רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/ביצה/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רמב"ן | רשב"א | מאירי | ריטב"א | שיטה מקובצת | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב. ואין נותנין לפניהם מזונות אבל צדין חיה ועוף ונותנין לפניהם מזונות. רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שוין זה הכלל כל שמחוסר צידה אסיר ושאין מחוסר צידה מותר. מתוך פירוש רש"י משמע דצידה אסורה מדאורייתא כי נתן טעם לדבר הא דצידה אסורה מדאורייתא טפי משחיטה ואפייה ובישול משום דכל הני עדיפי טפי היום משאם נעשה מאתמול. אבל צידה אפשר מאתמול ויניחם במצודה במים עד למחר. ולקמן (דף כח:) לא משמע הכי דמפליג רבי יהודה במכשירין בין אפשר לעשותם מאתמול ובין אי אפשר לעשותם מאתמול. מכלל דבאוכל נפש לא מפליג. ומדרבי (יהושע) יהודה נשמע להו לרבנן דבאוכל נפש לא פליגי אלא רבנן הוא דגזור על קצירה ובצירה וטחינה לפי שאדם רגיל לבצור כרמו כאחד ולקצור שדהו כאחד ולטחון הרבה ביחד ולדרוך ענביו כאחד. לכן אסרו כל אלו דדמי לעובדא דחול ומטעם זה נמי אסרו צידה. כי פעמים תעלה במצודתו דגים הרבה ודמי לעובדא דחול. ובירושלמי (פ"ק הל' י) מסמיך ליה אקרא דגרסינן התם מנין שאין טוחנין ואין בוררין ואין מרקדין ת"ל אך אשר יאכל לכל נפש וגו' ושמרתם את המצות כלומר מלישה ואילך מותר ולא מלאכות שקודם הלישה. תני חזקיה אך הוא לבדו הרי אלו מיעוטין מכאן שלא יקצור ולא ירקד ביום טוב. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן שמעון ב"ג:

גמ' היכי דמי מחוסר צידה אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל כל שאומרים הבא מצודה ונצודנו. א"ל אביי לרב יוסף והרי אווזין ותרנגולין שאומר הבא מצודה ונצודנו ותניא הצד אווזין ותרנגולין ויוני הרדיסאות פטור. תימה אמאי פריך הא כל פטורי שבת פטור אבל אסור כדאמרינן ריש שבת (דף ג.). והכא נמי תנן כל שמחוסר צידה אסור. וצ"ל דהא דקאמר כל המחוסר צידה אסור ר"ל חייב. וכן מוכח בפרק האורג (דף קו:) דרשב"ג דהכא תני התם כל המחוסר צידה דפטור דלא חשיב כניצוד ועומד ואם כן הצד מתוכו חייב. ולפי זה אסור לצוד ביו"ט אווזין ותרנגולין ההולכין בחצר ואין העולם נזהרין מזה. ובעל העיטור כתב דפטור דאווזין ותרנגולין פטור ומותר קאמר. ואף לדברי התוס' איכא למימר מה שהוצרכו לתרץ דכל המחוסר צידה אסור היינו חייב משום דאביי הקשה כל כך בפשיטות לרב יוסף מאווזין ותרנגולין אמתני' ומאי הוה ליה הקושיא כולי האי כיון דמצינו לפרש דפטור דתרנגולין הוי פטור אבל אסור. לכך הוצרכו לתרץ דמחוסר צידה חייב הלכך אפילו אי מפרשת דפטור דאווזין ותרנגולין דפטור אבל אסור אכתי תיקשי לך. ומיהו אפשר אף לדברי התוס' הוי פטור ומותר כיון דבאין לכלובן ומזונותיהן עליך לא מיתסר למצדינהו:

סימן ב

מתני' מצודת חיה ועוף ודגים שעשאן מערב יום טוב לא יטול מהן ביום טוב אלא אם כן ידוע שניצודו בערב יום טוב. ומעשה בנכרי אחד שהביא דגים לר"ג ואמר מותרים הן אלא שאין רצוני לקבל הימנו:

גמ' אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה כר"ג ואיכא דמתני לה אהא דתניא ספק מוכן ר"ג מתיר ורבי יהושע אוסר. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יהושע. אמר רב פפא נכרי שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסירין לערב בכדי שיעשו. ואפילו ר"ש מודה במוקצה כי האי דכיון דלא לקטינהו מאתמול כגרוגרות וצימוקין דמו. ומה שצריך להמתין לערב בכדי שיעשו פרש"י שלא יהנה ממלאכת יום טוב. ולערב ראשון אע"פ שהוא יום טוב מותר ממה נפשך אם חול הוא הרי המתין בכדי שיעשו. ואם קדש הוא הרי נלקט בחול. והביא ראיה מביצה שנולדה בזה מותרת בזה (לעיל דף ד:) ומההוא טביא דאיתציד בי ריש גלותא ביום טוב ראשון ופסק בפ' בכל מערבין (דף לט:) דאכלוהו ביום טוב שני ומדאמר רבא לעיל (דף יז.) מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה. ועוד הביא ראיה דעיקר מילתיה דרב פפא דאמר בכדי שיעשו ביו"ט ראשון קאמר. מהא דאמר בפרק בכל מערבין (דף מ.) הנהו בני גינאה דגזו להו נכרים אסא ביום טוב שני שרי להו רבינא לאורוחי לאלתר. אלמא קסבר כי בעינן בכדי שיעשו היינו ביו"ט ראשון משום דבקיאינן בקיבועא דירחא וראשון עיקר. והא דעבדינן תרי יומי משום דשלחו משם הזהרו במנהג אבותינו. וכיון דקיל יו"ט שני לא בעינן בכדי שיעשו וכן פסקו רבינו גרשום מאור הגולה ורבי יעקב בר יקר ורבינו קלונימוס והרמב"ם והראב"ד. והקשה ר"ת לפירוש רש"י דפירש משום שלא יהנה ממלאכת יום טוב מהא דתנן (חולין דף טו.) המבשל בשבת בשוגג יאכל ואמאי והא נהנה ממלאכת שבת הוא ואפילו הכי שרי וכ"ש כשהעובד כוכבים עושה המלאכה מעצמו. וכ"ת מבשל שאני דחזי לכוס והיה ראוי ליהנות ממנו בלא מלאכת שבת. הא אמר בפ"ק דחולין (דף טו:) השוחט בשבת בשוגג יאכל היכא דהוה חולה והבריא דלא איתקצאי בין השמשות. וגם איסור שבת ליכא בשוגג לר' מאיר ואף ר"י דאסר מבשל בשבת מפרש טעמא בפרק הניזקין (דף נג:) משום דקניס שוגג אטו מזיד ולא משום בשמא יהנה ממלאכת שבת כשהוא שוגג וכ"ש אם עשה העובד כוכבים מעצמו ויש ליישב פירש רש"י דיותר החמירו בעובד כוכבים שעשה לצורך ישראל ממה שעשה ישראל בשוגג. דמילתא דלא שכיחא לא גזרו. ורבינו תם פירש דטעם שצריך להמתין לערב בכדי שיעשו משום גזירה שמא יאמר לנכרי להביאו לו ביום טוב כדי שיאכל לערב מיד ולהאי טעמא צריך להמתין עד ערב שני בכדי שיעשו דחיישינן שמא יאמר לנכרי להביא ביום ראשון כדי שיאכל ביום טוב שני. והאי טעמא לא שייך אלא בנכרי שעושה בשביל ישראל אבל אם עשה בשביל עצמו מותר לערב מיד. כדמוכח בפרק שואל (דף קנא.) גבי מרחץ דאם רוב נכרים בעיר למוצאי שבת רוחץ בה מיד דאפילו ביום השבת מותר ליהנות ממה שעושה הנכרי לעצמו כדתנן (שבת דף קכב.) מילא מים לבהמתו משקה אחריו ישראל הדליק את הנר משתמש ישראל לאורו וכן אם עשה כבש לעצמו או בדבר הניצוד מאליו לא שייכא הך גזירה. הלכך מההוא טביא אין ראיה שניצוד מאליו. ומה שהביא ראיה מבני גינאה דלא אמר בכדי שיעשו אלא ביום טוב ראשון אינה ראיה דדלמא רבינא לית ליה בכדי שיעשו לא ביו"ט ראשון ולא ביו"ט שני. וה"ה לדידיה אי גזו להו ביו"ט ראשון הוי שרי להו לאלתר. ומה שהוצרך הגמרא להזכיר שהמעשה ביו"ט שני הוה ולא נקט יו"ט סתם. הא קמ"ל דאפילו ביו"ט שני היה רוצה רב תחליפא לאסור לפי שאינם בני תורה. ולפירוש רבינו תם היה צריך להמתין בכדי שילך הנכרי למקום שצד הנכרי הצבי והדגים ותלש הפירות ויחזור לכאן. דאי לא תימא הכי אלא בכדי תלושה וצידה בלבד אכתי איכא למיחש שמא יאמר לנכרי ביום טוב כדי שיאכל בלילה אחר שעה מועטת ושמא יש לומר שלא החמירו כולי האי ויראה שימתין עד שעה שיוכל להביא מאותו המין הנמצא בסמוך לעיר ולא נחמיר כולי האי בכדי שיבא מן המקום שהביאן הנכרי. וגם בעל ההלכות כתב כר"ת. ושני ימים טובים שחלו ביום חמישי וששי והובא ביום ראשון כתב בעל העיטור שאסור עד מוצאי שבת בכדי שיעשו שלא יאמר לנכרי להביא לצורך שבת. וה"ר יחיאל מפרי"ש התירו בשבת שאין להחמיר כולי האי וכן מסתבר. ולפי' רש"י אסור לכל ישראל בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכת יו"ט אבל לפי' ר"ת שפירש משום שמא יאמר לנכרי להביא ביו"ט שיאכל לערב מיד מסתבר שמותר לישראל אחר מיד ולא חיישינן שיאמר לנכרי להביא בשביל אחר דאין אדם חוטא ולא לו. והא דלא קאמר ומותר לישראל אחר מיד כדקאמר גבי בא מחוץ לתחום. כיון דבו ביום אסור לכל בשביל שעה מועטת דבכדי שיעשו לא חש להאריך. ולפי' ר"ת מבשל בשבת א"צ להמתין לערב בכדי שיעשו דהכא ליכא למיגזר מידי. ואם אין באותו המין במחובר. בתוך התחום מותר חוץ לתחום אסור וא"צ להמתין לערב בכדי שיעשו. דלא החמירו חכמים אלא בדבר שנעשה בו איסורא דאורייתא ואין לחוש שמא הביאו הנכרי דרך רשות הרבים סרטיא ופלטיא דלא שכיחי האידנא רה"ר דששים ריבוא בוקעין בו. והא דתנן בפ' (מי שהחשיך) שואל (דף קנא.) נכרי שהביא חלילין לא יספוד בהן ישראל במוצאי שבת עד כדי שיבאו ממקום קרוב. שאני מלתא דמת דאוושא טפי והכל יודעין שבשביל המת הביאו ואחמור טפי כדתנן התם אם עשה נכרי קבר בשבת בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית ולא שרי בכדי שיעשו. והרב אלפס ז"ל כתב בתשובה דאף בבא מחוץ לתחום צריך להמתין בכדי שיעשו. וכן כתב בספר התרומות ובס' המצות דאין לסמוך על מה שחילק ר"י במת. ומסתבר כדברי ר"י כיון שמצינו בקבר שנעשה בשביל ישראל דאסור עולמית ובשאר דברים שעושה בשביל ישראל כגון מינו במחובר מותר לערב בכדי שיעשו גם במובא מחוץ לתחום יש לחלק. וכן מוכח מדלא קאמר חוץ לתחום אסורין לערב בכדי שיעשו. ולא מיסתבר למימר דאאיסור דלעיל קאי דא"כ לימא רב פפא בכדי שיעשו בסוף דבריו והיה קאי אתרוייהו אלא ודאי מדהזכיר בכדי שיעשו אמינו במחובר מכלל דאינו מינו במחובר שרי לערב לאלתר. ודבר שאינו מינו במחובר שהובא לישראל ביו"ט ראשון של ר"ה כתב הר"ז הלוי ז"ל שנשאל לפני חכמי לוני"ל ז"ל והשיבו שמותר ביום טוב שני מפני שאין עליו שום איסור הכנה ולא איסור התלוי בקדושה שנאמר קדושתא אריכתא היא אלא כעין קנסא הוא שמא יאמר לו להביא ודיו שקנסו אותו בראשון וכן יו"ט ראשון ושבת. ומזה יש ללמוד דכ"ש דלא בעינן בכדי שיעשו והבא בשביל ישראל זה() מחוץ לתחום מותר לישראל אחר. והא דאמר אם יש מאותו המין במחובר אסור לא מיבעי באכילה דאסור אלא אפילו לטלטל נמי אסור דלא חזי לאכילה וכמוקצה דמי. אבל הבא מחוץ לתחום () אף על גב דאסור באכילה מותר בטלטול כיון דמותר לישראל אחר. גרסי' בפרק בכל מערבין (דף לט:) ההוא בר טביא דאיתצוד ביו"ט ראשון ואישתחיט ביו"ט שני רב נחמן ורב חסדא אכול ורב ששת לא אכיל דסבר קדושה אחת הן וקי"ל כרב נחמן וכרב חסדא. ורב ששת נמי הדר ביה. ואמר נמי התם (דף מ.) ההוא ליפתא דאתא למחוזא חזינהו רבא דכמישי אמר האי ודאי מאתמול עקרוה מאי אמרת מחוץ לתחום אתא הבא בשביל זה מותר לישראל אחר וכ"ש דאדעתא דנכרים אתא שרא להו למיזבן מינייהו כיון דחזי דקמפשו ומייתו אסר להו. (שם) הנהו בני גינאה דגזו להו נכרים אסא ביום טוב שני שרא להו רבינא לאורוחי לאלתר אתו שיילוה לרבא () אמר להו בעינן בכדי שיעשו:

סימן ג

אמר רבה בר רב הונא אמר רב הסוכר אמת המים מערב יום טוב ולמחר השכים ומצא בה דגים מותרין דהא כבר ניצודו מערב יו"ט והוו להו מוכנין וחיה שקיננה בפרדס כגון איל וצבי וכיוצא בו וילדו עפרים ועדיין הן קטנים ואין צריכין צידה אין צריכין זימון ומותרין ביום טוב. ודוקא בפרדס הסמוך לעיר דדעתיה עילויה אבל בפרדס שאינו סמוך לעיר צריכין זימון וה"מ בדידהו אבל באימייהו כיון דבעי צידה לא מהני להו זימון:

סימן ד

מתני' בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא א"כ יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום. ר"ע אומר אפילו כזית חי מבית שחיטתה. שחטה בשדה לא יביאנה במוט ובמוטה אבל מביאה בידו איברים איברים:

גמ' ש"מ דהפשט וניתוח לקצבים דרך ארץ הוא ולא איסורא הוא והתירו לאכול כזית מבית טביחתה בלא בדיקה משום הפסד ממונו וכ"ש שאם הוציאו הריאה בלא בדיקה שאין להפסיד הבהמה וסמכינן ארובה וכשירה:

סימן ה

ת"ר אין הסומא יוצא במקלו ולא הרועה בתרמילו ואין יוצאין בכסא אחד האיש ואחד האשה. ואם היו רבים צריכים לו מותר ואע"פ דלפירוש ר"י בפרק במה אשה במסכת שבת (דף סה:) דקיטע יוצא וכו' דמי שנכווצו גידי שוקיו מותר לצאת במקל בשבת. שאני התם דאינו יכול לילך כלל בלא מקל וכמנעלים דידיה דמו. אבל סומא במקל דידיה לתרוצי סוגיא עביד () ואיכא זילותא דיו"ט. א"ר אמי ובלבד שלא יכתף מאי כיתוף רב יוסף בריה דרבא אמר אלונקי שמשים כל א' ידו על כתף חבירו והכסא על זרועותיהן. איני והא רב נחמן שרא לה לילתא למיפק () באלונקי. שאני איתתא דבעיתא. מרימר ומר זוטרא הוו מכתפי להו בשבתא דרגלא באלונקי משום בעיתותא דציבורא ואמרי לה משום דוחקא דציבורא:

סימן ו

מתני' בכור שנפל לבור רבי יהודה אומר ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט ור"ש אומר כל שאין מומו ניכר מערב יו"ט אין זה מן המוכן:

גמ' במאי קמיפלגי ברואין מומין ביום טוב קמיפלגי. ר"י סבר רואין מומין ביום טוב ור"ש סבר אין רואין מומין ביו"ט ואע"ג דקי"ל (עירובין דף מו:) ר' יהודה ור' שמעון הלכה כרבי יהודה בהא קי"ל כר"ש דאמרינן אמי וורדנאה חזי בוכרא דבי נשיאה הוה סבר דלא למיחזי ביומא טבא אתו אמרו ליה לרבי אמי אמר להו שפיר עבד דלא חזי. איני והא רבי אמי גופיה הוה חזי. רבי אמי מאתמול הוא דחזי וביומא טבא שיולי הוה משייל היכי הוה עובדא. כי ההוא גברא דאייתי בוכרא לקמיה דרבא אפניא דמעלי יומא טבא הוה יתיב רבא וקא חייף רישיה. דלי עיניה וחזייה למומיה. א"ל זיל האידנא ותא למחר. אתא למחר א"ל אימא לי גופא דעובדא היכי הוה א"ל הוה מנחן שערי בהך גיסא דהוצא. בהדיה דעייל רישיה פרטיה הוצא לשפתיה. א"ל ודלמא אנת גרמת ליה. א"ל לא. ומנא תימרא דגרמא אסור דתניא כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יהיה בו מום בידים. מניין שלא יגרום לו על ידי אחרים שלא יביא בצק או דבילה ויניח לו לגדי על גבי אזנו כדי שיבא הכלב ויטלנו. תלמוד לומר כל מום לא יהיה בו. אמר מום ואמר כל מום. ואם עבר החכם וראה מום ביום טוב אסיר לשוחטו ביום טוב. אבל אם נולד הוא ומומו עמו ביום טוב וראהו החכם מותר:

סימן ז

בעי מיניה הלל מרבא יש מוקצה לחצי שבת או אין מוקצה לחצי שבת. ומסיק דגמרו בידי אדם כגון קדירות בין השמשות לא מיבעיא ליה דודאי אין מוקצה. כי קמיבעיא ליה גמרו בידי שמים כגון גרוגרות שנתייבשו מע"ש וירדו עליהם גשמים ונתלחלחו ואח"כ זרחה עליהם החמה ונתייבשו ודוקא במידי דאכילה קא מיבעי ליה חבל במילי דטלטול פשיטא דאין מוקצה לחצי שבת. מההוא דתנן (שבת דף קכח:) כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו. ותניא בפרק כירה (שם דף מג.) מותר לטלטלו כשאינן עליו. והוא שלא היו עליו כל בין השמשות. ועוד דקאמר התם (דף מד^) אמר רב מטה שיש עליה מעות אסור לטלטלה אין עליה מעות מותר לטלטלה. והוא שלא היו עליה כל בין השמשות. ואיכא תרי לישני. בלישנא קמא א"ל יש מוקצה לחצי שבת ובלישנא בתרא א"ל אין מוקצה לחצי שבת: ומיסתבר כלישנא בתרא דבשל סופרים הלך אחר המיקל ולכך לא הביאה ה"ר אלפס:

סימן ח

מתני' בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה מעשה ובאו ושאלו את רבי טרפון עליה ועל החלה שנטמאה ונכנס לבית המדרש ושאל ואמרו לו לא יזיזום ממקומם:

גמ' תרגמה זעירי בבהמת קדשים והיתה מסוכנת מערב יום טוב. וטעמא דבהמת קדשים דאין מאכילין אותה לכלבים הא דחולין שרי לטלטלה. כיון דמסוכנת היא מערב יום טוב דעתיה עילויה מאתמול להאכילה לכלבים הלכך שרי לטלטלה לד"ה:

סימן ט

אין נמנין על הבהמה בתחילה ביום טוב אבל נמנין עליה מערב יו"ט ושוחטין ומחלקים ביניהם. רבי יהודה אומר שוקל אדם בשר כנגד הכלי כנגד הקופיץ וחכמים אומרים אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר:

גמ' מאי אין נמנין אמר רב יהודה אמר שמואל אין פוסקין דמים על הבהמה בתחלה ביום טוב היכי עביד אמר רבא מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו ויאמר זו כזו. תניא נמי הכי לא יאמר אדם לחבירו הריני עמך בסלע הריני עמך בשתים אלא אומר לו הריני עמך למחצה לשליש ולרביע וחכמים אומרים אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר מאי כל עיקר. אמר רב יהודה אמר שמואל ואפילו לשומרו מן העכברים. אמר רב אידי בר אבין והוא דתליא בתריטא מפני שנראה כשוקל ביום טוב. והא רבי חייא ור"ש דהוו שקלי מנה כנגד מנה. לא קי"ל כוותיהו אלא כרבנן דאמרי אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר. אמר רב יהודה אמר שמואל טבח אומן אסור לשקול בשר ביד. פירש רש"י שלוקח הבשר בידו אחת והמשקל בידו אחרת ומכוין המשקל. משמע דוקא בכה"ג אסור שדומה לכף מאזנים. אבל אם יודע לכוין המשקל בידו אחת מותר. ולא נראה דא"כ הוה ליה למימר אבל שוקל בידו אחת ומניח. ואם היה טבח אומן לא ישקול בידו מפני שידו כמשקל () אבל חותך בסכין ונותן לזה ולזה. אמר רב יהודה אמר שמואל אסור לשקול בשר במים. אמר רב חייא בר אשי אסור לעשות בית יד בבשר. אמר רבינא וביד שפיר דמי אמר רב הונא מותר לעשות סימן בבשר כי הא דרבא מחתך לה אתלת קרנתא:

סימן י

מתני' אין משחיזין את הסכין ביום טוב אבל משיאה על גבי חברתה:

גמ' מאן תנא דהשחזה עצמה אסורה. אמר רב חסדא דלא כרבי יהודה. דתניא אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. ר"י מתיר במכשירי אוכל נפש. א"ל רבא לרב חסדא דרשי' משמך הלכה כר"י א"ל יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמי. אמר רב יהודה בריה דרב יוסף הוה קאימנא קמיה דרבא והוה קא מעבר סכינא אפומא דדיקולא. ואמרי ליה לחדודי קבעי מר או לעבורי שמנוניתא. א"ל לעבורי שמנוניתא. וחזיתי לדעתיה דלחדודי קא עביד. והא דלא קאמר לי ולא מידי קסבר הלכה ואין מורין כן. אמר אביי הוה קאימנא קמיה דמר והוה קמעבר סכינא אפומא דרחיא. ואמרי ליה לחדודי קבעי מר או לעבורי שמנוניתא קבעי מר אמר לי לעבורי שמנוניתא וחזיתי לדעתיה דלחדודיה קבעי וקסבר הלכה ואין מורין כן. ואמר רב יוסף סכין שעמדה מותר לחדד ביו"ט וה"מ דפסקא אגב דוחקא ודוקא אגב ריחיא או אגב דיקולא. אבל במשחזת לא. ומה שפסק ה"ר אלפס ז"ל אבל במשחזת לא היינו שאין להורות כן. אבל הלכה כר"י דאף במשחזת של אבן מותר דאמתני' דאין משחיזין את הסכין דאוקמא רב הונא במשחזת של אבן קאמר רב חסדא דלא כר' יהודה. וה"ר אלפסי ז"ל לא הביא כל הני לישני דקאמר רב יהודה אמר שמואל משום דקיימי אמתני' דאין משחיזין את הסכין דלאו הלכתא היא דקי"ל כר' יהודה ומה שהביא ה"ר אלפסי ז"ל מההוא דרבא דקא מעבר סכינא אפומא דדיקולא לא הביאה אלא להשמיענו דהלכה כר' יהודה אבל לא הביאה להשמיענו דאין מורין כן דלא מיסתבר למימר דבמשחזת של עץ אין מורין כן. דהא אפילו רבנן מתירין במשחזת של עץ אפילו לחדדה לחד לישנא דרב יהודה אמר שמואל. וכיון דבשל סופרים הוא דאזלינן בהך לישנא לקולא הלכך נראה בשל עץ אפילו לחדדה מורין. ומשיאין על גבי חבירתה אפילו לחדדה ובמשחזת של אבן להעביר השמנונית מותר רק לחדדה במשחזת של אבן אין מורין כן:

סימן יא

דרש רב חסדא ואיתימא רב יוסף אחד סכין שנפגמה ואחד שפוד שנרצם ואחד גריפת תנור באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן. דתניא אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. רבי יהודה אומר אף מכשירי אוכל נפש. מ"ט דת"ק אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשיריו ור' יהודה אמר קרא לכם לכל צרכיכם ורבנן ההוא מבעי ליה לכם ולא לכותים לכם ולא לכלבים. ור' יהודה כתיב הוא וכתיב לכם ולא קשיא כאן במכשירין שאפשר לעשותם מערב יום טוב וכאן במכשירין שאי אפשר לעשותם מערב יום טוב:

סימן יב

איבעיא להו מהו להראות סכין לחכם ביו"ט רב מרי בריה דרב איקא שרי ורבנן אסרי ופירש בעל הלכות טעמא דמלתא דרבנן דלמא אזיל חוץ לתחום לאחוויי. אמר רב יהודה ת"ח רואה לעצמו ומשאילה לאחרים:

סימן יג

אמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שנרצף אסור לתקנו ביו"ט ואע"ג דפשיט ליה בידיה כי יכול לצלות בלא תיקון. ואמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו ביו"ט רב מלכיו ואיתימא רב אדא בר אהבה אמר שומטו ומניחו בקרן זוית. אמר רב חייא בר אשי אמר רב והוא שיש עליו כזית בשר רבינא אמר אע"פ שאין עליו בשר שרי מידי דהוה אקוץ ברה"ר והכי הלכתא:

סימן יד

מתני' לא יאמר אדם לחבירו שקול לי בדינר בשר אבל שוחטו הוא ומחלק ביניהם:

גמ' והיכי עביד אם אינו צריך חצי הבהמה ולא שליש ולא רביע. כי הא דבסורא אמרי תלתא ופלגא תלתא. בנרש חלקא ופלגא חלקא. במתא מחסיא אמרי רבעא ופלגא רבעא. כך היו שם החלקים שהיו הם רגילין לחלוק בו הבהמה:

מתני' אומר אדם לחנוני מלא לי כלי זה אבל לא במדה ר"י אומר אם היה כלי של מדה לא ימלאנו מעשה באבא שאול בן בטנית שהיה ממלא מדותיו בעיו"ט ונותן ללקוחות ביו"ט. אבא שאול אומר אף במועד עושה כן מפני בירורי המדות. וחכ"א אף בחול עושה כן מפני מצוי המדות:

גמ' מאי אבל לא במדה אמר רב יהודה אבל לא בכלי המיוחד למדה אבל בכלי העומד למדה ימלאנו. רבא אמר מאי אבל לא במדה שלא יזכיר לו שם מדה אבל כלי המיוחד למדה ימלאנו. ומסתבר דהלכה כרבא דהוא בתראה. וכן פסק בעל העיטור והרמב"ן ז"ל פסק כרב יהודה והרב אלפסי ז"ל לא הביא דברי רבא () כמו שכתוב בגמ':

סימן טו

אדברי' רב חסדא לרב עוקבא ודרש לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו אבל קודר הוא קב או קבים ונותן לפני בהמתו ואינו חושש. פירש רש"י קודר לשון נוקב בקב בכרי עצמו וממלאו שלא כדרך מדה וה"ר אלפסי ז"ל פירש קודר משער באומד דעתו. והנחתום מודד תבלין ונותנן לתוך הקדירה שלא יקדיח תבשילו. אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב מודדת אשה קמח לעיסתה כדי שתטול חלה בעין יפה. ושמואל אמר אסור. והא תנא דבי שמואל מותר אמר אביי כיון דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר הלכה למעשה אתא לאשמועינן. פירש רש"י הבא לישאל הלכה למעשה מורים לו איסור ואי חזינא איניש דעביד לא מחינן בידיה דהלכה דמותר אבל אין מורין כן. ולפי זה מצינו לפרושי דרב דשרי לאו הלכה למעשה קאמר ולא פליגי. ויותר נרא' דרב ושמואל בהלכה למעשה פליגי והלכתא כרב באיסורי. וכן פסק בה"ג בשם ישיבת סוריא וז"ל דשדור ממתיבתא דסורא דכל רב ושמואל הלכה כרב באיסורי. וכ"ש דתנא דבי שמואל כוותיה דרב והוה ליה יחיד במקום רבים. אבל מתיבתא דפומבדיתא שדרוה לאיסור כשמואל. וטעמייהו משום דיכול למדוד מאתמול דלאו צורך קדירה דנימא שלא יפגום טעמא או שלא יקדיח התבשיל וכן פסק הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ובעל העיטור ז"ל. וכן זהירות הנשים שלא למדוד במדה שמודדין בה בחול אלא או פוחתות או מוסיפות. ואף למתירין היינו דוקא בימיהם שהיו נותנין אחד מכ"ד חלה וטעמא זה לא שייך האידנא ומיהו בפסח שאין לשין יותר מעשרון וגם אין לפחות משיעור חלה אפשר שדומה לנטילת חלה בעין יפה למתירים:

סימן טז

ת"ר אין שונין קמח ביום טוב ר' פפייס ורבי יהודה בן בתירא אמרו שונין ושוין שאם נפל לתוכו צרור או קיסם ששונין. דביתהו דרב יוסף הוה נהלא קימחא אגבא דמהולתא אמר לה חזי דאנא ריפתא מעליא בעינא. דביתהו דרב אשי הוה נהלא קימחא אפתורא. אמר רב אשי הא דידן ברתיה דרמי בר חמא היא ורמי בר חמא הוה שכיח קמיה דרב פפא מרי דעובדא ואי לא דחזאי בבי נשא לא הות עבדה וכל הני עובדא אשונין קאי. אבל בתחילת הרקידה אפילו ע"י שינוי אסור. ומה שהביא הרב אלפסי הני תרי עובדי אף על גב דלכאורה משמע דפליגי אהדדי רב יוסף לא בעי שינוי ורב אשי בעי שינוי. ומסתמא הלכה כרב אשי ולא היה לו להביא עובדא דרב יוסף. אומר אני דסבירא דל"פ אהדדי דשינוי אגבא דמהולתא לא בעיא לפי שאינו נרקד יפה והיינו דקאמר לה רב יוסף ריפתא מעליא בעינא ובגבא דמהולתא אין הפת יפה אבל שינוי דאפתורא בעי () ודלא כהרמב"ם ז"ל שדימה שניהם יחד שכתב (פ"ג מהל' יו"ט הי"ד) ואם שינה מותר כגון שרקד מאחורי הנפה או שנרקד על גבי השולחן:

סימן יז

מתני' אומר אדם לחנוני תן לי ביצים ואגוזים במנין שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו:

גמ' ת"ר הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ואומר לו תן לי גדי אחד או טלה אחד. אצל טבח הרגיל אצלו ואומר לו תן לי כתף אחד או ירך אחד. אצל פטם הרגיל אצלו ואומר תן לי תור אחד או גוזל אחד. אצל נחתום הרגיל אצלו ואומר לו תן לי ככר אחד גלוסקא אחת. אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר תן לי עשרים ביצים חמשה אגוזים עשרה אפרסקין חמשה רמונין ואתרוג אחד. ובלבד שלא יזכיר לו סכום מדה. ר"ש בן אלעזר אומר שלא יזכיר לו סכום מקח. זו היא גירסת רש"י ופירוש סכום מדה קב או קבים סכום מקח דמים. ור"ח גורס סכום מנין במילתיה דת"ק והכי איתא בתוספתא ופי' בה"ג שלא יאמר נטלת כך וכך אגוזים טול עדיין כך וכך כדי שיהיה לך ק' או מאתים ור"ש בן אלעזר מתיר אף ע"פ שמזכיר סכום מנין מאחר שאינו מזכיר סכום מקח שלא אמר לו טול כך וכך להשלים דינר. וה"ר אלפסי ז"ל גריס במילתיה דת"ק מקח ובמלתיה דרבי שמעון מנין () ולכך יש ליזהר בשניהם וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' יו"ט הכ"ד) שלא יזכיר שם דמים ולא סכום מנין. כתב בה"ג ה"מ חנוני ישראל אבל חנוני נכרי במאי דאיתי' במחובר אי נמי קימחא דאיכא למימר נטחן ביו"ט או בא מחוץ לתחום. א"נ ביצים דאיכא למימר דאיתילדן ביו"ט אסור למישקל מיניה. כדגרסי' (בפירקין דף כד:) נכרי שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר לקרקע אסור וה"ה כל דבר שנעשה בו איסור מלאכה האסורה לישראל. ולא היה לו להזכיר מחוץ לתחום דהא ודאי שרי. כדאיתא בפרק בכל מערבין (דף מ.) גבי ליפתא דאתא למחוזא ובפרק מי שהוציאוהו (דף מז:) הנהו דיכרי דאתו למברכתא. וכן קמח שנטחן ביו"ט מאי איסורא איכא כיון דרובא נכרים אדעתא דרובא טחני לה כדאמר (שבת קכב.) בנר הדולק במסיבה ומשום מוקצה ליכא למיסר דחטין חזי לכוס בין השמשות או לעשות מהן קליות ודייסא אבל בשבת אין להתיר פת הניקח בשבת שמא היה בין השמשות קמח או עיסה דלא חזו לכוס. וכן אסר ר"ת להריב"ם לחם של נכרים שנאפה בשבת. ובספר התרומות כתב פנים לאיסור ולהיתר ולי נראה דאפילו אם הוה קמח או עיסה בין השמשות לא הוי מוקצה () דכיון דהוי ביד נכרי הוי גמרו בידי אדם והאפיה אינה נאסרת דבשביל רוב נכרים היא: