודה דאית ליה מוקצה ולא יכולתי לעמוד על דעתו למה כתבן: איבעיא להו הני ארבע וחמש קופות דקאמר בארבע וחמש אין טפי לא אלמא מעוטי בהלוכא עדיף או דלמא מעוטי במשוי עדיף. ולא איפשיטא ועבדינן כפשטא דמתניתין ארבע וחמש קופות אין טפי לא: איבעיא להו הני ארבע וחמש קופות דקאמר אף על גב דאיכא אורחים טובא או דילמא הכל לפי האורחין ואת"ל הכל לפי האורחין חד גברא מפני לכולהו או דלמא כל חד וחד מפני לנפשיה. ופשטינן לה הכל לפי האורחין אבל אי כל חד וחד מפני לנפשיה לא איפשוט. וכיון דאיסורא הוא עבדינן לחומרא וכל חד וחד מפני לנפשיה. ודווקא מפני האורחין ומפני ביטול בית המדרש דמצות נינהו דאמר רבי יוחנן גדול הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש דקתני מפני האורחין ומפני ביטול בהמ"ד ורב דימי אמר גדולה הכנסת אורחים מהשכמת בהמ"ד מדקתני מפני האורחים והדר תני מפני ביטול בהמ"ד אבל שלא במקום מצוה לא:

סימן ב עריכה

אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה דכתיב בראשית יח אדני אם נא מצאתי חן בעיניך וגו'. א"ר אלעזר בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו מדת ב"ו אין הקטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבוא אצלך ואילו אברהם אמר להקב"ה אדני אם נא מצאתי חן בעיניך. אמר רב יהודה בר שילא אמר רב אסי א"ר יוחנן ששה דברים אדם עושה אותן ואוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא ואלו הן הכנסת אורחים ובקור חולים ועיון תפלה והשכמת בית המדרש והמגדל בניו לתלמוד תורה והדן את חבירו לכף זכות: ת"ר הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו לכף זכות ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון שהיה שכיר ג' שנים אצל אדם אחד בדרום. כיון שהגיע ערב הרגל אמר לו תן לי שכרי ואלך ואפרנס את אשתי ואת בני אמר לו אין לי מעות שאתן לך. א"ל תן לי בהמות אין לי. תן לי קרקע אין לי. תן לי פירות אין לי. תן לי כרים וכסתות אין לי. הפשיל טליתו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש. לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו ונטל משוי שלשה חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים. לאחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. א"ל כשאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני. אמר שמא מצאת פרקמטיא בזול ולקחת בהם. וכשאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי לך אין לי במה חשדתני. שמא מושכרת היא ביד אחרים. וכשאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי במה חשדתני. שמא מוחכרת ביד אחרים. וכשאמרת לי תן לי פירות ואמרתי לך אין לי במה חשדתני. אמרתי שמא אינן מעושרות. וכשאמרת לי תן לי כרים וכסתות ואמרתי אין לי במה חשדתני. אמרתי שמא הקדיש רבי כל נכסיו לשמים. א"ל העבודה כך היה שהקדשתי כל נכסי לשמים בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי נדרי. ואתה כשם שדנתני לכף זכות כך ידין המקום אותך לכף זכות: ת"ר מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת בת ישראל כשהגיע למלון השכיבה תחת מרגלותיו למחר השכים וטבל ושנה לתלמידיו. א"ל כשהשכבתיה אצל מרגלותי במה חשדתוני. אמרו לו שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי. וכשטבלתי במה חשדתוני. אמרו שמא מטורח הדרך ראה רבי קרי. אמר להם העבודה כך היה. וכשם שדנתוני לכף זכות כך המקום ידין אתכם לכף זכות: ת"ר פעם אחת הוצרך דבר לחכמים אצל מטרוניתא אחת שכל גדולי העיר מצויין אצלה. אמרו מי ילך א"ר יהושע בן חנניא אני אלך הלך הוא ותלמידיו כיון שהגיע לביתה חלץ תפילין ברחוק ד' אמות. וכשנכנס נעל הדלת אחריו וכשיצא ירד וטבל ושנה לתלמידיו. אמר להם בשעה שחלצתי תפילין במה חשדתוני. אמרו כסבור רבינו אל יכנסו דברי קדושה במקום טומאה. כשנעלתי הדלת בפניכם במה חשדתוני. אמרו שמא דבר מלכות בינו לבינה. וכשירדתי וטבלתי במה חשדתוני. אמרו שמא נתזה צינורא מפיה על בגדיו של רבינו. אמר להם העבודה כך היה וכשם שדנתוני לכף זכות המקום ידין אתכם לכף זכות. ת"ר מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לעורבים ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף מטלטלין שברי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות אמר ליה ר' נתן אלא מעתה חבילי זמורות יטלטלו מפני שהוא מאכל לפילין. ורשב"ג נעמיות שכיחי פילין לא שכיחי. אמימר אמר והוא דאית ליה נעמיות. א"ל רב אשי לאמימר אלא הא דא"ל ר' נתן לרבן שמעון בן גמליאל אלא מעתה חבילי זמורות יטלטלו מפני שהוא מאכל לפילין אי דאית ליה פילין אמאי לא אלא ראוי הכא נמי ראוי. אמר אביי רשב"ג ור"ש ור' ישמעאל ור' עקיבא כולהו סבירא להו כל ישראל בני מלכים הם. רשב"ג הא דאמרן. ר' שמעון דתנן בני מלכים סכין בשמן ורד ר' שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הם. ר' ישמעאל ור' עקיבא דתניא הרי שהיו נושין בו אלף זוז והיה לבוש איצטלא בת מאה מנה מפשיטין אותה ממנו ומלבישין אותו הראויה לו רבי ישמעאל ור"ע אומרים כל ישראל ראוין לאותה איצטלא. וקיימא לן דכל כי האי גוונא שיטה היא ולית הלכתא כחד מינייהו ואין מטלטלין את החרדל כסתם מתני'. חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן רשב"ג אומר חבילה הניטלת ביד אחת מותר לטלטלה בשתי ידים אסור לטלטלה. חבילי פיאה סיאה אזוב וקורנית אם הכניסן לעצים אין מסתפקין מהן בשבת. למאכל בהמה מסתפקין מהן בשבת. וקוטם ואוכל ובלבד שלא יקטום בכלי. ומולל ואוכל ובלבד שלא ימלול בכלי. וחכ"א מולל בראשי אצבעותיו ואוכל ובלבד שלא ימלול הרבה בידו כדרך שהוא עושה בחול. וכן באמיתא וכן בפיגם וכן בשאר מיני תבלין. גרסינן במסכת יום טוב דף יב: המולל מלילות מערב שבת למחר מנפח על יד על יד ואוכל אבל לא בקנון ותמחוי. ומסקנא שם יג: אם בא למלול בשבת כיצד מולל אביי משמיה דרב יוסף אמר חדא אחדא. ורב אחא משמיה דרב יוסף אמר חדא אתרתי. רבא אמר כיון דקמשנה אפי' טובא. וכשהוא מנפח מנפח בידו אחת ובכל כחו. והלכתא כרבא דקאי כחכמים דהכא דאמרי מולל בראשי אצבעותיו. מאי אמיתא ניניא. פיאה סיאה צתרי. אזוב אברתא. קורניתא חשי. ולית הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל דקיימא לן כסתם מתני':

סימן ג עריכה

איתמר בשר חי מותר לטלטלו בשבת. בשר תפוח רב הונא אמר מותר לטלטלו בשבת. ורב חסדא אמר אסור לטלטלו בשבת. והלכתא כרב הונא. דרב חסדא תלמיד הוה גבי רב הונא. ועוד דרב הונא כר' שמעון דקי"ל כוותיה. ועוד דתניא דמסייע ליה דתניא מטלטלין את העצמות בשבת מפני שהן מאכל לכלבים. בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה. מים מגולין מפני שהן ראוין לחתול רשב"ג אוסר לשהותן מפני הסכנה. ת"ר דג מליח מותר לטלטלו בשבת. דג תפל אסור לטלטלו. בשר בין חי בין מלוח מותר לטלטלו:

מתני' כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס. מדדין עגלים וסייחים והאשה מדדה את בנה. א"ר יהודה אימתי בזמן שנוטל אחת ומניח אחת אבל אם היה גורר אסור:

גמ' אמר רב יהודה בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה. ואף ע"ג דקא מבטל כלי מהיכנו. מאי טעמא ביטול כלי מהיכנו דרבנן וצער בעלי חיים דאורייתא ואתי דאורייתא ומבטל דרבנן. וה"מ דלא אפשר למיעבד פרנסה במקומה אבל אפשר עושה לה פרנסה במקומה ודיו. מכאן התיר רבינו מאיר ז"ל ללמוד לנכרי שיחלוב את בהמתו בשבת שהבהמה מצטערה מרוב החלב שבדדיה וצער בעלי חיים דאורייתא דחי שבות דאמירה לנכרי: תרנגולת שברחה דוחין אותה וכו'. דוחין אין מדדין לא תנינא להא דתנו רבנן מדדין בהמה חיה ועוף בחצר אבל לא את התרנגולת: תנו רבנן אין עוקרין בהמה חיה ועוף בחצר אבל דוחין אותם עד שיכנסו: האשה מדדה את בנה וכו'. והלכתא כר' יהודה דקי"ל סנהדרין כה. כל היכא דא"ר יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים:

סימן ד עריכה

מתני' אין מילדין את הבהמה ביו"ט אבל מסעדין. ר"י נסתפק אם הא דקתני מסעדין אי"ט דוקא קאי או דלמא אפי' בשבת שרי והא דקתני ביום טוב משום רבותא דאין מילדין תניא. ומילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת. וקושרין את הטבור. ר' יוסי אומר אף חותכין. וכל צרכי מילה עושין בשבת:

גמ' כיצד מסעדין רב יהודה אומר אוחז את הולד שלא יפול לארץ. תניא כוותיה דרב יהודה אוחז את הולד שלא יפול לארץ. ונופח לו בחוטמו ונותן דד לתוך פיו כדי שיינק. אמר רבן שמעון בן גמליאל מרחמין על בהמה טהורה ביום טוב. היכי עביד ליה אמר אביי מביא בול של מלח ונותן לה לתוך הרחם כדי שתזכור צערה ותרחם עליו. ודוקא טהורה אבל טמאה לא מ"ט דלא מרחקא ואי מרחקא לא מקרבא:

סימן ה עריכה

ומילדין את האשה. ת"ר אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת את הנר. אם היתה צריכה שמן חברתה מביאה לה ביד. ואם אין ספוק בידה מביאה לה בשערה. ואם אין ספוק בשערה מביאה לה בכלי דרך רשות הרבים: אמר מר אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר פשיטא. אמר רב אשי לא נצרכה אלא לסומא. מהו דתימא כיון דלא חזיא אסיר קמ"ל דיתובי מיתבא דעתה סברא אי צריכנא מידי חזיא חבירתי ועבדא לי. אמר מר צריכה שמן וכו' ותיפוק ליה משום סחיטה. רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין סחיטה בשיער. ורב אשי אמר אפי' תימא יש סחיטה בשיער מביאה בכלי דרך שערה דכמה דאפשר לשנויי משנינן. אמר רב יהודה אמר שמואל חיה כל זמן שהקבר פתוח בין שאמרה צריכה אני ובין שלא אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת נסתם הקבר אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת לא אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת רב אשי מתני הכי. ומר זוטרא מתני הכי אמר רב יהודה אמר שמואל חיה כל זמן שהקבר פתוח בין אמרה צריכה אני ובין אמרה לא צריכה אני מחללין עליה את השבת. פי' כשחברותיה אומרות שהיא צריכה. נסתם הקבר אמרה אין צריכה אני אין מחללין עליה את השבת לא אמרה אין צריכה אני מחללין עליה את השבת. א"ל רבינא למרימר מר זוטרא מתני לקולא ורב אשי מתני לחומרא. הלכתא כמאן. א"ל הלכתא כמר זוטרא דספק נפשות להקל. מאימתי פתיחת הקבר. אביי אמר משתשב על המשבר. רב הונא בריה דרב יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד. ואמרי לה משעה שחברותיה משיאות אותה במטה. ודייקי רבוותא מדלא קאמר רב הונא עד שיתחיל הדם להיות שותת ש"מ דקודם שתשב על המשבר קאמר. וכאביי עבדינן ולא מחללין שבת עד שיהא הדם שותת ויורד ותשב על המשבר. ותמיהני למה פסקו ספק נפשות לחומרא. עד מתי פתיחת הקבר ואסיקנא נהרדעי אמרי חיה ג' שבעה שלשים. שלשה בין אמרה צריכה אני בין אמרה אין צריכה אני מחללין עליה את השבת. שבעה אמרה אין צריכה אני אין מחללין עליה הא סתמא מחללין עליה את השבת. שלשים אפי' אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אלא עושין לה ע"י נכרי. כדרב עולא בריה דרב עילאי דאמר כל צרכי חולה עושין בשבת ע"י נכרי וכדרב המנונא דאמר דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה. אמר רב יהודה אמר שמואל לחיה שלשים יום למאי הלכתא. אמרי נהרדעי לטבילה. אמר רבא לא אמרן אלא שאין בעלה עמה אבל בעלה עמה בעלה מחממה: ברתיה דרב חסדא טבלה בגו תלתין יומין שלא בפני בעלה ואצטניאת ואמטיוה לערסא בתריה דרבא לפומבדיתא: אמר רב יהודה אמר רב עושין מדורה לחיה בשבת סבור מינה לחיה אין לחולה לא בימות הגשמים אין בימות החמה לא. ואסיקנא לא שנא חיה ול"ש חולה ל"ש בימות החמה לא שנא בימות הגשמים מדאמר רב חייא בר אבין אמר שמואל הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז. שמואל צלחו ליה תכתקא דשאגא רב יהודה צלחו ליה פתורא דיונה לרבה שרשיפא א"ל אביי לרבה קעבר מר משום בל תשחית. א"ל בל תשחית דגופא עדיף:

סימן ו עריכה

אמר רב חייא בר אשי לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקנה בהן מנעלים לרגליו. הקיז דם ואין לו מה לאכול ימכור מנעלים מרגליו ויספיק מהם צרכי סעודה. מאי צרכי סעודה. רב אמר בשר. ושמואל אמר יין. רב אמר בשר נפשא חלף נפשא. ושמואל אמר יין סומקא חלף סומקא: וקושרין את הטבור ת"ר קושרין את הטבור. רבי יוסי אומר אף חותכין. וטומנין את השיליא כדי שיחם הוולד. אמר רשב"ג בנות מלכים טומנין אותם בספלים של שמן. בנות עשירים בספוגין של צמר. בנות עניים במוכין אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מודים חכמים לרבי יוסי בטבור של שני תינוקות שחותכין. מ"ט מנתחי אהדדי ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת שנאמר ומולדותיך ביום הולדת אותך מכאן שמולידין את האשה בשבת לא כרת שרך מכאן שחותכים את הטבור בשבת. ובמים לא רוחצת למישעי מכאן שמרחיצין את הולד בשבת. והמלח לא הומלחת מכאן שמולחין את הולד בשבת. והחתל לא חותלת מכאן שמלפפין את הוולד בשבת:

הדרן עלך מפנין
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רבינו_אשר_על_הש%22ס/פסקי_הרא%22ש/שבת/פרק_יח&oldid=997227"