חידושי הרשב"א על הש"ס/ביצה/פרק ג
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רמב"ן |
רשב"א |
מאירי |
ריטב"א |
שיטה מקובצת |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מתני': אין צדין דגין מן הביברין ביו"ט: פירש רש"י ז"ל: ואף על גב דאפייה ושחיטה ובישול אבות מלאכות הן והותרו לצורך משום דאי אפשר מערב יום טוב, דשחיטה חייש למכמר בשרא פן יתחמם ויסריח אבל צידה אפשר מבעוד יום ויניחנו במצודתו במים ולא ימות ולמחר יטלנו משם. ואינו מחוור, חדא דיש פירות שנפסדין בלקיטתן מאמש כגון תותים ותאנים וכיוצא בהם ואף על פי כן אסרו לתלוש מן המחובר ביו"ט, וכל שכן צידת הדגים שהן נפסדין הרבה בעומדין במצודה והרבה נפסדים אלו מסמנים הנשחקים מאמש שהתירו לדוך כדרכו . ועוד כי לא אסרו באוכל נפש בדאפשר לעשות מערב יום טוב, דאפילו במכשירין שרי רבי יהודה וקיימא לן כוותיה ובמכשירין בלחוד הוא דנחלקו עליו חכמים אבל באוכלין לא נחלקו. והרמב"ם ז"ל (פ"א ה"ה מהל' יו"ט) נתן טעם לדבר דכל מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב ואין בו הפסד אסרו עליו גזירה שמא יניח אדם מלאכול וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות, וגם זה אינו מחוור כל הצורך. אבל בירושלמי (ביצה פ"א ה"י) משמע שהן אסורין דבר תורה , ובשלהי פרק המצניע (שבת צה, א בד"ה שגג) כתבתיה בארוכה.
אין נותנין לפניהם מזונות: פרש"י ז"ל ואפילו למאן דאמר נפש בהמה במשמע הני מילי במזונותיו עליו, אבל דגים אפשר להם בלא מזונות שאוכלין שרשי עשבים שבקרקע וגדול את הקטן. ואינו מחוור דאם כן בברייתא דמייתי בגמרא דקתני שאין נותנים לפני חיה ועופות אמאי לא. ובפרק האורג בשבת (קו, ב) פירש משום דהוו מוקצין, ויש לי קצת ראיה לפירוש זה מן הירושלמי (כאן ה"א) . אבל בתוס' פירשו דצידה אסורה דבר תורה וכל שיש בו צידה דאורייתא אסרו ליתן לפניהם מזונות שמא יצוד, אבל (ב)כל שאין בו צידה דאורייתא (אבל) [אלא] דרבנן נותנין דלא גזרינן , וכן משמע לקמן, ובפרק ר' אליעזר דאורג כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.
נראה שרש"י ז"ל גריס: היכי דמי ביבר קטן כל דמטי ליה בחד שחיא: (ב"ח) [בפ"א] , שהוא זכרונו לברכה פירש כל ששוחה עליו לתופסו ואינו יכול להשמט ממנו, ואינו מחוור דביבר זה קטן מבית וזה פשיטא דצדין. וגרסת הספרים שלנו כל דרהיט ומטי ליה בחד שחיא, ופירש רבינו שמואל כל שמגיעו בריצה אחת ואינו צריך לפוש בינתים.
הא דבעינן היכי דמי מחוסר צידה ואמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל כל שאומר הבא מצודה ונצודנו: [קשיא] מאי קא מיבעיא ליה דהא אסיק רב אשי לעיל דכל דלא מטי ליה בחד שיחיא מחוסר צידה ואסור, וליכא למימר דהא דשמואל פליגא אדרב אשי דא"כ בתר אוקמתא דרב אשי הוה ליה לאתויי להא דשמואל ולמימר הא דרב אשי פליגא דשמואל ולא לאתויי הא דשמואל אסיפא דכל המחוסר צידה. על כן פירש ר"ת ז"ל דרב אשי לא איירי אלא בחיה אבל בעופות הא אמרינן בביבר מקורה שרי והכא פשיטא מדשמואל דאפילו במקורה כל שאומרין הבא מצודה ונצודנו אסור, והיינו דאקשי עלה מאווזין ותרנגולין וכולה סוגיא דעלה מיירי בעופות , והיינו נמי דבעי הכא על מילתא דרשב"ג היכי דמי מחוסר צידה ואלו בשבת בפרק ר' אליעזר דאורג (קו, ב) לא בעי אמילתיה דרשב"ג היכי דמי מחוסר צידה משום דהכא תנא עופות לענין ביברין ואלו התם לא תנא עוף לענין ביברין. ולפי דבריו ז"ל קיימא לן בחיה כל שאינו מגיעו בריצה אחת אסור ואף על פי שאינו צריך למצודה ובעופות כל שצריך למצודה. אבל מדברי הרי"ף ז"ל יראה דהא דשמואל פליגא אדרב אשי, ונקטינן בגמרא הא דשמואל שהוא ז"ל לא הזכיר בהלכות הא דרב אשי אלא הא דשמואל, ולפי דבריו בין עוף בין חיה הכל תלוי בהבא מצודה.
הא דתניא: הצד אווזין ותרנגולין ויוני הדריסאות פטור: פטור ומותר קאמר אלא משום דקתני ביוני שובך ויוני עליה חייב לפי שהיא צידה גמורה תנא הכא פטור, ואף על גב דאמר שמואל (שבת ג, א ועיין שם בתוס') כל פטורי דשבת פטור אבל אסור חוץ מצידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא בשבת, ההוא כללי בפטורי דתנו במתניתין בלחוד הוא.
גמרא: חסורי מחסרא וכו': הא דעביד הכא במתני' ר' יהושע בר (פלוגתייהו) [פלוגתיה] דרשב"ג בהא, משום דברייתא מפרשא דר' יהושע הוא דפליג עליה ואסר.
שוחטין מן הנגרין: ר"ל מן הביברים קטנים שהוא (ניצול) [ניצוד] ממש מערב יו"ט.
אבל לא מן הרשתות: נראה דבהא תנא קמא לחומרא ואפילו בא מערב יום טוב ומצא רשתות מקולקלין אסורין דחוששין [שמא] אפילו לאחר שנתקלקלו נכנסו ונצודו, ורשב"א לקולא דכל שנתקלקלה המצודה כודאי משוינן לה דלאחר שנתקלקלו אין חיה נכנסת שם, וכן משמע בירושלמי (ה"ב) דגרסינן התם (אבל) [אפילו] נתקלקלה המצודה חש לומר שמא לא ניצודו מבעוד יום, א"ר יוסי בר בון [בפורש] בחורשין תדע לך שהוא כן (נן) [דתנינן] דגים ודגים לא במקום שהם מצויין והכא במקום שחיה מצויה ע"כ. ומינה דאפילו לרשב"א דוקא במקום שחיה מצויה שם, אבל בגמרין לא נראה כן שלא חלקו, ומכל מקום למדתי משם דת"ק דר"ש אית ליה הכין דחוששין אף בזו שמא לא ניצודו מבעוד יום.
ספק נעשו כמי שנצודו ביו"ט ואסורים: דספק הכין אסור, ודוקא בהכין שאפשר שהוכן על ידי מלאכה דאורייתא כצידה ולקיטה הא בספק הכין דרבנן כתחומין לא, והיינו גוי שהביא דורון לישראל [שאין] במינו במחובר דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, וכעובדא דליפתא דאתא למחוזא ושרינהו רבא (עירובין מ, א) לפי שאין הגוי צריך הכן, ופלוגתא היא בירושלמי וקיימא לן כמאן דאמר אין הגוי צריך הכן, דגרסינן בירושלמי בפרקין דהכא (ה"ב) ר' חייא רבה ור' שמעון ברבי חד אמר הגוי צריך הכן וחד אמר אין הגוי צריך הכן ולא ידעינן מאן אמר דא ומאן אמר דא.
רב אמר מותרין לקבל: ואם תאמר כיון (דלית) [דאית ליה] אסורין באכילה היאך מותרין לקבל ולטלטל, דמי איכא מידי דאסור באכילה ומותר לטלטל כל שאסור באכילה אסור לטלטל וכדאמרינן בסמוך וליטעמיך בני יומן מי שרי בטלטול, וביצה שנולדה ביום טוב כשם שאסורה באכילה אסורה לטלטל כדתניא בריש מכילתין (ג, ב) אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה. ויש לומר דבספק הכן דגוי הוא שהקל ר"ג דקסבר דדי בספק הכן של גוי אם נאסור באכילה.
אלא בכוורי דאדימי ופירי דכבישי בירקא עסקינן: כלומר: וברייתא לא רשב"ג בלחוד הוא אלא אפילו רבנן ובכוורי דניצודו מבעוד יום ופירות שנלקטו מאמש, וקא משמע לן דאף על פי שנראין כניצודין ונלקטין מהיום אפילו הכי מותרין ולא חיישינן למראית העין והיינו דקתני אפילו דגים המפולמין ופירי דבני יומן, וכן פרש"י ז"ל.
אמר רב פפא הלכתא נכרי שהביא דורון לישראל ביום טוב אם יש מאותו המין במחובר לקרקע אסור: כלומר בין לו בין לאחרים, ופרש"י ז"ל משום מוקצה ואפילו לר"ש משום דמחובר מסח דעתיה מיניה כל שלא ליקטן מערב וכגרוגרות וצמוקים דמו ליה ואין לחלק בין שלו לשל אחרים. ויש מקשים על דבריו דאי מחמת מוקצה היכן מצינו מוקצה אסור לערב, ורש"י ז"ל [כתב] אסורין לערב כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט, וגם זה צריך עיון דמי עדיף מה שעשה על ידי נכרי ביו"ט ממלאכת שבת שעושין על ידי ישראל והמבשל בשבת לר"מ יאכל חבירו אפילו ביומו ורב מורי לתלמידיו כוותיה (חולין טו, א). ויש לומר דבזה יש להחמיר גזירה שמא יאמר לו לקט והבא לי דאמירה לנכרי קילא להו לאינשי ובכל דבר שהוא קל לעשותו אפילו בישראל החמירו ואפילו [ל]אסור לערב עד כדי שיעשו, כמו שאמרו בפרק קמא דשבת (יח, ב) לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורים בכדי שיעשו, משום דהא קיל להו לאינשי כיון דאין עושין אלא כדי לאכול למוצאי שבת ושמא יחתה בגחלים.
ומה שאמרו דאסורים לא באכילה לבד אלא אפילו לטלטל, כדאמרינן לעיל וליטעמיך בטלטולי מי שרו וכשיש במינן במחובר שאמרו דוקא בשנלקטו ביו"ט ואי נמי במסופק אי מהיום אי מאמש דהוה ליה ספק הכן, אבל (דבני ברין) [דבר ברי] שנתלשו מאמש מותרין כליפתא דאתא למחוזא וחזנהו רבא דכמישי ושרא להו ואמר הני מאתמול עקירי (עירובין מ, א).
ואם [אין] במינן במחובר בתוך התחום מותר בין לו בין לאחרים שלא נעשית בהם שום מלאכת איסור ביו"ט, חוץ לתחום אסור גזירה שמא יאמר לו הבא. והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, דבאיסור תחומין לא גזרינן שמא יאמר לו הבא בשביל ישראל אחר. ודוקא לישראל מותר (מ)תוך ד' אמות שהניחן הגוי אבל להוליכן חוץ לד' אמות אסור, לפי שחפצי הגוי קונין שביתה וכל שיצאו ממקומן אסורים להוליכן חוץ ממקום שהניחום שם, וכדאיתא בריש פרק מי שהוציאוהו (עירובין מז, ב) כל העיר כד' אמות כדאיתא התם בהנהו דיכרי דאתו (מכרכרת') [למברכתא] דשרא רבא למזבינינהו [ל]בני (מכרכרת') [מברכתא] דכולה (מכרכרת') [מברכתא] כד' אמות דמי להו.
הא דאמרינן: ביש במינן במחובר לערב אסורים בכדי שיעשו: יש מפרשים שלא אמרו אלא לאותו ישראל שבאו בשבילו אבל לישראל אחר מותרים לערב מיד, דאפילו בשבת היו מותרים מן הדין אלא שגזרו בהם משום שמא יעלה ויתלוש ואפילו בנשרו מעצמן גזרו כן (לעיל ב, ב) וכן בניצודין ואפילו צדן הגוי לצורך עצמו, ודוקא ביומן אבל לערב מותרין מיד והלכך לאותו ישראל שהביאן בשבילו אסורין אפילו לערב עד כדי שיעשו אבל לאחרים מותרין לערב מיד. והראיה להם ממה ששנו בתוספתא דשבת בפרק השואל (פי"ח ה"ח) גוי שהביא חלילין בשביל ישראל בשבת לא יספוד בהן אותו ישראל אבל ישראל אחר מותר עשו לו ארון וחפרו לו קבר לא יקבר בו אותו ישראל אבל ישראל אחר מותר, ומדלא קתני לא יקבר בו אותו ישראל עולמית משמע דלא יספד ולא יקבר בו אותו ישראל עד כדי שיעשו קאמר ואפילו הכי קתני דישראל אחר [מותר]. והא דלא קאמר הכא והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר לערב מיד כדקאמר בשאין במינו במחובר, היינו משום דביומן אסורים לכל לזה כלזה וכיון דביומן לא מצי אפלוגי בין הבא בשבילו לישראל [אחר] לא ניחא ליה לאפלוגי ולמימר דלערב הבא בשבילו כדי שיעשו ולישראל אחר מותר מיד דהא דפליג בסיפא בין הבא בשבילו ובין ישראל אחר היינו להתיר ישראל אחר ביומו. ויש מגדולי המורים שאמרו דבכל דבר שנעשית בו מלאכה אין הפרש בין מי שבא בשבילו לישראל אחר, ומה שאמר רב פפא ולערב אסורין בכדי שיעשו סתמא משמע לזה כלזה כי היכי דמאי דקאמר אסורין היינו לכל ישראל אף מאי דקאמר ולערב אסורין לכל אותן שאמר שהן אסורין בו ביומו קאמר, דהא דתניא בתוספתא אם בשביל ישראל לא יספוד בהן אותו ישראל חפרו לו את הקבר לא יקבר בו אותו ישראל אבל ישראל אחר מותר, אותו ישראל אסור לעולם קאמר וכשהביא החלילין בפרהסיא ובקבר העומד בסרטיא כדאיתא בגמרא בשבת בפרק שואל (קנא, א), וישראל אחר מותר דקאמר לאחר בכדי שיבוא ממקום אחר רחוק וכן בקבר כדי שיעשו קאמר, (הוא) [הא] בתוך כדי שיעור זה אסור אפילו לישראל אחר.
והא דקאמר רב פפא בשאין במינן במחובר דלאותו ישראל הבא בשבילו אסור, אף לערב צריך להמתין דבכדי שיעשו דקאמר בין איש במינו במחובר בין אשאין במינו במחובר קאי דכל שאסור ביומו צריך להמתין בערב בכדי שיעשו. ופירוש כדי שיעשה יש מי שאומר דהיינו כדי שיבא מחוץ לתחום, והביאו ראיה ממה ששנו בפ"ב של מסכת מכשירין (משנה ו) מצא בה ירק נמכר אם רוב גוים לוקח מיד ואם רוב ישראל ממתין כדי שיבואו ממקום קרוב מחצה על מחצה ימתין כדי שיבוא ממקום קרוב, דאלמא משמע דאף על גב דבא ממקום רחוק לא החמירו להמתין אלא בכדי שיבוא ממקום קרוב. ויש שפירשו מקום קרוב קרוב לתחום, דהיינו חוץ לאלפים אמה דהיינו תחום העיר.
ואינו מחוור בעיני שאם כן עדיין יש לחוש שמא יאמר לגוי להביא לו כדי שיהא מוכן לו אחר שיעור זה, וכי תנן התם כדי שיבאו ממקום קרוב היינו כשאין יודע מאיזה מקום הובא ולפיכך הקילו בו ולא הצריכו אלא כדי מקום קרוב אבל (בידו) [בידוע] לא, וכן פרש"י ז"ל כדי שילך שם ויביא, ולפיכך בעינן כדי שילך הנכרי לגן וילקוט [ו]אחר שהיית שיעור זה מותר.
והא דאמר רב פפא דלישראל הבא בשבילו אסורין היינו דוקא בידוע שבא מחוץ לתחום, אבל אם נסתפק אם באו מחוץ לתחום אם לאו לדעת רש"י ז"ל בשבת פרק שואל (שם) הויא פלוגתא דרב ושמואל גבי גוי שהביא חלילין בשבת, דגרסינן התם לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב ואמרינן עלה מאי מקום קרוב רב אמר מקום קרוב ממש ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו ופירש רש"י ז"ל דשמואל לקולא ולומר דאף על פי שלא נכנסו לעיר עד הבקר חוששין שמא מבעוד יום באו בתוך התחום ולנו בלילה חוץ לחומה וקיימא לן כההיא דשמואל, אבל הגאונים והרי"ף ז"ל פירשו ההיא דשמואל להחמיר. וכבר כתבתיה בארוכה בשבת פרק שואל (קנ"א, א) וכן בעירובין פרק בכל מערבין (מ, א בד"ה מאי אמרת), ויש לי שם קצת ראיה בההיא עובדא דליפתא דאתא למחוזא כדברי הגאונים. ומכל מקום נראה דאפילו לדברי הגאונים לא נאמרו דברים אלו אלא בגוי שאינו שרוי עמו בעיר וכן עובדא דליפתא דבהני איכא למיחש שמא מחוץ לתחום הביאום, אבל נכרי ששרוי עמו בעיר ופירות המצויין בעיר מפני מה ניחוש להם אדרבה נימא כאן נמצאו וכאן היו (כתובות עה, ב), ועוד דספק תחומין של דבריהם הוא ולקולא, וכן מצאתי לראב"ד ז"ל בעירובין פרק מי שהוציאוהו בשמעתא (דגרסי') [דחפצי] הגוים קונים שביתה (מז, ב).
ולערב בכדי שיעשו דקאמר לערב יום טוב שני קאמר בשל גליות כדעת רש"י ז"ל והגאונים ז"ל, והראיה מההוא (כרטביא דאתצד) [בר טביא דאתא] בי ריש גלותא בפרק בכל מערבין (עירובין לט, ב) דאתצד ביום טוב ראשון ואשתחיט ביום טוב שני רב נחמן ורב חסדא אכלי ורב ששת הוא דלא אכל והא הדר ביה התם, וטעמא משום דחד מינייהו חול ונולדה בזה מותר בזה (לעיל ב, ב), ומי שלא עירב עירובי תבשילין מניח בראשון [ומתנה] (לעיל יז, א), ואף על פי שמקצת מן הגדולים חלקו על רש"י ז"ל כבר פשטה הוראה מרווחת בישראל כדבריו.
ופירות שבאו ביו"ט שני בשביל ישראל צריכים ג"כ לערב כדי שיעשו כדעת רש"י ז"ל וכפי גרסתו בפרק בכל מערבין (מ, א) דגרסינן התם הנהו בני גגנא דגזו להו גוים אסא בי"ט שני לאורתא שרא להו רבינא לאורוחי בה לאלתר אמר ליה רב אחא בר תחליפא לרבינא [ליסר להו מר] (לא סבר ליה מר) לפי שאינן בני תורה ואתקיף לה רב שמעיה טעמא דאינן בני תורה [הא בני תורה] שרי והא בעינן בכדי שיעשו ושיילוה לרבא אמר להו בעינן בכדי שיעשו, וטעמא דרבינא דקא שרי להו דקא סלקא דעתיה דלא אסרו עד כדי שיעשו אלא ביום טוב ראשון דנעשית בו מלאכה דאורייתא אבל יו"ט דרבנן לא הצריכו להמתין כלל אלא מותרין לערב מיד ורבא אסר אפילו בהא עד שימתין בכדי שיעשו וקיימא לן כרבא. וגרסא אחרת יש שם דגזו להו אסא בי"ט ולא גרסינן בי"ט שני, ולפי אותה גירסא אפשר דבי"ט שני דרבנן אין צריך להמתין בכדי שיעשו, וראוי לחוש לדברי רש"י ז"ל וגרסתו.
ודברים שאין במינם במחובר שהובא לישראל זה ביום ראשון של ראש השנה, כתוב בספר המאור שנשאלה שאלה בפני חכמי לוני"ל ז"ל והשיבו שמותר ביו"ט שני לפי שאין עליו שום איסור הכנה ולא איסור התלוי בקדושה כדי שנאמר כי שני ימים קדושה אחת הן וקדושתא אריכתא היא, אלא כעין קנסא היא גזירה שמא יאמר לו להביא ודיו שקנסת עליו בראשון וה"ה לשבת וי"ט.
המקושרין והמנוענעין אסורים משום גזל: פירש רש"י ז"ל מפני שהראשון שקשרן והגביהן קנאן בהגבהתם שההפקר נקנה בהגבהה. ובתוספות הקשו אי בשהגביהן פשיטא, ופירשו (הא) דמיירי כגון דלא אגבהינהו אלא קשרן קשר בעלמא ואשמועינן דחבטה בהפקר קניא (ב"מ קיח, א עיי"ש) אף על גב דלא הגביהן.
צלף באילנות: כתב רש"י ז"ל לא ידעתי מהו עזותו. ובתוספות פירשו שהקפריסין יינם עז וכמו שאמרו יין קפריסין ששורין בו את הצפורן כדי שתהא עזה (כריתות ו, א), ודלא כפרש"י ז"ל שפירש בפ"ק דכריתות יין קפריסין שם מקום.
בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יכול לאכול ממנה וכו': ודוקא מסוכנת דמשום [הפסד] ממונו שרו ליה בהכי אבל בריאה לא.
שחטה בשדה לא יביאנה במוט ובמוטה אבל מביאה אברים אברים: ואף על גב דמפיש בהליכה ואמרינן בפרק מפנין (שבת קכז, א עיין שם בתוס') דמעוטי בהליכה טפי עדיף ממרבה בהליכה וממעט במשוי, שאני הכא דמביא במוט ובמוטה דמיחזי כעובדין דחול. ויש מפרשים שלא אסרו כאן אלא במסוכנת שיש לה קול שלא נשחטה מחמת י"ט ממש אבל בריאה שנשחטה לצורך י"ט מביאה אפילו במוט ובלבד שישנה אם אפשר לשנות, וכענין שאמרו בפרק המביא כדי יין (לקמן כט, ב) לא יביאם בסל ובקופה אבל מביא על כתפיו או לפניו. ויש אומרים דהוא הדין לבריאה ומסוכנת אורחא דמילתא נקט שאין דרך לשחוט את הבריאות בשדה אלא בביתו, וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ה). ומסתברא לי דאינו נוטל את העור משום דעד כאן לא התירו בית הלל (לעיל יא, א) אלא בשוחט מדעתו לי"ט כדי שלא ימנע משמחת יו"ט והתירו סופן משום תחלתן אבל בשוחט את המסוכנת לא, ומיהו אפשר כיון דליכא אלא טלטול דרבנן לא חלקו, אבל בירושלמי דפרקין (ה"ג) גרסינן תני אבל מביאה ע"ג עורה כיצד הוא עושה משייר ממנה אבר (זו) [אחד] ומביאה עמה.
אין הסומא יוצא במקלו ולא הרועה בתרמילו ואין יוצאין בכסא אחד האיש ואחד האשה: וטעמא דסומא לפי שאפשר לו בלא מקל ואפילו ביום טוב אסור אבל קיטע שאינו יכול לילך אלא בסמיכות מותר אפילו בשבת ואין צריך לומר ביו"ט, וזהו ששנינו בפרק במה אשה (שבת סה, ב) יוצא הקטע בקב שלו דברי ר' מאיר ור' יוסי אוסר וכו' סמוכות שלו טמאין ויוצאין בהן בשבת, ופרש"י שם שהקב הוא חקוק להניח בו שוקו וסמוכות היינו סמוכות של קטע בשני רגליו והולך על שוקיו ועל ארכובתיו ועושה סמוכות של עור בשוקו, ומדבריו למדנו דכל קטע ברגליו ואינו יכול לילך בלי מקלו שמותר לצאת בהן אפילו בשבת שאינן לו אלא כמנעליו, ואף על פי שאין קשורין בו ליכא למיחש דילמא נפלי ואתי לאתויי שהרי אינו יכול להלך אלא אם כן נשען עליהם וכן התירו בתוס', ואמרו משמו של ר"ת שהתיר לאחד (שנכו' ידי) [שנכווצו גידי] שוקו לצאת במקלו בידו.
שאני ילתא דבעיתא: ואם תאמר והא אסיקנן לעיל בברייתא אחד האיש ואחד האשה, ולא שרינן לאשה משום דבעיתא. ויש לומר דילתא שאני דאשה חשובה ובתו של ריש גלותא היתה ורבים היו צריכים לה ושרו לה משום דבעיתא, מה שאין כן באיש דאף על גב דרבים צריכים לו לא שרינן ליה דלא בעית, אלא אם כן כמרימר ומר זוטרא משום דוחקא דציבורא (נצבים) [ורבים] צריכים להם.
הא דבעא הלל מרבה אם יש מוקצה לחצי שבת: לא מיבעיא ליה אלא במוקצה לאכילה אבל במוקצה לטלטל לא מיבעיא ליה דפשיטא דאין מוקצה לחצי שבת, תדע דאם איתא לידוק ממתניתין דמוכני דמייתי לה בפרק כירה (שבת מד, ב) דתנן מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אין חבור לה ואינה נמדדת עמה ואין גוררין אותה בזמן שיש עליה מעות ודייקינן עלה בפרק כירה (מו, א) הא אין עליה מעות שריא ואתיא לאוקמה כר"ש דלית ליה מוקצה ואף על גב דהוי עליה מעות כל בין השמשות ודחינן אמר ר' זירא תהא משנתנו בשלא היו עליה מעות כל בין השמשות כדי שלא לשבור דבריו של ר' יוחנן, אלמא אפילו לר' יהודה כל שלא היו עליה מעות כל בין השמשות והיו עליה משחשכה ואחר כך נטלו ממנה גוררין אותה אלמא אין מוקצה לחצי שבת לגבי טלטול אלא לענין אכילה קא מיבעיא ליה, וכולה שמעתין מוכחא הכין, דלא מייתו ולא דייקי אלא ממוקצה דאכילה.
אי דחזו למה להו הזמנה: ואם תאמר מאי שנא מתמרי דעיסקא (שבת יט, ב) דחזו ובעי הזמנה, יש לומר דשאני התם דכל שעתא חזו ואפילו הכי אקצינהו לעיסקא אבל הני לא אקצינהו אלא עד דחזו.
אי דלא חזו כי אזמנינהו מאי הוי: ואם תאמר ומאי שנא מסוכה רעועה דעלמא דאמרינן לקמן (ל, ב) שאם התנה עליה ונפלה ביום טוב הכל לפני תנאו ואף על גב דכל בין השמשות לא חזיא. יש לומר דשאני התם דמינכרא הכנתה והזמנתה דהא נפלה, מה שאין כן בגרוגרות וצמוקים דלא מינכרא ראויות דידהו. ולענין הלכתא קיימא לן כלישנא בתרא דאמר ליה אין מוקצה לחצי שבת דבדרבנן הולכין להקל.
אתו ואמרו לרב אמי אמר להו שפיר עבד דלא הוי חזי: והכי קיימא לן דאין רואין מומין לכתחלה ביו"ט כהא דאמי וורדינאה דלא הוה חזי ור' אמי (שבקיה) [שבחיה] ואמר שפיר עבד דלא חזי, וגרסינן בירושלמי (ה"ד) אתא עובדא קמי רב אמי וסבר מימר ר' יודא ור"ש הלכה כר' יודא אייתי רב אושעיא מתני' דבר קפרא מן דרומא תנא וחכמים אומרים כל שמומו ניכר מעי"ט ולא התירו מומחה אלא בי"ט אין זה מן (המורי') [המוכן] (וחזי) [וקיבלה וחזר ביה] ביומיה. ואם עבר וביקרו והוה מאתמול מותר דדעתיה עליה, ואפילו שחטו קודם שהראה את מומו במומין שבגוף דלא משתנו מותר, דר' מאיר דאמר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור לית הלכתא כוותיה דהא ר' יהודה פליג עליה ושרי ור' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה, ור' מאיר נמי לא אסר אלא משום קנסא וכדאמרינן ר' מאיר דקא אסר קנסא הוא דקניס, ואף על גב דאמרינן הלכה כר' מאיר בגזירותיו (עירובין מז, א) [דוקא בגזירותיו] אבל לא בקנסיו וכן אמרו בתוספות וכן אמרו משום בה"ג. ואם הראהו לחכם מעי"ט מותר להתירו בי"ט ואפילו לכתחלה, וכעובדא דההוא גברא דאייתי בוכרא לקמיה דרבא בהדי פניא דמעלי יומא טבא והוה חייף רישיה דלי עיניה וחזייה למומיה ולמחר שרייה.
מתני': מעשה ובאו ושאלו את ר' טרפון עליה ועל החלה שנטמאת ונכנס לבית המדרש ושאל ואמרו לו לא יזיזנה ממקומה: ואם תאמר חלה שנטמאת אמאי לא והא תרומה טמאה בשריפה וקיימא לן כבית הלל דאמרי (לעיל יב, ב) מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, ולא עוד אלא דשריפה זו לצורך אוכל נפש ממש הויא דהא אפשר להסיקה תחת תבשילו, כך הקשו בתוס'. ואם תרומה זו פירות שאינן עומדים לשריפה הן כפת ועיסה וחטה ושעורים איני רואה בזה קושיא דלא אמרו מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו' אלא בדברים הראויים לשריפה אלא שאין ההבערה בהם עכשיו לצורך כעושה מדורה להתחמם כנגדה, אבל מה שאינו עומד לשריפה אפילו לטלטלו אסור ואפילו להבערה שיש בה צורך. ומיהא בשמן תרומה יש להקשות כן שהרי מדליקה על שלחנו.
ובתוספות תירצו דגזרינן היכא דנהנה ממנה בשעת שריפה אטו היכא שאינו נהנה ממנה דאז אסור מן התורה, וכמה פעמים שלא יהנה ממנה ואז דומה לשריפת קדשים, וזה נראה לי דחוק. ורש"י ז"ל פירש כאן דגזירת הכתוב הוא דאין שורפין קדשים ביו"ט, וכבר כתבתי בשבת פרק במה מדליקין גבי אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט (כד, ב) דשריפת קדשים מצוה היא וכיון שכן הויא לה מלאכה דעל כרחו צריך לשריפתה ולפיכך אסור, ושם אמרו בירושלמי (שבת פ"ב ה"א) דלמאן דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה אסור להצית האש במדורת חמץ, ושם כתבתיה בארוכה וזה עיקר.
ומה שכתב כאן רש"י ז"ל ובהסקה או לתתה לכלבו דאין מבערין קדשים ביו"ט דמשמע מדברי רבינו ז"ל דתרומה טמאה יכול להריצה בחול לכלבו, הקשו עליו בתוס' דביעור תרומה טמאה הראויה לשריפה אינה אלא בשריפה כדתנן בשלהי תמורה (לג, ב) ותנן כל הנשרפין לא יקברו, והא דאמרינן בפרק כל שעה גמרא האוכל תרומת חמץ בפסח (פסחים לב, א) אף זו יש לו בה היתר הסקה שאם רצה מריצה לפני כלבו בתרומת חמץ בפסח דוקא אמרו ולא בתרומה טמאה.
תרגמה זעירי בבהמת קדשים: ואם תאמר אם כן פשיטא דלמאי חזיא, יש לומר דסלקא דעתך אמינא דמשום בזיון קדשים יטלטלנה ויצניענה במקום המוצנע קא משמע לן.
מה חלה דקדשים אף בהמה דקדשים הא דחולין שריא: כלומר ואפילו בריאה. ואם תאמר ומאי שנא מגרוגרות וצמוקים דמודה בהו אפילו ר' שמעון (לקמן מ, א) דהכא (ד)אין אדם מצפה אימתי תמות בהמתו הבריאה [וכמו כוס] וקערה ועששית נמי דמודה בהו ר' שמעון (שבת מד, א), יש לומר דהנך שאני דדחי להו בידים.
הכא במאי עסקינן במסוכנת: כלומר מתניתין ר' שמעון היא ובבהמת קדשים מסוכנת הא מסוכנת דחולין שריא, ומיהו להאי אוקמתא [מתני'] דלא כר' יהודה דאי לר' יהודה אפילו מסוכנת דחולין אסירא כדקתני (שבת קנו, ב) ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב י"ט לא יזיזנה ממקומה דוקא נבלה הא [חיה] אפילו מסוכנת לא, ולר' יהודה כל שאינה מוכנת ממש בין השמשות להאכילה באותה שעה לכלבים אית ליה לר' יהודה דמגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, והילכך לדידן דקיימא לן כר' יהודה ביו"ט מתניתין לא מוקמינן לה בקדשים דנשמע מינה דדכותה בחולין שריא, אלא מתניתין אפילו בחולין היא ודלא כר' שמעון וסתמא כר' יהודה. והתימא מן הרי"ף שכתב דמתניתין בבהמת קדשים כזעירי ובמסוכנת דחולין שריא, וזה תימא שהוא ז"ל פסק (בסוף מכילתין) ביו"ט כר' יהודה וקשיא דידיה אדידיה דהא זעירי לא פירשה בבהמת קדשים אלא לאוקומי מתניתין כר' שמעון. ויש לומר שהרב ז"ל סבור דזעירי לאוקומי ככולי עלמא אתי ולומר דלכולי עלמא אם היתה מסוכנת מוכנת היא, דאפילו לר' יהודה דעתיה [עליה] וכאלו נתנבלה מערב יו"ט חשבינן לה והילכך דקדשים דוקא לא יזיזנה ממקומה הא דחולין שריא, ועד כאן לא פליגי ר' יהודה ור' שמעון למר בר (רב יוסף) [אמימר] אלא בחולה הא בבריאה אפילו ר"ש מודה שאסורה ובמסוכנת אפילו ר' יהודה מודה דשריא והילכך כי אוקמינן למתניתין בבהמת קדשים מסוכנת אתיא ככולי עלמא, ויש ספרים דגרסינן בהדיא במסוכנת ודכולי עלמא והא דייק כדברי הרב ז"ל. והשתא נמי אתי שפיר דיוקא דמתניתין דקתני דומיא דחלה, ועוד דאפילו לזעירי האי סתמא לא אתיא דלא כר' יהודה ולא תיקשי לרב נחמן דאמר בריש מכילתין דביו"ט סתם לן תנא כר' יהודה. ועוד יש לומר קצת ראיה מה שכתוב בגרסת הספרים כדר' זעירי נמי דקתני דומיא דחלה שמע מינה ורב (נמי) [מקומות] שנמצא בתלמוד דמסיק שמע מינה כן היא מסקנא דמילתא בקושטא, ואף על פי שיש במקומות דלא קאי וחדא מנייהו בפרק המוכר את הספינה (ב"ב פד, א) גבי מוכר לו שוה [שש בחמש] והוזלו ועמדו על שלש.
מתני': אין נמנין על הבהמה לכתחלה בי"ט: פירשו בגמרא דאין פוסקים דמים על הבהמה, ואיכא למידק דאם כן פשיטא דמקח וממכר הוא ואסור כדכתיב בספר עזרא, ועוד אמאי קאמר בגמרא תניא נמי הכי לא יאמר אדם לחברו הריני עמך בסלע דהא נמי מתניתין היא הכא בסמוך (כח, ב) לא יאמר אדם לחבירו שקול לי בדינר בשר, תירצו בתוס' דפסיקת מעות על הבהמה אין דומה גמור [למו"מ] אלא דומה קצת להריני עמך לשליש ולרביע, וקא משמע לן במתניתין דאפילו הכי אסור והיינו דקא מייתי עלה ברייתא דהריני עמך בסלע דאינו מקח וממכר גמור ואפילו הכי אסור. אלא דאכתי תמיה לי למה לן למתני במתניתין (לקמן כח, ב) לא יאמר אדם לחבירו שקול לי בדינר בשר דמקח וממכר גמור הוא זה ואסור, ונראה דמשום סיפא נקטה דקתני אבל שוחט ומחלק ביניהם אף על פי שנותן לו באומד בשוה דינר.
ירושלמי (ה"ו): אין נמנין הא להוסיף מוסיפין היו ה' נעשין עשרה.
מתני': שוחט ומחלק ביניהם: ודוקא שלא יפייסו ביניהם דאסור להפיס ביו"ט כבשבת (עיין במתניתין שבת קמח, ב) וכן כתב הרמב"ן ז"ל (פ"ד ה"כ).
אמר רב יהודה אמר שמואל אפילו לשמרו מן העכברים: ואפשר לי לומר דלא אסרו לשקול אלא בלוקח מן הטבח ואי נמי בשותפין הבאין לחלוק ביניהם כר' חייא ור"ש ברב שזה כעובדין דחול אבל לשקול בתוך ביתו לדעת כמה יבשל מותר שכן אדם עושה בתוך ביתו, והכי משמע בירושלמי דגרסינן התם (ה"ו) תני רשב"ג אומר אף מפיס אדם את עצמו (ד)[ב]ליטרא לידע כמה הגיע לו כי הא דר' מונא זבין חרובין דשמטתה ואתא ושאל לר' חזקיה וא"ל נהגין רבנן (כחדא) [כהדא] דרשב"ג, ומיהו בגמרין לקמן בשלהי פרקין (כט, א) לא משמע הכי שהרי אמרו א"ר ירמיה בר אבא אמר רב האשה מודדת קמח ונותנת לתוך עיסתה ושמואל אמר אסור ותנא דבי שמואל מותר ואמר אביי השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר הלכה למעשה אתא לאשמועינן דאסור, ומיהו אפשר דהלכה כרב ורב אפילו למעשה שרי, והא דירושלמי מסייע למאן דפסק כרב ואפילו למעשה שהרי אמרו דרבנן נהגין בה כרשב"ג.
ואמר רב יהודה אמר שמואל טבח אומן אסור לשקול ביד: פירש רש"י ז"ל טבח שיודע לכוין משקל כנגד משקל בידיו אסור לשקול בשר בידיו לאחוז הליטרא בידו אחת והבשר בידו אחרת ולכוין. ואינו מחוור בעיני דדומיא דאידך אחריתי דקאמר אסור לשקול במים קאמר שאין שם זכר לליטרא והכא נמי לשקול ביד שיודע לכוין בו משקלו, וכן נראה מגמרא דבני מערבא דגרסינן התם (שם בהלכה ו) טבח אומן אסור לשקול בשר בידו שידו כליטרא הוא, ובתוספתא (פ"ג ה"ד) נמי גרסינן אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר אבל שוקל בידו ומניח ואם היה טבח אומן לא ישקול בידו מפני שידו כמשקל אבל חותך בסכין ונותן לזה ולזה ע"כ, כלומר אף על פי שהוא יודע לאמן את ידיו לחתוך בכיוון כאלו שוקל בליטרא אפילו הכי מותר דמכל מקום אין נראה כאן כעובדין דחול כלל.
אמר ליה אביי ודילמא עד כאן לא קאמרי רבנן התם משום דלא מחזי כעובדין דחול אבל הכא דמחזי כעובדין דחול לא: והילכך לא קיימא לן כוותיה אלא כחכמים דאמרו אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר, וכן פסק הרי"ף ז"ל.
מתני': אין משחיזין את הסכין ביו"ט: איכא למידק היאך שנו הא דהשחזה גבי אין נמנין וחלק בין אין נמנים ובין לא יאמר אדם לטבח שהן בענין אחד בחלוקת הבהמה משנה באמצע אין משחיזין את הסכין. ונ"ל דלפי שאמר חבורה אחת שבאו למנות על הבהמה שאסור להם לפסוק דמים שנה גם כן שאם באו לשחטה שלא ישחיזו את הסכין במשחזת ואחר כך שנה במי שיקח מן הטבח מה שמותר לו ומה שאסור לו.
איכא דמתנו לה אסיפא הא דאמרת בשל עץ מותר לא אמרן אלא להעביר שמנוניתה אבל לחדדה אסור: ואף על גב דהאי לישנא בתרא אנן כלישנא קמא נקטינן דקאמר הא דאמרת בשל אבן אסור לא אמר אלא לחדדה אבל להעביר שמנוניתה מותר מכלל דבשל עץ אפילו לחדדה מותר, דהא מדרבנן היא דאין כאן מלאכה דאורייתא ונקטינן בשל דבריהם לקולא.
מאן תנא בהשחזה אסור אמר רב חסדא דלא כר' יהודה דאמר לכם לכל צרכיכם אמר ליה רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר' יהודה אמר ליה יהא רעוא דתדרשון משמאי ככל הני מילי מעלייתא: ונראה דמדקאמר בהשחזה אסור ולא קאמר במשחזת אסור שמעינן דרב חסדא בכל השחזה שרי ואפילו בהשחזה של אבן דבכל השחזה שרי ר' יהודה ומדרש נמי דרשינן לה בפרקא, וכן נמי משמע דאית ליה לרב יוסף מדקאמר רב יוסף בסמוך סכין שעמדה מותר לחדדה ביו"ט והני מילי דפסיק אגב דוחקא ומדקאמר מותר לחדדה משמע לחדדה אפילו בכל דבר ואפילו במשחזת של אבן ואורויי נמי מורינן וכדרב יוסף [ורב חסדא] דאינהו בחדא שיטתא קיימי ולא פליגא חדא אאידך. ואם תאמר אם כן קשיא דרב יוסף אדרב יוסף דאמר בסמוך הוה קאימנא קמיה דרב יוסף והוה קא מעבר סכינא אפומא דרחיא ואמרי ליה לחדדה קא בעי לה והאי דלא קאמר לי משום דהלכה ואין מורין כן, ויש לומר דהתם כשעמדה בערב יו"ט דאף ר' יהודה מודי במכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט שאין עושין אלא בשינוי ובשינוי מיהא מתיר אפילו להורות, ורב יוסף וכן רבא סבירא להו דהלכה כמותו אף באפשר לעשותן מעי"ט ובשינוי במשחזת של עץ ואי נמי אפומא דרחיא אלא שאין מורין כן אבל כשעמדה בי"ט מותר אפילו במשחזת של אבן ואורויי נמי מורינן והיינו דרב חסדא ורב יוסף. כן נראה שיטה זו בעיני.
אבל הרי"ף לא ביאר מכל זה כלל והביא סוגיית הגמרא, ואפשר שלא רצה לפרסם ההיתר, אי נמי סבר הרב ז"ל דאפילו עמדה בי"ט אין משחיזין במשחזת של אבן אלא בדיקולא או בפומא דרחיא ואפילו הכי בכי הא אין מורין, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהל' יו"ט הלכה ט) וז"ל אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה אבל מחדדה ע"ג העץ או ע"ג חרס או אבן ואין מורים דבר זה לרבים כדי שלא יבאו [להשחיזה] במשחזת במה דברים אמורים בשיכולה לחתוך בדוחק אבל אם אינה יכולה לחתוך כלל אין משחיזין אותה אפילו על גבי העץ שלא יבוא להשחיזה במשחזת ע"כ, ואינו מחוור בעיני וכמו שכתבתי, ועוד שאם כן אין לך מקום שנדרוש כר' יהודה וכדאמר ליה רב חסדא לרבא, ומכל מקום ראוי להחמיר כרמב"ם ז"ל.
מהו להראות סכין לחכם: כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד ה"ט) דמפני זה אסרו שמא תמצא פגימה ויאמרו לו אסור לשחוט בה מפני פגימתה וילך ויחדדה במשחזת ע"כ, ולפי דבריו אינו אסור אלא בעם הארץ וכן ביאר הוא בעצמו, וזה קשה דאם כן הוי להו לפרושי ועוד שלא היה להם לומר מהו להראות אלא מהו לראות סכין לעם הארץ. והרי"ף ז"ל פירש גזירה שמא [יוציא] מחוץ לתחום, והרז"ה ז"ל הקשה עליו דבפרק משילין (לו, ב) משמע דלמאן דאמר תחומין דרבנן אין לגזור משום תחומין. והוא ז"ל פירש דראיית סכין כראיית בכור הוא שהן מעכבות השחיטה ונראה כמתקן ודן את הדין, ואינו נראה בעיני דאם כן אף תלמיד חכם לא יראה בעצמו כמו שאינו רואה את הבכור אפילו לעצמו. ורש"י ז"ל פירש משום דאוושא מילתא ומיחזי כעובדין דחול דמיחזי שדעתו למכור באטליז ותלמיד חכם רואה לעצמו בביתו, וגם זה צריך עיון [ו]עוד שלא אסרו לטבח לשחוט ולמכור לרבים ותנן שוחט ומחלק ביניהם ולהוליך סכין ובהמה אצל טבח (אסור) [מותר] (לעיל יא, א).
ורבי יהודה אמר [קרא] לכם לכל צרכיכם ורבנן אמרי לך ההיא מיבעי ליה לכם ולא לנכרים: ורבי יהודה נמי אית ליה לכם ולא לנכרים דאפילו בית הלל דרשי ליה הכי לעיל (כ, ב) וקיימא לן לדידן הכי, אלא דר' יהודה תרתי שמע מינה שפיר לכם לבדכם לכם לכל צרכיכם.
שפוד שנרצם. דרש רב חסדא דלר' יהודה מותר: פרש"י ז"ל כשנתקלקל ביו"ט או שלא היה יודע מבעוד יום דמכשירי אוכל נפש הוא, ופירש נרצם נשבר ראשו כלומר שאינו ראוי לצלות בו אלא אם כן יתקנו, ומה שאמרו בפרקין דלקמן (לד, א) אין מתקנים את השפוד ואין מחדדין אותו פירשה הוא ז"ל שם דלא כר' יהודה, אי נמי בנרצם מערב י"ט ודברי הכל, והא דאמר רב יהודה אמר שמואל בסמוך שפוד (שנרצם) [שנרצף] אסור לתקנו בי"ט אף על גב דמפשט בידיה פירש הוא ז"ל שנתמעך שדרסו עליו ונעקם אבל לא נשבר ואסור לתקנו בי"ט שהם יכולים להשתמש בו כמו שהוא וטרחא דלא צריך הוא ואף על גב דמפשט בידים ואין צריך להכות עליו בפטיש, ומכלל דבריו דבנרצם אפילו לתקנו בפטיש מותר לרבי יהודה והרז"ה ז"ל פירש בהיפך דנרצם הוא שנעקם מעט וזהו שמתיר רבי יהודה, ונרצף הוא שנשבר כדאמרינן (שבת טז, ב) דרצפינהו מרצף זה אסור אפילו לר' יהודה, דמודה ר' יהודה שאין עושין פחמין לעשות כלי, ואינו מחוור בעיני שאם נרצף הוא שנשבר ראשו היאך אמרו אף על גב דמפשט בידא, ואם הוא שנכפף ונעקם כעין שבירה אי אינו יכול לפשטו ביד או אם יכול לפשטו אין זה עושה כלי.
אמר שמואל שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו אמר רב [מלכיו] ואיתימא רב אדא בר אהבה שומטו ומניחו בקרן זוית: פירש רש"י ז"ל שומטו מלפניו מהר בגרירא ובטלטול מן הצד עד שיעבירו מלפניו לקרן זוית אבל לא טלטול גמור דבהכי שרי וכדאמר ר' חייא בר אשי משמיה דרב [הונא] מטלטלו ומשנה בו שלא לטלטלו טלטול גמור אלא בגרירא בעלמא. וא"ת כיון שיש עליו בשר אפילו בהדיא יטלטלנו, דמאי שנא (מנער) [מעור] שמטלטלו אפילו לבית שמאי אם יש עליו כזית בשר (לעיל י, א). יש לומר דהכא אין צריך כזית בשר אלא אפילו פחות מכזית. אבל בתוס' פירשו דשומטו משמע אפילו בטלטול גמור, וכל שמותר לטלטלו מותר להניחו בכל מקום שירצה וכדמוכח בשבת פרק כירה (מג, א).
רבינא אמר אף על גב דלית ליה בשר מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים: ואם תאמר למה לן מהאי טעמא והא כלי שמלאכתו להיתר ביו"ט הוא, ובתוספות נדחקו בזה ואמרו שהשפוד אין לו תורת כלי (וניטל) [ואינו ניטל] בשבת כדאמרינן בפרק כל הכלים (שבת קכד, א), וזה דבר תימה הרבה בעיני שאפילו קנים ומקלות יש להם תורת כלי וניטלים בשבת, כדאמרינן בפרק כל הכלים (קכג, ב) אמר רבי אלעזר קנים ומקלות וגלוסטרא ומדוכה כלם קודם התרת כלים נשנו, כלומר אבל לאחר התרת כלים שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת אף אלו מותרים. ואפשר לומר דשפוד אסור לטלטלו משום דמוקצה מחמת מיאוס הוא, ואף על גב דרבינא גופיה פסק בשלהי פרק בתרא דשבת (קנז, א) כרבי שמעון דלית ליה מוקצה ואפילו במוקצה מחמת מיאוס וכן נמי שמואל בשלהי פרק קמא דשבת (יט, ב) בכרכי דזוגי הא (ד)אמר רב נחמן דביום טוב סתם לן תנא כרבי יהודה (לעיל ב, א), ורבינא ושמואל אית להו הכין, וזו ראיה לרי"ף ז"ל שפסק (בסוף מכילתין) כר' יהודה ביו"ט. אלא שעדיין נצטרך לומר דאף קערות שאכל בהן אסור לטלטלן ביו"ט אלא לצורך גופן ולצורך מקומן, ומיהו אם [הם] בבית שעומד שם מותר לטלטלן בין שפוד בין קערות ולהוציאן משום גרף של רעי וכדגרסינן בפרק כל הכלים (קכד, א) אמר ליה אביי לרבה למר אליבא דר' נחמיה הני קערות היכי מטלטלינן להו אמר ליה רב ספרא חברין כבר תרגמה מידי דהוה אגרף של רעי.
ואתא רבי יהודה למימר אם היה כלי של מדה לא ימלאנו: והלכה כחכמים דשרו. ירושלמי (ה"ח): רבי (אליעזר) [לעזר] אמר לרבי חמא בר זעירא מלא הדין מנא ולמחר אנן מכילן לה. ועוד אמרו (שם ה"ט): תני אומר אדם לחנוני תן לי כילה של תבלין שכן דרך בעל הבית לתת כילה של תבלין לתוך עיסתו ע"כ, אבל בגמרא נראה דאסור להזכיר לו שם מדה.
אמר אביי השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן: כלומר דאסור, ופרש"י ז"ל הלכה למעשה הבא לשאול לעשות מעשה מורין לו לאיסור ואי חזינן איניש דעביד לא מחינן בידיה דהלכה הוא דמותר אבל אין מורין כן ע"כ, וכן פסקו גדולים האחרונים כשמואל הלכה למעשה. ויש מי שפוסק כרב דשרי אפילו למעשה וכל רב ושמואל באיסורי הלכה כרב בין לקולא בין לחומרא, וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל בשם ישיבת סורא וז"ל: שדרו ממתיבתא דסורא דמותר דכל רב ושמואל הלכה כרב באיסור (ותי') [וכל שכן] דקם תנא דבי שמואל כוותיה דרב והוה ליה שמואל יחיד לגבי רבים, אבל מתיבתא דפומבדיתא שדרו לאיסור כשמואל וטעמייהו משום דיכול למדוד מעי"ט ולא צורך קדרה היא דנימא שמא יפחת טעמו או שמא יקדיח תבשילו ע"כ ולדברי הרב שפסק להתיר אפשר לשקול אדם בשר בתוך ביתו כדברי הירושלמי שכתבתי למעלה (כח, א בד"ה אמר ר"י) וכדאמרו בפירוש דרבנן נהגין כן כרבי שמעון בן גמליאל.
גרסת הספרים: פוק חזי כמה מהולתא רקדן בנהרדעא: פירוש הרוקדין לכתחלה וע"י שינוי, וכל שכן שונים משום דאפילו הריקוד הוי אוכל נפש, ונראה שרש"י ז"ל גורס כמה מהולתא הדרן בנהרדעא, כלומר חוזרות בעיר כדי לשנות אבל הריקוד לעולם אסור. ובתוס' העידו משום רבינו שמואל שהיה מתיר אפילו רקוד על ידי שנוי, וזה כפי הגרסא הראשונה.
דביתהו דרב אשי הוה נהלא קמחא אגבא דפתורא: פירש רש"י ז"ל לאחורי השלחן שיש לו תוך, והיא היתה שונה את הקמח על אחוריו משום שינוי. ואין צריך לפרש אחורי השלחן אלא אפילו על גביו, ושינוי יש שאין דרך לעשות כן אלא בעריבה. ומכל מקום מדברי רבינו ז"ל נלמוד דדביתהו דרב אשי לא היתה רוקדת אלא שונה, שהריקוד אפילו על ידי שינוי אסור. ויש מפרשים דנהלה (בתוספתא) [בתחילה] היתה כפי הגרסא השניה שכתבנו ואפילו ריקוד שרי על ידי שינוי.
גמרא: הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ואומר לו תן לי גדי אחד או טלה אחד: פירוש: אפילו נכרי, שאפשר לקחת אפילו מנכרי כעובדא דליפתא דבפרק בכל מערבין (מ, א) אלא אם כן הוא דבר שיש לחוש שמא נלקט היום או שמא ניצוד היום. והא דקתני הולך אצל פטם הרגיל אצלו ואומר לו תן לי תור אחד, אם הפטם נכרי יש לומר שאסור שמא היום ניצוד וכענין שאמרו בדגים בריש פרקין וכן בביצים, אי נמי בלילות ביום טוב של גליות ואי נמי אפילו בשל ר"ה ובליל הראשון כל דליכא למיחש לספנא מארעא (עי' לעיל ז, א), הא לאו הכי אין לוקחין ביצים מנכרי דלא אזלינן בתר רובא דלא אייתי בידו השתא משום דרב אשי (לקמן לט, א) דכל שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, וכן נמי באתרוג דוקא בחנוני ישראל הא בגוי אסור אלא אם כן ניכר שלא נלקט היום כליפתא דאתי למחוזא ושריה רבא דחזא דכמישא (עירובין שם).
ובלבד שלא יזכיר לו שום מדה רבי שמעון בן אלעזר אומר ובלבד שלא יזכיר לו שום מקח: ופרש"י ז"ל שום מדה קב או קבים שום מקח פיסוק דמים, וכתוב בגליון ספרו של רש"י ז"ל דתנא קמא אית ליה דרבי שמעון בן אלעזר אבל רשב"א [לית] ליה דת"ק, ור"ח ז"ל גריס בתנא קמא ובלבד שלא יזכור לו שום מנין, ומפרש מנין שאומר לו נטלת ב' אגוזים קח לך עוד ותשלים המנין, וכן פירשו בעל הלכות גדולות, והם גורסין סכום מנין וסכום מקח דנקט מיניה בה' דנקי והשתא נקט דנקא לא לימא ליה מלא לי דינר.