פתיחת התפריט הראשי


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

ביצה שנולדה ביום טוב ב"ש אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל:

גמ' במאי עסקינן. אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה מאי טעמא דב"ה אוכלא דאפרת הוא. אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מאי טעמא דב"ש מוקצה הוא. ואוקמא רבה בתרנגולת העומדת לאכילה וביו"ט שחל להיות אחר השבת עסקינן ומשום הכנה וקסבר רבה כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה. ורבה לטעמיה דאמר רבה והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואין יו"ט מכין לשבת ואין שבת מכינה ליו"ט. אלא מעתה יום טוב דעלמא תשתרי. גזירה משום יו"ט שאחר השבת. שבת דעלמא תשתרי גזירה משום שבת שאחר יו"ט. ומי גזרי' והתניא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאוכלן ביום טוב. ואם איתא לגזור משום הנך דאתילדו ביומיה. וא"ת מאי פריך היא גופה גזירה אטו יו"ט שאחר השבת והיאך נגזור גזירה לגזירה אבל שבת דעלמא ויום טוב דעלמא חדא גזירה היא דאטו יו"ט אחר השבת ושבת אחר יום טוב דהוי איסורא דאורייתא. וי"ל דמשמע ליה הא דקתני מותר לאוכלן ביו"ט בכל יום טוב איירי. אף ביו"ט שאחר השבת דליכא אלא חדא גזירה אטו ביצה דמתילדא היום. וא"ת כיון דאשכח גמורות דלמא אם לא נשחטה היתה יולדת היום ותיאסר מספק דהוה ליה ספיקא דאורייתא. וי"ל דלא מיקריא הכנה אם לא שנגמרה הביצה היום ע"י הכנה שמאתמול ובמעי אמה לא נגמרה עד שתצא לאויר העולם. ודלא כרבינו אפרים דמוקי הך ברייתא ביו"ט דעלמא אבל ביו"ט שלאחר השבת אסור מספק דלמא הוי מתילדא היום. אמר ליה ביצים גמורות במעי אמן מילתא דלא שכיחא ולא גזרו ביה רבנן.

ויראה מה שתפס הרב אלפס ז"ל שינויא דרבה עיקר אע"ג דרבי יוחנן אית ליה נמי טעמא דמשקין שזבו. משום דנראה לו גזירה רחוקה לדמות ביצה למשקין שזבו או לפירות הנושרים כדמפרש הש"ס משום דביצה אוכלא ובלועה ופירות מיגלו ומשקין לאו אוכלא. הלכך נראה לו לפרש משום הכנה כיון דקיימא לן הלכתא כרבה (דאמר) דאית ליה הכנה. וגם קיימא לן דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה. ועוד נראה לו לפסוק לחומרא לאסור ביצה מדאורייתא בשבת ויום טוב. דאיתמר שבת ויו"ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה. ורבי יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה. וקמיפלגי בהכנה דרבה דרב אית ליה הכנה דרבה. ורבי יוחנן ל"ל הכנה דרבה. וקי"ל כרב. דאמר רבא הלכתא כוותיה דרב בהני תלת בין לקולא בין לחומרא. חדא הא דאמרן. ואידך דאיתמר שני ימים טובים של גליות רב אמר נולדה בזה מותרת בזה. ורב אסי אמר נולדה בזה אסורה בזה. ואידך דאיתמר שני ימים טובים של ר"ה רב ושמואל דאמרי תרוייהו נולדה בזה אסורה בזה.

וביצה דמתילדא בשבת או ביום טוב לא מיבעיא למיכלה הוא דאסור אלא אפילו לטלטלה נמי אסור. דתניא אחת ביצה שנולדה ביום טוב ואחת ביצה שנולדה בשבת אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקה אסורה. נתערבה באלף כולן אסורות ירושלמי (פ"ה הל' א) ובלבד שלא יהא כלי נוגע בביצה.

והא דאמר שבת ויום טוב נולדה בזה אסורה בזה לא שנא שבת אחר יום טוב ולא שנא יום טוב אחר שבת דקיימא לן כרבה דאמר חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב. ותניא נמי הכי נולדה בשבת תאכל ביום טוב נולדה ביום טוב תאכל בשבת. רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר עדיין היא מחלוקת שבית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל. וקיימא לן כרבי יהודה. ואמרינן נמי אושפיזכניה דרב אדא בר אהבה הוו ליה הנך ביצים מיום טוב לשבת אתא לקמי' אמר ליה מהו למיטווינהו ולמיכלינהו למחר. אמר ליה מאי דעתיך רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן אף רבי יוחנן לא שרי אלא לגומעה למחר אבל לטלטלינהו ביומיה לא. דתניא אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה: אושפיזכניה דרב פפא הוו ליה הנך ביצים משבת ליום טוב אתא לקמיה דרב פפא אמר ליה מהו למיכלינהו למחר. אמר ליה זיל האידנא ותא למחר. דרב לא מוקים אמורא עליה מיומא טבא לחבריה משום שכרות. כי אתא למחר אמר ליה איכו השתא אישתלאי ואמרי לך רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. האמר רבא הלכתא כוותיה דרב בהני תלת בין לקולא בין לחומרא. וא"ת הא דאמרינן בירושלמי (פ"א הל' א) שיורי פתילה שכבו בשבת מהו להדליק ביו"ט רב ורבי חנינא אוסרין ורבי יוחנן מתיר. ומאי טעמא אין אנו נוהגין איסור מאחר דפסקינן הלכתא כרב. וי"ל משום דבירושלמי לא אסיר ליה מטעם הכנה דלא שייך הכנה בכי האי גוונא. אלא מטעם קדושה אחת אסר ליה דמסיק עלה בירושלמי רב הונא אמר בשם רב הלכה כארבעה זקנים. רב חסדא מיחלפא שיטתיה דרב. תמן הוא דעביד ליה שתי קדושות והכא עביד ליה קדושה אחת אלמא בהדיא מטעם קדושה אחת אסר ליה ולא מטעם הכנה והא דפסקינן כרב היינו באיסורי הכנה. ומהאי טעמא נמי כי מיקלע שמחת תורה באחד בשבת שרי אתרוג באכילה. אע"ג דבשבת אסור דשתי קדושות הן והכנה אין כאן. וה"ר ברוך בעל התרומות ז"ל כתב דרב חסדא לטעמי' דלית ליה הכנה בפרק בכל מערבין (דף לח:) הלכך מפרש טעמיה דרב משום קדושה אחת אבל לדידן דאית לן הכנה אין מחלפין שיטתיה דרב וטעמא משום הכנה שיותר טובות הן להדליק כשהודלקו כבר וכבו. הלכך בשבת ויום טוב ושני ימים טובים של ראש השנה אסור להדליק בלילי יום טוב שיורי הפתילה שכבו בראשונה. אם לא שנדלקו ונכבו בחול דהשתא הוכנו מערב יום טוב וכן הלפידים שכבו בראשון. אם לא שירבו עליהם עצים אחרים ויבטלם ברוב כדרב מתנה. ובלבד שלא יגע בהן אבל יכול להפוך בהם אחר שנתבטלו ברוב:

סימן בעריכה

ועצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן ביום טוב משום הכנה דרבה. ואם נשרו מן הדקל ביו"ט אסור להסיקן ביו"ט בפני עצמן משום דהוו להו נולד. ואסרי להו רבנן גזירה משום שמא יעלה ויתלוש אבל אם נשרו מן הדקל לתוך התנור עביד להו כרב מתנה. דאמר רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב מרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן ואף על גב דמהפך בהו כיון דרובא היתרא נינהו הנך בטלי בהן ובהיתרא קא מהפך. ואע"ג דאין מבטלין איסור לכתחילה הני מילי איסור דאורייתא. () אבל איסור דרבנן מבטלין ליה לכתחילה ואע"ג דקי"ל כרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ואפילו בדרבנן. והני עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט דבר שיש לו מתירין הן. דהיום הן אסורין ולמחר מותרין. ה"מ היכא דאיתא לאיסורא בעיניה אבל הכא מיקלי קלי איסורא. והא דקאמרינן נמי דמבטלין איסורא דרבנן לכתחלה היינו דוקא היכא דמיקלי קלי איסורא. אבל בעלמא אין מבטלין לכתחילה אפילו באיסורא דרבנן ואפילו אין לו מתירין. אמר רבה מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה מותרת ביו"ט שני של ראש השנה. דתנן משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום כולו. אמר ליה אביי והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו ביצה אסורה. ופריק לא קשיא הא לן והא להו. רב יוסף אמר אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה משום דהוי דבר שבמנין:

סימן געריכה

וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. דכתיב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם. פירוש דבר שנגזר במנין חכמים ואירע דבר שהוא ידוע שהגזירה בטילה כגון שידוע מאיזה טעם נגזרה הגזירה ואותו הטעם בטל לו וא"כ ראוי היה שתבטל גם הגזירה ממילא אפילו הכי אינה בטילה עד שנמנו עליה חכמים והתירוה. ודוקא כשנגזרה הגזירה בלא זמן אלא שהיה ראוי שתתבטל כיון שבטל הטעם שבשבילו נגזרה הגזירה. אבל אם הטילו זמן לגזירה ועבר הזמן בטילה הגזירה ואינה צריכה היתר במנין. והא דכתיב היו נכונים לשלשת ימים לא קאי אמאי דכתיב בתריה אל תגשו אל אשה אלא הכי פירושו דקרא היו נכונים לשלשת ימים לקבל התורה ואל תגשו אל אשה. ולפרישה זו לא הוקבע לה זמן ולכך הוצרך לכתוב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם וסתר אביי להאי דרב יוסף. והדר אמר רבה אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה. מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש אלמא קדושה אחת היא וביצה אסורה:

סימן דעריכה

ושמע מינה דבני ארץ ישראל צריכין למיעבד שני ימים טובים של ראש השנה ורבינו אפרים תלמידו נחלק עליו וכתב דהני מילי בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה. אבל עכשיו שאנו סומכין על סוד העיבור חזר כל ארץ ישראל להיות בית הוועד שאין להן ספק בקדושת היום ואין להם לשמור אלא יום אחד. וכתב בעל המאור ז"ל כדברי רבינו אפרים ז"ל. ועוד כתב שכן נהגו בארץ ישראל כל הדורות שהיו לפנינו עד עתה חדשים מקרוב באו לשם מחכמי פרובינצ"א והנהיגום לעשות שני ימים טובים בר"ה על פי הלכות רב אלפס ז"ל. והביא ראיה שלא היו עושין מתחלה אלא יום אחד משאלה ששאל רבינו נסים גאון את רב האי גאון ז"ל. למה אמר אדונינו שבני ארץ ישראל תופסין ר"ה שני ימים הלא אנו רואים עד עתה שאין תופסין אלא יום אחד. והשיב בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה אין מקום הוועד עושין אלא יום א'. אבל חוץ לתחום אותו מקום נוהגין ב' ימים ושולחין שלוחים בכל מקום באיזה יום קדשו בית דין את החדש ובכל מקום ששלוחי ב"ד מגיעין אין נוהגין שאר המועדות אלא יום אחד. ואשר אמרתם בעבור ארץ ישראל ביום טוב של ר"ה. כך אמרנו כדי שיעשו כמנהג הראשונים לא ישנו ממנהג אבותיהם נוחי נפש. ונראה לי כדברי הרב אלפס דמדביצה אסורה גם צריכין לעשות שני ימים דראש השנה דחד טעמא לתרוייהו דכלום אסר רבא ביצה אלא משום דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה סמוך לחשיכה שלא היה שהות ביום לקבל עדותן משלימין אותו היום קדש ולמחר מקבלין עדותן ועושין אותו היום קדש והוי קדושה אריכתא. ומטעם זה נמי אנו צריכין לעשות שני ימים. וא"ת כיון דבקיאינן בסוד העיבור לעולם לא יארע לנו דבר זה שנצטרך לעשות שני ימים טובים ר"ה. כי אנו בקיאין בסוד העיבור וקובעין ר"ה על פי החשבון ביום שהעדים ראויין לבא. א"כ מהאי טעמא תהא ביצה מותרת. אלא ודאי מדאסר רבא ביצה לבני דורו שהיו בקיאין בסוד עיבור אלמא טעמא דידיה מדביצה אסורה בזמן שמקדשין על פי הראיה מטעמא דקאמר גם בזמן שאין מקדשין נמי אסורה. כדאמרינן (לעיל ד:)בשני ימים טובים של גליות הזהרו במנהג אבותינו דלמא גזרי גזירה ואתי לקלקולי. וזה הטעם עצמו שייך למימר בשני ימים טובים של ר"ה בארץ ישראל:

סימן העריכה

אמר רבא מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין. ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל. ואפילו בשני ימים טובים של ר"ה. משא"כ בביצה. אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאישתהי אבל לא אישתהי משהינן ליה. רב אשי אמר אף על גב דלא אישתהי נמי לא משהינן ליה. מאי טעמא יום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן. ואפילו למיגז ליה גלימא ואפילו למיגז ליה אסא. וכל שכן לחפור לו קבר ולעשות לו ארון. והא דתנן בפרק קמא דמועד קטן (דף ח:) אין חופרין כוכין וקברים במועד. ההוא מיירי ליקבר בהן לאחר המועד וכן פירש שם הרב אלפס ז"ל. ודוקא בצנעא אבל בפרהסיא לא. דאף בחוה"מ קאמר. וארון עם המת בחצר משמע דוקא בחצר שהמת מונח בו. מיהו בירושלמי (מ"ק פ"ק הל' ו) גרסינן לא שנו אלא באדם שאין מפורסם אבל באדם מפורסם עושין לו ארון אפילו בשוק ומטעם זה אמרו שהאידנא שאנו מפוזרין בין עובדי כוכבים ויש מעט יהודים בכל המקומות הכל הוי כאדם מפורסם. כי הכל יודעין שיש מת בשכונה. הא דאמר ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין. פירש רש"י במסכת שבת (דף קלט.) גבי עובדא הוה בבי כנישתא דמעון דמת ביום טוב הסמוך לשבת ולא ידענא אי מלפניה אי מלאחריה אתו לקמיה דרבי יוחנן ואמר להו יתעסקו בו עממין. ואמר רבא מת ביו"ט ראשון כו'. ופרש"י התם דוקא באישתהי כגון שמת בשבת שלפניו. וכ"כ בה"ג מאן דשכיב ביום טוב ראשון וחזו ליה דלא מינטר עד למחר טרחינן ומייתינן נכרים וקברי ליה. ואי ליכא עממין אסור לישראל למיקבריה ביו"ט ראשון אע"ג דסריח. וביו"ט שני היכא דליכא נכרים לעסוקי ביה יתעסקו בו ישראל. ומשמע דלא קברינן ביו"ט ראשון ע"י עממין אי מינטר עד למחר. ולפי דבריהם צריך לומר דמר זוטרא דאמר לא אמרן אלא דאישתהי. קאי אכל מה דאמר רבא איום טוב ראשון ואיום טוב שני וכן כתוב באור זרוע ופוסק כמר זוטרא ורב אשי דפליג אמר זוטרא לא קאי אכל מה דאמר מר זוטרא אלא דוקא איום שני ולישנא דהש"ס לא משמע הכי. וגם לא מיסתבר כלל שלא יהא כבוד הבריות דוחה אמירה לנכרי שבות דרבנן ואף על גב דלא סריח כבוד המת הוא שלא להלינו והמדחה מטתו הרי זה משובח. ועוד איכא תוספת צער לאוננים ביום טוב. אמר רבינא והאידנא דאיכא חברי חיישינן. ובזמן הזה אין לאסור מטעם זה כיון דליכא חברי האידנא כמו שאין נזהרין מגילוי לפי שאין נחשים מצויין. וכי האי גוונא לא הוה דבר שבמנין ורב אלפס נמי לא כתבו בהלכותיו אבל רבינו תם ז"ל היה מחמיר בדבר וגם ר"ח פסק כרבינא. () ומעשה אירע בצרפת ועשו כל צרכי המת ורכבו עמו עד שהביאוהו לעיר אחרת וקברוהו שמה וכעס עליהן רבינו תם משום דאמרינן במסכת שבת בפ' תולין (קלט.) דשלח להו לבני בשכר מת לא יתעסקו בו לא יהודים ולא ארמאין לא ביום טוב ראשון ולא ביום טוב שני לפי שאינן בני תורה. ואין ראיה מהא דאמרינן במסכת ע"ז בשילהי פ' רבי ישמעאל (דף נט. יבמות מו.) רבי חייא בר אבא איקלע לגבלא ואסר להו תורמוסי דשלקי נכרים ואכלי ישראל לפי שאינן בני תורה. ואנן נוהגין להקל בכל הנאכל כמו שהוא חי או שאינו עולה על שולחן מלכים ולא מחמרינן לפי שאין אנו בני תורה. ועוד היה אומר ר"ת לפי שיש יהודים שמשתדלים במלאכת עובדי כוכבים לכתוב להם ולעשות כל צרכם ואם יראו שיתעסקו לעשות מלאכה לצורך המת יכופו אותם לעשות מלאכה גם לצרכם. ונהגו באשכנז שהנכרי חופר הקבר ועושה ארון ותכריכין ובכל דבר שהוא איסור דאורייתא. אבל טלטול והוצאת המת עושה ישראל דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והוא דאיכא מת מצוה. רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי בשני ימים טובים דר"ה. חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציבת אמר ליה דלא אותיבי עירובי תבשילין. אמר ליה ולותיב מר האידנא מי לא אמר רבא מניח אדם עירובו מיו"ט לחבירו ומתנה. א"ל אימור דאמר רבא בשני ימים טובים של גליות בשני ימים טובים של ר"ה מי אמר. והאמרי נהרדעי אף ביצה נמי מותרת א"ל רב מרדכי בפירוש אמר מר לא ס"ל להא דנהרדעי:

סימן ועריכה

אתמר אפרוח שנולד ביום טוב רב אמר אסור מוקצה הוא ושמואל ואיתימא רבי יוחנן אמר מותר הוא. הואיל ומתיר עצמו בשחיטה וא"ת אמאי צריכין שמואל ורבי יוחנן להאי טעמא הואיל ואינון קיימי כרבי שמעון דלית ליה מוקצה בשילהי מסכת שבת (קנו.) וי"ל דלטעמי' דרב קאמר דאף לדידך דאית לך מוקצה מותר מהאי טעמא א"נ משום דדמי לגרוגרות וצימוקין. והרב אלפס ז"ל לא כתב הלכתא כמאן. להך לישנא דאמר שמואל פליג אדרב הלכתא כרב באיסורי. ולאידך לישנא דאמר ר' יוחנן הוא דפליג ארב הלכתא כר' יוחנן. יש פוסקין הלכה כרב משום דתרתי ברייתות כוותיה ומשנת ר' אליעזר קב ונקי וגם רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו מ"ט שתיק רב אלמא קיימי כוותיה. ויש שפוסקין כשמואל משום דרב כהנא ורב אסי הקשו על דברי רב ושתיק להו רב. והגאונים פסקו כרב וכן דעת הרב אלפסי דאזלינן לחומרא ולהכי לא הזכיר פסק. ואע"ג דשתיק להו רב הרי רבה ואיתימא רב יוסף תירצו יפה קושית רב כהנא ורב אסי וגם משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי והלכה כמותו בכל מקום:

סימן זעריכה

ועגל שנולד ביו"ט מותר הוא הואיל ומוכן הוא אגב בהמה. ובבהמה העומדת לאכילה דאי בבהמה העומדת () לגדל וולדות אסור למאן דאית ליה מוקצה. ולא שייך הכא טעמא דהכנה דדוקא לידת ביצה חשיב הכנה משום דע"י לידה הוכנה לגדל אפרוח. דאילו נמצאת במעי אמה אינה מגדלת אפרוח וגם טובה יותר לאכול. אבל ולד הוא טוב לאכילה וראוי לכל דבר אם נשחטה אמו ונמצא במעי אמו כמו אחר הלידה. והא דמותר לאכלו ביום הלידה היינו היכא דקים ליה דכלו לו חדשיו אבל אי לא קים ליה דכלו לו חדשיו אסור עד ליל שמיני כדאיתא בפרק ר' אליעזר דמילה (דף קלו.) וגם צריך שיפריס על גב קרקע שיצא מספק ריסוק איברים כדאיתא בפרק אלו טריפות (דף נא:) : ת"ר אפרוח שנולד ביו"ט אסור. ר' אליעזר בן יעקב אומר אף בחול אסור לפי שלא נפתחו עיניו ואסור משום כל השרץ השורץ על הארץ לפי שהוא נמאס לאכול. משמע דתנא קמא מתירו בחול. והרב אלפס ז"ל פסק כתנא קמא בפרק אלו טריפות דיחיד ורבים הלכה כרבים. ויש פוסקין כר' אליעזר בן יעקב וכן נראה דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ואפי' בברייתא כדמוכח בפרק הבא על יבמתו (דף ס.):

סימן חעריכה

תניא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן ביו"ט. והשוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב. ופרש"י גמורות שנגמר () החלמון בעורן בלא קליפה ועדיין מעורות בגידין יפה. דמדאסר ר' אליעזר בן יעקב מעורות מכלל דת"ק שרי ואפי' הן מעורות אלא שנגמר החלמון והיינו שלל של ביצים כשמחוברות באשכול ובלבד שיגמור החלמון אבל אותם שלא נגמר החלמון שלהם אסורים:

סימן טעריכה

אמר רב הונא אמר רב ביצה עם יציאת רובה נגמרה פירוש לגדל אפרוחים. ונפקא מינה למקח ולממכר דהאי דאמר ליה לחבריה ביעי דפחיא למאן פי' שנולדו מתרנגולת על שם שתרנגולת פועה בשעת לידה. ויהיב ליה ביצה דשחוטה ואותבינהו תחת תרנגולת ולא נולד מהן אפרוח הוי מקח טעות. א"נ נפקא מינה לכדרב מרי בריה דרב כהנא דאמר בדק בקינה של תרנגולת מערב יו"ט ולא מצא בה ביצה ולמחר השכים ומצא בה ביצה קודם עלות השחר מותרת בידוע דמאתמול אתילדא. דקי"ל כל שתשמישו ביום מוליד ביום ולא בלילה. מאי נינהו תרנגולת. ואע"ג דבדק מערב יו"ט אימא יצתה רובה מערב יום טוב וחזרה וכדרבי יוחנן דאמר ר' יוחנן ביצה שיצאה רובה מערב יום טוב וחזרה מותרת ביום טוב. () ודוקא דאיכא זכר בהדה אבל ליכא זכר בהדה כיון דספנא מארעא אפשר דילדה בלילה. מותר ליקח ביצים מן הנכרי בליל יו"ט ראשון דרובן של זכרים. וכן בליל שני בימים טובים של גליות. השוחט חיה ועוף ביום טוב ב"ש אומרים יחפור בדקר ויכסה. ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום. ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. אמר ר' זריקא אמר רב יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום. והא קעביד כתישה. אמר רב חייא בר אשי אמר רב בעפר תיחוח. והא קא עביד גומא. כדר' אבא דאמר ר' אבא החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה. ואע"ג דפטור אבל אסור היכא דשחט כבר התירו לכסות לבית הלל. ולכתחלה לבית שמאי משום שמחת יום טוב. לפירוש רבינו תם ז"ל שפירש מוחלפת השיטה דמחליף הך דהשוחט א"כ ב"ה שרו לכתחלה וכתב ר"ת בספר הישר והאידנא דהוו נהיגין דהבא לשחוט חיה ועוף בלא הכנת עפר אלא שהיה עפר תיחוח ומקרוב החמירו על עצמם להביא עפר דלא כהלכתא. ותמה ר"י על דבריו דהא אוקימנא מתני' בדקר נעוץ אע"ג דמוקי לה בעפר תיחוח ואין לומר דקאי דוקא אסיפא ומודים. דמוכח לשון המשנה דדקר נעוץ דשרו בית שמאי לכתחלה שרו ב"ה בדיעבד. והכי נמי אמרי' בגמרא (לקמן ט.) עד כאן לא שרו בית שמאי אלא בדקר נעוץ. ופרש"י ז"ל דבלא דקר נעוץ לא שרו בית שמאי אפי' בעפר תיחוח שהוא כחפור ועומד. ותימה הא דרב אלפס ז"ל כתב כל המשניות בצורתן ולא הביא הך גמרא דמוחלפת השיטה. וה"ר יוסף פירש דלא מהפכינן מילתייהו כלל. דבית שמאי ניחא כדקאמר הש"ס שאני הכא דאיכא דקר נעוץ. והא דקאמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה ה"פ החליפו ב"ה שיטתן להקל בסילוק תריסין טפי מאחריני משום דהוי צרכי רבים ואין רוב צבור יכולין לעמוד בה. ירושלמי (הלכה ה) שאם אתה אומר לא יחזיר אף הוא אינו פותח ולא יפתח אף הוא ממעט בשמחת יו"ט:

סימן יעריכה

שאפר כירה מן המוכן. אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא שהוסק מערב יום טוב אבל ביו"ט אסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר ורבי שמעון מודה בהך נולד שהוא מעשה חדש דמעיקרא עצים והשתא אפר. וכן מוכח בפרק מי שהוציאוהו (דף מה.) דקאמר מיא בעיבא מיבלע בליעי ופריך כ"ש דהוה ליה נולד ואסור. ומשמע דאליבא דכולי עלמא פריך. ואי רבי שמעון שרי מאי פריך כ"כ בפשיטות והאיכא ר"ש דשרי. ירושלמי (הלכה ד) באפר שהוסק ביום טוב אסור לכסות בד"א בלא שחט אבל אם שחט מוטב שיטול מן האפר שהוסק ביו"ט ממה שיניח הדם בלא כיסוי. ואע"ג דבשחט בעו ב"ה דקר נעוץ אבל בלא דקר נעוץ לא משום דאיכא תרתי איסורי חדא דאינו מוכן ועוד דקא עביד גומא. אע"ג דאינו צריך אלא לעפרה איסורא מיהא איכא. תנ"ה כשאמרו אפר כירה מוכן הוא לא אמרו אלא שהוסק מעיו"ט אבל ביו"ט אסור. ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר. הכניס עפר לגנתו ולחורבתו מותר לכסות בו. ואר"י מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכו. דרש מר זוטרא משמיה דמר זוטרא רבה והוא שייחד לו קרן זוית:

סימן יאעריכה

וכוי אסור למשחטיה ביו"ט. דתנן כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו. ואפילו איכא אפר מוכן ואפי' אפר כירה. מאי טעמא אמר רמי בריה דרב ייבא גזירה משום התרת חלבו. דמאן דחזי ליה דמכסי לדמיה ביו"ט אתי למימר דמין חיה הוא. דאי ספק הוא לא הוי מטרחי רבנן לכסות לדמיה מספק ביו"ט ואתי למישרי תרבא דיליה הלכך אין מכסין את דמו ביום טוב כלל. אבל לערב מוצאי יו"ט מכסין את דמו דכיון דלא מכסי ליה ביו"ט אע"ג דמכסי ליה בחול לא אתי למימר הכי. והא דאין שוחטין אותו לכתחלה וישמור את הדם עד הלילה ויכסנו לפי שאין שוחטין לתוך הכלי. אם ישחטנו על העפר יבלע בארץ ולא יהא רישומו ניכר דלא מיסתבר שימנע משמחת יום טוב לפי שאינו יכול לכסות את הדם לאלתר:

סימן יבעריכה

תני ר' חייא לא כוי בלבד אמרו אלא אפילו שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמם זה בזה אסור לכסותו ביום טוב. אמר רבי אסי ב"ר יאסין לא שנו אלא שאינו יכול לכסותו בדקירה אחת אבל יכול לכסותו בדקירה אחת מותר. אמר רבה שחט צפור מערב יום טוב אין מכסין אותו ביום טוב:

סימן יגעריכה

גלגל עיסה מערב יו"ט מפריש ממנה חלה ביו"ט אבוה דשמואל אמר אפי' גלגל עיסה מערב יו"ט אין מפריש ממנה ביו"ט. טעמא דרבה כיון דקיימא לן תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואח"כ מפריש לא מחזי כמתקנו כיון דיכול לאכול בלא הפרשה ואפי' הכי אסר אבוה דשמואל כדמפרש רבא מי לא מודה שמואל וכו'. () ופסק ה"ר אלפסי כאבוה דשמואל. דגרסינן בפ' משילין פירות (דף לז.) ולא מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט ואפי' ליתנם לכהן בו ביום והני מילי דטביל מאתמול אבל פירי דטבילי האידנא כגון עיסה שנלושה ביו"ט לאפרושי ממנה חלה מפרישין ויהיבנא לכהן. ולמה דפרישית טעמיה דרבה אין משם ראיה דרבה דוקא בחוצה לארץ קאמר אבל בא"י שצריך להפריש קודם אכילה אסור. וההיא דפרק משילין (דף לז.) אמתני' קאי ואיירי בא"י. ורבינו חננאל פסק כרבה דהוא בתראה. ויש ספרים דגרסי רב וכן מסתבר מדאקדמיה לאבוה דשמואל. וגם ה"ר ברוך בעל התרומות פסק לקולא. ורבינו חייא פסק בשם רש"י דמה שאוכל ומשייר החלה הוי בכלל אין מגביהין תרומות ומעשרות ומעשה בא לפני רש"י והורה לאיסור. אמר שמואל חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש פרש"י אוכל כל הפת ומשייר בהכדי חלה ומפרישה באחרונה. ולא נהירא דא"כ הוה ליה למימר ומשייר כדי חלה. אלא משמע צריך לשייר יותר מכדי חלה כדי להפריש עליו חלה משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרים. כדתנן פ"ק דחלה (משנה ט) האומר כל גורני תרומה כל עיסתי חלה לא אמר כלום עד שישייר מקצת ומיהו מוקף ודאי לא בעינן מדשריא אוכל והולך ואח"כ מפריש. ומה שנהגו בפסח להניח כל המצות בכלי אחד בשעת הפרשת חלה. לאו משום דבעינן מוקף אלא משום דנהגו למיפא קפיזא קפיזא בפסח משום חימוץ ואם היה מפריש חלה קודם שצרפם בכלי לא מיפטרי בהכי ואם יבאו אח"כ לידי צירוף נתחייב בחלה ואוכל טבל:

סימן ידעריכה

מתני' ב"ש אומרים אין מוליכין את הסולם משובך לשובך אבל מטהו מחלון לחלון וב"ה מתירין. ב"ש אומרים לא יטול אלא א"כ מנענעו מבעוד יום. וב"ה אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל:

גמ' תרי לישני איכא בגמרא אליבא דרב חנן בר אמי. לחד לישנא מודים ב"ה דברה"ר אסור ולחד לישנא שרו ב"ה אפי' ברה"ר. ופסקו הגאונים ז"ל דבדרבנן עבדינן לקולא ולכך לא הביא רב אלפס אלא המשנה כצורתה משום דסבירא ליה דב"ה מתירין בכל מקום. תניא א"ר יהודה בד"א בסולם של שובך אבל בסולם של עלייה דברי הכל אסור משום דהרואה אומר להטיח גגו הוא צריך ולפרושי דברי ת"ק אתא והכי הלכתא. ומסקינן הכא דסולם עלייה אסור לטלטל. וקשה מהא דאמרינן בפרק חלון (דף עז:) סולם המצרי אינו ממעט והצורי ממעט. ומפרש התם טעמא דסולם המצרי הוי דבר הניטל בשבת ואינו ממעט. ופריך אי הכי אפילו צורי נמי. ומשני כבידו קובעתו כלומר אע"פ שניטל בשבת לפי שאין דרך ליטלו משם מחמת כבידו. ואין לומר דסוגיא דעירובין כההיא לישנא דאמר ברה"י דברי הכל מותר. דאף לההוא לישנא היינו דוקא בסולם שובך או שמא כיון דב"שאסרי בסולם שובך ברה"ר ושרו ברה"י הוא הדין נמי בסולם עלייה שרי לכ"ע ברה"י. ומיהו קשה דרבי חייא גופיה דקאסר הכא משמע התם (דף עח.) דסבר סולמות של בבל אין להם קבע וניטלין בשבת. ותירץ רבינו תם דהתם איירי בסולמות של בית שדרך לטלטלם מזוית לזוית ולא דמו לסולמות של עלייה שהיו גדולים וחזו להטיח בהן גגו. וה"ר אברהם מבורגיי"ל תירץ דהכא ביו"ט שמותר להוציא הסולם לרה"ר והרואה אומר להטיח גגו הוא צריך וכיון דאסור ברה"ר אפילו בחדרי חדרים אסור. אבל בשבת () דאין דרך להוציא דרך רה"ר הלכך בבית מותר. ולהאי שינויא אסור לטלטל סולם שלנו ביו"ט:

סימן טועריכה

מתני' זימן שחורים ומצא לבנים לבנים ומצא שחורים שנים ומצא שלשה אסורין. שלשה ומצא שנים מותרין. בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורין. ואם אין שם אלא הן הרי אלו מותרין:

גמ' משמע הכא דיוני שובך אינם אסורין אלא בלא זימון. והקשה ה"ר יוסף דלקמן בריש אין צדין (דף כד.) תניא הצד יוני שובך ויוני עלייה וצפרים שקננו בטפיחים בבירות חייב. וי"ל דהתם מיירי בגדולים והכא מיירי בקטנים כדאמרינן התם (דף כה.) גבי חיה שקננה בפרדס הא בה והא באמה. זימן שחורים ומצא לבנים פשיטא. אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שזימן שחורים ולבנים והשכים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים מהו דתימא הני אינהו נינהו ואיתהפוכי איתהפיכו קמ"ל דהנך אזלו לעלמא והני אחריני נינהו. תניא בד"א ביוני שובך וביוני עלייה ובצפרים שקננו בטפיחים ובבירה. אבל אווזין ותרנגולין ויוני הרדיסאות אינן צריכין זימון מפני שהן ברשות אדם:

מתני' ב"ש אומרים אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר וב"ה מתירין: גמ' תנא ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו והני מילי מחמה לצל אבל לצורך גופו ולצורך מקומו מותר כדאוקימנא לה בפרק כל הכלים (דף קכד.) ור"י פי' דאפילו לצורך גופו ולצורך מקומו אסור. דבפרק כל הכלים (שם) מדמי ליה לסיכי זיירי ומזורי ורבא מוקי ליה מחמה לצל. והרב אלפס פסק כאוקימתא בתרייתא דרבא ובירושלמי (הלכה ה) גרסינן הדא אמרה שלא לקצב עליו בשר. הדא הוא דאמר רבא בר חייא בר שלמיה בשם רב מודים חכמים לרבי נחמיה בזיירי ומזורי ובוכנא. זיירי דעצר ביה. מזורי דחביט ביה. בוכנא דכתיש ביה זה מוכיח כפרש"י:

סימן טזעריכה

מתני' ב"ש אומרים אין נותנין את העור לפני הדורסן ולא יגביהנו אלא א"כ יש עליו כזית בשר וב"ה מתירים:

גמ' תנא ושוין שמולחין עליו בשר לצלי. ירושלמי (הלכה ה) מערים ומלח הכא ומלח הכא עד דמלח כולה. כלומר היה מולח על העור מעט כאן ומעט כאן עד דמלח כל העור: ת"ר אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהם. משום רבי יהושע אמרו שוטחן בחמה על גבי יתידות. אמר רב מתנה הלכה כר' יהושע. איכא דאמרי אין הלכה כרבי יהושע ונוהגין העולם כלישנא בתרא. אמר רב יהודה אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות בבת אחת אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת. רב אדא בר אהבה מערים ומלח להו גרמא גרמא. משום דאין עיבוד באוכלין מיקל במליחת בשר ואע"ג דלית ליה טעמא כלל בשריותא דשמואל שאין החתיכה שהוא צריך לה מיתקנא ומשבחת כלל במליחת שאר החתיכות וגם צריך להפוך כל חתיכה וחתיכה ולמולחה:

סימן יזעריכה

תניא (בתוספתא פ"א) ב"ש אומרים מוליכין טבח וסכין אצל בהמה אבל אין מוליכין בהמה אצל טבח וסכין ובה"א מוליכין זה אצל זה וזה אצל זה:

מתני' אין מסלקין את התריסין ביו"ט וב"ה מתירין אף להחזיר:

גמ' מאי תריסין אמר עולא תריסי חנויות. ודוקא תריסי חנויות דבעי לאפוקי תבלין לזבוני לרבים דאי לא שרית ליה להחזיר לא פתח ואתי לאימנועי משמחת יו"ט אבל דבתי לא דכיון דברשותיה נינהו פתח ולא מימנע. וכשיש להן ציר מן הצד דכ"ע לא פליגי דאסור ואפילו דחנויות. ושאין להן ציר כל עיקר דכ"ע לא פליגי דשרי. ואפילו דבתי. כי פליגי שיש להן ציר באמצע ב"ש סברי גזרינן אטו שיש להן ציר מן הצד וב"ה סברי לא גזרינן. אמר עולא שלשה דברים התירו סופן משום תחלתן ואלו הן עור לפני הדורסן ותריסי חנויות וחזרת רטייה במקדש הלכך לא שרינן נתינת עור לפני הדורסן אלא כשנשחט ביו"ט אבל כשנשחט מערב יו"ט לא דלא מימנעי משום שיכול לשחטו בערב יו"ט:

סימן יחעריכה

מתני' ב"ש אומרים אין מוציאין את הקטן ולא את הלולב ולא ספר תורה לרה"ר וב"ה מתירין:

גמ' פי' רבינו חננאל קטן למולו. לולב לצאת בו. ס"ת לקרות בו. דטעמא דב"ה דשרו מפרש בגמרא דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ולא שרי במתוך אלא דבר שהוא קצת לצורך כגון הנך שהן לצורך מצוה דאי לא תימא הכי האופה מיו"ט לחול (פסחים דף מו:) לא ילקה וכן שריפת קדשים ביו"ט אמאי אסרינן בפרק כיצד צולין (פג:) ובפרק במה מדליקין (דף כד:) ומוגמר נמי אסרינן בפ"ק דכתובות (דף ז.) ולא שרינן ליה במתוך לפי שאינו שוה לכל נפש כ"ש דבר שאין לצורך היום במקצת. ועולת נדבה נמי חשיב ליה צורך היום כדקאמר לקמן בפ"ב (דף כ:) שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן. ומבשל גדי בחלב אמו ואכלו אע"ג דאסור מ"מ כיון דבאכילתו איכא שמחת יו"ט חשיב צורך היום. וכן בעילת מצוה שרינן במתוך בפ"ק דכתובות (דף ז.) משום דאיכא שמחת יו"ט. והא דאסר לקמן בפ' שני (דף כב.) לכבות את הנר מפני דבר אחר משום דהוי כעין מכשירין. ור"ת פירש דלאו דוקא למולו אלא הוא הדין נמי אם צריך לילך לבית הכנסת או לטייל בשמחת יו"ט ואי אפשר לו להניח את הקטן יחיד בבית יכול הוא להוציאו עמו. וכן להוליך ספרים עמהם לבית הכנסת ואף להחזירן דהתירו סופן משום תחלתן: גרסינן בירושלמי (הלכה ו) ב"ש אומרים ולא את המפתח וב"ה מתירין וא"ר אושעיא בר רב יצחק הדא דתימא במפתח של אוכלין אבל במפתח של כלים לא והא ר' אבהו יתיב ומתני ומפתח דפלטרין בידיה פילפלין הוה ליה בהדיה. ובתוספתא דמכילתין (פ"א) תני אמר רשב"ג מודים ב"ש לב"ה שמוליכין כלים מלאים לצורך וריקנים למלאותן. על מה נחלקו על ריקנים שלא לצורך שב"ש אוסרים וב"ה מתירין. יוצא אדם במפתח שבאצבעו לרה"ר ואינו חושש. פי' ריקנים למלאותם לצורך היום ולשתותם וריקנים שלא לצורך היינו שלא לצורך שתיה אבל לצורך מצוה לא. וכן במפתח שבאצבעו דהיינו במפתח של אוכלין. לכך צריך ליזהר ביו"ט שלא להוציא דבר שלא לצורך: בתשובת הגאונים כתוב כל הוצאה גבי צורך יו"ט שמותרת משום אכילה דכוותיה מותרת גבי תכשיט משום כבוד יו"ט. אבל הוצאה שלא לצורך אכילה ושלא לצורך תכשיט כגון אותן שיוצאין עם המפתחות קשורות באזוריהן שלא כדין הן עושין ואסיר לעשות כן. וכן פסקו הלכה בשתי ישיבות: ב"ש אומרים אין מוציאין וכו'. ב"ש סברי לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. וב"ה סברי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. פי' לצורך לצורך אכילה ושלא לצורך כגון קטן ולולב וספר תורה והוא הדין כלים אבל אבנים וכיוצא בהם אפילו ב"ה אסרי וכן הלכה:

סימן יטעריכה

וקי"ל דיו"ט צריך עירובי תחומין ואין צריך עירובי חצירות אבל יוה"כ צריך אף עירובי חצירות ושיתופי מבואות כשבת. דתניא (עירובין דף ל.) אמרו להם ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוה"כ ואע"פ שחייב בתענית ואסור לאכול כך מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה שמעינן מינה בין ב"ש בין ב"ה סבירא להו דמערבין לגדול ביוה"כ עירובי תחומין ועירובי חצירות כשבת וכן הלכתא:

מתני' ב"ש אומרים אין מוליכין חלה ומתנות לכהן ביו"ט בין שהורמו מאמש ובין שהורמו מהיום וב"ה מתירין אמרו ב"ש גזירה שוה חלה ומתנות מתנה לכהן ותרומה מתנה לכהן כשם שאין מוליכין את התרומה כך אין מוליכין את המתנות. אמרו להם ב"ה לא אם אמרת בתרומה שאין זכאי בהרמתה תאמר במתנות שזכאי בהרמתן:

גמ' תניא אמר רבי יוסי לא נחלקו ב"ש וב"ה על המתנות שמוליכין. על מה נחלקו על התרומות שב"ש אומרים אין מוליכין וב"ה אומרים מוליכין. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי. אושפזיכניה דרב ביבי בר מתנה הוה ליה גרבא דתרומה אתא לקמיה דרב יוסף א"ל מהו לאמטויי לכהן האידנא א"ל הכי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי:

סימן כעריכה

אושפזיכניה דרבה בר רב חנן הוה ליה איסורייתא דחרדלא אתא לקמיה דרבה בר רב חנן אמר ליה מהו למיפרכינהו למיכל מינייהו ביומא טבא לא הוה בידיה. אתא לקמיה דרבא א"ל מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביום טוב. איתיביה אביי המולל מלילות מע"ש למחר מנפח מיד ליד אבל לא בקנון ובתמחוי. והמולל מלילות מערב יום טוב למחר מנפח על יד על יד ואוכל ואפילו בקנון ואפילו בתמחוי אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה. מערב יו"ט אין אבל ביו"ט לא. ומשני הוא הדין דאפילו ביו"ט שרי ואיידי דתנא רישא מערב שבת תנא נמי סיפא מערב יו"ט:

סימן כאעריכה

מתני' ב"ש אומרים תבלין נידוכין במדוך של עץ ומלח בפך ובעץ הפרור. ובית הלל אומרים תבלין נידוכין כדרכן במדוך של אבן והמלח במדוך של עץ:

גמ' דכולי עלמא מיהת מלח בעי שינוי מ"ט. רב הונא ורב חסדא חד אמר כל הקדרות צריכות מלח ואין כל הקדירות צריכות תבלין. וחד אמר תבלין מפיגין טעמן ואין מלח מפיג טעמו. מאי בינייהו איכא בינייהו דידע מאי קדרה בעי בשולי א"נ מוריקא. מדלא קאמר איכא בינייהו פילפלין דאין כל הקדירות צריכות פילפלין ואין מפיגין טעמן מכלל דפילפלין מפיגין טעמן. ובין לרב הונא ובין לרב חסדא נידוכין כדרכן במדוכה ובמדוכה של אבן. וכן תניא בהדיא בתוספתא (פ"א) הפילפלין הרי הן כתבלין והא דפ' תולין (דף קמא.) אמר רב יהודה הני פילפלין מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי תרי תרי אסיר. רבא אמר כיון דמשני אפילו טובא. התם בשבת איירי הכא ביו"ט ודלא כמו שפירש רש"י התם וכן רבינו חננאל וכן בשאילתות (פ' אמור) דביו"ט איירי דא"כ הוה ליה לפרושי כיון דכולה מסכתא איירי בשבת. ועוד דביו"ט נידוכין כדרכן כדפרי'. והא דאסרינן לקמן בפרק שני (דף כג.) לטחון פילפלין בריחים שלהם ריחים שאני דמיחזי כעובדא דחול וצריך ליזהר שלא לידוך תבלין כדרכן היכא דידע מאי קדירה בעי לבשולי דלא ידענא כמאן הלכתא. ואין לומר בשל סופרים הלך אחר המיקל דמר מיקל בחד צד ומר מיקל בחד צד. ומיהו שומין ודאי מותרין לדוך כדרכן דמתקלקלין ביותר אי עביד ליה מאתמול. ועוד אמר בפרק כל היד (דף יז.) השום קלוף שעבר עליו הלילה האוכלו מתחייב בנפשו דרוח רעה שורה עליהן. וזו היא שיטת ר"י שפוסק כדרב הונא וכדרב חסדא. וכן דעת בעל המאור. והכי איתא בירושלמי (הל' ט) רבי אמי בשם רבי יוחנן השום והשחליים והחרדל נידוכין כדרכן. משמע דוקא הני אבל אחריני לא. אבל ה"ר אלפס ז"ל לא הביא דברי רב הונא ורב חסדא וזהו לשונו. אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח. א"ל רב לרב אחא ברדלא כי דייכת אצלי ודוך. והא דרב אוקמוה רבוותא במילחא אבל תבלי לא בעו הצלאה. ומסייע הדין סברא מהא דאמרינן רב ששת שמע קול בוכנא אמר האי לאו מיגו דביתאי הואי. ואקשינן ודילמא אצלויי אצלי ודייקי. ופריק שמעיה דהוה ציל קליה. ודלמא תבלין הוו. תבלין נבוחי מנבחי קלייהו. ומדקא מקשינן ודלמא אצלויי אצלי ודייקי ופריק שמעיה דהוה ציל קליה. והדר מקשינן דלמא תבלין הוו. שמעינן דתבלין לא בעו הצלאה. וממילא שמעינן דהא דאמר רב לרב אחא ברדלא אצלי ודוך לענין מלח קאמר ליה אבל תבלין לא בעו הצלאה והכי איפסיקא בהלכות פסוקות ובהלכות גדולות:

סימן כבעריכה

ת"ר אין עושין טיסני ואין כותשין במכתשת. ותריצנא דה"ק מה טעם אין עושין טיסני לפי שאין כותשין במכתשת: והא מתניתא אוקימנא לבני ארץ ישראל אבל לדידן כותשין במכתשת קטנה. דתניא אין כותשין במכתשת גדולה אבל כותשין במכתשת קטנה. ואוקימנא לבני בבל. דאמרינן רב פפי איקלע לבי מר שמואל אייתי ליה דייסא ולא אכיל. ודלמא עבדוה במכתשת קטנה. חזייה דהוה דייק טפי. דלמא מאתמול עבדוה. חזייה דהוה קליף זיהריה טפי. ואיבעית אימא שאני בי מר שמואל דאיכא פריצותא דעבדי ועושין בגדולה ואמרי בקטנה עבדינן:

סימן כגעריכה

מתני' הבורר קטניות ביום טוב ב"ש אומרים בורר אוכל ואוכל ובה"א בורר כדרכו ובחיקו ובקנון ובתמחוי. אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה. רבן גמליאל אומר אף מדיח ושולה:

גמ' תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר בד"א בזמן שהאוכל מרובה על הפסולת אבל פסולת מרובה מן האוכל דברי הכל נוטל אוכל ומניח פסולת. פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי. פירש רש"י אפילו בטלטול אסור לא צריכא דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא. נראה דאגוזים ובטנים שנשתברו ומונחין עדיין בקליפתן אע"פ שהקליפה מרובה על האוכל לא מיקרי שם פסולת עלייהו כיון דאורחייהו בהכי והוי שומר לפירי. ולא דמו לעצמות וקליפין שכבר נפרדו לגמרי מן האוכל:

סימן כדעריכה

מתני' ב"ש אומרים אין משלחין ביום טוב אלא מנות וב"ה אומרים משלחין בהמה חיה ועוף חיין ושחוטין. משלחין יינות שמנים וסלתות וקטניות אבל לא תבואה. ורבי שמעון מתיר בתבואה:

גמ' תני רב יחיאל ובלבד שלא יעשה שורה. ותנא אין שורה פחותה משלשה בני אדם: תנא ר"ש מתיר בתבואה. חיטין לעשות מהן לודיות. שעורין ליתן לפני בהמתו. ועדשים לעשות מהן רסיסין. מדהביא רב אלפס ברייתא זו משמע דפסק הלכה כר"ש ולא ידענא טעמא מאי. בעל העיטור ז"ל כתב דטעמא דת"ק כדגרסי' בירושלמי (הל' י"א) אתיא דר"ש בשיטת ר"ע. כמה דדריש ר"ע (לקמן כא:) לכל נפש אף אוכל נפש בהמה בכלל. וכן סבר רבי שמעון אף נפש בהמה בכלל. ות"ק דאסר סבירא ליה כר' יוסי הגלילי ונראה לי דגמרא דידן פליגא אירושלמי דטעמא דרבי שמעון מפרש בגמרא משום דחזיא למיעבד מינייהו מאכל אדם. וגם לישנא דמתניתין משמע דלא כירושלמי דמשמע דרבנן אסרי תבואה לפי שאינן ראוין למאכל אדם כקטניות. והרמב"ם ז"ל פסק כתנא קמא וכן עיקר:

סימן כהעריכה

מתני' משלחין כלים בין תפורין ובין שאינן תפורין אף על פי שיש בהן כלאים והן לצורך המועד: אבל לא סנדל המסומר ולא מנעל שאינו תפור. רבי יהודה אומר אף לא מנעל לבן מפני שהוא צריך אומן. זה הכלל כל שניאותין ממנו ביום טוב משלחין אותו:

גמ' בשלמא תפורים חזו למילבש. שאינן תפורים חזו לכיסוי. אלא כלאים למאי חזו וכ"ת חזו למימך תותיה. והתניא לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תכרך נימא אחת על בשרו. וכי תימא דמפסיק מידי ביני וביני והא אמר ר"ש בר פזי אמר רבי יוסי בר שאול משום קהלא קדישא שבירושלים אפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהם אסור לישן עליהן. אלא בוילון והא אמר עולא מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו אלא בקשין. דאמר רב הונא בריה דרב יהושע האי נמטא גמדא דנרש שרי ערדילין וצררי דזוזי ודפשיטי ודביזרני אין בהן משום כלאים. לפי שאין דרך חמום בכך: זה הכלל כל שנאותין וכו'. רב ששת שרא להו לרבנן לשדורי תפילין ביום טוב. אמר ליה אביי והא אנן תנן כל שניאותין בו ביום טוב משלחין אותו. אמר ליה הכי תנן כל שניאותין בחול משלחין אותו ביום טוב: