ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/ביצה/פרק ג

< רש"י על הש"ס




פרק שלישי - אין צדין

מתני' טמאה משום שלשה כלים - מקבלת טומאה על שם שלשה כלים נפקא מינה דאי נמי אזל חד שמא מינה טמאה משום אידך ובגמרא מפרש לה:

גמ' תחתונה - שמקבלת אבק הפלפלין כשנופל דרך נקבי המכבר:

משום כלי קבול - שכלי עץ שיש לו בית קבול הוא:

אמצעית - שהיא מקפת את המכבר משום כלי עץ לא מטמאה דאין קבולה קבול אלא חכמים גזרו טומאה על הכברה משום ארוג ואפי' אין המכבר של מתכת מטמאה משום כלי כברה ושלנו שהיא של מתכת ודאי טמאה משום פשוטי כלי מתכות:

ועליונה - שמכתשין ושוחקין בה הפלפלין טמאה משום כלי מתכות דמשום כלי עץ ליכא לטמויה דפשוטיהן טהורין אלא משום צפוי התחתון שהוא עיקר והעץ בטל אצלו:

מתני' עגלה של קטן - שעושין לו לשחוק ויושב עליה ומטלטלין אותו עליה:

טמאה מדרס - אם התינוק זב נעשית העגלה אב הטומאה דמיוחדת לישיבה היא דהא סומך קטן עליה נמצאת שהיא מיוחדת לו לישיבה ואין אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו דאילו לא מיחדא להכי לא הות אב הטומאה כדתניא יכול כפה סאה וישב עליה כו' (שבת דף נט.):

ונטלת בשבת - דתורת כלי עליה:

ואינה נגררת - בשבת:

אלא על גבי כלים - על גבי בגדים מפני שעושה חריץ בקרקע וחופר חייב משום חורש:

מפני שכובשת - חריץ הנראה בהלוכה לא על ידי חפירה הוא אלא כובשת ודורסת הקרקע ונדוש תחתיה ונעשה מקומה נמוך אבל אינו זז עפר ממקומה: גמ' לעשות חריץ גרסינן:

כובשת אין - כובשת הוי אבל חריץ לא עבדא:

תרי תנאי ואליבא דרבי יהודה - חד סבר העגלה נמי כשאר כלים דעושה חריץ בגרירתה שפעמים שאין האופן מתגלגל והוא נגרר וחופר ואידך סבר לא שכיח הכי ואינה אלא כובשת תחת גלגולה:

אין צדין דגים - אף על גב דשחיטה ואפייה ובשול מאבות מלאכות הן והותרו לצורך יום טוב טעמא משום דאי אפשר מערב יום טוב דשחיטה חייש למכמר בשרא פן יתחמם ויסריח אבל צידה אפשר לצודו מבעוד יום ויניחנו במצודתו במים ולא ימות ולמחר יטלהו:

ביברים - של דגים הן בריכות של מים שקורין ויביי"ר ביברין של חיה קרפיפות מוקפין גדר סביב וכונסין לתוכן חיות הבר ויולדות ומגדלות שם:

ואין נותנין - לפני הדגים מזונות ואפי' למאן דאמר נפש בהמה במשמע הני מילי דמזונותן עליך אבל דגים אפשר להם בלא מזונות שהם אוכלים שרשי עשבים וקרקע וגדול אוכל את הקטן:

אבל צדין חיה ועוף - המכונסים מאתמול קא סלקא דעתך השתא כיון דמוקפים גדר הוו להו כנצודין ועומדין אבל דגים נשמטין לחורים ולסדקים והויא צידה ביום טוב:

ונותנין לפניהם מזונות - בימי החורף צריכין מזונות ואף בימי הקיץ במקום דריסת בני אדם שאין עשבים עולים בו


המחוסר צידה. שצריך לצודו:

גמ' הצד צפור - מן החוץ עד שהכניסו למגדל עץ שקורין מישטיי"ר או הצד צבי מן החוץ עד שהכניסו לבית בשבת:

חייב - דכיון דהכניס צפור למגדל ונעל לפניו הרי הוא אחוז ועומד ונגמרה צידתו וכן צבי לבית ונעל בפניו אבל צפור שהכניס לבית ונעל בפניו פטור שיוצא לו דרך חלונות ואין כאן צידה או צבי שהכניסו מן החוץ לביבר ונעל לפניו אין זו צידה:

וחכמים אומרים צפור למגדל - היא צידתו כאשר אמרת אבל צבי אין צריך עד שיכניסנו לבית דאף לגינה ולחצר ולביבר הוי צידה ומתניתין דקתני צדין מן הביברין ביום טוב רבנן היא דאמרי משנכנס לביבר הוא נצוד ועומד וברייתא ר' יהודה:

אלא עופות קשיא - דהא כולהו מודו דאין צידתן אפילו לבית:

מקורה - שיש לו גג:

הכא - דקתני גבי שבת צפור למגדל ולא לבית:

בצפור דרור - שדרה בבית כבשדה שיודעת להשמט בזויות הבית לכל צד ולכך נקראת דרור על שם דירה שדרה בכל מקום:

השתא דאתית להכי - דעופות אעופות לא קשו אהדדי ולא דחיקא לאוקומי מתני' בפלוגתא דתנאי חיה אחיה נמי לא תוקמא כתנאי אלא תרוייהו כרבנן ומתניתין בביבר קטן וכן ההיא דשבת וברייתא דקתני אין צדין בביבר גדול ויש לה להשמט ורשב"ג אף בביבר קטן פליג אם צ"ל הבא מצודה אי נמי לאו לאפלוגי אתא אלא לפרושי כדלקמן:

בחד שחיא - בפעם אחת שהוא שוחה עליו לתפשו אין לו להשמט ממנו:

עוקצי עוקצי - זויות:

דנפלי טולא דכתלי אהדדי - מרוב קטנו וקצרו:

הלכה מכלל דפליגי - רבנן עליה למימר כל הביברין שוין בתמיה והא אוקימנא בביבר קטן משום דנצוד ועומד:

מאי נפקא לך מינה - אי אמינא הלכה כ"ש דאי לא פליגי הלכתא היא:

אמר ליה גמרא גמור זמורתא תהא - משל שוטים הוא כמו זבון וזבין תגרא אקרי (ב"מ דף מ:) כך גמרא גמור אומר לתלמיד שוטה למוד הן אמת הן שבוש ויהא לך לזמר ושיר:

הבא מצודה - כלומר שצריך לבקש תחבולות לתפשו והיינו שיעורא דביבר גדול דלעיל ואידך ביבר קטן ורב אשי שערינהו לעיל בחדא שיעורא ורב יוסף בהאי שיעורא:

הרדיסאות - על שם מקומם וי"א ע"ש הורדוס והן הגדלים בבתים:

לכלובן - סל שמקננין בו כמו ככלוב מלא עוף (ירמיהו ה) אווזין ותרנגולין באין לערב לכלוב ונוח לתפשן שם הלכך הרי הן כנצודין ועומדים ומותר לצודן אפילו חוץ לכלובן:

יוני שובך ויוני עלייה - יוני הבר הן ושטין ואוכלין בחוץ:

בטפיחין בבירות - גרס כמין פכין נותנין בחומות הבירות והמגדלים לקנן שם עופות הבר:

ומזונותן עליך - הלכך כבהמה הן וחשיבי מזומן:

הני עבידי לרבויי - יוני שובך עשויין להשמט ולברוח מפני בני אדם:

לכלובן קאמרינן דעבידי לרבויי - פורחין עד קינן וצריך לעלות אחריהן וגם שם נשמטין ממנו ויורדין:

מתני' מותרין הן - בגמ' פריך מעשה לסתור:

אלא שאין רצוני לקבל הימנו - שאני שונאו:

גמ' מעשה לסתור - בתמיה וכי דרך המדברים לומר דבר ומביאין מעשה אחריו להכחיש דבור הראשון:

ספק מוכן - כלומר וזו שאמרנו לא יטול מהן מספק דהיינו ספק מוכן וספק מוקצה ואסור לאו דברי הכל היא אלא פלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע היא לקמן בשמעתין מייתינן לה בברייתא:

דמתני לה - להא דשמואל דאסר ספק מוכן:

אהא - מאן דמתני אמתניתין אמר אין הלכה כר"ג דלא שייך למימר הלכה כר' יהושע משום דלא תני ליה לדר' יהושע במתניתין:


שוחטין מן הנגרין - שוחטין חיות מן ביברים לפי שנצודים ועומדים ועל שם שעושין שם ניגרי מים וחריצין לשתות החיות שם קרי להו נגרים:

אבל לא מן הרשתות - מצא חיה במצודתו ספק נצוד היום ספק נצוד מאתמול:

בא מעי"ט - למקום שהיו פרוסים והן באורך מיל או חצי מיל וכשחיה נופלת בראשו אחד מתוך שמתפרקת ומתנתקת לצאת המצודות מתקלקלות כולן וראשו השני נתק ממקום שנתקע וסימן הוא לו שיש חיה בראש האחר:

נתקלקלו ביום טוב - ע"כ הכי משמע שודאי נתקלקלו בי"ט וכגון שבדקן משחשכה ולא היו מקולקלין ועכשיו מקולקלין ולהכי פריך הא גופה קשיא:

ה"ג טעמא דבא ומצאן הא ספק אסור הכי קאמר כו' - וכולה חדא מילתא היא בא ומצאן שנתקלקלו מערב יום טוב בידוע שמערב יום טוב נצודו ואם יש לחוש ולומר שנתקלקלו ביום טוב כגון שלא בא ומצאן מאתמול מקולקלין הרי הן כאילו ידוע שביום טוב נצודו:

הלכה כר' שמעון - דאמר ספק מוכן אסור והיכא דבא ומצאן מקולקלין מאתמול יש לסמוך דנצודו מבעוד יום:

לקבל - בטלטול דכולי האי לא אחמור מספק מוכן דלתסרו בטלטול אבל באכילה לא שרינהו רבן גמליאל:

ולוי אמר מותרין באכילה - קאמר רבן גמליאל ולאו דסבירא לרב ולוי כותיה אלא מלתיה הוא דמפרשי:

מפולמים - לחים אמ"י בלע"ז:

מותרין - והא על כרחך רבן גמליאל הוא דמיקל:

שפיר - ואע"ג דלאו ספק הוא אלא ודאי מוקצה איכא למימר דמתיר בטלטולו ולקמן פריך עלה פירות בני יומן בטלטול מי שרי נהי דמיקל רבן גמליאל בספק מוכן בודאי שאינו מוכן מי מיקל:

אלא בכוורי דאדימי - אדומים שלא נס ליחן ואדמומית שתחת לחייהן שבודקין אותן שם:

ופירי דכבישי בירקי - כשלקטום טמנום מיד בירק שלא יברח לחלוחן כבישי טמונין כמו רישא בכבשא (חולין דף צג:) והני ודאי מוכן נינהו דניכרין שמעי"ט הן ואשמועינן דאע"ג דדמו לבני יומן לא חיישינן למראית העין ורבותי פירשו כוורי דאדימי מנותחין הן כמו אדמויי אדמוה (עבודה זרה דף לח:) וקשיא לי א"כ מאי למימרא:

אם יש מאותו המין במחובר אסורין - משום מוקצה ואפילו לרבי שמעון יש מוקצה בגרוגרות וצמוקים ומחובר כגרוגרות וצמוקים דמי מדלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתיה ולא תחלוק במחובר בין שלו בין של נכרי:

ולערב אסורין בכדי שיעשו - כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט והא דקאמר ולערב אסורים בכדי שיעשו הא לאחר כן מותרים אפילו לערב ראשון נמי אע"ג דליל יו"ט שני הוא ממתין בכדי שיעשו ומותרין ממה נפשך אם הלילה חול הוא הרי המתין בכדי שיעשו ואם קדש הוא נמצא שנלקטו בחול כן דעתי נוטה ויש לי ראיות הרבה מההוא בר טביא דעירובין (דף לט:) ומביצה שנולדה בזה שמותרת בזה (שבת דף ד:) אלמא האחד חול הוא וממה נפשך מותר ולא זכיתי לשאול את פי רבי' יעקב בדבר זה כי היו נוהגים בו היתר במקומינו והיה לי דבר פשוט ולאחר פטירתו של רבי שמעתי את רבי' יצחק הלוי שהוא אוסר עד ליל מוצאי יו"ט שני וכל אנשי עירו כמותו וגם הלכות גדולות אוסרים כן ודנתי לפניו ולא הועיל לי הדבר וכל טעמו אינו אלא מדנקט בכדי שיעשו בלילה הראויה לעשיה קאמר ואני אומר צריך להמתין בכדי שיעשו משום שמא היום היה קדש והלילה חול ותדע מדלא קאמר לערב של שני אסורים בכדי שיעשו לערב הראשון קאמר ובתשובת רבי' גרשום מאור הגולה מצאתי כמותי גם עתה בא אלי מכתב מגרמיי"ש שבא לשם אדם גדול זקן ויושב בישיבה מן רומא ושמו ר' קלונימוס ובקי בכל הש"ס והורה כן ונחלק עליהן:



חוץ לתחום אסורין - לא שמעתי טעם מקובל בדבר דאי משום מוקצה אמאי מותר לישראל אחר ואי משום שנעשה בו איסור בשבילו א"כ לישראל אחר נמי אסור דנכרי שהדליק את הנר בשבת תנן (שבת דף קכב.) אם בשביל ישראל אסור ולא חלקו בינו לחברו וי"ל דגבי איסור תחומין דרבנן לא אחמור כולי האי ודיין אם אסרוהו על זה (טעם אחר נראה לי מחוץ לתחום אסורין גזירה שמא ישלח בשבילו והבא בשביל זה מותר לאחר דליכא למגזר בה שאינו מכירו):

הסוכר אמת המים - סותמה שלא יכנסו בה דגים מבחוץ משתחשך ואת אלה הכין והזמין על ידי מעשה זה:

בפרדס - מקום המשתמר ואין הולד יוצא שאינו יכול לברוח וקל לצודו ואינו צריך זמון דהא הכא מפני שהיא סתומה ואין יכולין לצאת קרי להו מוכנים ולקמיה פריך דזמון גדול הוא זה שעושה מעשה לשם הזמנה:

מדברי רבינו - רב דשלשתן רב הונא ורב חסדא ורב נחמן דקרי ליה לרב חסדא חברין תלמידים של רב הוו:

נפל חברין - רב חסדא:

ברברבתא - נכנס ראשו למחלוקות גדולות שירבו עליו בזאת ולקמיה מסיים קושיא אלא מפסקא מלתא באיכא דאמרי דמחלפי רב חסדא ברבה בר רב הונא:

נפל בר חברין - רב הונא חבריה הוה מתלמידיו של רב ורבה בריה קרי בר חברין:

וצפור דרור - שזימנה מבעוד יום צריך לקשור בכנפיה להיות סימן לה:

ומצא לפני הקן שאסורין - כדמתרצינן לה בפ"ק (דף י:) שהיו שני קנין וזימן את זו ולא זימן את זו ולמחר בא ומצא במזומנת ולא במקומן אלא בדף הבולט לפני הקן ובחברתה לא מצא כלום שאסורין דחיישינן שמא מקן שאינה מזומנת באו לכאן:

במה דברים אמורים - דבעינן זמון:

צפור דרור - קטנה היא והאם והבת שוות:

והמקושרים - בכנפיהם סימן הוא להם:

והמנוענעים - מאתמול לשם זמון והוא מכירן:

בבתים ובבורות - ובכל מקום שאינו מחובר:

מותרים - בי"ט:

והמקושרים והמנוענעים - הנמצאים בכל מקום אף בחול אסורין למוצאן משום גזל שהראשון שקשרן או נענען קנאן בהגבהתם שהפקר נקנה בהגבהה:

בה - בולד אינו צריך זמון שאינה יכולה לברוח ודעתיה עליה אבל אמה שהיא גדולה צריכה זימון:

בדידה - בולד:

בסמוכה לעיר - ידע בה ודעתיה עלויה:

מתני' בהמה מסוכנת - שהוא ירא שתמות ואינו צריך לה שכבר סעד סעודתו אלא מחמת הפסדו הוא שוחט:

לא ישחוט אא"כ - יודע שיש שהות ביום לאכול כזית צלי הימנה:

מבית טביחתה - שהוא מזומן ומופשט מעורו ועומד:

לא יביאנה במוט ובמוטה - בשני בני אדם משום דאוושא מלתא היא ומזלזל בי"ט:

גמ' הפשט ונתוח - פי' הכתוב בעולה שהיא אכילת גבוה וה"ה יש ללמוד לקצבים באכילת הדיוט:

מאי קמ"ל - דרך ארץ או איסור ולמימר דאסור לאכול ממנה עד שינתחה שמא ימצא לה סימן טרפה בסתר והחזיק לנו הבהמות בספק טרפות אף קודם שראה בהן טרפות:

לאפוקי מדרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור - אבר מן החי עומדת ונפקא מינה שאם אירע ספק בשחיטתה נעמידנה על חזקתה ואסורה עד שיודע לך ברור שנשחטה כראוי ומשנשחטה כראוי הרי היא בחזקת היתר דסתם בהמות אינן טרפות ואם נמצא בה נקב בריאה או בבני מעים ויש לתלותו לאחר שחיטה ולהכשיר ובקודם שחיטה ולאסור העמידנה על חזקתה שהיתה בה קודם שנמצא בה ספק זה ומותרת עד שיודע לך אמת שהיא טרפה:

מבית טביחתה ממש - קודם הפשט:

שטובחת אכילתה - מבני מעיה שהמאכל מתחתך ומתעכל שם:



אורח ארעא - ולא משום איסור טרפה:

כדתניא - מצינו אף תנאים שמלמדים הלכות דרך ארץ שלא יראה אדם עצמו על הבריות כרעבתן אף זה הממהר לאכול קודם הפשט נראה כרעבתן:

בצל - ציבול"ה:

מעליו - מצד העלין:

חצובא מקטע רגליהון דרשיעיא - עשב ששרשיו נוקבין ויורדין בעומק ואין מתפשט לצדדין כלל ונוטעין אותו בין גבולי שדות ובו תיחם יהושע לישראל את הארץ מקטע רגלי הרשעים ליום הדין שגוזלין וחומסים ומשיגין גבול ואין למדין ממנו:

נטיעה מקטע רגליהן דקצביא - נטיעת ערלה שאמרה תורה להמתין שלש שנים מלאכול פירות מקטע רגלי הקצבים הממהרין לאכול קודם הפשט ונתוח ופעמים שנמצאת טרפה וכן דבועלי נדות שממהרין ואינם יכולין להמתין עד שתטבול:

תורמוס - מין קטנית עגול כמין עדשה ורחב כמעה קטנה והוא מר מאוד עד ששולקין אותו שבע פעמים ונעשה מתוק וטוב עד שיאכל למטעמים בקנוח סעודה:

מקטע רגליהון דשונאי ישראל - דכתיבי שבעה ע"ז בהאי קרא ולבסוף ויעזבו את ה' התורמוס הזה לאחר שהטריח את בעליו שבע פעמים הוא חוזר למוטב והן הטריחו את בוראן להביא עליהן פורעניות ולהכעיסו בשבעת אלה ולא חזרו בהן:

מאי ולא עבדוהו - לשון קבלה הוא שהוא קובל עליהם הקדיחוני והקניטוני שבע פעמים כבשול התורמוס ואחרי כל זאת לא נחשבתי בעיניהם:

שהן עזים - ונתנה להם תורה שיעסקו בה והיא מתשת כחם ומכנעת לבם:

דתיהן של אלו - מנהגם של אלו אש שהם עזים כאש:

מימינו אש דת למו - מימינו נתן להם התורה מפני שאש דת למו והרבה מקראות חסרים כזה:

עזים - קשים להנצח אנדרי"ש בלע"ז:

צלף באילנות - לא ידעתי מהו עזות שלו:

אין הסומא יוצא במקלו - דהוי דרך חול ואיכא זלותא די"ט:

ואין יוצאין בכסא - שטוענין אותם בני אדם והם יושבים בקתדרא:

בגלודקי - פליידסטו"ל:

צריכין לו - לבית המדרש לדרשה:

מותר - להוציאו בו מביתו לבית המדרש:

אפיקתיה - בכסא:

מהיני לשילי - מקומות סמוכין ואין תחום שבת ביניהם:

לחמא בר אדא - כך שמו:

שליח ציון - רגיל היה לעלות לירושלים:

אקיף - הרבה בשבילי את הדרך להקיף ההר ולך דרך סולם מעלות הר של צור ששם יושב רבי יעקב בר אידי:

מה אתון ביה - מה אתם אומרים בו:

כי סליק - כלומר כי מטא לא"י ולאחר שעבר את צור:

אלונקי - שנביאיל"ש בלע"ז שנותן זרועו על כתף חבירו וחבירו על כתפו וזה בכסאו יושב על זרועותם דמתחזי דרך חול ופרהסיא ולהוליך למקום רחוק טפי משנושאים בין ידיהן בכסאו:

ילתא - שם אשתו של ר"נ:

דבעיתא - ליפול:

בשבתא דרגלא - שדורשין:

מכתפי להו - בבית המדרש עד מקומם:

משום בעתותא דצבורא - שהיו נבעתים מן הצבור העומדים על רגליהם מפניהם והיו יראים ליפול:

משום דוחקא - שעומדים על רגליהן וטורח צבור הוא הלכך מכתפי להו עבדיהם ותלמידיהם ומוליכין אותן מהר למקומן:

מתני' בכור שנפל לבור - בכור בזמן הזה אין נשחט בלא מום מפני שקדשים הוא דמאליו הוא קדוש והשוחטו כשהוא תם הוי שוחט קדשים בחוץ וענוש כרת:

שנפל לבור - וירא פן ימות שם:

מומחה - בקי במומין להבחין בין מום קבוע למום עובר:



אם יש בו מום - על כרחך ר' יהודה מוקצה אית ליה ובמום הנופל בו ביום טוב לא שרי דלאו דעתיה עלויה מאתמול וה"ק בכור בעל מום שלא הראהו לחכם מבעוד יום להתירו ונפל לבור בי"ט ירד מומחה ויראה מום שהיה בו אתמול אם מום קבוע הוא יעלה וישחוט משום דמוקצה ליכא דמאתמול דעתיה עלויה:

אין זה מן המוכן - לאו משום מוקצה אסר ליה דהא לית ליה מוקצה אלא לפי שמתירו בי"ט נראה כמתקנו דהוה ליה כדן דין דגזור ביה משום שבות וה"ק אין התרתו היתר ואינו מוכן להכשר:

גמ' אי נימא ברואין כו' - דהא ודאי משום מוקצה לא הוי טעמייהו דאפכא שמעינן להו אלא משום ראיית מום דר"ש סבר אין רואין כיון דהוה ליה כיושב ודן דין:

לפלגו בעלמא - בלא נפל לבור:

לערים - לומר ודאי ימצא בו מום:

ולסקיה כרבי יהושע - דאמר בפרק משילין (לקמן דף לז.) אותו ואת בנו שנפלו לבור מעלה את הראשון ע"מ לשחוט ואינו שוחט וחוזר ומעלה את השני רצה זה שוחט רצה זה שוחט:

אי הכי - דנפילת בור דנקט לאשמועינן דלא יעלהו נקט ליה ואם לאו לא יעלהו מבעי ליה דהא עיקר משום העלאה נקט לה ושחיטה פשיטא לן:

לא צריכא דעבר ואסקיה - ומשמעותא דלא לסקיה מרישא ש"מ דקתני ירד המומחה ויראה ולא קתני יעלהו ויראה והדר אשמועינן אחריתי דאי עבר ואסקיה ולא מצא בו מום לא ישחוט:

דנפל ביה מומא - השתא וה"ק אם יש בו מום הקבוע מעי"ט יעלה וישחוט ואם לאו דלא היה מעי"ט אלא היום אפילו עבר והעלהו לא ישחוט:

והא מוקצה הוא - אי מאתמול לא הוה ביה מום כלל פשיטא דלא ישחוט דהא אשמעינן רבי יהודה בכמה דוכתי דאית ליה מוקצה:

קמ"ל - דאי לא הוה קבוע מערב י"ט לא ישחוט משום דמוקצה מחמת איסור הוה אי נמי משום דעבר ואסקיה: בכור תם שנפל לבור גרסינן בברייתא דלית להו מוקצה להנך תנאי בבכור דכל שעתא דעתיה עלויה שמא יפול בו מום:

ירד מומחה - ולא לערים ולסקיה: ר' יהודה הנשיא הוא רבי ולאו היינו רבי יהודה דמתניתין דסתם ר' יהודה הוא ר' יהודה בר אלעאי:

אם יש בו מום - אפילו נפל בו היום:

יעלה וישחוט - דלית ליה מוקצה בבכור:

ואם לאו - ועבר ואסקיה לא ישחוט אפילו נפל בו מום לאחר העלאה וקנסא הוא משום דעבר ואסקיה [א"נ] לא ישחוט לא יעלה בהערמת שחיטה קאמר דלא ישחוט לא אצטריך דהא תם הוא ומתניתין דלא שנינן הכי משום דמתניתין לא מצינן לאוקומה בתם משום דרבי יהודה מוקצה אית ליה ולא מצי למימר אם יש בו מום שנפל בו בי"ט יעלה וישחוט וכיון דע"כ בבעל מום תוקמה לא אצטריך לשנויי סיפא בשנויא דחיקא ולמימר דלא ישחוט לא יעלה קאמר דהא מצי לשנויא שפיר כדשנינן דאשמעינן ואם לאו דלא היה קבוע מבעוד יום דאפילו עבר ואסקיה לא ישחוט ואע"ג דאתעביד ליה מום קבוע השתא: לשון אחר לא גרס בברייתא בכור תם אלא כי מתני' גרסינן בברייתא בכור שנפל לבור ומתוקמא הכי בכור שנפל לבור ר' יהודה הנשיא אומר ירד מומחה ויראה דלא נערים ונסקיה מעיקרא:

אם יש בו מום - אם ימצא בו מום הידוע שהיום לא נעשה יעלהו וישחוט ואם לאו אלא נפל בו מום היום אפילו העלהו לא ישחוט ולרבי יהודה נשיאה ליכא למפרך כדפרכינן לעיל פשיטא דלא ישחוט דהא מוקצה הוא דאלו לדידיה אצטריך דהשתא הוא דאשמעינן דאית ליה מוקצה:

א"ל ר' שמעון בן מנסיא הרי אמרו - רבותינו דורות שלפנינו אין רואין מומין דר"ש בן יוחי מדורות שלפניהם היה ורבי תלמידו היה כדאמר במסכת עירובין (דף צא.) ובמסכת שבת (דף קמז:) א"ר כשהיינו לומדים תורה אצל ר' שמעון בתקוע היינו מעלין לו שמן כו' וקאמר ליה ר' שמעון בן מנסיא לרבי הרי נחלקו בה דורות שלפנינו ונזיל לחומרא:

נולד בו מום מעי"ט - רבי שמעון בן מנסיא מפרש מלתיה דר' שמעון בן יוחי וה"ק הרי אמר ר"ש בן יוחי אין רואין מומין כיצד נולד בו מום מערב י"ט אין מבקרין אותו לכתחלה אבל אם עבר ובקרו שוחטו שהרי אינו מתקן כל כך שקרוב היה בין השמשות להיות מתוקן שלא היה מחוסר אלא ראיית חכם:



בי"ט - ואם נולד בו מום בי"ט היה ר"ש בן יוחי אומר אין זה מן המוכן ואפילו עבר ובקרו לא ישחוט שהוא כמתקנו לגמרי:

ושוין כו' - אבל בזו היו מודים חולקים שלפנינו ר' יהודה ור"ש שאם נולד היום ומומו עמו שזה מן המוכן שאין בזה משום תקון ומשום דין שלא היתה בו חזקת איסור מעולם וכדמוקי לה לקמן כגון דיתבי דייני התם:

אבא תני - על אביו קאמר:

מבוקר - ושוחטו לכתחלה:

כותיה דרבה מסתברא - דלכתחלה שרי:

מדקתני לה בתלתא בבי - בברייתא דלעיל בדרבי שמעון בן מנסיא:

אין מבקרין - לכתחלה משמע:

אין זה מן המוכן - משמע אפילו דיעבד אינה הכנה ועוד מדפלגינהו לתרי בבי:

שזה מן המוכן אפילו לכתחלה - קאמר דמוכן לבקרו דאי בדיעבד קאמר ומאי מוכן מוכן לשוחטו קאמר אמאי פלגינהו לתלתא בבי לתנייה להך סיפא בהדי רישא ולערבינהו ולתנינהו הכי נולד בו מום מערב יום טוב או שנולד הוא ומומו עמו אין מבקרין אותו ביום טוב דלהוי משמע לכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי: ואייתי מתניתא בידיה גרסינן:

חכמים אומרים אין זה מן המוכן - אפילו דיעבד והא ר' שמעון היא דשמעינן ליה אין רואין מומין וכיון דבהנך תרתי ערב ותני להו איכא למימר דנולד הוא ומומו עמו דשרי דיעבד קאמר כרב נחמן וקשיא לאביי דסייעיה לרבה בר רב הונא מהך:

ואלא קשיא ההיא - דלעיל דמסייעא ליה לרבה ואהי מינייהו סמכינן:

ההיא - דלעיל:

אדא בר אוכמי הוא - חכם אחד שהיו מכירין בו שהיה גורס משניות ומשכח ומשבשן:

דיקא - כי הך דאייתי רב אושעיא:

אי נימא שאין מומו מאתמול כלל - שלא היה בו שום מום:

צריכא למימר - בתמיה וכי צריך היה רבי שמעון לומר לר' יהודה בן מחלוקתו כן והלא רבי יהודה אית ליה מוקצה ונהי דרואין מומין סבירא ליה האי מיהא אסור דמוקצה הוא:

אין זה מן המוכן - אפילו דיעבד ומהשתא על כרחיך ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן. בדיעבד קאמר:

יש מוקצה לחצי שבת - משום חצי שבת אם הוקצה בחציו מי הוי מוקצה לכולי שבת אם לא:

היכי דמי - מכדי סתם מוקצה היינו גרוגרות וצמוקין שמעלה אותן על מנת ליבשן ומקצה אותן לכך ומשמתחילין ליבש אין ראוין לאכילה עד שייבשו לגמרי והא חצי שבת דקא אמרת היכי מספקא לך:

אי דאחזו - שנגמרה מלאכתן בין השמשות אחזו ואין כאן אפילו חצי שבת בהקצאה כלל:

ואי דלא אחזו - בין השמשות ודאי אסורין דאין כאן הכנה מבעוד יום ומאן דאית ליה מוקצה הכנה מבעוד יום בעי כדכתיב ביום הששי והכינו את אשר יביאו (שמות טז):

לא צריכא דאחזו - בין השמשות:

ואדחו - בשבת שנפלה עליהן גשמים ותפחו והדר אחזו ששזפתן השמש וקא מיבעיא לן הך שעתא דאתקצו מי אסרה להו כולי יומא או לא:

נימא האי בכור מעיקרא - בין השמשות הוה חזי לשחוט את אמו והוא נאכל בין תם בין בעל מום לפי שאין בכור קדוש אלא בלידתו דכתיב אשר יולד בבקרך וגו' (דברים טו):

אדחיה ליה - שהיה בחזקת בכור תם ואסור עד שיראה מומו:

דיתבי דייני התם - כשנולד וכפוטרו את הרחם ראו את מומו דלא הוקצה כלל:

היה אוכל בענבים והותיר - רבותא נקט דלא תימא כיון דאוכל והולך לא ליבעי הזמנה וכן מפרש בפרק שלישי דשבת בכירה שהסיקוה (דף מה.):

ענבים - יבשין קרוין צמוקים ותאנין שנתיבשו קרוין גרוגרות:

אפרסקין - פרשקי"ש בלע"ז:

חבושין - קרוני"ץ:

אי דאחזו - בין השמשות:

למה לי הזמנה - הא ודאי כיון דחזא בהו דיבשו דעתיה עלוייהו שהרי לא הוקצו אלא ליבשן:

ואי דלא אחזו כי אזמין להו מאי הוי - הא לא חזי לאכילה ולא מהניא להו הזמנה דהוה ליה כמזמין עצים ואבנים לאכילה שאין בריה אוכלתן:

וכי תימא דלא ידע אי חזו אי לא חזו - וכי תימא הך הזמנה דקתני כגון דטורח הוא לו לעלות אליהן ולראות אם יבשו אם לאו ואינו יודע אם ראוין אם לא ראוין ומכין בהזמנה ואומר הריני אוכל מהן למחר אם ראוין הן ואשמעינן אי לאו דאזמינהו מאתמול כיון דלא הוה ידע שהן ראוין לא הוה אמרינן דעתיה עלוייהו ואסורים לאכול אפילו מצאן ראוין:

והאמר רב כהנא מוקצה - של גרוגרות וצמוקין:

שיבש - מבעוד יום:

ואין הבעלים מכירין בו - אין הבעלים יודעים שיבש שלא בדקוהו מבעוד יום ולמחר מצאוהו שיבש היה מאתמול:

מותר - דכי אסקיה מעיקרא לא אקצייה אלא ליבש והרי יבש והוכן מבעוד יום כך פירש רב אחאי בשאלתות שלו:

אלא לאו דאחזו ואדחו והדר אחזו - ע"כ לא מתוקמא הך הזמנה אי לאו להכי דאזמין להו דאם ידחו למחר ויתקנו לבו ביום יאכל מהן:

ה"ג אלא מאי יש מוקצה כי אזמין להו מאי הוי - הזמנה דקודם הקצאה מאי מהניא בלאו הזמנה נמי מוכנין ועומדין הן והאיסור בא אחרי כן:

ה"ג אלא דאחזו ולא אחזו - בהכי עסקינן שיבשו ולא כל צרכן:

דאיכא אינשי דאכלי ואיכא דלא אכלי - ואצטריך ליה לגלויי דעתיה אי אכיל אי לא אכיל:

תא שמע - דאין מוקצה לחצי שבת:

מפולין ועדשים - שאנו מבשלין ביום טוב:

דמעיקרא - בין השמשות:

חזו לכוס - חיין כל דבר הנאכל חי קרי אכילתו כוסס:

אדחו להו - כל זמן שרותחין:



גמר להו בשולייהו - אשתרו ולא אמרינן שעה אחת היו מוקצות וידחו:

ולטעמיך - דמשוית להו לרתיחתן תורת מוקצה וילפת מינה דאין מוקצה לחצי שבת:

תקשי לך - מהשתא דלא תוכל לתרץ היאך אנו אוכלים שום קדרות בלילי שבתות דעל כרחך המוקצה לבין השמשות מוקצה לכולי יומא והרי בין השמשות כל הקדרות מסולקות מרותחות מן הכירה ואכלינן מנייהו לאורתא:

אלא מידי דגמרו בידי אדם לא קא מבעיא לן - דכיון דבידו לתקנו בו ביום לא מקצה ליה מדעתיה מפני דחייתו הלכך פולין ועדשים אינם ראייה לכאן ומהאי טעמא נמי שרינן קדרות של בין השמשות:

כי קא מבעיא לן גמרו בידי שמים - ע"י חמה דכיון שאין בידו לתקנו מסח דעתיה מניה:

הוה ליה ההוא בוכרא - והיו לו בביתו כהנים סמוכין על שלחנו ואוכלין בכורות:

רבי יהודה ור' שמעון הלכה כרבי יהודה - הכי כיילינן להו בעירובין (דף מו:):

אמר ליה ר' זריקא - לר' אבא:

ואת מה בידך - דשבקת לרבי יהודה ובעית למעבד כר' שמעון ממי שמעת דהלכה כר' שמעון בזו:

אמר מאן דהוא - אחד מן התלמידים מי שהוא ולא נודע שמו:

אזכי ואסק - יהי רצון שאזכה לעלות לארץ ישראל למקום שרבי זירא שם דהוא מרה דשמעתא דאמרי משמיה הלכה כר' שמעון ואגמרה לשמעתא מפומיה:

אנא מסתברא אמרי - כן אמרת דמסתברא כרבי שמעון אבל לא שמעתי שהוקבעה הלכה למעשה כמותו:

בלשון חכמים - דקתני לעיל אתא ואייתי מתניתא בידיה בין שנולד בו מום מעי"ט בין שנולד בו מום בי"ט חכמים אומרים כו' ור' שמעון הוא דקאמר הכי וקרי ליה חכמים:

באשלי רברבי - בחבלים גדולים וגסים שקשין לינתק כלומר חכמים גדולים אמרוה ואין נוחין לבטל דבריהם:

ר' שמעון בן מנסיא וחביריו - אותן שאמר עליהן הרי אמרו אין רואין מומין בי"ט:

אמרו הלכה כר' מאיר - בבכורות השתא משמע שמעידין קהלא קדישא על ר' שמעון בן מנסיא שאומר עוד דבר זה ומפרש רב יוסף אמרו בתמיה וכי אפשר שקהלא קדישא אומרים דבר זה על ר' שמעון בן מנסיא וחביריו אמרו הלכה כר' מאיר ועבדינן כותייהו:

והא אינהו קדימי וקשישי מיניה טובא - קהלא קדישא דאמרה רבי להא שמעתא משמייהו קשישי מר' שמעון בן מנסיא טובא דהא ר' שמעון בן מנסיא בימי רבי ובניו היה כדתנן באבות [פ"ו] אמר ר' שמעון בן מנסיא אלו שבע מדות שמנו חכמים בתלמידים כלן נתקיימו ברבי ובבניו ולעיל נמי אפלוג בהדיה והיכי אמרו ההוא קהלא קדישא הלכה משמיה דר' שמעון בן מנסיא דקתני ר' שמעון וחביריו אמרו הלכה כר' מאיר:

אלא - הכי אמור קהלא קדישא ר' שמעון בן מנסיא וחבריו שאמרו אין רואין מומין בשיטת ר' מאיר אמרוה וכן אפשר שהזקנים נתנו דעתם על דברי הבחורים ואמרו דברי פלוני נוטין אחר דברי ר' פלוני שהיה לפניו:

השוחט את הבכור - קודם שהתירו חכם ואח"כ הראה את מומו לחכם:

אלמא קסבר ר' מאיר ראיית בכור - אינה קלה כראיית טרפה דאחשבוה רבנן וכל עצמה של התרת בכור תלויה בה שאף שחיטתו אסורה קודם שיראנו ואינו דומה לראיית טרפה שהתירו לבדקה אחר שחיטה:

ומינה - וממנה למדו ר' שמעון בן מנסיא וחביריו ואמרו כיון דחשיבא כולי האי הוה ליה כמתקן וכדן דין ואסור לראותו בי"ט ואע"פ שהטרפה נבדקת בי"ט והיינו תליא באשלי רברבי שאמרו קהלא קדישא דהא דר' שמעון כר"מ אזלא וקמו להו ר' שמעון בן יוחי ור' מאיר בחדא שיטתא וה"ל ר' יהודה יחיד ואין דבריו של אחד במקום שנים:

אמר ליה אביי - לרב יוסף:

אטו - ההיא דר"מ דבכור ברואין מומין לאחר שחיטה פליגי ומשום טעמא דחשיבותא אמרה ר"מ למלתיה והא קנסא קניס כדמפרש ואזיל ואלו אדם אחר שחטו וכסבור שהוא ניתר מפי מומחה אפילו ר"מ מודה דרואין:

בדוקין - טייל"א כמו הנוטה כדוק שמים (ישעיהו מ) אם מום זה דוק שבעין:

כולי עלמא - אפילו ר' יהודה מודה דאסור מפני שמשתנה לאחר המיתה ויש דוק שנראה לאחר שחיטה מום קבוע שאלו ראהו לפני שחיטה היה נראה עובר:

במומין שבגוף - כגון נקצצה אזנו נשברה ידו דלא נשתנה בשביל השחיטה:

מתני' - דבכורות נמי דיקא דמשום גזרה קאסר ליה וקנסא קניס כדי שלא ירגיל עוד מדלא קתני ר"מ אוסר דנהוי משמע דאסורו תלוי בגופו שאין ראייתו לאחר שחיטה כלום אלא הואיל ועבר ושחטו שמע מינה זהו טעמו של דבר מפני שהקיל לשחטו ותלה ר"מ הדבר ברשעו של כהן זה שהקיל בו:

אמי ורדינאה - נאה היה ועל שם ורדים היה נקרא ולי נראה מאותו מקום ששמו ורדינה כדאמרינן בעירובין (דף מט.) שנקרא מאנשי ורדינה ואנשים זקנים וצרי עין בממונן היו:

מאתמול הוה חזי - אם קבוע אם עובר:


וביו"ט שיולי קא משייל - פעמים שהיה טרוד בעיו"ט ומשראה המומין אומר לו לך עכשיו ובא למחר והיה שואלו על המום איך בא לו מפני שנחשדו כהנים על הבכורות להטיל בהם מום כדתנן (בכורות דף לה.) כל המומין הראויים לבא בידי אדם רועי ישראל נאמנים רועי כהנים אין נאמנים וצריך להביא עדים שמאליו בא לו:

ההוא גברא - כהן היה:

דלי עיניה - נשא עיניו:

הוצא - גדר של קוצים:

הוה שדיין שערי בהך גיסא דהוצא - שעורין היו מושלכים מעבר לגדר והבכור היה לעבר השני:

ופרטיה לשפותיה - קרע שפתיו והיא שנויה במומי הבכור שפתו שנפגמה שלעולם הוא ניכר:

את גרמת ליה - מדעת נתת השעורים שם שנחשדתם על הבכורות מפני טורח הגדול והיציאה שהוטל עליו שישראל אינו מטפל בו אלא שלשה חדשים ונותנו לכהן:

לא יהיה - קרי ביה לא יהיה:

ה"ג מום לא יהיה בו אין לי אלא כו' - אי כתב מום ולא כתב כל לא היה לי לאסור גרמא אלא נתינת מום ממש אבל עכשיו אמר מום לאסור נתינת מום ממש ואמר כל מום לאסור גרמא:

מתני' חלה שנטמא' - אינה ראויה לכהן היום דהא באכילה אסורה לעולם ובהסקה או לתתה לכלבו בי"ט אסור דאין מבערין קדשים טמאים מן העולם ביו"ט ואפילו ע"י אכילת בהמה דקי"ל שאין שורפין קדשים בי"ט ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך היא דהא אין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט הבערה לצורך היא דהדלקת נר ביו"ט לצורך אכילה היא ומותרת אפילו הכי בשמן שרפה לא והוא שמן תרומה שנטמאת דגזרת הכתוב היא שאין קדשים טמאים מתבערים ביו"ט דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרף (ויקרא ז) הלכך מלאכה היא:

גמ' ואת הנבלה לפני הכלבים - וכשנתנבלה בשבת קאמר מדפליג רבי יהודה עלה ואמר אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן:

בבעלי חיים - בהמה בריאה בין השמשות:

שמתו - בי"ט:

שאסורים - וכי שריא במסוכנת בין השמשות דדעתיה עלויה להאכילה לכלבים:

בבהמת קדשים - שאסורה בהנאה וטעונה קבורה ואינה נפדית דבעיא העמדה והערכה אי נמי אין פודין קדשים להאכיל לכלבים ואפילו למאן דאמר פודין בי"ט לא פרקי לה הלכך לא חזיא:

אלא טעמא דקדשים - כיון דדיקא מתני' למתנייה דומיא דחלה על כרחך שמעינן מינה דדוקא בקדשים נקט ופרכינן אלא טעמא דקדשים בתמיה:

הא דחולין שריא - לכלבים ולא מתסרא משום מוקצה:

הניחא למר בריה דרב יוסף כו' - איכא למימר מתני' דדיקא לאשמועינן דחולין שריא ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה:

אלא למר בריה דאמימר - מני לא ר' יהודה ולא ר' שמעון:

הכא במאי עסקינן במסוכנת - לעולם ר' שמעון היא ומתני' במסוכנת דשרי ר' שמעון בה ואמר מחתכין את הדלועין כו' הלכך טעמא דקדשים לא יזיזנה הא דחולין שריא:

מתני' אין נמנין - בגמ' מפרש מאי היא:

אבל - שוחט הוא הטבח בלא פסוק דמים ומחלקין אותה ביניהם ולמחר יפסוק להם דמיה:

גמ' אין פוסקין דמים - דמקח וממכר בשבת וביו"ט אסור בספר עזרא (נחמיה יג):

היכי עביד - דקתני שוחט הוא ומחלקין ביניהן היכי עביד שידעו למחר כמה היתה שוה לפסוק דמיה:

מביא - להם ביו"ט שתי בהמות שוות ויאמר ראו שזו כזו ולמחר שמין את הנותרת:

הריני עמך - נמנה על בהמה זו בסלע והיינו כשמואל דאמר אין פוסקים לה דמים ביו"ט:



מתני' ר' יהודה אומר שוקל אדם בשר - טבח המוכר בשר במשקל אע"פ שאסור לשקול בליטרא דהיינו מעשה חול מותר הוא לשקול כנגד הכלי וכנגד הקופיץ סכין גדול שקוצבין בו בשר דאיכא שנוי ולא הוי מעשה דחול:

אין משגיחין - אין מעיינין:

גמ' מאי כל עיקר - מאי אתא לרבויי האי כל עיקר נימא וחכמים אוסרין:

אפי' לשמרו מן העכברים - אין נותנין אותו במאזנים התלויין ביתד גבוה:

והוא דתליא בתריטא - בטבעת שתולין אותן בה כששוקלין דמחזי כנותנו לשם משקל:

טבח אומן - שיודע לכוין משקל כנגד משקל בידיו:

אסור לשקול בשר ביד - לאחוז הליטרא בידו אחת והבשר בידו אחרת ולכוין דבחול נמי כיון דאומן הוא בכך אורחיה הכי:

במים - שיש לו שנתות וסימנים בכלי ונותנין בו מים והסימנים מודיעין אותו כמה המים עולין למעלה בשביל ליטרא בשר שכבר שיערו לכך:

בית יד - נקב לאחוז בו:

ובידא שרי - לנקוב באצבעו שרי דלאו דרך חול הוא אבל בסכין דרך חול הוא כשמוכר בשר עושה בו בית יד ונותנו ללוקח להוליכו לביתו ובי"ט צריך לשנות לעשות היכר שאין מקח וממכר מותר בו:

סימן בבשר - שלא יחליפהו הנושאו:

אתלת קרנתא - כשהיה משלח הבשר לביתו היה רגיל לעשות כל חתיכה בעלת שלש קרנות וכבר היו מכירין אנשי ביתו שזה היה סימן שלו:

ר' חייא ורבי שמעון ברבי - כשהיו חולקין בשר ביניהם היו שוקלין אותה מנה כנגד מנה ביו"ט:

כנגד כלי אין - דבחול לאו הכי אורחיה אבל מנה כנגד מנה כך דרך כל החולקין:

הואיל ותנן בבכורות כותיה - דאסור לשקול ולמכור בכור בעל מום ששחטו כהן בליטרא שלא לעשות מעשה חול בקדשים דבזיון הוא וקתני דמנה כנגד מנה ויודע כמה משקל ראשונה ושוקל כנגדה מותר אלמא לאו עובדא דחול חשיב ליה:

דתנן פסולי המוקדשין הנאתן להקדש ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור - סיפא דמתני' נקט ורישא הכי איתא כל פסולי המוקדשין נמכרים באטליז ונשקלים בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר שהנייתן לבעלים אבל פסולי המוקדשין הנייתן להקדש ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור וכן פירושה כל קדשים בעלי מומים שנפדו במומן אף על פי שעדיין מקצת קדושה עליהן שאסרן הכתוב בגיזה ועבודה כדאמרינן בבכורות (דף טו.) תזבח ולא גיזה וכו' אפילו הכי נוהגין מעשה חולין בהן בזו שנשחטין באטליז ונמכרין באטליז בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר שהניית מכירתן ביוקר אינה להקדש אלא לבעלים לפי שאין להם פדיון במומם להיות דמיהן נכנסין לקדושתן דבבכור נאמר לא תפדה ובמעשר נאמר לא יגאל (ויקרא כז) אלא נאכלין לבעלים במומן הלכך אין נוהגין בהן מעשה חולין במכירת בשרם כשנפל בהן מום ושחטום הבעלים בעלים דבכור כהן ובעלים דמעשר ישראל אבל שאר פסולי המוקדשים הניית מכירתן ביוקר להקדש היא ואע"פ שכבר נפדו קודם שחיטה דהא קודם פדייה אין נשחטין דבעי העמדה והערכה אפילו הכי הניית מכירתן ביוקר להקדש שלפי מה שיודע שהנאתו יפה הוא מוסיף פדיונו מתחלתו לפיכך מבזין אותו למוכרו באטליז שהכל פונים שם ליקח בשר:

ושוקלין מנה כנגד מנה - כשמוכרו בתוך הבית אלמא כי האי גונא לאו משקל הוי:

לא היא - לא סבירא להו לרבנן דבכורות כר' יהושע בי"ט ולא ר' יהושע ס"ל בבכור דשרי:

ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא דלא עביד מעשה דחול - דהתם מכירה היא ואין דרך לשקול בשר הנמכר במנה כנגד מנה:

אבל הכא - גבי רבי חייא ור"ש ברבי קא עבדי עובדין דחול דהא חלוקה היא וכן דרך כל החולקין ולא סבירא להו לרבנן דבכורות כר' יהושע:

ומי קפדי אהדדי - ר' חייא ור"ש ברבי לחלוק בשר במשקל והלא מוותרין זה לזה ונוטלין זה משל זה משום חבה:

דהנהו שב בניתא - שבעה דגים שבאו לרבי ונמצא שנטל רבי חייא חמש והוליכן לביתו:

ולא קפיד רבי שמעון ברבי - לומר משל אבי הוא נזון יותר ממני:

אי ר' חייא ור' ישמעאל בר' יוסי - היו אותן שחלקו שהן היו רגילין ליקח זה עם זה אי ר"ש ברבי ובר קפרא:

מתני' אין משחיזין - אגוייזי"ר בלע"ז:

אבל משיאה על גבי חברתה - דמשני כדרך[1] חול:

גמ' משחזת של אבן - דמתקנת ליה שפיר דמחזי כמתקן בחול:

מכלל דבשל עץ כו' - גמרא קא דייק מדאוקי רב יהודה איסורא בשל אבן בלחדדה מכלל דבשל עץ אף לחדדה שרי דמאי דאסר רב הונא בשל אבן שרי דכוותה בשל עץ:

איכא דמתני לה - להא דרב יהודה:

אסיפא - דמלתיה דרב הונא:

איכא דמתני לה - להא דרב יהודה אמתני' ולאו אמלתיה דרב הונא:

לחדדה - הוי תקון להעביר שמנונית אינו אלא כהדחה בעלמא:

מתיר אף מכשירי אוכל נפש - וטעמא משום דדריש יעשה לכם לכל צרכיכם:

דרשינן משמך - נדרוש משמך:



מעבר לסכינא אפומא דדקולא - משפשף סכין על פי הסל:

הלכה - כרבי יהודה ומותר כל איש לעשות אבל אין מורין לרבים כן שלא יזלזלו אף בשאפשר לעשותו מבעוד יום דכל הני דשרינן כגון שנתקלקלו ביו"ט או שהיה אתמול טרוד כדאמרינן לקמן דלא התיר ר' יהודה אלא במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט:

מהו להראות - הטבח סכין לחכם בי"ט לבדוק שהטילו חכמים על הטבחים להראות סכין לחכם קודם שישחוט שום בהמה ומהו לעשות כן בי"ט מי מחזי כעובדא דחול דאוושא מלתא שדעתו למכור באטליז או לא מחזי:

רואה לעצמו - בביתו סכין שלו דלא אוושא מלתא:

שעמדה - מחריפות שלה שאינה חותכת יפה אבל לא נפגמה:

מותר לחדדה ביו"ט - ואע"ג דמאתמול ומשלשום התחילה לקלקל ולילך דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה מאתמול דסבר לא צריכנא אבל נפגמה מאתמול לא הוי שרי דמוכחא קלקול שלה והוה ליה למעבד מאתמול:

והני מילי דפסקא אגב דוחקא - אבל אם אינה חותכת כלל אסור לחדדה דטרחא יתירא הוא:

אחד סכין שנפגמה ואחד שפוד שנרצם - בי"ט אשפויינטי"ר בלע"ז שנשבר ראשו:

ואחד גריפת תנור - שנפל לתוכו מן הטיח שלו ולא היה יודע מבעוד יום:

באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן - נכנסנו בדבר זה למחלוקתן שממחלוקתן אנו יכולים ללמוד שאף אלו ממכשירי אוכל הן:

שפוד שנרצף - נמעך שדרסו עליו ונעקם אבל לא נשבר:

אסור לתקנו ביו"ט - שהרי יכול להשתמש בו כמו שהוא וטרחא דלא צריך הוא:

ואע"ג דמפשיט בידיה - שמתפשט בידים ואינו צריך להכות עליו בפטיש:

שפוד שצלו בו - בשר ביו"ט:

אסור לטלטלו - מיד לאחר שנצלה הצלי לפי שנמאס ומוקצה וכבר נעשה צורך יו"ט:

שומטו ומניחו בקרן זוית - שומטו מלפניו מהר בגרירא וטלטול מן הצד עד שיעבירו מלפניו לקרן זוית אבל לא טלטול גמור:

שרי לטלטולי - בטלטול גמור ולסלקו שלא יזוקו בו אנשי ביתו:

מידי דהוה אקוץ ברה"ר - דאמר בפרק כירה שהסיקוה (שבת דף מב.) דמותר להוליכה פחות פחות מד' אמות עד שמסלקנה לצדי רה"ר כדי שלא תזיק:

שפוד שפחות וגומות רב מלכיו - אלו שלש הלכות רב מלכיו אמרן ולא רב מלכיא מפני ששמותיהן דומין זה לזה ויש שמחליפין שמועה של זה בשל זה נתנו בהם סימן לסדר השמועות שפוד הא דאמרן שפחות משנה היא בכתובות ר"א אומר אפי' הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זמה ואמר רב מלכיו הלכה כר"א גומות שמעתא היא ולא נאמרה על המשנה ולענין שתי שערות דאם נמצאו לה גומות של מקום שער אע"פ שאין שם שער גדולה היא וחולצת דאין גומא אא"כ היה בה שער אלא שנשרו:

בלורית - במס' ע"ז ועל ברייתא נאמרה הא דרב מלכיא לפרושא לברייתא דת"ר כותי המסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו מפני שהכותי כשהוא מסתפר מניחה לשם ע"ז ואמר עלה וכמה אמר רב מלכיא שלש אצבעות לכל רוח ורוח לכל סביבותיה לא יגע שאם יגלח וילך עד הבלורית נמצא מניח לו בלוריתו ותיקנה לו לשם ע"ז:

אפר מקלה - שמעתא היא במסכת מכות אמר רב מלכיא לא יתן אדם אפר מקלה על גבי מכתו מפני שנראה ככתובת קעקע:

גבינה - אפירושא דמתניתין אתמר במס' ע"ז מפני מה אסרו גבינות במשנתנו ואמר רב מלכיא מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר:

מתניתין ומתניתא רב מלכיא - אסימנא דאתנח ברב מלכיא פליג רב פפא:

שפחות - דמתניתין היא ומשוית ליה ברב מלכיו לאו דידיה היא דכל מתניתין ומתניתא דאית בהו רב מלכיא אמר פירושן אבל שמעתתא דאמרת ברב מלכיו כגון שפוד וגומות דידיה נינהו:

מתני' שקול לי בדינר בשר - שאסור להזכיר שם דמים:

אבל שוחט - הוא בלא פסוק דמים והן חולקין ביניהן:

גמ' היכי עביד - כשאינו רוצה ליקח כל הבהמה ולא מחצה ולא שליש ולא רביע אלא בדינר או בשנים מה יאמר לו:



בסורא אמרי - דרכן לומר לטבח תן לי תרטא או פלג תרטא ובנרש אמרי חלקא או פלג חלקא ובפומבדיתא אמרי אוזיא. כל הטבחין היו מנתחין בהמותיהם בשוה כך וכך נתחים מן הבהמה ולאותן הנתחים קרו להו בסורא תרטא ובנרש חלקא ובפומבדיתא אוזיא ובנהר פקוד רבעא:

מתני' אבל לא במדה - בגמ' מפרש לה ומאי פלוגתייהו:

שהיה ממלא מדותיו כו' - שאין מודדין ביו"ט:

אף בחולו של מועד עושה כן - בגמ' מפרש טעמא ולא גרסינן במתני' מפני ברורי המדות ואית דגרס ליה והן העלאת הרתיחות ובגמרא מפרש:

מפני מצוי המדות - כשהיה מוכר שמן היה לו מדות הרבה ומביאין הלקוחות כליהן ומודד לאיש ואיש במדה לעצמו ומתמצות והולכות לתוך כליהן כל הלילה:

גמ' המיוחד למדה - שמודד ומוכר בו:

העומד למדה - שכשישבר זה בא זה תחתיו אבל עדיין לא מדד בו:

ואתא רבי יהודה למימר - כיון דהוא עצמו מדה ולכך עשוי וכדי מדה מחזיק לא ימלאנו דמחזי שפיר כמודד ומוכר כעובדין דחול:

כלי וקופיץ - אין עומדין לכך:

כדעבדין בחול - במאזנים פעמים שאין הליטרא לפניו וכיון שיודע משקל כליו שוקל בו:

לא קא עביד כעובדין דחול - דעדיין לא יצא טבעו של כלי זה למדה:

שם מדה - רבעא או לוג אלא כך יאמר לו סתם כלי זה מלא לי:

הכא לא קא עביד כדעבדין בחול - שדרך לקוחות לומר תן לי לוג ואין דרכן לומר כלי זה מלא לי בדרך מקח אלא בדרך הלואה או מתנה ואע"ג דמיוחד למדה:

עבידי אינשי דמקרבי חמרא - לחבריהם:

במנא דכילא - של מדה:

תנא אף במועד עושה כן מפני בטול בית המדרש - שהיה חכם גדול ובאים רבים לשאול הימנו ובמועד רבים עוסקים בתורה שאין טרודים במלאכה והיה ממלאן בלילה שאין זמן בית המדרש כדי שיהא פנוי ביום ולמאן דגרס במתני' מפני ברורי המדות מפרש הכי מפני בטול בית המדרש של באי מועד לא יהיה פנוי לשהות ולברר מדותיו שלא ירתיחו לפיכך ממלאן בלילה:

הוא כנס כו' - משנתן יין בחבית כך וכך לוגין במדה ומכר ממנה עד שמכר חשבונו נמצא כל הנותר בחבית על ידי ברורין שהרתיח היין כשמוציאו ומעלה אופיא אישקומ"א בלע"ז ואין המדה מלאה והן נקראין ברורין לפי שמבררין אותן מן היין כששותה אי נמי על דקלישי וזיגי ושמן יש בו מצוי מפני שמודבק בשולי המדה ובדפנותיה וביין שכיחי ברורין ולא בשמן:

וחבריו כנסו כו' - כדפרישית בברורין:

לפני הגזברים - של הקדש לעשות בהן צרכי הקדש אם ירצו והם לא הקדישוה כסבורין אין יכולין להקדיש שאינו שלהם אי נמי יכולין הוה ליה גזל בעולה:

אמרו להם חכמים אין אתם זקוקין לכך - הואיל ומתחלה לא נתכונתם לגזול שהלקוחות מוחלין על ידי טרדן ומרוצתם שאינם יכולין לשהות עוד וידעי וקא מחלי:

אף אנו אין רצוננו לכך - לזה ליהנות משל אחרים:

אמרו להם - חכמים א"כ אין לכם לעשות הקדש אלא לעשות בהן צרכי רבים שהרי משל רבים היה ויהנו הבעלים מהן:

ואין יודע למי גזל - שגזל אנשים הרבה:

שיחין ומערות - שמתכנסין בהן מים ושותין מהן ובב"ק (דף נ:) מפרש מאי בור ומאי שיח ומאי מערה:

אדבריה - הנהיגו ומטייל עמו במבואות העיר:

לא ימדוד אדם קב שעורין - אפילו ליתן לבהמתו שנראה כמודד למכור:

אבל קודר הוא - בקב עצמו נוקב בכרי וממלאו שלא כדרך מדה לתת בידו לתוכו:

קודר - לשון נוקב:

נחתום - מבשל קדרות נמי קרוי נחתום:

יקדיח - ישרוף אאורשי"ר בלע"ז:

בעין יפה - שיעור חלה אחד מכ"ד לכהן וכשאינה יודעת מדת עיסתה היא מקמצת ואומרת אין כאן כל כך אבל כשיודעת מדת עיסתה יודעת מה תפריש ועינה יפה בה:

תנא דבי שמואל - בתוספתא שסידר שמואל מתנאים שלפניו כמו שסדרו רבי חייא ורבי אושעיא וכמו שסידר רבי את המשנה:

השתא דאמר שמואל אסור - והוא שנה במשנתו מותר שמואל בשמעתיה דאמר אסור הלכה למעשה אתא לאשמועינן שהבא לשאול הלכה לעשות מעשה מורין לו אסור ואי חזינן איניש דעביד לא מחינן בידיה דהלכה דמותר ואין מורין כן:



אין שונין קמח - שרקדו מאתמול ובא לשנותו בנפה ליפותו אין שונין דאפשר לו מאתמול:

שונין - דליכא טרחא ודבר הנראה הוא שזו היא פעם שניה ואין זה כמרקד לברור:

תני תנא קמיה דרבינא אין שונין - ואפילו נפל לתוכן צרור או קיסם אלא בודק הקסמין והצרורות ובוררן בידיו:

כל שכן דאסור - דמחזי כבורר ובורר אב מלאכה היא כהרקדה והשונה אינו מרקד שהרי נראה שהכל יוצא ואין כאן סובין:

לאבא - לחברי:

שקילא טיבותיך - אין אנו מחזיקין לך טובה בכך נטולה היא טובתך ומוטלת על הקוצים טיבותיך גרי"ר בלע"ז:

מהולתא - נפות:

הדרן בנהרדעא - שכולן יודעות שמותר:

אגבא דמהולתא - באחורי הנפה כדי לשנות:

רפתא מעליתא - אי את צריכה לשנות דשונין קמח ביום טוב:

אגבא דפתורא - אחורי השלחן שיש לו תוך שקורין טורנרוייר"א והיא היתה שונה הקמח על אחוריו משום שנוי:

הא דידן - זו אשתי ברתיה דרמי בר חמא היא:

מרא דעובדא - מדקדק במעשיו:

רועה - זה המגדל בהמות ופעמים שמוכר מהן:

הרגיל אצלו - שמתוך שרגיל אצלו מאמינו ונותנו לו בלא פסוק דמים:

פטם - המפטם עופות לשון משמין:

סכום מדה - קב או קבים:

סכום מקח - דמים: מתני'

פרק רביעי - המביא


מתני' המביא ממקום למקום - בתוך התחום או ע"י ערוב לא יביאם בסל ובקופה. לתת שלש וארבע בתוך קופה וישאם משום דנראה כמעשה דחול לשאת משאות:

אבל מביא על כתפו - אחת או שתים דמוכח דלצורך י"ט:

או לפניו - בידו:

וכן המוליך את התבן - להסק או לבהמה לא יפשיל קופה לאחריו דגנאי יו"ט שנראה כמתכוין למלאכה רבה או להוליך למקום רחוק כדרך חול:

  1. ^ היה נראה לגרוס כאן "מדרך" - ויקיעורך
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/ביצה/פרק_ג&oldid=2792128"