פני יהושע/ביצה/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רמב"ן | רשב"א | מאירי | ריטב"א | שיטה מקובצת | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כג עמוד ב

בתוספות בד"ה אין צדין פרש"י אע"ג דאוכל נפש מותר וכו' ולא נהירא וכו' עד סוף הדיבור. עיין מ"ש מורי זקיני ז"ל בזה בס' מג"ש דעיקר כוונת רש"י בזה לענין איסורא דרבנן וכתב ג"כ לדקדק בל' הרא"ש ז"ל בזה אמנם לענ"ד היה נראה לכאורה לדקדק מלשון רש"י ז"ל דמדאורייתא איירי והיינו לפי מה שמצאתי דרש"י ז"ל מפרש בשבת ס"פ האורג בטעמא דאין נותנין לפניהם מזונות דהיינו משום דמוקצין נינהו וכמו שאבאר בסמוך בע"ה דלא תקשה מדידיה אדידיה לענין טעמא דמזונות וא"כ אי ס"ד דרש"י סבר דאיסור צידה נמי לא הוי אלא מדרבנן לא הוי צריך לאהדורי אטעמא דאפשר לצודן מבעוד יום אלא בפשיטות הו"ל לפרש דאסור לצודן בי"ט כיון דאינו צורך יו"ט דהא אסורין באכילה משום דמוקצין נינהו וכמו שמפרש באמת הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות ובחיבורו בהל' י"ט דאיסור צידה היינו משום מוקצה אע"כ דרש"י ז"ל סובר דבאמת יש בצידה איסור דאורייתא ומשו"ה פי' טעם היותר חמור כן נראה לכאורה ואפשר דמה"ט הוי פשיטא ליה להרא"ש ז"ל דרש"י מדאורייתא איירי אמנם לפי מה שאבאר בסמוך אין זה מוכרח מיהו בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ט ע"ב) גבי האי בר טביא דאיתצד בי"ט כתב רש"י להדיא דצידת צבי בי"ט אסור מדאורייתא וזה שלא כדברי מורי זקיני זצ"ל:

בד"ה ואין נותנין לפניהם מזונות פרש"י דאין מזונותן עליו וכו' ותימא דבגמ' פריך וכו' אלא מזונות מאי תרצת וכו' עכ"ל. גם בזה כתב מ"ז ז"ל בס' מג"ש דלענין מוקצה פלוגתא דתנאי היא אי דרשינן נפש אפילו נפש בהמה במשמע או לא דפליגי בה לעיל ר"י הגלילי ור"ע ולענ"ד גם בזה אין דבריו מוכרחין דהא דפליגי ר"י הגלילי ור"ע לענין בהמה היינו אי שרי בהו מלאכה גמורה משא"כ לענין נתינת מזונות לפניהם ליכא מאן דאסר מדאורייתא וכדמקשינן נמי להדיא בפרק מי שהחשיך אטו מישדי קמייהו נמי לא ומסיק דאין ה"נ היכא דאין מזונותן עליו אסור ולפ"ז נהי דרש"י הוכרח לפרש כאן אפילו למ"ד נפש בהמה במשמע היינו משום דמסברא הוי לן למימר בפשיטות כיון דאף מלאכה גמורה מותר כ"ש למישדי קמייהו ומש"ה הוכרח לפרש דליכא צורך י"ט בכך דבלא"ה יש להן מזונות אבל מ"מ לא שייך בכך פלוגתא דתנאי דאי מזונתן עלי' לכ"ע שרי והדרא קושיית התוס' לדוכתיה על פירש"י דאכתי מזונות קשיא:

אמנם כן בעיקר קושית התוספות על פירש"י לא ידענא מאי קשיא להו דהא נראה שרש"י ז"ל נזהר מזה וכתב בס"פ האורג דטעמא דאין נותנים לפניהם מזונות היינו משום דמוקצין נינהו והתוס' גופייהו שקלו וטרו התם בזה והקשו דלא שייך כאן איסור מוקצה לענין נתינת מזונות דהא אף בשבת מותר ליתן מזונות לפני אווזין ותרנגולין אע"ג דמוקצין לאכילה מחמת איסור שבת וכו' ע"ש אלא דאכתי יש להקשות על לשון התוספות דטפי הו"ל להקשות לפרש"י מדידיה אדידיה דכאן מפרש טעם מזונות בענין אחר ולענ"ד צדקו יחדיו דברי רש"י ז"ל דבדקדוק גדול מפרש כן דודאי לענין איסור מזונות לפני חיה ועופות הוכרח לפרש מטעם מוקצה משום קושית התוס' והא דשייך איסור מוקצה לענין מזונות נ"ל דלאו משום מוקצה מחמת איסור אתינן עלה דאין טעם לדבר ועוד דאפילו בשבת שרי כקושית התוספות אלא עיקר כוונת רש"י בענין מוקצה היינו דכיון דמחוסרין צידה אין דעתו עליהם כלל והיינו בחיה ועופות בביבר גדול או שאינו מקורה שהקצה דעתו מהם לגמרי ותו לא מיקרי מזונותן עליך וכן לענין דגים לפי סברת המקשה דהוו מחוסרין צידה משא"כ כאן במשנתינו מפרש רש"י לפי האמת דהא דשרי במזונותן בחיה ועופות היינו דוקא בביבר קטן דמטי להו בחד שחייה וכ"ש אם נאמר דרשב"ג לא פליג אדת"ק וא"כ איירי מתניתין דוקא באין מחוסרין צידה וא"כ משמע דדגים אסור לצוד אף באין מחוסרין צידה והיינו ע"כ כמו שמפרש רש"ל ז"ל בספר ים של שלמה בשם הירושלמי דהו"ל כעוקר דבר מגידולו (לפ"ז נראה דרש"י סובר דטעמא דעוקר דבר מגידולו גופא דהיינו תולש וקוצר נמי לא מיתסר מדאורייתא אלא משום שאפשר לעשותו מעי"ט) וא"כ תו לא מצי רש"י ז"ל לפרש טעם איסור מזונות דדגים משום מוקצה דמהיכי תיתי כיון דאין מחוסרין צידה הו"ל מזונתן עליך ומ"ש מאווזין ותרנגולים דאע"ג דאסורין בשבת אפ"ה לא חשיבי מוקצה לענין נתינת מזונות כיון דראוין לו מיהת לאחר שבת וה"ה לענין דגים דמתניתין לכך הוכרח רש"י לפרש דבדגים הוי איסור נתינת מזונות לפי שאין צריכין למזונות כן נראה לי נכון בשיטת רש"י ז"ל ודוק היטיב ובסוגיא דשבת הארכתי יותר:

דף כד עמוד א

בגמרא בשלמא חיה אחיה לא קשיא הא ר"י הא רבנן אלא עופות אעופות קשיא וכו' לכאורה יש להקשות דהשתא מאי קסבר אי סבר דרשב"ג פליג את"ק א"כ בפשיטות מצי לאוקמי נמי עופות אעופות כתנאי והא רשב"ג והא רבנן ואי סבר דרשב"ג לא פליג את"ק אלא פרושי קמפרש כדמסקינן בסמוך לאביי א"כ האיכא לאוקמי כאן במחוסר צידה וכאן בשאין מחוסר צידה אלא דבאמת לא קשה מידי דכיון דעיקר קושיא דעופות היינו ממתניתין דשבת דכ"ע למגדל אין לבית לא א"כ הוי סבר דרשב"ג לא קאי כלל אעופות אלא אחיה לחוד אלא דאכתי היא גופא קשיא כיון דעיקר קושיא השתא אינו אלא מעופות אעופות וממשנה דשבת אם כן אמאי איצטריך לאתויי מברייתא אהדדי דבפשיטות הו"מ לאקשויי מתניתין דשבת אמתני' דהכא מעופות אעופות וכ"ש דקשיא טפי בכה"ג אסוגית הגמרא דשבת דמייתי נמי הקושיא דברייתא ולא מקשה בפשיטות מתניתין אמתניתין ויש ליישב לפי מה שפירשתי במשנתינו בסמוך דלפ"ז ודאי לא מצי לאקשויי מתניתין דשבת אמתני' דהכא דאפשר דביום טוב לא שייך איסור צידה כלל והוי אוכל נפש אלא הא דאסרינן צידת דגים היינו משום איסור מוקצה כדפרישית בשיטת הרמב"ם ז"ל משו"ה פריך ברייתא אברייתא חיה אחיה בי"ט גופא וע"כ איצטריך לאוקמא הא ר"י הא רבנן א"כ ממילא ע"כ שייך איסור צידה בי"ט דאל"כ מ"ט דמאן דאסר הא לא שייך בחיה ועופות איסור מוקצה כדשמעינן לתנא דמתני' ובהא מילתא לא אשכחן מאן דפליג אע"כ דיש איסור צידה בי"ט אם כן מקשה שפיר עופות אעופות דהא לענין צידה לכ"ע למגדל אין לבית לא ועוד נ"ל ליישב בדרך אחר דלא פסיקא ליה למקשה הך סברא דכל מידי דלא הוי צידה גמורה לחייב חטאת בצד לתוכו כגון ציפור לבית דמה"ט נאמר דמחייב בכה"ג בצד מתוך אותו מקום גופא והיינו ציפור מבית או מביברין משום דאפשר לומר דלאו כללא הוא אלא דלעולם לא מחייב משום צידה דאורייתא אלא דומיא דצידה גמורה דהוי במשכן דמסתמא היו צדין מתוך מקום המופנה לגמרי כגון חלזון מהמים ממש ולא מביברין והיו מכניסין אותו למקום המשומר לגמרי דלא ליהוי מחוסר צידה כלל ומשו"ה פטרינן בשבת ציפור לבית דאכתי לא מיקרי צידה גמורה ואפ"ה פטרינן נמי ושרינן בי"ט לצוד מהביברין מה"ט גופא דלא הוי דרך צידה גמורה והא דאסרינן בדגים היינו כמ"ש מהרש"ל ז"ל בשם הירושלמי דהו"ל עוקר דבר מגידולו אלא לבתר דמקשי ברייתא אהדדי ע"כ צריך לאוקמי כתנאי דר"י ורבנן וא"כ ע"כ דצד לתוכו וצד מתוכו הא בהא תליא א"כ מקשה שפיר עופות אעופות ממתניתין דשבת דלכ"ע ציפור לבית לא וא"כ ממילא יש לאסור בצד מתוכו כנ"ל ודוק מיהו זה לא יתכן לפי פירוש שני שכתבו תוספות בד"ה ותניא הצד אווזין דמשמע דלמסקנא נמי פשיטא ליה לתלמודא דצד לתוכו וצד מתוכו הא בהא תליא ודוק. אמנם בר מן דין יש ליישב עוד דלא מצי לשנויי בין אברייתא דחיה אחיה ובין בעופות אעופות דהא רשב"ג והא רבנן לפי מה שמצאתי בתוספתא דבהך ברייתא גופא דמייתי הש"ס דקתני דבחיה ועופות נמי אין צדין מייתי שם נמי בסיפא מלתא דרשב"ג גופא דלא כל הביברין שוין ואע"ג דבהך ברייתא בתוספתא קתני נמי ביברי דגים וחיה ועופות וא"כ משמע לכאורה דברייתא אחריתא הוא אלא דבס"פ האורג מייתי הש"ס נמי הך ברייתא דהכא גופא וקחשבה נמי ביברי דגים ע"ש ואין להאריך יותר:

שם וכ"ת הא נמי לא קשיא כאן בביבר מקורה וכאן בשאינו מקורה. ואין להקשות אי בשאינו מקורה מאי קמ"ל דודאי טובא קמ"ל דמסתמא הנך עופות שדרכן להניחן בביבר שאינו מקורה היינו משום דבאין לכלובן לערב וקמ"ל דאפ"ה לא מיקרי ניצודין ועומדין כדמסקינן בשמעתין מברייתא דיוני שובך ויוני עלייה והיינו משום הנך טעמי דמסיק בגמרא בסמוך דאין מזונותן עליך או דעבידא לרבויי וכ"ש בשאינו מקורה פשיטא דשייכי הנך טעמי טפי:

שם והא בית דכביבר מקורה דמי ובין לר"י בין לרבנן ציפור למגדל אין לבית לא. לכאורה לפי מה שפירש"י כאן בד"ה חייב דהא דציפור לבית לא מיקרי צידה היינו משום דיוצא לו דרך חלונות וכן פירש"י בשבת ס"פ האורג א"כ לא הוי מקשה הש"ס הכא מידי דהא איכא לאוקמי שפיר בביבר מקורה שאין בו חלונות ולכאורה היה נ"ל דחלונות לאו דוקא אלא דבביבר מקורה נמי כיון דודאי יש בו פתחים לצורך כניסת ויציאת בני אדם אם כן אפשר דבשעה שיפתחו הפתח יצא ויפרח דרך פתח הביבר אלא דא"א לפרש כן בכוונת רש"י ממה שכתב ציפור שהכניסו לבית ונעל בפניו פטור שיוצא לו דרך חלונות ומדשבק דרך פתח דאיירי ביה שנעל בפניו ונקיט דרך חלונות אלמא דחלונות דוקא לכך נ"ל ליישב ולפרש בדרך אחר דודאי האי טעמא דיוצא לו דרך חלונות לאו מילתא דפסיקא היא דמה"ט לא הוי צידה כלל דודאי מהני הך צידה לבית טובא שבקל יכול לסתום החלונות דאע"ג דאם סתם החלונות בשבת כדי לצודו יתחייב ממה נפשך מ"מ כיון דבחוץ כה"ג הוי צידה שהוא בנקל יכול לתפסו הו"ל כניצוד ועומד אף בשבת אע"כ דאפ"ה פטור בצד ציפור לבית כיון דאכתי מחוסר צידה מחמת סתימת חלונות וא"כ סבר המקשה דכ"ש דאף בביבר מקורה לא מיקרי צידה דודאי מחוסר צידה טפי דהשתא ס"ד דאיירי מסתמא בביברין גדולים דמחוסרין צידה אף בחיה כ"ש בעופות שפורחין ונשמטין אנה ואנה נמצא דלפ"ז פרש"י אינו אלא לפי סברת המקשה אבל לבתר דמשני הש"ס דהא ציפור לבית לא היינו בציפור דרור דוקא ע"כ דאין הטעם משום שיוצא דרך חלונות דא"כ בשאר עופות נמי אלא דלסברת התרצן סברי דרשב"ג דאף במחוסר צידה נמי מיקרי צידה דהו"ל ניצוד ועומד ואפ"ה פטרי בציפור דרור דאפשר שלא יבא לידי צידה גמורה כיון שדר בבית כבשדה כן נ"ל נכון ומוכרח בכוונת שיטת רש"י ז"ל ובזה נתיישב היטב שיטת הרמב"ם ז"ל דהשמיט בהל' שבת הך אוקימתא דאיירי בציפור דרור וכתב סתם דכל ציפור למגדל אין לבית לא וכבר תמה עליו בעל לחם משנה שם ולמאי דפרישית אתי שפיר דהא אוקימתא דרבה בר רב הונא בציפור דרור היינו למאי דקאי השתא בסברת המקשה דלא שני ליה בין ביבר גדול לביבר קטן והיינו משום דמשמע ליה דת"ק ורשב"ג פליגי דלת"ק במחוסר צידה נמי הוי צידה גמורה ומיקרי ניצוד ועומד ומשמע ליה הכי מרומי' דחיה אחיה הא רבי יהודה הא רבנן משא"כ למסקנא דמסיק השתא דאתית להכי חיה אחיה נמי לא קשיא הא בביבר גדול הא בביבר קטן והיינו משום דבמחוסר צידה לא הוי ניצוד ועומד וכדמסקינן נמי דרשב"ג ורבנן לא פליגי ומפרשינן נמי דכל היכא דלא מטא בחד שחייה לא מיקרי ניצוד ועומד אף לענין חיה אם כן כ"ש בעופות דלא מיקרי ניצוד ועומד אלא במגדל דוקא דמטי ליה בחד שחייה ואפ"ה לא קשיא ליה עופות אעופות דהא רשב"ג דמפרש טעם דרבנן מחלק להדיא בין ביברין לביברין והיינו בהנך עופות דבאין לכלובן לערב ומזונתן עליו או באינך שינויא דבהך ודאי תליא מלתא בכל שאומר הבא מצודה ונצודנו כנ"ל נכון וברור בעז"ה ודוק היטיב:

בפרש"י בד"ה השתא דאתית להכי וכו' ולא דחיקת לאוקמי מתני' בפלוגתא דתנאי וכו' עכ"ל. ולשון רש"י ז"ל בזה תמוה דהא ברומיא דעופות א"א כלל לדחוק ולאוקמי בפלוגתא דתנאי דהא ממתניתין דשבת מוכח להדיא דלכ"ע ציפור למגדל אין לבית לא כ"ש ביברין וצ"ע ליישב:

בתוס' בד"ה ותניא הצד אווזין ותרנגולים פטור וכו' א"כ סמיך אההיא דתנן פרק האורג וכו' עד סוף הדיבור. כבר כתבתי בסמוך שאין זה מוכרח דכבר אפשר דלמסקנא דלעיל בשמעתין הצד מתוכו וצד לתוכו לאו הא בהא תליא וא"כ צריך לפרש כתירוץ הראשון דהתוספת ועיין בס' ים של שלמה שכתב לפרש בענין אחר דאע"ג דלענין שבת פטור אבל אסור אפ"ה מקשה שפיר דיש להתיר בי"ט לכתחלה כיון שהוא צורך אוכל נפש אמנם לענ"ד גם זה אינו מוכרח דע"כ לאו מילתא דפסיקא היא להתיר כל איסורי דרבנן ביש בו צורך אוכל נפש כדמוכח בריש מכילתין דאסור לשחוט חיה ועוף בי"ט ואף כשדקר נעוץ וליכא אלא חפירת גומא או כתישה דרבנן אפ"ה אסור אע"ג דצורך אוכל נפש הוא ונהי דבהא אפשר לומר דשאני התם דלא הוי אלא מכשירי אוכל נפש משא"כ באוכל נפש עצמו אפשר דשרי אלא דאפ"ה א"א לומר כן דא"כ לפי דברי מהרש"ל ז"ל יהא מותר לקצור ולתלוש בי"ט ע"י שינוי שלא כדרך קצירה גמורה והא ודאי ליתא אם כן אמאי פשיטא ליה להקשות לענין צידה טפי משאר מלאכות האסורין מדרבנן:

אמנם לענ"ד היה נראה לפרש דמקשה הכא בפשיטות מצידת אווזין ותרנגולים היינו משום דממעשים בכל יום מצי לאקשויי דצדין אווזין ותרנגולין בי"ט ולא מייתי ברייתא אלא לרווחא דמלתא דבכה"ג לא מיקרי מחוסר צידה ומש"ה פטור בשבת והא דקתני פטור ולא קתני מותר היינו משום דסתם צידת אווזין ותרנגולים אינו על ידי כלי מצודה אלא שצדין אותן בידים ואם כן פשיטא דאסור לכתחלה בשבת לטלטלן דהא מוקצה מחמת איסור שבת נינהו ובפשיטות קי"ל דאסור לטלטל בעלי חיים בשבת ומהרש"ל ז"ל לשיטתו בתשובותיו סי' י' שהתיר לצודן בשבת ובאמת דגם שם יש תימה בדבריו ויבואר בקונטרס אחרון. ועוד נ"ל דאף אם אין צדין אותו בידים אלא ע"י כלי מצודה נראה לי דאסור לכתחלה בשבת דהוי עובדא דחול משא"כ ביום טוב דמותר לכתחלה כנ"ל ברור ונכון:

לעיל פיסקא רשב"ג אומר וכו' אמר רב יוסף אמר ר"י אמר שמואל הלכה כרשב"ג אמר ליה אביי הלכה מכלל דפליגי וכו'. משמע לכאורה דפשיטא ליה לאביי דהא דקאמר רשב"ג לא כל הביברין שוין אחיה ועוף לחודה קאי ולא איירי כלל בדגים דבדגים בכל הביברין אין צדין דאלת"ה לא א"ש הא דקאמר אביי הלכה מכלל דפליגי דהא ודאי פליגי בדגים דהא לת"ק ודאי בכל ענין אין צדין אפילו בביבר קטן דאל"כ מאי שנא רישא בדגים דקתני אין צדין ובסיפא בחיה ובעופות קתני צדין אע"כ דבדגים לת"ק אין צדין כלל ואי ס"ד דלרשב"ג בדגים נמי קאמר דלא כל הביברין שוין וא"כ שפיר קאמר שמואל דהלכה כרשב"ג לענין דגים אע"כ דרשב"ג נמי לא איירי בדגים וא"כ לפ"ז יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל דבדגים נמי מחלק בין ביבר קטן לגדול וכתב הרב המגיד שטעמו משום דסובר דרשב"ג קאי נמי אדגים וא"כ הוי דלא כסברת אביי דהכא וכבר ראיתי שבעל לחם משנה הרגיש קצת בזה ורוצה לפרש דאביי ורב יוסף בהא גופא פליגי דאביי סבר דרשב"ג לא קאי אדגים ורב יוסף סבר דפליגי והא דקאמר לאביי מאי נפקא לך מיניה היינו שלפי שיטתו השיבו וזה דוחק גדול דנהי דמהרש"א ומהר"ם ז"ל בחידושיהם כתבו כיוצא בזה לשיטת רש"י דאביי ורב יוסף פליגי לענין שיעור דביבר קטן וביבר גדול ע"ש היינו משום דשיעורין הללו איירי בהו בשמעתין אביי ורב יוסף גופא בסמוך לענין מחוסר צידה משא"כ לענין דגים דלא איירי בהו בשמעתין כלל לחלק בין ביבר קטן לביבר גדול ומכ"ש דלא איירי בשיעורא דידהו א"כ אין סברא כלל לומר דאביי ורב יוסף פליגי בהא במה שלא הזכירו בדבריהם כלל ולא בכולה שמעתין וכל כה"ג לא הוה ליה להש"ס לסתום:

מיהו מלשון התוספתא שהבאתי לעיל משמע להדיא דרשב"ג אדגים נמי קאי דהא ת"ק דהתם איירי בהדיא בדגים וחיה ועופות דבשלשתן קאמר דאין צדין וא"כ ע"כ איירי בביבר גדול כדאמרינן הכא בשמעתין דלא תיקשי מתניתין דהכא אברייתא וא"כ ע"כ דרשב"ג אדגים נמי קאי והיינו כשיטת הרמב"ם ולפ"ז צריך לומר דהא דקאמר אביי הלכה מכלל דפליגי היינו משום דמשמע ליה דהא דקאמר שמואל הלכה כרשב"ג עיקר מילתא אחיה ועוף קאי דהא ע"כ הא דאמר שמואל הלכה כרשב"ג דמחלק בין מחוסר צידה היינו משום דשמואל סמיך אאידך מימרא דידיה דקאמר בסמוך היכי דמי מחוסר צידה היינו כל שאומר הבא מצודה ונצודנו דלת"ק בחיה ועופות אפילו בכה"ג אין צדין אי הוי אמרינן דרשב"ג פליג את"ק וא"כ שפיר קאמר שמואל דהלכה כרשב"ג דאי אמר הבא מצודה ונצודנו אין צדין משא"כ אי הוי אמרינן דשמואל קאי אדגים ולקולא פליג א"כ איפכא הוה ליה לשמואל למימר ה"ד אין מחוסר צידה דשרי בדגים אע"כ סבר אביי דשמואל אחיה ועופות קאי א"כ מקשה שפיר לרב יוסף הלכה מכלל דפליגי דהא לקושטא דמילתא בחיה ועופות לא פליגי כדמסקינן לעיל בשמעתין דת"ק נמי ע"כ מחלק בין ביבר קטן לביבר גדול מכח רומיא דמתני' וברייתא כנ"ל נכון ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל ודו"ק:

במשנה מצודות חיה ועוף ודגים שעשאן מעי"ט לא יטול מהן בי"ט וכו' משמע מסוגיא דשמעתין דעיקר טעם האיסור הוא משום מוקצה מדמייתי עלה הך פלוגתא דספק מוכן וכדמשמע להדיא מפירש"י בד"ה וספק מוכן אלא דעיקר ענין המוקצה דאיירי בה בשמעתין משמע לכאורה מל' רש"י לקמן גבי עכו"ם שהביא דורון דהיינו מוקצה מחמת איסור ומשו"ה הוצרך לפרש דהא דמודה בה ר"ש היינו משום דכיון דלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתיה וכוונתו בזה דהו"ל כדחינהו בידים וכמו שאבאר בזה לקמן בעיקר פירש"י. אלא דאכתי נראה לע"ד ברור דהכא במשנתינו לא איירי במוקצה כי האי גוונא דהוי מחמת איסור מלאכה שהרי כיון שהמצודות פרוסות מעי"ט א"כ אפילו ניצודו בי"ט עצמו אפ"ה ליכא איסורא כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן כדאיתא להדיא בפ"ק דשבת דף י"ז ע"ב דפליגי ב"ש וב"ה בהך מילתא דב"ש סברי אין פורסין מצודות בע"ש אלא כדי שיצודו מבע"י וב"ה מתירין וכתבו שם התוס' דאפילו לב"ש לא שייך חיוב חטאת כלל אלא משום דחיישינן שמא בשעת פריסת המצודה ילכוד מיד מיהו לב"ה ודאי מותר לגמרי א"כ לא שייך כאן איסור צידה כלל ועוד דלא שייך הכא לומר דהו"ל כדחינהו בידים כיון שפרס המצודה מעי"ט לכך נראה דעיקר מוקצה דשייך במצודות היינו משום שלא היה דעתיה עליה כלל מאתמול כיון דלא ידע אם יעלה במצודתו כלום והו"ל כנולד גמור דמודה בה ר"ש וכדאיתא בעירובין דף מ"ו גבי מיא בעבים מיבלע בליעי וכמ"ש שם בתוס' ע"ש כנ"ל לפי סוגית הגמרא שלנו וכמו שאבאר עוד בשמעתין. מיהו מל' הירושלמי בשמעתין לא משמע כן דהכי גרסינן התם אמתניתין דהכא דקתני אלא א"כ ידוע שניצודו מבע"י מפרש התם בגמרא מי מודיע וקאמר אם נתקלקל המצודה דבר ברי שניצודו מבע"י והדר מקשה וחש לומר שמא לא ניצודו מבע"י ומשני רבי יוסי בר בון בפורש בחורשין תדע לך שהוא כן דתנינן דגים ודגים לא במקום שהן מצויין (פי' בל' בתמיה) והכא במקום שחיה ועוף מצויין עכ"ל הירוש' נראה מבואר מכוונת לשון הירושלמי דלא שייך כאן הך מוקצה שכתבתי דכיון דאיירי במקום שהן מצויין הרי לפנינו דהוי דעתיה עלייהו מאתמול כיון שהדבר ברור שיצודו מבע"י וא"כ כ"ש דיושב ומצפה שיצודו בליל י"ט או למחר ועוד דהא מפרש התם להדיא דדגים ודאי איירי במקום שהן מצויין א"כ משמע מל' הירושלמי דאפ"ה הוי מוקצה משום איסור צידה עצמו וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה מאי איסור צידה שייך כאן אפילו אם ניצודו בי"ט כיון שהמצודות פרוסות מעי"ט. ויש ליישב מתוך מה שאבאר בשמעתין. מיהו לפי לשון הירושלמי שהבאתי נראה לי לפרש דקדוק לשון המשנה דקתני מצודות חיה ועוף ודגים ומ"ש דבחיה ועוף נקיט לשון יחיד ובדגים לשון רבים והיינו משום דבחיה ועוף לא שייך להתיר אלא כשלא ניצוד יותר מאחד דאל"כ מה ראיה יש ע"י שמצא המצודות מקולקלים מעי"ט דאכתי יש לחוש שמעי"ט ניצוד חיה או עוף א' ועי"כ נתקלקלו המצודות ואח"כ בי"ט עצמו ניצודו אחרים בקצה אחר (דבכה"ג כתבו התוס' בפ"ק דשבת שם בפלוגתא דב"ש וב"ה במצודות ע"ש) משא"כ בדגים שפיר קתני לשון רבים כיון דאיירי במקום שדגים מצויין שם א"כ בודאי בשעת פריסת המצודה ניצודו לאלתר דלפ"ז ודאי לא קתני במתניתין הך מילתא דדגים לענין היתירא אלא לאיסורא שאם לא פרס המצודה אלא משחשיכה או אפילו בפרס מבע"י אלא שיודע בודאי שלא היו דגים מצויין באותו שעה ולא באו אלא לאחר מכאן כגון ע"י לחי וקוקרי כדאיתא בפ"ק דשבת ודוק. ודע שכל מה שהוצרכתי להאריך בזה דהאי מוקצה דמצודות היינו משום דהוה נולד גמור וגריעי אפילו משאר נולד היינו דוקא לפי פירש"י לקמן במימרא דר"פ דבעי לאוקמי אפי' לר"ש והיינו לפי שיטתו ושיטת התוס' וסייעתם דקי"ל כר"ש במוקצה ונולד אפי' בי"ט כמ"ש הרא"ש ז"ל בשמם משא"כ לשיטת הרי"ף והרמב"ם וסייעתם שפסקו דקי"ל בי"ט כר' יהודה דאוסר במוקצה ונולד א"כ לפ"ז שפיר מיתוקמא כולה מתני' דהכא ושקלא וטריא דבסמוך ומימרא דר"פ הכל אליבא דר' יהודה דוקא וא"כ המוקצה דהכא היינו כשאר מוקצות דפליגי ר"י ור"ש ולפ"ז אין אנו צריכין לאותה סברא דמצודות דמו למים בעבים מיבלע בליעי דס"פ בכל מערבין ועיין עוד בסמוך:

שם ומעשה בעכו"ם א' שהביא דגים לר"ג ואמר מותרים הם וכו' וכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות דר"ג סובר דעכו"ם שהביא בי"ט דגים או פירות אע"פ שצדן בי"ט מותרים וכו' ע"ש ופשטא דלישניה דאפילו היכי שודאי צדן בי"ט מותרים ולכאורה דבריו תמוהים דאע"פ שיש ליתן טעם לדבריו בזה אליבא דר"ג מ"מ מסוגיא דשמעתין לא משמע הכי אלא דהך מעשה נמי לא איירי אלא בספק מוכן והנראה לע"ד בשיטתו יבואר בסמוך:

בגמרא מעשה לסתור חסורי מחסרא וכו' ולכאורה יש לתמוה טובא מאי מקשה בפשיטות מעשה לסתור הא קיימא לן דכל של עכו"ם אין צריך הכן וכמבואר להדיא בירושלמי דשמעתין אהאי מתניתין גופא דפליגי רבי חייא ור"ש ברבי דחד אמר של עכו"ם אין צריך הכן וחד אמר צריך הכן ומייתי התם עובדא דרב ורבי חייא וריב"ל דסברי ועבדי עובדא דשל עכו"ם אין צריך הכן א"כ לפ"ז אין כאן מעשה לסתור כלל דהא רישא דמתניתין ודאי בישראל איירי כדקתני שעשאן מעי"ט וסיפא איירי בשל עכו"ם ובשלמא לפי מה שכתבתי בסמוך לשיטת רש"י דמצודות חיה ועוף הוי נולד גמור וגרע משאר נולד דמש"ה אפילו ר"ש מודה ואם כן הוי אתי שפיר דהא לענין נולד כתבו הפוסקים דאפילו ביצה שנולדה בי"ט אין לחלק בין של ישראל לשל עכו"ם כדאיתא בש"ע בהלכות י"ט (סי' תקי"ג סע' ו') (ועיין מ"ש בעל מג"א בזה בסי' תק"ו) אלא שכבר כתבתי דסברא זו נראה דוחק. ועוד שכבר כתבתי ג"כ דבדגים לא שייך הך סברא לומר דהוי נולד גמור כמו בחיה ועוף וא"כ אכתי לפ"ז אין כאן מעשה לסתור וכ"ש דאיכא למימר נמי דאותן דגים שאמר ר"ג מותרים הם היו ידועים שהעכו"ם היה צד אותן מהביבר שלו אלא שלא היה יודע אם צדן מעי"ט או בי"ט עצמו ואם כן לפ"ז פשיטא דאין כאן נולד גמור אלא חשש מוקצה מחמת איסור (מיהו אפשר דלעניין מוקצה מחמת איסור נמי לא שייך לחלק בין של עכו"ם לשל ישראל כדמשמע מל' רש"י לקמן במימרא דר"פ אלא דמלשון הירושלמי לא משמע כן) וכ"ש דקשה טפי לפי מה שכתבתי בסמוך לשיטת הרי"ף והרמב"ם וסייעתם דלדידהו מיתוקמא מתניתין וכולה שמעתא אליבא דר"י ומדין מוקצה גרידא איירי וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה הא קי"ל דעכו"ם אין צריך הכן ואין כאן מעשה לסתור. ובאמת שלא מצאתי דין זה לחלק במוקצה בין של ישראל לשל עכו"ם לא בל' הרי"ף והרא"ש ז"ל ולא בל' הרמב"ם והטור אלא בל' הב"י והש"ע נמצא חילוק זה והוא מדקדוק לשון תשובת הרשב"א והר"ן ז"ל א"כ לפ"ז אפשר דמה שהשמיטו הקדמונים דין זה היינו משום דאע"ג דבירושלמי משמע דשל עכו"ם אין צריך הכן מ"מ מסוגיא דשמעתין דמקשה מעשה לסתור ומשני חסורי מחסרא ומכל השקלא וטריא וממימרא דר"פ משמע דתלמודא דידן סובר בפשיטות דאין לחלק בין מוקצה של ישראל לשל עכו"ם כנ"ל ויש ליישב עוד ע"פ מ"ש הר"ן ז"ל בסוף מכילתין דבעכו"ם שהביא בשביל ישראל יש לחוש להצריך הכן אלא דמלשון הירושלמי דבשמעתין לא משמע כן ועדיין צ"ע ויבואר בק"א כנ"ל:

בפירש"י אין רצוני לקבל ממנו שאני שונאו עכ"ל. דאין לפרש מה שאמר אין רצוני לקבל ממנו היינו שהיה רוצה להחמיר על עצמו כיון דרבים פליגי עליה כדאשכחן בר"ג גופא ברפ"ק דברכות אלא דא"כ אכתי היה לו לקבלן וליהנות בהן אחר יו"ט אע"כ משום שהיה שונאו כן נ"ל:

שם אר"י אמר שמואל אין הלכה כר"ג נראה דמה שהוצרך שמואל לפסוק כן אע"ג דבלא"ה קי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים מ"מ הו"א כיון דר"ג הלכה למעשה אמר מותרים הם אפשר דהלכה כמותו דמעשה רב קמ"ל דלא:

דף כד עמוד ב

בגמרא הא גופא קשיא אמרת בא ומצאן מקולקלין וכו' וכתב מהרש"א ז"ל בחידושיו דהך קושיא היינו דוקא אליבא דלוי דאי לרב לא קשיא דיוקי אהדדי דבספק אם ניצודו ביום טוב או מעי"ט אפשר דרשב"א סובר כר"ג דאסורין באכילה מדיוקא דרישא ומותרין בטילטול מדיוקא דסיפא אמנם לע"ד אין סברא לומר כן ומתחילה ראוי לבאר בעיקר טעמא דרב אליבא דר"ג דאמר מותרים לטילטול ואסורין באכילה מאי קסבר אי אית ליה ר"ג מוקצה כר"י או משום דבכה"ג אפילו ר"ש מודה כפירש"י וכדפרישית במשנתינו א"כ אפילו בטילטול ליתסר ואי לית ליה מוקצה כלל או עכ"פ בכה"ג ס"ל דליכא מוקצה א"כ אפילו באכילה לשתרו וליכא למימר דבמוקצה לאכילה ס"ל כר"י ובמוקצה לטילטול ס"ל כר"ש כדאשכחן לר"ה בפרק מפנין א"כ ליפלוג בכל מוקצה דעלמא ועוד מאי איריא ספק אפילו ודאי נמי דהא אידי ואידי בין לאכילה ובין לטילטול הוי ספק דדבריהם וע"כ דמאן דאסר ספק מוכן לאכילה היינו משום דהוי דבר שיש לו מתירין כאוקימתא דרב אשי לעיל בפ"ק דף ד' א"כ אפי' טילטול נמי ליתסר מה"ט גופא וכבר עלה בלבי לומר דלענין טילטול לא שייך הך מילתא דדבר שיל"מ שיש קצת סברא לומר כן אלא דאי איפשר דהא רב אשי גופא דאיירי בספק ביצה שנולדה משמע דלענין טילטול איירי דבהך ברייתא גופא דעלה קאי קתני אין מטלטלין אותה וכו' ע"ש. אע"כ נראה לי דעיקר פלוגתא דרב ולוי אליבא דר"ג היינו משום דבאמת לא הוי מוקצה גמור בדגים שניצודו שהרי אפילו אם ניצודו בי"ט לא הוי מוקצה גמור אי משום דשל עכו"ם אין צריך הכנה או משום דלמאי דקי"ל כר"ש לא שייך מוקצה בכה"ג דליכא למימר דדחינהו בידים וכמו שאבאר בסמוך אלא דעיקר מוקצה האמור כאן היינו משום כיון דבלא"ה אסורין באכילה ביו"ט אי משום שלא יהנה ממלאכת יו"ט כפירש"י או משום גזירה שמא יאמר כפי' התוס' א"כ כיון דלא חזיא ביומיה למידי מש"ה הו"ל כצרורות בעלמא דאפילו ר"ש מודה כדפרישית בריש מכילתין בלשון התוס' במ"ש בפשיטות דביצה אסור בטילטול אפילו אי הוי טעמא משום משקין שזבו או משום פירות הנושרין עיין בחידושינו באריכות וכ"כ ביש"ש ובס' מג"א ולפ"ז ממילא דה"נ דכוותיה ובהך סברא גופא פליגי רב ולוי דלוי סבר דע"כ ר"ג מותרין באכילה קאמר דאי היו אסורין באכילה ממילא מילתא דפשיטא דהוו אסורין נמי בטילטול מטעמא דפרישית ורב לא משמע ליה שיתיר ר"ג באכילה דפשיטא דאסור משום שלא יהנה או שמא יאמר אע"כ דר"ג נמי לא שרי אלא בטילטול דלית ליה הך סברא דמאי דאסור באכילה ליומיה דינו כמוקצה כיון דאכתי שם אוכל עליה וכמ"ש התוס' בפ' כירה (שבת דף מ"ה ע"ב) גבי קינה של תרנגולין דאית בה ביצה ע"ש ובחידושינו. נמצא דלפ"ז כ"ש הכא במילתא דרשב"א דאיירי במצודות פרוסות מעי'ט וא"כ אפילו אם ניצודו בי"ט אין איסור צידה בכך שהרי ניצודו מאליהן אע"כ כדפרישית במשנתינו במצודות חיה ועופות דאסורין משום נולד בשיטת רש"י או משום מוקצה לשיטת הרי'ף והרמב"ם ז"ל וא"כ הדרינן לסברא קמייתא דאי סבר רשב"א דבודאי ניצודו אסורין אפילו בטילטול אם כן ספיקן נמי כמו ספק נולד וכדפרישית דהוי דבר שיל"מ ואי סובר דשרי בספיקן אפילו ודאי נמי ואם כן מקשה שפיר הא גופא קשיא כן נ"ל נכון ודו"ק. אלא אי קשיא לי הא קשיא לי דלמאי דפרישית דבמילתא דרשב"א הכא שהמצודות פרוסות מעי"ט לא שייך האי טעמא שיהנה ממלאכת י"ט ואין כאן איסור אלא משום מוקצה או נולד וא"כ אכתי מאי מקשה הש"ס היא גופא קשיא הא שפיר מצינן למימר דבניצודו ודאי מעי"ט מותר ואפילו בי"ט ראשון ואם בודאי ניצודו בי"ט אסור אפילו אם ניצודו בי"ט שני משא"כ בספק מוכן לא פסיקא לן דהא לא מיתסר אלא בי"ט ראשון אבל ספק אם ניצודו בי"ט שני או לא מותר דהא קי"ל כל ספק מוכן כה"ג מותר בי"ט שני משום דהוי ספק ספיקא כמ"ש הב"י והש"ע סימן תצ"ז והטעם מבואר בלשון הר"ן ז"ל וצ"ע:

שם אר"י אמר שמואל הלכה כרשב"א. הרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטו דין זה דמצא מצודות מקולקלין מעי"ט וכתב המ"מ דמה שהשמיטו היינו משום דסברי דמילתא דפשיטא היא דבא ומצאן מקולקלין מעי"ט דמותרים ורשב"א גופא לא קתני לה אלא אגב גררא דסיפא לאשמעינן דספק מוכן אסור וזה לא הוצרכו הרי"ף והרמב"ם ליכתוב כיון שהרי"ף ז"ל כבר כתב הנך תרי לישני קמאי דאמר שמואל הלכה ספק מוכן אסור אלו תמצית דברי המ"מ ולכאורה יש לתמוה דאדרבה משמע דעיקר מילתא דרשב"א היינו לרבותא דרישא דבמצאן מקולקלין מעי"ט מותרין דאי לרבותא דסיפא דספק מוכן אסור לת"ק נמי הכי הוא מדאסר מן הרשתות ומן המכמורות. וכבר הרגיש בזה מהרש"ל בס' יש"ש ותירץ דבודאי בסיפא נמי איכא רבותא דאפילו בספק מוכן כי האי דאיכא חזקה להיתירא דלאלתר ניצודו כיון שהמצודות פרושות מעי"ט והך מילתא לא הוי שמעינן ליה שפיר מדת"ק דרשב"א דהא דאסור מן הרשתות ומן המכמורות אפשר דהיינו משום דאיכא חזקה לאיסורא דמסתמא עכשיו שמצא החיה ברשת זו מסתמא לאלתר ניפרס הרשת וניצודו דאמרינן כאן נמצא וכאן היה וכו' ע"ש באריכות אלא דלע"ד לפ"ז א"כ אכתי הדרא קושיא לדוכתיה למה השמיטו הרי"ף והרמב"ם ז"ל דין זה לאשמעינן הך מילתא גופא כיון שהוא חידוש הדין ויש ליישב בדוחק מיהו לולי דבריהם לא ידענא מעיקרא מאי קשיא להו על הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו הא דהלכה כרשב"א דבפשיטות מצינן למימר כיון דהנך תרי לישני קמאי דמתני למימרא דשמואל אספק מוכן גרידא ולא מתני לה אדרשב"א וליתא להך מימרא א"כ סמי חדא מקמי תרתי דלא אמר שמואל הלכה כרשב"א וא"כ הדרינן לכללן דהלכה כת"ק דרשב"א דיחיד ורבים הלכה כרבים ומכ"ש לחומרא ולדעתי לדינא צ"ע על הש"ע שפסק בפשיטות הלכה כרשב"א ויבואר בק"א:

שם פיסקא ואמר מותרים הם מותרין למאי רב אמר מותרין לקבל ולוי אמר מותרין באכילה. כבר כתבתי לעיל בשמעתין דרב ולוי פליגי בהך סברא שנסתפקו התוס' בפ' כירה (שבת ד' מ"ה) גבי קינה של תרנגולין דאית בה ביצה אי אסרינן מטעמא דמוקצה אפילו במידי דלא הוי מוקצה אלא כיון שאסור באכילה מאיזה טעם שיהיה ממילא הוי מוקצה לטילטול וכמו שהארכתי בריש מכילתין אלא דמלשון רש"י כאן בד"ה לקבל שכתב דכולי האי לא אחמרי רבנן בספק מוכן בטילטול אבל באכילה וכו' א"כ משמע דלא נחית להך סברא לאוקמי נמי פלוגתייהו אפילו היכא דודאי אסור באכילה אלא דוקא בספק מוכן לחוד ע' מה שכתבתי בזה לעיל בשמעתין. וכן נראה ג"כ מלשון רש"י בסמוך במימרא דר"פ וכמו שאבאר ומש"ה הוצרך רש"י ג"כ לפרש דרב ולוי דפליגי בהכי לאו משום דס"ל כר"ג אלא מילתיה הוא דמפרשי עכ"ל. ואף שאיני כדאי מ"מ נראה לי שזה דוחק גדול לאוקמי פלוגתא דרב ולוי וכל השקלא וטריא לא אליבא דהלכתא ואף שיש לדחוק ולומר דמדר"ג נשמע לרבנן דלרב אסרו אף בטילטול וללוי אפשר דמותר אלא דאי אפשר לומר כן דא"כ אדמיפלגי אליבא דר"ג ליפלגו אליבא דת"ק אע"כ משום דלת"ק לוי נמי מודה דאסור בטילטול מדקתני לא יטול וכמ"ש מהרש"א ז"ל וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה. תו קשיא לי אמילתא דרב דקאמר מותרין לקבל אבל באכילה אסור ולכאורה לישנא דמותרין לגמרי משמע ובשלמא בעיקר מימרא דרב אמתניתין שפיר מצינן למימר כיון דקתני רישא במילתא דת"ק לא יטול מהן דמשמע לשון טילטול א"כ אית לן למימר דלישנא דמותרין נמי אטילטול לחוד קאי אלא דאכתי בהך ברייתא דלעיל דפליגי ר"ג ור"י דקתני ספק מוכן ר"ג מתיר ור"י אוסר א"כ סתמא דלישנא ודאי משמע דאיירי בין בספק מוכן דאכילה ובין בספק מוכן דטילטול ואף שהתוס' כתבו בריש מכילתין דלשון מתירין אפשר דהיינו טילטול לחוד והביאו ראיה מסוגיא דהכא ולמאי דפרישית אין זה ראיה גמורה דודאי הכא דקאי אמתניתין דקתני ברישא לא יטול שפיר דמותרין דסיפא נמי היינו טילטול לחוד דארישא קאי משא"כ בביצה דריש מכילתין לא שייך לומר כן (ועיין בזה בחידושינו בריש מכילתין) ועוד דאף דבביצה בריש מכילתין שכתבו התוס' דיש לחלק בין אכילה לטילטול היינו מאותו הטעם והסברא עצמה שכתבתי כאן ובריש מכילתין דאפשר דמידי דלא מיתסר באכילה משום מוקצה אלא מטעמא אחרינא לא שייך ביה איסור טילטול כמ"ש התוס' בפרק כירה (שבת דף מ"ה) משא"כ בהך ברייתא דלעיל בשמעתין דקתני סתמא ספק מוכן אסור דמשמע להדיא דבדין מוקצה איירי א"כ אין טעם לומר דלשון מותרין היינו טילטול לחוד וא"כ מברייתא נשמע למתניתין דר"ג מתיר אפילו באכילה:

ונראה לע"ד ברור דמש"ה כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות דר"ג במתניתין באותו מעשה דעכו"ם שהביא דגים לפניו סבר דמותרין הם אפילו בודאי שניצודו בי"ט מהטעמים שכתבתי לעיל אי הוי מוקצה בכה"ג אפי' אליבא דר"ש או אליבא דר"י לחוד א"כ שפיר אית לן למימר דלא שייך פלוגתא דרב ולוי אלא בהך מילתא לחוד באותו מעשה דר"ג משא"כ בספק מוכן דברייתא דלעיל דאיירי בסתם ענינא דספק מוכן שודאין הוי מוקצה גמור לכל חד כדאית ליה לא משמע לחלק בין מוקצה לאכילה למוקצה לטילטול לענין ספק כדפרישית לעיל דמאן דמתיר ספק מוקצה אפילו בדבר שיל"מ לא שני לן בין אכילה לטילטול כן נ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה אלא בכוורי דאדימי וכו' ולא נהירא וכו' משמע דלא אתיא אלא כר"ג וכו' עכ"ל. ולא ידענא מהיכא משמע להו הכי דנהי דלסברת המקשה ע"כ לא מיתוקמא הך ברייתא אלא כר"ג מ"מ לסברת התרצן דלאו מבני יומן ממש איירי אלא כשניצודו מעי"ט א"כ אה"נ דאתיא ככ"ע דאית לן לאוקמי סתמא דברייתא אליבא דהלכתא וכ"כ מ"ז ז"ל בס' מג"ש ע"ש ולשון התוס' יש ליישב:

בגמ' בשלמא למ"ד וכו' אלא למ"ד באכילה פירות בני יומן מי שרי באכילה. נראה דהא דשביק דגים ונקיט פירות היינו משום דאפשר דבני יומן לא קאי אלא אפירות לחוד ולא זו אף זו קתני לא מיבעיא דגים המפולמין דשרי דהוי ספק מוכן דשמא סמוך לחשיכה ניצודו ועודן לחין אלא אפילו פירות דודאי בני יומן נמי שרי. מיהו לשיטת הרמב"ם בפי' המשניות א"ש טפי דמדגים לא פסיקא ליה לאקשויי דאפשר דאה"נ דר"ג סבר דאפילו ניצודו היום מותרין באכילה דאפשר דהמצודות פרושות מאתמול מש"ה שרי או מטעמים אחרים שכתבתי דאפשר דר"ג סובר דצידת דגים לא הוי מוקצה כלל אליבא דר"ש משא"כ מפירות מקשה שפיר וכמו שפירש"י בסמוך דבפירות מחוברין אפי' ר"ש מודה דאסור דהוי כגרוגרות וצמוקין כן נ"ל ויש ליישב עוד בדרך אחר מתוך מה שאבאר בסמוך:

בגמ' אמר ר"פ הלכתא עכו"ם שהביא דורון לישראל וכו' נראה דהא דנקיט לשון הלכתא דמשמע מכלל דפליגי ולכאורה לא אשכחן מאן דפליג ואי לאפוקי מדר"ג אמר הא שמואל נמי אמרה ורב ולוי נמי לא פליגי עלי' דשמואל כמו שפירש"י לעיל אפ"ה שייך שפיר לשון הלכתא והיינו למאי דפרישית לעיל דבעכו"ם שהביא דורון יש להקל טפי מבספק מוכן דישראל או משום דשל עכו"ם אין צריך הכן כלל כדפרישית לעיל מהאי ירושלמי או אפשר דאפילו למ"ד צריך הכן היינו דוקא בודאי מוקצה משא"כ הכא דאיכא ספק ספיקא ספק שמא מעי"ט נלקטו ואת"ל היום שמא עכו"ם בשביל עצמו לקטן או בשביל עכו"ם אחר וכ"ש בעיר שרובה עכו"ם ואח"כ נמלך ליתן לישראל כדאיתא בפוסקים דבכה"ג לכ"ע שרי אפי' למה שכתבתי לעיל בשם הר"ן דאף למאי דקי"ל דשל עכו"ם אין צריך הכנה אפ"ה יש לחוש כשעושה בשביל ישראל וא"כ מה"ט גופא אית לן למימר דשמואל נמי מודה וכ"ש במימרא דרב ולוי משמיה דרבי שפיר משמע דס"ל כהאי מעשה דר"ג דמש"ה קאמר רב דמותרין היינו לקבל כדאמר רבי בתר דהדר ביה דנהי דבאכילה סובר ר"ג דאסור משום דליכא אלא חד ספיקא שהרי אפילו אם נלקטו בי"ט בשביל עצמו אפילו הכי אסור לישראל באכילה כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט משא"כ בטילטול איכא תרי ספיקי סובר ר"ג דמותר ואם כן מסתמא רבי כוותיה ס"ל כיון דהביא הך מעשה דר"ג במשנה וקי"ל מעשה רב מש"ה הוצרך ר"פ למימר דאפ"ה לית הלכתא כר"ג אפילו בטילטול והשתא א"ש מה שהוצרך רש"י לפרש טעמא דמוקצה והקשו עליו הרמב"ן והר"ן ז"ל אמאי לא מפרש בפשיטות משום שלא יהנה ממלאכת י"ט ולמאי דפרישית א"ש דעיקר הלכתא דקאמר ר"פ אפלוגתא דרב ולוי דלעיל מיניה קאי דאיירי לענין טילטול ומש"ה נקיט אסורין סתם דממילא שמעינן שפיר דהיינו אפילו בטילטול כן נראה לי ובעיקר הטעם דמחמרינן הכא אפילו בספק ספיקא נראה דהיינו משום דהוי דשיל"מ ועיין בזה בס' מג"א סי' תצ"ז ס"ד ועיין ג"כ בס' יש"ש בשמעתין ובק"א אבאר יותר:

בפרש"י בד"ה אם יש מאותו המין במחובר אסורין משום מוקצה אפילו לר"ש וכו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך מה שהכריחו לרש"י ז"ל לפ' כן ולא מפרש בפשיטות משום טעמא שלא יהנה ממלאכת י"ט אלא שראיתי להרמב"ן והר"ן ז"ל שתירצו בענין אחר דהא דמפרש רש"י טעמא דמוקצה ושביק לעיקר טעמא דשלא יהנה ממלאכת איסור היינו משום דנפקא מיניה להיכא שידוע בודאי שהעכו"ם לקטן בשביל עצמו ובכה"ג ליכא מלאכת איסור משא"כ לטעמא דמוקצה אסור אפילו בכה"ג. אלא דלע"ד יש לתמוה על לשון הר"ן ז"ל דקשיא מדידיה אדידיה שהרי כתב בסוף מכילתין דכשעושה העכו"ם בשביל עצמו ליכא משום מוקצה משום דקי"ל דשל עכו"ם אין צריך הכן ומה שיש ליישב בזה יבואר בק"א. ועוד כתב הר"ן ז"ל דנפקא מיניה נמי לענין מצודות חיה ועופות שנפרסו מעי"ט דככה"ג לא שייך טעמא דשלא יהנה ממלאכת איסור דמה שניצודו מאליהן בי"ט ליכא איסורא כדמשמע ספ"ק דשבת אבל משום מוקצה איכא ועיין מה שכתבתי בזה בלשון המשנה. ועוד היה נראה לי לפרש בדרך אחר דהא דלא מפרש רש"י טעמא דשלא יהנה ממלאכת י"ט היינו משום הנך קושיות שהקשו התוס' על רש"י ז"ל מהאי דמבשל בשבת דבשוגג יאכל וכ"ש הכא כשהעכו"ם עושה המלאכה מעצמו ע"ש בלשון הרא"ש. ועוד כיון דהכא בי"ט איירי א"כ אפילו באמירה לעכו"ם דליכא אלא שבות בעלמא לא פסיקא ליה לרש"י דליתסר בי"ט כיון דשבות הוא באוכל נפש עצמו וכמה שבותין אשכחן שהתירו בי"ט אפילו במכשירי אוכל נפש כגון הפרשת חלה וכיוצא בה וכ"ש הכא דאפילו אמירה לעכו"ם ליכא מש"ה לא מסתבר להחמיר באיסור קל כי האי באוכל נפש ממש דאית ביה שמחת י"ט לכך הוצרך לפרש כאן טעמא דמוקצה לאכילה שעיקר האיסור הוא באוכל נפש עצמו אלמא דלא חיישי' באיסור זה להקל משום שמחת י"ט כמו שאבאר לקמן במכילתין אלא מ"ש רש"י בסמוך טעמא דשלא יהנה ממלאכת י"ט היינו במאי דמסיק ר"פ דלערב אסורין בכדי שיעשו דבהא לא שייך טעמא דמוקצה מש"ה הוצרך לפרש טעמא דשלא יהנה ממלאכת י"ט בחול דתו ליכא שמחת י"ט ואפילו טירחא בעלמא אסור לעשות בי"ט לצורך חול כן נ"ל לולי שהקדמונים לא פירשו כן ועיין מה שאכתוב בזה בל' התוספת בסמוך ודו"ק היטב:

בא"ד ואפילו לר"ש יש מוקצה בגרוגרות וצמוקים ומחובר כגרוגרות וצמוקים דמי מדלא לקטן מאתמול וכו' עס"ה. כבר כתבתי לעיל דמה שהוצרך רש"י לפרש כן היינו משום שסובר דקי"ל הלכה כר"ש בין בשבת ובין בי"ט ודלא כרב נחמן דריש מכילתין וא"כ ע"כ אית לן לאוקמי מילתא דר"פ אליבא דהלכתא אלא דאיכא למידק דהא רש"י גופא מפרש בפרק כירה (שבת דף מ"ה ע"ב) בהא דאמר רבי אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקים בלבד דהיינו משום דאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזי וא"כ לפ"ז היאך כתב רש"י כאן דמחוברין כגרוגרות וצמוקים דמי דאפילו את"ל דפשיטא ליה כיון דלא לקטן מאתמול כדחינהו בידים דמי מ"מ ליכא אלא חדא לריעותא דהא סתם פירות שנלקטין בה"ש בשבת או בי"ט מאתמול בה"ש נמי הוי חזו לאכילה אלא דאיסור תלישה רכוב עליהן וא"כ בכה"ג לר"ש שרי תדע דהא ר"ש מתיר בנר שהדליקו בו באותו שבת אע"ג דדחינהו בידים ממש אע"כ דר"ש תרתי בעי ולכאורה היה נראה בזה דהא דמתיר ר"ש בנר שהדליקו היינו משום דאדם יושב ומצפה כדאיתא התם ומה"ט מודה ר"ש בכוס וקערה ועששית דאסור כיון דאינו יושב ומצפה ונראה שלזה נתכוין בעל המאור שכתב טפי הו"ל לרש"י לאתויי מכוס וקערה ועששית אלא דנראה לי דאפשר דניחא ליה לרש"י לאתויי מפירות אפירות ועוד דתרווייהו במוקצה לאכילה איירי אלא דאכתי קשה דהכא בעכו"ם שהביא דורון נמי שייך יושב ומצפה כמ"ש בפ"ק דחולין דף י"ד גבי השוחט בשבת ונסבין חברייא למימר ר"י היא וע"ש בתוס' שכתבו דלר"ש שרי משום דיושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו וכה"ג כתבו התוס' בפרק כירה גבי מטה שיש עליה מעות ע"ש ובחידושינו וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה ואף שיש לחלק ביושב ומצפה בין שלו לשל אחרים א"כ בהא דדחינהו בידים נמי איכא לאפלוגי בין שלו לשל אחרים. ועוד דבלא"ה לא צריך רש"י לפרש כן דאפילו אם נאמר דר"ש מתיר בכה"ג כיון דליכא תרתי לריעותא כדפרישית מהאי דנר שהדליקו אפ"ה הוי א"ש כיון דאנן מיהא לא קי"ל בנר שהדליקו כר"ש אלא כר"י והטעם משום דדחינהו בידים כדאיפסק הלכתא בשילהי שבת ד' קנ"ז כמ"ש התוס' שם להדיא ע"ש. והנלע"ד בזה דודאי ניחא ליה לרש"י לאתויי מפירות אפירות כדפרישית ומשמע ליה נמי דלקושטא דמילתא מחובר דמי לגמרי לגרוגרות וצמוקים דמודה בהו ר"ש דנהי דגרוגרות וצמוקים מאתמול לא הוו חזי לאכילה והנך מחוברין מאתמול הוו חזו מ"מ כל פירות במחוברין אין שם אוכל עליהן כדאשכחן דאין מקבלין טומאת אוכלין ולא הכשר מה"ט גופא דלא מיקרי אוכל וכי היכי דלענין טומאה לא הוי אוכל לענין שבת נמי לא הוי אוכל כדאשכחן האי לישנא גופא בכמה דוכתי במסכת שבת דכי היכי דלענין טומאה לא הוי מנא לענין שבת נמי לא הוי מנא כדאיתא להדיא בר"פ כל הכלים לענין מוקצה דטילטול כלים ע"ש וא"כ ה"ה לענין אוכל. ומאי דהוי קשיא ליה נמי דהכא בשל עכו"ם לא שייך לומר מדלא לקטינהו מאתמול הוי כדחינהו בידים נראה שרש"י ז"ל בעצמו הרגיש בזה והיינו דמסיים ולא תחלוק במחובר בין שלו לשל עכו"ם משום דלא פלוג רבנן כיון שליקטן לשם ישראל ולגבי ישראל בפירות שלו הוי מוקצה מחמת איסור דדחינהו בידים מש"ה החמירו אפילו בשל עכו"ם ואף למאי דפרישית לעיל בשם הירושלמי דשל עכו"ם אין צריך הכנה היינו בשאר מוקצה אבל במוקצה מחמת איסור אין לחלק וכן נראה באמת מל' הפוסקים כן נראה לי נכון וברור בעזה"י בכוונת לשון רש"י ז"ל:

מיהו כל זה היינו למאי דפרישית לעיל דרש"י לא נחית להך סברא דכל מידי דאסור באכילה בי"ט הוי מוקצה נמי לענין טילטול משא"כ לפי מה שכתבתי בריש מכילתין בלשון התוס' ובכמה דוכתי בפרק כירה דכל מידי דלא חזי ביומיה בשבת וי"ט כלל הוי מוקצה גמור כעצים ואבנים דמודה בהו ר"ש דמה"ט אסרינן לטלטל אפילו ביצה מתרנגולת עומדת לאכילה דהוי כאוכלא דאפרת אפ"ה אסור בטילטול כיון דאסור לאוכלו משום פירות הנושרין או משום משקין שזבו ואע"ג דלא שייך התם לומר דחינהו בידים א"כ לפ"ז לא הוי צריך רש"י לאתויי דדמיא לגרוגרות וצמוקים אלא בפשיטות הו"ל לפרש כיון דאסור באכילה כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט לפי שיטתו בדיבור הסמוך או לפי' התוס' משום גזירה שמא יאמר לעכו"ם א"כ ממילא הוי מוקצה גמור לענין טילטול כעצים ואבנים. ובאמת מצאתי בלשון הרב אלפס ז"ל בשמעתין במימרא דר"פ גופא וכ"כ הרא"ש ז"ל דלא מבעיא באכילה הוא דאסור אלא אפי' לטלטל נמי אסור דלא חזי לאכילה וכמוקצה דמי ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעת הגדולים תלי"ת במה שכתבתי בריש מכילתין מסברא דנפשאי (אלא דבל' הרא"ש ז"ל יש לי לתמוה דבתחילת מימרא דר"פ העתיק לשון רש"י דכיון דלא לקטינהו מאתמול כגרוגרות וצמוקים דמי ובסוף דבריו העתיק לשון הר' אלפס והוי כמאן דארכבי' אתרי רכשי וצ"ע ליישב) מיהו לפמ"ש בסמוך דלשיטת רש"י אפי' לענין אכילה בי"ט גופא לא אסר ר"פ משום שלא יהנה ממלאכת י"ט אלא משום מוקצה גרידא א"כ עולה שיטת רש"י ז"ל כהוגן וכהלכה ובזה יש ליישב ג"כ לשון הרא"ש ז"ל דלפי שבתחלת דבריו כתב לשון רש"י לענין איסורא דכדי שיעשו היינו משום שלא יהנה מש"ה העתיק ג"כ לשון רש"י דהא דאוסר ר"פ באכילה בי"ט היינו משום מוקצה דדמי לגרוגרות וצמוקים משא"כ בסוף דבריו שכתב דמסתברא כשיטת התוס' ובה"ג דהא דאוסר ר"פ באכילה היינו משום גזירה שמא יאמר אם כן מה"ט גופא כ"ש דאסור בי"ט עצמו ולא משום מוקצה דגרוגרות וצמוקים דאפשר דלא דמי וכמו שכתבתי שכן משמע מלשון התוס' בפ"ק דחולין גבי השוחט בשבת ע"ש וכדפרישית לעיל א"כ מש"ה הוצרך לפרש דאפ"ה אוסר ר"פ בטילטול כיון דלא חזי לאכילה וכמוקצה דמי כשיטת הר' אלפס כן נ"ל נכון בס"ד ודו"ק היטב:

בתוס' בד"ה לערב אסורין בכדי שיעשו פרש"י וכו' שלא יהנה ממלאכת י"ט וכו' והקשה ר"י לפירש"י וכו' א"כ המבשל בשבת וכו' עכ"ל. עיין בתוספות בפ"ק דחולין דף ט"ו ובלשון הרא"ש בשמעתין שתירצו קושיא זו לשיטת רש"י ועיין מ"ש מ"ז ז"ל בס' מג"ש. מיהו למאי דפרישית בלשון רש"י דהאי טעמא שלא יהנה לא כתב רש"י אלא לענין שלא יהנה ממלאכת י"ט בחול דמש"ה בעינן בכדי שיעשו אבל בי"ט עצמו לא שייך טעמא דשלא יהנה אלא דאסור משום מוקצה א"כ אין מקום לקושית התוס' כלל כדפרישית מילתא בטעמא ובמה שלא כתב רש"י האי טעמא דשמא יאמר לעכו"ם שכתבו התוס' ובה"ג היה נראה לי דנהי דרש"י נמי אית ליה האי טעמא כדמשמע מלשונו בד"ה חוץ לתחום שכתב טעם אחר נ"ל וכו' לפי גירסת הספרים שלנו אלא שסובר דמשום האי טעמא היו מותרין לישראל אחר שלא הובא בשבילו כמ"ש רש"י להדיא לענין חוץ לתחום ולפ"ז בחנם מחק מהרש"ל האי טעם אחר מלשון רש"י. ועוד נראה לי דאפילו לפי האי טעמא דגזירה שמא יאמר סובר רש"י דמכ"ש דלא שייך לאסור מטעם זה בי"ט שני דמכיון שאנו אוסרין לו לאכול בי"ט עצמו מה שהביא ישראל בשבילו ולא שרינן ליה משום שמחת י"ט א"כ מידע ידעי דיותר יש איסור לומר לעכו"ם שיביא לו בי"ט ראשון לצורך י"ט שני דהוי חול לגבי י"ט ראשון. דבכה"ג גופא אמר רבי יוחנן לעיל בפ"ק דף ד' ע"ב לענין עצים שנשרו דקאמר ואל תשיבני ביצה ע"ש ואמרינן נמי לעיל בר"פ י"ט לענין עירוב תבשילין שתיקנו חכמים כדי שלא יאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול כן נראה לי נכון בשיטת רש"י. מיהו לשיטת התוס' ובה"ג אפשר דיש לחלק וצ"ע ומה שיש לדקדק עוד בלשון התוס' עס"ה אין כאן מקומו ויבואר בק"א אי"ה:

דף כה עמוד א

בפירש"י בד"ה חוץ לתחום אסורין לא שמעתי טעם מקובל בדבר דאי משום מוקצה אמאי מותר לישראל אחר. ולכאורה יש לדקדק בתחלה מאי קסבר רש"י דאסור משום מוקצה והא כתב רש"י לקמן בפרק המביא דף ל"א ע"ב במשנה בבית שמלא פירות דכל דבר שאין בו אלא איסור דרבנן לא מיתסר משום מוקצה ואם כן ה"נ כיון דתחומין דרבנן הוא אין כאן מוקצה ונראה דהשתא לא פסיקא ליה לרש"י הך מילתא שכתב לקמן בפרק המביא שהרי הקשו שם התוס' עליו וגם הרמב"ן ז"ל השיג עליו שם כמו שאבאר לקמן במקומו אי"ה וא"כ אי הוי מפרשינן הכא טעמא דר"פ ע"כ משום מוקצה א"כ ממילא הוי אמרינן דליתא לסברא זו לחלק באיסור מוקצה בין דאורייתא לדרבנן וע"כ היינו מפרשין מתניתין דלקמן בעניין אחר משא"כ לבתר דמסיק רש"י הכא דע"כ טעמא דר"פ הכא בחוץ לתחום לאו משום איסור מוקצה דא"כ אמאי מותר לישראל אחר אע"כ ר"פ מטעמא אחרינא קאסר להו כדמסיק רש"י וא"כ אדרבה מוכח להדיא מהך מילתא גופא מדלא אסר ר"פ אפי' לישראל אחר משום מוקצה ע"כ שמעינן כסברת רש"י לקמן דיש לחלק באיסור מוקצה בין איסור דאורייתא לדרבנן כן נ"ל בשיטת רש"י:

בא"ד וי"ל לגבי איסור תחומין דרבנן לא אחמירו כולי האי ודיין אם אסרוהו על זה עכ"ל. ואע"ג דלפמ"ש רש"י דהא דאוסר ר"פ ביש מאותו המין במחובר היינו משום מוקצה אלמא אע"ג דאיסור מוקצה אינו אלא מדרבנן אפ"ה אסרוהו לישראל אחר מ"מ איכא למימר דבאיסור מוקצה החמירו חכמים טפי כדאשכחן שהחמירו בספק מוכן טפי משאר ספיקא דרבנן אף לסברת המקשה לעיל בפ"ק דף ג' ע"ב גבי וספיקה אסורה ע"ש בתוספות ישנים ובחידושי מהרש"א ובחידושינו וא"כ לא דמי לאיסור תחומין דקילא טפי ואפשר דהיינו מהטעם שכתבו הר"ן והרמב"ן ז"ל דכיון דאיסור תחומין לא דמי לשאר איסורין שאסורין לכל אדם משא"כ תחומין אסור לזה ומותר לזה עד שמפני טעם זה משמע להו להתיר אפילו למ"ד דתחומין י"ב מיל הוי דאורייתא א"כ אף אנו נאמר דרש"י לא משמע ליה האי טעמא אלא משום דאיסור תחומין מדרבנן כן נראה לי:

בא"ד טעם אחר נראה לי וכו' גזירה שמא ישלח וכו' עס"ה. ומהרש"ל ז"ל מחק זה מלשון רש"י וכבר כתבתי לעיל שבחנם מחקו וכ"כ מהרש"א ז"ל דלרש"י נמי אפשר דאית ליה הך גזירה אלא משום דבשביל כך הוי מותר לישראל אחר במחובר כמו בחוץ לתחום מש"ה הוצרך לפרש כדי שלא יהנה אלא דאכתי אפשר דקשיא ליה למהרש"ל אי ס"ד דרש"י אית ליה הך גזירה א"כ למה כתב רש"י לעיל דבשני י"ט של גליות מותר בי"ט שני והא התם נמי שייך הך גזירה כמ"ש התוס' בשם הגאונים אלא שגם בזה כבר כתבתי לעיל בלשון התוס' ליישב שיטת רש"י דאפילו להאי טעמא דגזירה נמי לא שייך לאסור בי"ט שני ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בק"א:

בגמ' אמר רבה בר"ה אמר רב הסוכר אמת המים מעי"ט וכו' מותרין. ופירש"י דכיון שסוכר אמת המים הו"ל כהזמנה. ולכאורה נראה מלשונו דרב סבר דהא דאמרינן לעיל הלכה כרשב"ג היינו דאפילו בדגים נמי שרי בביבר קטן כל שאין צריך לומר הבא מצודה ונצודנו וכמ"ש הרב המגיד בשיטת הרמב"ם ז"ל שמכאן הוציא דין זה אבל אי אפשר לפרש בשיטת רש"י כמ"ש הב"י בשיטת הראב"ד והרשב"א ז"ל לחלק בין אמת המים שהיא קצרה ובין ביבר קטן שהוא רחב דהא מלשון רש"י שכתב לעיל בריש פירקין דאיסור צידה אסור מדאורייתא היינו משום דאפשר לצודו מבע"י ויניחנו במצודתו אם כן לא משמע לחלק בין ביבר קטן לאמת המים דשייך נמי האי טעמא גופא ועיין ביש"ש ובט"ז סי' תצ"ז:

שם אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד חיה שקננה וכו' אמר ר"נ וכו' התם לא קעביד מעשה וכו'. ולכאורה יש לתמוה דמעיקרא מאי קס"ד דרב חסדא או רבה בר ר"ה לומר מדברי רבינו נלמד דאין צריך זימון כיון דהכא קעביד מעשה ואין לן זימון גדול מזה כמו שפירש"י להדיא תו יש לתמוה בזו הסוגיא דאמאי מסיק הש"ס לדר"ח ורבה בר"ה לתיובתא דמשמע דחיה שקננה לעולם צריכה זימון ובתר הכי מיד מקשה הש"ס ברייתות אהדדי ומסיק ר"נ ב"י לחלק בין גינה הסמוכה לגינה שאינה סמוכה וא"כ לפ"ז תו לא הוי תיובתא דהא איכא לאוקמי שפיר מילתא דר"ח ורבה בר"ה בסמוכה. והנלע"ד בזה ליישב חדא מגו חדא דהא דקאמר ר"ח ורבה בר"ה מדברי רבינו נלמד דחיה אין צריך זמון היינו משום דע"כ שמעינן ממילתא דרב דדגים שבאמת המים לא בעו זמון דאי ס"ד דבעו זמון לא הוי מהני בהו הך מעשה שסוכר האמה מעי"ט לשם זמון דהא בעיקר דין הזמון אמרינן בפ"ק דף יו"ד דאפילו לב"ה צריך לומר מעי"ט זה וזה אני נוטל ולא מהני מה שאומר מכאן אני נוטל למחר וקסברי ר"ח ורבה בר"ה דהא דלא מהני היינו משום דאין ברירה כדמשמע להדיא משינויא קמא דמשני הש"ס בפ"ק דטעמא דב"ה משום דאין ברירה דמש"ה מוקי הש"ס למתני' דהמת בבית דלא מטהר ב"ה אלא מכאן ולהבא ע"ש. נמצא דלפ"ז ע"כ הא דאמר רב דדגים מותרים היינו משום דלא בעי זמון אלא הא דקאמר הסוכר אמת המים מעי"ט היינו משום שעי"כ הם ניצודים ועומדים לפי שאין יכולין להשתמט וממילא דה"ה לחיה שקננה בפרדס כיון שאין יכולה לברוח כמו שפירש"י נמצא דכל זה לסברת ר"ח או רבה בר"ה משא"כ רב נחמן דאמר התם לא קעביד מעשה הכא קעביד מעשה היינו משום דסבר דהסוכר אמת המים הוי שפיר מעשה זימון גדול הוא כמו שפירש"י והיינו משום דלא גרע הך מעשה מאומר מכאן אני נוטל למחר דהוי שפיר זמון דהא קי"ל יש ברירה בדרבנן (ועיין מה שכתבתי בזה בפ"ק שם בחידושינו) והא דלא מהני מכאן אני נוטל למחר ביוני שובך ויוני עלייה אלא צריך לומר זו"ז אני נוטל סבר רב נחמן כאוקימתא דרבא בפ"ק דטעמא משום זימנין דמישתכחי כחושים ושמינים וכו' או כולהו כחושים וכו' והך מילתא לא שייך כלל לענין דגים דאף אם שבק זוטרי ושקיל רברבי לא איכפת לן בה כיון דכולהון ראויין ולא שייך בהו איסור טילטול מוקצה כלל כמ"ש להדיא בס' יש"ש בריש פירקין ובשמעתין וכ"כ הט"ז סי' תצ"ז ע"ש:

נמצא דלפ"ז לבתר דמקשה הש"ס מברייתא דחיה שקננה דצריכה זמון שפיר מסיק ליה לדר"ח או לרבה בר"ה בתיובתא ואף על גב דבתר הכי מייתי ברייתא אחריתי דלא בעו זמון מ"מ הא מסיק ר"נ בר יצחק דאידי ואידי בולד ומחלק בין גינה הסמוכה לגינה שאינה סמוכה סוף סוף משמע מיהו דבדעתי' עילויה תליא מילתא כמו שפירש"י א"כ לפ"ז מה שסוכר אמת המים ודאי מיקרי מעשה לענין זמון דהא ע"י מעשה זה ניכר דדעתיה עלויה והוי כאומר מכאן אני נוטל למחר ועדיף מינה כדפרישית משא"כ בסברת ר"ח או רבה בר"ה דטעמא דרב לאו משום זמון דאדרבה לא בעו זמון אלא דהא דמותרין היינו משום דהו"ל ניצודין ועומדין לפי שאין יכולין להשמט ומשמע להו ה"ה לחיה שקננה דהולד לא בעי זמון לפי שאין יכול לברוח דא"כ לפ"ז תו לא שייך לחלק בין גינה הסמוכה לגינה שאינה סמוכה מש"ה מסיק להו שפיר בתיובתא כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ובחנם נדחקו התוספות בד"ה כאן בשדה דלמאי דפרישית אין כאן מקום תימא כלל ודוק היטיב:

בגמ' אמר רמי בר אבא הפשט ונתוח בעולה וכו' מאי קמ"ל אילימא לאפוקי מדר"ה וכו' ופירש"י מאי קמ"ל דרך ארץ או איסור וכתב מהר"ם ז"ל בחידושיו דלא ידע למה נקיט רש"י דרך ארץ דהא השתא הוי ס"ד דאשמעינן איסורא לאפוקי מדר"ה אלא דלפי המסקנא דרך ארץ קמ"ל וכו' ע"ש. ולענ"ד דברי מהר"ם בזה תמוהים דאדרבה טפי הו"ל לאקשויי אלישנא דגמרא גופא דבעי למימר לאפוקי מדר"ה והיינו איסורא והאיך אפשר לומר כן דהא רמי בר אבא גופא קאמר מכאן למדה תורה דרך ארץ והנלע"ד בזה ליישב לשון הגמרא לפי שיטת פירש"י אבאר בסמוך:

בתוס' בד"ה בחזקת איסור עומדת פירש"י בחזקת איסור אמ"ה ולא נהירא וכו' איסור אמ"ה לא שייך אלא מחיים וכו' עס"ה. ונראה דהתוס' בזה לשיטתייהו שכתבו ביבמות פ' ד' אחים (יבמות דף ל' ע"ב) בד"ה אשה זו בחזקת היתר שדקדקו מזה דלא מהני חזקת איסור אמ"ה לשאר ריעותא דאיתיליד בבהמה מחיים כגון ספק דרוסה ומסקו התם דהא דחיישינן לספק דרוסה לאו משום חזקת איסור הוא אלא משום דשכיחי ע"ש וכבר הארכתי בדבריהם בדיני כללי חזקה בתכלית אריכות ולפמ"ש שם אפשר ליישב שיטת רש"י דהכא בשמעתין ואין כאן מקומו להאריך אלא דבלא"ה יש לי לדקדק על פי' התוספות דהכא שכתבו דחזקת איסור היינו בחזקת שלא נשחטה ומשום איסור שאינו זבוחה וכו' עכ"ל ולא ידענא אמאי פשיטא להו דאיסור שאינה זבוחה מיקרי חזקה כיון דאמר רחמנא שחוט ואכול דהא לפירושם כאן דבתחילת שחיטה נסתלק איסור אמ"ה א"כ מאי חזקת איסור שייך בספק שנולד בשחיטה ומאי חזקה יש בזה אלא הא דאסרינן כל ספק בשחיטה היינו כיון דרחמנא אמר שחוט ואכול א"כ כל כמה דלא ידעינן שנשחטה כראוי הוי ספק השקול דאין כאן לא חזקת איסור ולא חזקת היתר והרי התוספות כתבו בכמה דוכתא דכל ספק מדאורייתא היכא דליכא חזקה אמרינן לחומרא והוי מן התורה וכן שיטת רש"י והרשב"א והרבה מקדמונים לבד הרמב"ם וסייעתו שכתבו דלא הוי אלא מדרבנן כמ"ש בעל פרי חדש והאריך בזה בסי' ק"י ע"ש בכללים שלו וגם אני הארכתי בקונטרס כללי דיני חזקה ובכמה דוכתי בחיבורי על סוגיות הש"ס. ומקור הדין נובע מסוגיא דר"פ האשה רבה מברייתא דדריש וקדשתו בע"כ ע"ש:

נמצא דלפ"ז צדקו דברי רש"י כאן דמדאמר ר"ה בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אפי' לענין ספק בשחיטה ע"כ לא מיקרי חזקת איסור אלא לפי שעדיין לא יצאה מחזקתה ראשונה שהיתה בחזקת איסור אמ"ה ודלא כסברת התוספות דפרק ד' אחים אלא כמו שהעליתי בקונטרסי. ויש לחלק בין חזקת איסור אשת איש לענין היתר לשוק ובין חזקת איסור אמ"ה לענין שחיטה ואין להאריך יותר ודו"ק:

דף כה עמוד ב

בגמ' אורח ארעא קמ"ל כדתניא וכו' ופירש"י ולא משום איסור טרפה והקשו תוס' על פירושו מהא דאמרינן בסמוך נטיעה מקטע רגליהון דקצבים וכו'. ולע"ד יש לתמוה יותר דרש"י גופא מפרש בסמוך בד"ה נטיעה מקטע רגליהון דקצבים משום דפעמים שנמצאת טרפה וא"כ לפ"ז נראין דברי רש"י כסותרים זא"ז ולישנא דגמרא גופא נמי קשיין אהדדי דהכא משמע דאורח ארעא דרמי ב"א היינו משום דנראה כגרגרן ומאידך מימריה משמע דהטעם משום דפעמים נמצאת טרפה ואפי' פי' התוס' אינו מספיק בזה אם לא בדוחק גדול:

והנלע"ד ליישב בזה לפי מה שמצאנו בלשון רש"י בפ"ק דחולין דף י"ב במסקנת הסוגיא דאזלינן בתר רובא וכתב שם דאהא מילתא סמכינן ולא בדקינן כל י"ח טריפות חוץ מנקובת הריאה משום דשכיחי בה ריעותא בדקינן והיכא דאיתרמי דאירכסא הריאה ולא בדק מיתאכלי דסמכינן אהא ואדר"ה דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת ואין מפרסמין הדבר עכ"ל ובטי"ד ריש סי' ט' ובב"י שם הביאו עוד שכל רבותיו של רש"י היו אוסרין אפי' בדיעבד כיון דשכיח בה כמה מיני טריפות ורש"י השיב להם אתמול אכלנו בחלבה ועכשיו נחזיקנה בטרפה נמצא דלפ"ז קשיא הך דשמעתין דמסקינן הכא דאורח ארעא קמ"ל דהוי כרעבתן משמע דמדינא מותר לאכול קודם הפשט ואמאי דהא אכתי איכא למיחש לטרפות שבריאה וכמדומה לי שראיתי קושיא זו בלשון הש"ך בס' בכתיבת יד בחיבורו על הטי"ד שהקשה כן על שיטת האוסרין בדיעבד אלא דלמאי דפרישית אפילו לשיטת רש"י דמתיר בדיעבד נמי קשה נהי דבדיעבד היכא שנאבדה מתיר רש"י אפ"ה לכתחילה מיהא אסור לאכול מבהמה קודם הפשט כיון שצריך לבדוק הריאה ויש ליישב בדוחק:

אמנם לע"ד יש ליישב לפי שיטת רש"י משום דהך מילתא בחומרא דריאה כתבו הפוסקים דלא שייך בגדיים וטלאים דלא שכיח בהו הנך טרפות דריאה וא"כ אפשר דלרש"י אפילו לכתחלה מותר לאכול מהם בלא בדיקה וכיון דהך טעמא לא פסיקא ליה ניחא ליה לגמרא למימר אורח ארעא קמ"ל משום שנראה כרעבתן דהאי טעמא שייך אפילו בגדיים וטלאים וא"כ לפ"ז א"ש נמי אידך מימרא דרמי ב"א דנטיעה מקטע רגליהון דקצבים ופירש"י דלפעמי' שנמצאת טרפה והיינו בבהמה גסה דשכיחא טרפות הריאה כן נ"ל ודו"ק:

שם תנא משמיה דר"מ מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזין ואע"פ דאמרינן בעלמא שהחזיר הקב"ה התורה על כל אומות ולא קבלוהו מ"מ כיון שלא כפה עליהם הר כגיגית כמו על ישראל שפיר קאמר ר"מ מפני מה ניתנה תורה לישראל וכ"כ מהרש"א ומהר"י פינטו ז"ל אלא דלע"ד נראה דלהך מילתא גופא מסיק ר"מ טעמא דמפני שהן עזין דלאו לשון גנאי הוא ח"ו וחלילה להטיל דופי בישראל שהם זרע קודש שבטי ישורון בני אי"ו ולא יתכן לומר שהן עזין אלא לשבח כמה דתנינן באבות יהודא בן תימא אומר הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים ומכ"ש בלימוד התורה שלא הביישן למד מפני כך כפה עליהם הקב"ה הר כגיגית לפי שצפה הקב"ה שאף שתחילת קבלתה יהא באונס אעפ"כ יהא סופה ברצון כשיעמדו על עומק התורה והמצות וכל זה מפני שהן עזין כנמר משא"כ באומות שאינן עזין לעמוד על אמיתות התורה והמצות אלא מקלי הדעת שאין מכירין ברצון ומש"ה לא כפה עליהם הר כגיגית דמה יועיל ומה יוסיף כיון שהכל יהיה באונס ואין בזה לא שכר ולא עונש כדאמרינן בפרק ר"ע מכאן מודעא רבא לאורייתא ובכה"ג גופא יש לפרש ברייתא דתנא דבי ר"י בדרשא קמא דקרא דמימינו אש דת למו. מיהו ללישנא דאיכא דאמרי לא שייך לפרש כן מ"מ נראה לי לפרש בלשון אחר דאיירי נמי בשבחא של ישראל במה שהן עזין היינו לענין כיבוש מלחמה שזכו לכך ע"י ברכת אביהם אברהם ויצחק ומכ"ש יעקב שהמשיל כל השבטים לחיות השדה וא"כ א"ש אלמלא לא ניתנה תורה לישראל שיעסקו בה ומתשת כחם אילו היה עוסקים תמיד בכיבוש מלחמה אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בהם כן נ"ל:

שם ת"ר אין הסומא יוצא וכו' ואין יוצאין בכסא. לכאורה פשטא דלישנא יוצא ואין יוצאין משמע דאיירי דוקא בר"ה כי הנך דמסכת שבת או אפשר דאפילו בכרמלית ומשום איסור הוצאה נגעו בה דאפילו בי"ט דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך מ"מ בעינן צורך היום קצת לשיטת התו' דלעיל בפ"ק והיינו דאמרינן הכא אם רבים צריכין לו מותר אלא דמלשון רש"י בשמעתין שכתב בד"ה אין הסומא ובד"ה על אונקי דטעמא משום דהוי דרך חול אם כן אפשר דאפילו בחצר מעורבת אסור מה"ט גופא ואפשר דרש"י לשיטתו דלא ניחא ליה לפרש משום חשש איסור הוצאה משום דמשמע מפירושו בפ"ק דמאן דאית ליה מתוך שרי לגמרי ולא בעינן צורך היום קצת כן נ"ל ועיין בק"א:

במשנה בכור שנפל לבור וכו' רש"א כו' אין זה מן המוכן עכ"ל. ופירש"י דר"ש לאו משום מוקצה קאסר ליה דהא לית ליה מוקצה אלא משום דאין רואין מומין בי"ט דהוה ליה כדן את הדין וכו' עכ"ל. והקשו בתוס' על פירושו דהא בפרק כירה משמע להדיא דטעמא דר"ש משום מוקצה ולכאורה היה נ"ל ליישב שיטת רש"י משום דמשמע ליה לרש"י דנהי דמסקינן בפרק כירה דר"ש אית ליה מוקצה היינו דוקא דנפיל ביה מום בי"ט משום דאיכא תלתא מי יימר משא"כ בנפל ביה מום בעי"ט דליכא אלא חד מי יימר ודאי לית ליה לר"ש מוקצה כדמשמע לכאורה בכולה תלמודא ודלא כמ"ש התוס' דתלתא מי יימר לאו דוקא אלא בחד נמי סגיא ומה שדקדקו התוס' כן מהא דמקשה התם ממתניתין דמפירין נדרים כבר כתבתי שם ליישב ובלא"ה מצאתי כמה תירוצים ועיין ג"כ בס' מג"ש למ"ז ז"ל שם בפרק כירה ואין כאן מקום להאריך נמצא לפ"ז הוכרח רש"י לפרש כן דהא דאוסר ר"ש אפילו בנפל ביה מומא בעי"ט ודאי לאו משום מוקצה קאסר ליה דהא לית ליה מוקצה והיינו כדפרישית דבחד מי יימר לית ליה אע"כ דהא דאוסר ר"ש היינו ע"כ משום דהו"ל כמתקן ומשמע ליה לרש"י דמהאי טעמא יש לאסור בדיעבד כמו שאפרש בלשון הגמרא. והא דמשמע בפ' כירה דטעמא דר"ש משום מוקצה ולא סגיא ליה בהאי טעמא דמפרש רש"י משום דהו"ל כמתקן היה נ"ל לפרש לאידך גיסא דהאי טעמא דהו"ל כמתקן לא שייך אלא בנפל ביה מום מעי"ט משום דהו"ל להראות לחכם מאתמול משא"כ בנפל ביה מום בי"ט דלא שייך לאסור משום טעמא דמתקן כדאשכחן להדיא לענין חלה דבעיסה שגילגלה בי"ט מותר להפריש חלה ולא חיישינן לטעמא דמתקן כיון דלא היה אפשר להפרישה מאתמול משא"כ בתרומה שאסרו חכמים משום מתקן היינו משום דלעולם לא משכחת לה אלא באפשר לעשותה מעי"ט וכדמשמע להדיא מהא דמקשה הש"ס לעיל בפ"ק ד' י"ב ע"ב א"כ מצינו תרומ' שזכינו בהרמתה ע"ש ותמצא כדברי היכא דלא אפשר לעשות מעי"ט שרי ולא חיישינן לטעמא דמתקן וה"נ אשכחן לעיל בסוגיא דטבילת כלים דאע"ג דמסיק רבא דאסור משום דמיחזי כמתקן כלי אפילו הכי לא אסרינן אלא בכלי שנטמא מעי"ט אבל בכלי שנטמא בי"ט שרי והיינו נמי מה"ט כדפרישית שם באריכות ע"ש כל זה היה נ"ל לפרש שיטת רש"י שיהא שני השיטות עולה בקנה אחד כפתור ופרח לפי שיטת רש"י אלא שמצאתי לקמן לשון רש"י בפירוש הברייתא דבנפל ביה מום בי"ט שייך להחמיר טפי בטעמא דמתקן לכך צריך אני ליישב פירושו בדרך אחר כמו שאבאר לקמן בסמוך:

בפרש"י בד"ה אם יש בו מום ע"כ ר"י מוקצה אית ליה וכו' עכ"ל. כבר כתבתי בפרק כירה דלכאורה אין זה מוכרח כ"כ דר"י אית ליה מוקצה בכה"ג דאדרבה בפ"ק דחולין דף י"ד גבי השוחט בשבת משמע דלא אשכחן דאית ליה לר"י מוקצה אלא היכא דדחי בידים וא"כ הכא הא לא דחי בידים כיון שלא היה בו מום מעי"ט מאי הו"ל למיעבד וממאי דאוסר ר"י לחתוך הנבילה שנתנבלה בשבת נמי הא מסקינן התם בפ"ק דחולין דהיינו משום דמעיקר' הוי קאי לאדם והשתא לבהמה וא"כ לפ"ז אפשר דהכא בבכור במשנתינו סובר ר"י דשרי כיון דלא שייך האי טעמא וכ"ש למה שהעליתי שם בפ' כירה (שבת דף מ"ו ע"ב) דבבכור נמי שייך לומר אדם יושב ומצפה מתי תפול בו מום כיון דמנגחי אהדדי כדאיתא בבכורות דף כ"ה אלא שכבר העליתי שם בפרק כירה דנהי דמשקלא וטריא בפ"ק דחולין מעיקרא משמע הכי מ"מ לבתר דמסיק הש"ס התם אליבא דר"מ דהשוחט בשבת אסור משום מוקצה אע"ג דלא דחי בידים א"כ כ"ש דר"י נמי אית ליה הכי דהא מחמיר לענין מוקצה טפי מר"מ נמצא דלפ"ז יפה כתב רש"י כאן דר"י אית ליה מוקצה והיינו אפילו בכה"ג כן נ"ל ועיין מה שאכתוב בסמוך בל' רש"י ד"ה קמ"ל דמשמע קצת דהך מילתא רפויא מרפיא בידו של רש"י:

ועוד נראה לי דכאן לא הוצרכו לכך דעיקר כוונת רש"י היינו משום דפשטא דלישנא דמתניתין הוי משמע דהא דקתני בכור שנפל לבור היינו ע"י נפילה נולד לו המום והיינו בי"ט עצמו וא"כ לפ"ז תו לא שייך לחלק בין היכא דדחי בידים או לא דחי בידים כיון דאין לך מוקצה גדול מזה דמיום שנולד הוקצה למצותו והוקצה לאיסורו מחמת קדושת בכור שעליו ולא חזי למידי וכ"ש דאין שם אוכל עליו כיון שהשוחטו בחוץ ענוש כרת ונראה שלזה נתכוין רש"י בדיבור הקודם וא"כ נראה דאפי' ר"ש מודה במוקצה כה"ג א"כ לפ"ז יפה כתב רש"י דעכ"פ כ"ש דר"י אית ליה מוקצה בכה"ג דהא אשכחן בכולה תלמודא דר"י מחמיר טפי לענין מוקצה מר"ש כן נ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה בכור שנפל וכו' וקשה דאין זה מן המוכן משמע דאפילו בקרו חכם וכו' ולפ"ה משמע וכו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דבכל הספרים שלנו רש"י גופא כתב כאן דלר"ש אין התרתו התרה ואינו מוכן להכשר וא"כ משמע להדיא אפילו בדיעבד אסור וכ"כ רש"י עוד לקמן בסמוך בבריית' במימרא דר"ש וכבר הרגיש מהרש"א ז"ל בזה ע"ש:

מיהו נראה לי היא גופא קשיא להו להתוספות על פירש"י דלפי האי טעמא דמתקן לחוד משמע להו להתוס' בפשיטות דלא שייך לאסור בדיעבד כדאמרינן בפרק כירה (שבת דף מ"ג) גבי טבל שאם עבר ותיקנו מתוקן וכמו שהקשו שם בתוספות בשם הרשב"א מהא דהתם אמתניתין דהכא והיינו לפי פירש"י כדפרישית התם ועיין מה שכתבתי שם ליישב לחלק בין תיקון דטבל לתיקון דבכור דהוי מתקן טפי ע"ש וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית בסמוך בלשון רש"י כן נ"ל. אלא דמלשון התוספות נראה קצת שלא נתכוונו לזה כמ"ש ג"כ בחידושי מהר"ם שי"ף ז"ל בקצרה לכך נראה לפרש עוד דכיון דאפשר דרש"י גופא נתכוין ג"כ במ"ש דאין התרתו התרה היינו משום מוקצה מחמת איסור ראיית מומין והיינו כפי' התוס' עצמו אלא משום דמסתימת לשונו לא משמע כן והיינו דקשיא להו דלא הו"ל לסתום אלא לפרש ודו"ק:

בא"ד לכן נ"ל דמטעם מוקצה קאמר וכו' ופליגי ברואין מומין וכו' עס"ה. וקשיא לי אהא דפשיטא להו הכא דר"ש אוסר במוקצה אפילו בנפל בו מעי"ט דלית ביה אלא איסור מוקצה מחמת איסור ראיית מומין לחוד כמו שהאריכו בזה בפרק כירה דבחד מי יימר סגי (וע"ש בחידושינו) וקשיא מדידהו אדידהו דהא לקמן בפרק המביא דף ל"א ע"ב גבי בית מלא פירות הסכימו התו' לשיטת רש"י דלא אמרינן מוקצה מחמת איסור היכא שהאיסור אינו אלא מדרבנן אלא שהוסיפו על פירש"י שם היינו היכא שהמוקצה אינו בעולם ונסתלק כגון טבל וכיוצא בו ואם כן בכור דהכא היינו לגמרי דומיא דטבל כיון דאיסור ראיית מומין אינו אלא משום שבות ולאחר שראה החכם נסתלק המוקצה מן העולם ואמאי קאסר ר"ש וצ"ע ועיין מה שאכתוב בזה שם בפרק המביא אי"ה:

דף כו עמוד א

בגמ' במאי קמיפלגי אילימא ברואין מומין וכו' וליפלגו ברואין מומין דעלמא. ולכאורה לשון אי נימא אינו מדוקדק דהא בלא"ה לקושטא דמילתא אשכחן דפליגי ר"י ור"ש ברואין מומין דהא ר"י דמתניתין בהדיא קאמר רואין מומין ולר"ש אין רואין מומין כדאיתא בסמוך בברייתא וא"כ לפ"ז הא דקאמר וליפלגו ברואין מומין דעלמא נמי אינו מדוקדק דהא לקושטא דמילתא פליגי ברואין מומין דעלמא בברייתא אלא דאפילו הכי מקשה שפיר כיון דקס"ד השתא דר"י ור"ש לא פליגי כי אם ברואין מומין בלבד דבנפל ביה מום מעי"ט איירי דליכא משום מוקצה א"כ מ"ש בכור שנפל לבור דנקט כיון דקודם נפילה כבר היה בו מום משא"כ אי הוי פליגי במוקצה הוי א"ש הא דנקיט בכור שנפל לבור שע"י נפילה זו איתרע חזקת תמות שלו וצריך לבקרו אם נעשה בו מום כדאמרי' בב"ק דסתם בור אפילו יש בו ט' נזקין מיהו עבדא כן נ"ל:

אלא דאכתי קשיא לי מאי מקשה בפשיטות וליפלגו ברואין מומין דעלמא דילמא אה"נ דבעלמא ר"י מודה דאין רואין מומין אלא הא דקאמר ירד מומחה ויראה היינו דוקא בבכור שנפל לבור כיון דאיכא צער ב"ח סבר ר"י דרואין מומין כיון דליכא אלא שבות בעלמא ור"ש סבר דאפ"ה אין רואין מיהו יש ליישב קצת דלא ניחא ליה לתלמודא לאוקמי פלוגתייהו דרואין מומין אי איכא למישרי משום צער ב"ח דא"כ אמאי קאמר ר"ש דאין רואין הא אדרבה שמעינן ליה לר"ש בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"ב) גבי פריקה וטעינה דסבר צער ב"ח דאורייתא כדאמר רבא התם מדברי שניהם נלמד (וע"ש בחידושינו דאפשר דלמסקנא לא קיימי הכי) אע"כ סבר הש"ס בפשיטות דלא שייך להתיר שבות דראיית מומין משום ספק צער ב"ח שהרי אם לא ימצא בו מום קבוע נמצא שעבר על שבות בכדי דאכתי הו"ל כדן דין. ולפ"ז א"ש נמי הא דקאמר ר"י הנשיא בברייתא בסמוך ירד מומחה ויראה ואמר ליה ר"ש בן מנסיא הרי אמרו אין רואין כיצד נולד וכו' ואכתי מאי מהדר ליה דילמא ר"י הנשיא נמי אית ליה בעלמא אין רואין אלא דשאני הכא כיון דנפל לבור הוי צער ב"ח מש"ה שרי אע"כ כדפרישית ועיין בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל דפירושו תמוה ולדידיה קשיא נמי טפי הך קושיא שהקשיתי וצ"ע ואין להאריך יותר:

בפירש"י בד"ה קמ"ל דאי לא הוי קבוע מעי"ט וכו' משום דמוקצה וכו' א"נ משום דעבר ואסקיה עכ"ל. עיין במהרש"ל ומהרש"א שתמה בזה על פירש"י דאמאי שבק רש"י לטעמא דמוקצה דאיירי ביה בשמעתין ולישנא דדעתיה עליה נמי הכי משמע ומהדר אטעמא אחרינא דקנסינן משום דעבר ואסקיה. מיהו למאי דפרישית לעיל יש ליישב דכיון דבסוגיא דחולין דף י"ד גבי השוחט בשבת דשקלי וטרי בה אמוראי טובי ומהדרי לאוקמי כר"י דאסורא ליומיה משום מוקצה ודחה הש"ס דלא הוי טעמא משום מוקצה משום דלית ליה לר"י מוקצה אלא היכא דדחי בידים ומש"ה מוקי לה רב אשי כר"י דמבשל דאסור ליומיה משום קנסא וא"כ לפום הך אוקימתא דמשמע דהיכא דלא דחי בידים לית ליה לר"י מוקצה ע"כ מפרש דהא דאוסר ר"י בבכור היינו משום דלא עבר ואסקיה ואפ"ה כתב נמי טעמא דמוקצה משום דבמסקנא דחולין דבתר הכי משמע דלקושטא דמילתא אית ליה לר"י מוקצה אפילו היכא דלא דחי בידים ואפילו היכא דיושב ומצפה ע"ש ועיין מה שאכתוב עוד בזה לקמן בסוף הסוגיא. ועוד דבלא"ה נמי משמע דאיתא להך טעמא דקנסינן משום דעבר ואסקיה והיינו לפי גירסת הספרים בברייתא בסמוך דגרסינן בכור תם:

בד"ה בכור תם שנפל לבור גרסינן בברייתא דלית להו מוקצה להנך תנאי בבכור דכל שעתיה דעתיה עלויה וכו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל ואע"ג דלית ליה מוקצה מ"מ אי לאו משום דדעתיה עלויה כיון דתם הוא הו"ל כמוקצה דגרוגרות ואסור אפילו לר"ש עכ"ל. ולא ידעתי מי הכריחו לפרש כן אי משום דפשיטא ליה דרבי כר"ש ס"ל כדמשמע בפרק כירה הא ודאי ליתא דהא לאידך גירסא שכתב רש"י דגרסינן בכור סתם מפרש רש"י להדיא דאית ליה לרבי מוקצה. והנראה דלישנא דרש"י גופא הכריחו למהרש"א ז"ל לפרש כן מדכתב בבכור אלא דלפ"ז אכתי לרש"י גופא קשה אמאי לא מפרש בפשיטות דלהך גירסא דבכור תם היינו משום דרבי כר"ש ס"ל ולאידך גירסא דלא גרסינן תם סובר רבי כר"י. והנלע"ד בזה דרש"י בא ליישב קושית התוס' מהא דשילהי מכילתין ועוד כי היכי דלא תיקשי מהך גירסא דבכור תם עליה דרב נחמן דאמר להדיא בריש מכילתין דגבי י"ט סתם לן רבי כר"י וא"כ תיקשי עליה מברייתא דהכא דהא רב נחמן גופא איירי בשמעתין בסמוך בהך ברייתא וקאמר אבא תנא אם עבר וביקרו מבוקר ועל זה כתב רש"י שפיר דמהך ברייתא ליכא לאותובי דאיכא למימר דשאני בכור דאפילו ר"ש מודה כיון דכל שעתיה דעתיה עלויה והיינו כדפרישית לעיל מסוגיא דבכורות. מיהו לאידך גירסא שכתב רש"י דר' אית ליה מוקצה נמי ליכא לאוכוחי דבעלמא כר"י ס"ל דאפשר דשאני הכא דמוקצה דבכור חמיר טפי דהוי כגרוגרות וצמוקים והיינו כדפרישית לעיל כיון דבעודן קדשים לא חזו למידי נמצא דלפ"ז ממילא נתיישב קושית התוס' מהאי דשילהי מכילתין לנכון כנ"ל בכוונת דקדוק לשון רש"י:

אלא דאכתי איכא למידק דלפום הך סברא דכל שעה דעתיה עלויה לא א"ש הא דמקשה סתמא דתלמודא לעיל בגמרא אליבא דר"י והא מוקצה הוא ומאי קמ"ל דלא ישחוט ומאי קושיא הא איצטריך לאשמעינן לאפוקי מהך סברא דכל שעה דעתיה עלויה ויש ליישב דלא ניחא ליה לתלמודא לאוקמי בהכי דאי הך רבותא אתי ר"י לאשמעינן א"כ הול"ל בהדיא בכור תם כדקאמר ר"י הנשיא משו"ה ניחא ליה לתלמודא טפי לאוקמי במום עובר כיון דהכי קושטא דמילתא דאפילו בכה"ג אית ליה לר"י מוקצה לפי' ראשון של רש"י לעיל בסמוך בד"ה קמ"ל וכדפרישית או משום קנסא דעבר ואסקיה כלשון שני של רש"י כן נראה לי ודו"ק:

ומה שכתב רש"י כאן דלית להו מוקצה להנך תנאי נראה דכוונתו אהנך תנאי דברייתא ר"י הנשיא ור"ש בן מנסיא משמיה דר"ש וכמו שאבאר בסמוך:

בד"ה אמר לו ר"ש ב"מ הרי אמרו רבותינו דורות שלפנינו וכו' דרשב"י מדורות שלפניהם היה ורבי תלמידו היה וכו' עס"ה. נראה דכוונתו דאע"ג דר"י בר אילעאי דמתניתין נמי מדורות שלפניהם היה שהרי חבירו של ר"ש ב"י היה ובר פלוגתיה ואיהו סבר במתניתין דרואין מומין אפ"ה שפיר אמר לו ר"ש ב"מ הרי אמרו כיון דרבי תלמידו דר"ש הוי מהנך ראיות דשבת ועירובין דמייתי רש"י ואני מוסיף על דבריו דבמנחות דף ע"ב מקשה סתמא דתלמודא בפשיטות ורבי לאו תלמידו דר"ש הוא ומייתי הך ברייתא גופא דשבת ועירובין שהביא רש"י כאן אלמא דמסתמא אית לן למימר דר' כר"ש ס"ל אלא דאפ"ה הוצרך רש"י לפרש בסוף הדיבור דקאמר ליה רשב"מ לרבי הרי נחלקו בה דורות שלפנינו וניזול לחומרא עכ"ל היינו משום דלשון הרי אמרו בל' רבים הכי דייק מדלא קאמר הרי אמר ר"ש רבך ע"כ היינו משום דכיון דרבי גופא לא הביא במשנתינו אלא דברי ר"י ור"ש ולא נקיט דברי ר"ש בלשון חכמים אלמא דכל חכמי דורם של ר"י ור"ש לא אמרו בה לא איסור ולא היתר אם כן ממילא אזלינן לחומרא:

אלא דאכתי קשיא לי הך מילתא גופא שכ' רש"י וניזול לחומרא ואמאי הא איסור ראיית מומין שבות בעלמא הוא וקי"ל ספק דבריהם לקולא אלא דאיכא למימר דאפ"ה כיון דדבר שיל"מ הוא לאחר י"ט הוי ספיקא לחומרא כדאיתא לעיל בריש מכילתין דף ד' ולעיל בפירקין גבי ספק מוכן כן נ"ל בכוונת רש"י ודוק:

דף כו עמוד ב

בפירש"י בד"ה בי"ט אם נולד בו מום בי"ט וכו' אפילו עבר ובקרו שהוא כמתקנו לגמרי עכ"ל. כבר כתבתי במשנתינו דלכאורה לשון רש"י בזה תמוה דהא בפ' כירה משמע להדיא דטעמא דר"ש בנולד בו מום בי"ט היינו משום מוקצה. ועוד דאדרבה משום טעמא דמתקן יש לאסור טפי בנולד בו מום מעי"ט מבנולד בי"ט דהוי מכשירי אוכל נפש שא"א לעשותן מעי"ט דקי"ל לקמן כר"י דאפילו מלאכה גמורה דוחה כ"ש הכא שקרוב לאוכל נפש עצמו. מיהו כבר כתבתי בפרק כירה ליישב כל זה לשיטת רש"י דהתם דוקא אליבא דרבה איירי כל הסוגיא דלית ליה טעמא דמתקן כדמשמע לעיל גבי טבילת כלים וכ"ש בבכור דמתניתין דאיכא צער ב"ח ומש"ה ע"כ מוקי ליה רבה לטעמא דר"ש דמתניתין משום מוקצה משום דרבה לטעמיה דאלים ליה טעמא דמוקצה בפסחים דף מ"ז ע"ב דס"ל מוקצה דאורייתא ומשו"ה משמע ליה דר"ש נמי אית ליה מוקצה היכא דאיכא כל הנך מי יימר (ולפ"ז נראה דרבה לא הוי שמיע ליה הך ברייתא דהכא או דשמיע ליה ולא ס"ל כיון דמסקינן הכא דאדא בר אוכמי משבש ותני לה) משא"כ הכא בברייתא ובכל השקלא וטריא דהכא ע"כ הוכרח רש"י לפרש דטעמא דר"ש לאו משום מוקצה הוא מכמה טעמים וקושיות שיש בה חדא דא"כ תיקשי להך גירסא דגרסינן בברייתא בכור תם והיינו שנפל ביה מום בי"ט א"כ אדמהדר ליה רשב"מ הרי אמרו אין רואין מומין דמשמע דליכא איסור אלא לכתחילה משום איסור ראיית מומין בעלמא וטפי הול"ל הרי אמרו אינו מן המוכן משום מוקצה דאסור בדיעבד ועוד דאטו בלא"ה לא הוי ידע רבי תלמידו של ר"ש אי אית ליה לר"ש מוקצה בשבת וי"ט או לא הא רבי גופא הוא דאמר בפרק כירה (שבת דף מ"ה) לר"ש בריה גבי פצעילי תמרה דאין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקים בלבד וכל שכן לפירש"י שם דטעמא דגרוגרות וצמוקים היינו דוקא משום דאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזו משא"כ פצעילי תמרה דלא דחינהו בידים משו"ה שרי אע"ג דלא חזי מאתמול וא"כ ודאי לרבי לית ליה לר"ש מוקצה בבכור דהכא בנפל בו מום בי"ט דהא לא דחינהו בידים וליכא למימר דאכתי מוקצה דבכור חמיר טפי משאר מוקצה כמו שכתבתי בסמוך בשם מהרש"א ז"ל וכ"ש למאי שהוספתי נופך משלי דמשום איסור קדשים לא חזי למידי וא"כ חמיר טפי מפצעילי תמרה דהא ודאי ליתא דא"כ אמאי מתיר ר"י בר אילעי במשנתינו אע"ג דבכל מוקצה מחמיר ר"י טפי מר"ש ומש"ה מכל הנך קושיות הוכרח רש"י לפרש טעמא דברייתא דטעמא דר"ש לאו משום מוקצה הוא מהטעם דמפרש רש"י לעיל דשאני בכור דכל שעתא דעתא עלויה אלא כולהו מילתא דר"ש במתניתין ובברייתא דהכא היינו משום מתקן לחוד ומשו"ה בנולד בו מום מעי"ט אין אסור אלא לכתחילה אבל בדיעבד שרי כיון דאינו מתקן גמור דכבר איתרע חזקת איסורו מעי"ט משא"כ בנפל ביה מום בי"ט דאכתי הוי בחזקת איסור גמור משו"ה אסור בדיעבד דהוי כמתקן לגמרי כנ"ל נכון בעזה"י בכוונת לשון רש"י ועי' עוד בסמוך:

בד"ה ושוין וכו' אבל בזו היו מודים חולקים שלפנינו ר"י ור"ש וכו' עכ"ל. נראה דפירש"י בזה היינו לפי מאי דמשמע מלישנא דברייתא השתא כדתנא לה אדא בר אוכמי בתלתא בבי משא"כ למסקנא דתלמודא בסמוך מסתבר טפי לפרש האי ושוין אדר"ש ב"מ וחכמים דברייתא דרבי אושעיא וכמו שאבאר בסמוך בל' הגמרא:

בגמ' אמר ליה רב נחמן אבא תני אם עבר ובקרו מבוקר.וקשיא לי לפי' התוס' במשנתינו דמטעמא דאין רואין מומין דהוי כמתקן לא שייך לאסור בדיעבד אלא הא דאוסר ר"ש היינו משום מוקצה איסור ראיית מומין כדמשמע בפ' כירה ואם כן היכי משכחת לה לר"ש דנולד הוא ומומו עמו דוקא אם עבר ובקרו מבוקר אבל לכתחילה לא דממ"נ אי רואין מומין בי"ט בכה"ג דנולד הוא ומומו עמו דלא הוי כמתקן א"כ לכתחילה אמאי לא ואי אין רואין דכה"ג נמי הוי כמתקן א"כ בדיעבד אמאי מבוקר הא מוקצה לר"ש מחמת איסור ראיית מומין וכ"ש דמטעם מוקצה גרידא לא שייך לחלק בין לכתחילה לדיעבד וצ"ע ליישב לשיטת התוס'. אבל לפירש"י א"ש דבדיעבד מבוקר כיון דלא הוי מתקן גמור שהרי לא היה לו חזקת איסור אבל מ"מ לכתחילה דאכתי מיחזי כמתקן כדמסקינן לקמן דלא דמי לטריפה דראיית בכור מחיים וטריפה לאחר שחיטה ולפ"ז א"ש נמי הא דקאמר אביי כוותיה דרבה בר"ה מסתברא והיינו משום דאזיל לשיטתו לקמן דלית ליה הך סברא דראיית בכור מחיים כדקאמר דהתם בקנסא פליגי וכמו שאבאר לקמן במקומו וכ"ש הכא דמוקי לה אביי בסמוך כגון דיתבי דייני התם מש"ה רואין לכתחילה דלא מיחזי כמתקן שלא יצא מחזקת היתר כלל כן נראה לי ודו"ק:

שם ואלא קשיא הך ההיא אדא בר אוכמי היא דמשבש ותני. לכאורה משמע דהך ברייתא דאייתי רבי אושעיא בידיה ברייתא אחריתי היא ולאו היינו ברייתא דלעיל דאיירי ביה ר'י הנשיא ור"ש ב"מ אלא הני חכמים דברייתא דרבי אושעיא היינו דפליגי אדר"י דמתניתין והיינו דמוקי לה ר"נ ב"י דהני חכמים כר"ש דמתניתין וא"כ ע"כ הך ברייתא דלעיל משבשתא היא ואדא בר אוכמי הוא דמשבש ותני לה דלא ניחא לתלמודא למימר דהך ברייתא דרבי אושעיא פליגי אהך ברייתא דלעיל דא"כ הוי ג' מחלוקות אליבא דר"ש גופא ר"י הנשיא תלמידו של ר"ש ורשב"מ וחכמים דברייתא דרבי אושעיא אע"כ דכל הך בבא דרשב"מ משבשתא היא בין במאי דאמר כיצד ונקט תרי בבי ובין במאי דאמר הרי אמרו אין רואין מומין והיה צריך לומר הרי אמרו אין זה מן המוכן כברייתא דרבי אושעיא וכ"ש לספרים דגרסי בכור תם דאיירי שנפל בי' מום בי"ט הו"ל לר"ש ב"מ למימר הרי אמרו אפי' נפל ביה מום מעי"ט אין זה מן המוכן כדאיתא בברייתא בירושלמי דשמעתין ובתוספתא שלפנינו כל זה נראה לכאורה אלא דתמיה לי טובא א"כ דכולה ברייתא דלעיל משבשתא היא ועכ"פ כולה מילתא דרשב"מ ולא גרסינן אלא מילתא דר"י הנשיא לחוד והאיך אפשר לומר כן הא לקמן בשמעתין קאמר רב יוסף דתליא באשלי רברבי משמע להדיא דר"ש ב"מ וחביריו אמרו הרי אמרו ומפרשי לה קהלא קדישא משמיה דרבי דבשיטת ר"מ אמרו א"כ משמע דאדר"ש ב"מ דברייתא דלעיל קאי וכמו שפירש רש"י להדיא לקמן. ועוד דאי לא גרסינן בברייתא מילתא דרשב"מ כלל א"כ ממילא נמי דלא גרסינן הך ושוין כיון דלא איירי ת"ק באיסור ראיית מומין כלל והא ודאי ליתא דהא לקמן בשמעתין מקשה הש"ס עלה דרבה דאמר יש מוקצה לחצי שבת מהך ברייתא דושוין ובפ' אלו טרפות מייתי נמי הש"ס הך ברייתא דושוין. לכך נלע"ד הא דאמרינן אדא בר אוכמי היא דמשבש ותני לאו אכולה ברייתא בעי למימר דמשבשתא היא אלא דשפיר גרסינן לכולה ברייתא בין מימרא דר"י הנשיא ובין מימרא דרשב"מ בהנך תרי בבי דקאמר כיצד אלא הא דמשבש ותני היינו כמו חסורי מחסרא דבתר הנך תרי בבי דרשב"מ גרסינן נמי הנך חכמים אומרים דברייתא דרבי אושעיא דלפ"ז פליגי רשב"מ וחכמים אליבא דר"ש דלרשב"מ שני ליה לר"ש בין נולד בו מום מעיו"ט לנולד ביו"ט ולחכמים אליבא דר"ש בתרווייהו סובר דאין זה מן המוכן אפי' בדיעבד. נמצא דלפ"ז הא דקתני ושוין אר"ש ב"מ וחכמים קאי וא"כ שפיר אית לן למימר דהא דקתני ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן היינו לענין דיעבד אם עבר ובקרו מבוקר כדאמר רב נחמן דהכי תני לה רב הונא אם עבר ובקרו מבוקר כן נראה לע"ד נכון ועיין מה שאכתוב לקמן גבי רשב"מ וחביריו ודו"ק:

שם בעי מיניה הלל מרבה יש מוקצה לחצי שבת וכו' איתיביה ושוין שאם נולד וכו'. נראה דלפירש"י לעיל דטעמא דר"ש בין בנולד מום מעי"ט ובין בנולד מום בי"ט אין הטעם משום מוקצה אלא משום מתקן א"כ ע"כ דעיקר הקושיא דהכא מהאי דושוין היינו אליבא דר"י דמתניתין דאיהו ודאי אית ליה מוקצה בנולד מום ביו"ט משום הכי מקשה שפיר אי ס"ד דיש מוקצה לחצי שבת ליתסר אפילו בנולד הוא ומומו עמו ואף לפמ"ש לעיל בל' שני של רש"י דאפשר דלר"י דמתני' נמי לית ליה מוקצה בבכור והיינו מהטעם שכתבו רש"י והתוס' דכל שעה דעתיה עלויה אלא הא דאוסר ר"י דמתניתין היכא שנפל בו מום קבוע בי"ט לאחר העלאה היינו משום דעבר ואסקיה אפ"ה מקשה הכא שפיר מהאי דושוין והיינו לפמ"ש לעיל דהא דמקילינן בבכור טפי מבשאר מוקצה משום דכל שעה דעתיה עלויה היינו משום דמילתא דשכיחא היא דזכרים מנגחי אהדדי כדאיתא בבכורות א"כ לפ"ז לא שייך האי טעמא בנולד הוא ומומו עמו ואם כן מקשה שפיר אי ס"ד דיש מוקצה לחצי שבת ליתסר לר"י. ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שהעליתי בפ' כירה דלרבה לית ליה טעמא דמתקן אלא אפילו אליבא דר"ש לא הוי טעמא אלא משום מוקצה כדמשמע מסוגיא דהתם וא"כ לפי מה שנראה דגרסינן הכא בעי מיניה הלל מרבה כמ"ש מ"ז ז"ל בס' מג"ש והכי משמע נמי מדמשני אביי אהך תיובתא וא"כ רבה הוא דאמר יש מוקצה לחצי שבת אם כן מקשה שפיר אליבא דכ"ע ומכ"ש לפי פי' התוס' בפ' כירה ובשמעתין במשנתינו דטעמא דר"ש משום מוקצה איסור ראיית מומין. ובכה"ג גופא יש לפרש אף לפמ"ש לעיל בסמוך מסברא דנפשאי דמברייתא דרבי אושעיא משמע דהאי ושוין אהנך תנאי דברייתא קאי וכתבתי ג"כ דלשיטת רש"י הוי טעמא משום מתקן ולא משום מוקצה אפ"ה א"ש דהא לפמ"ש מילתא בטעמא דהא דלא מיתסר משום מוקצה היינו מה"ט גופא דכל שעה דעתיה עלויה אם כן מקשה שפיר דבנולד הוא ומומו עמו לא שייך האי טעמא כדפרישית. כל זה לסברת המקשה מיהו למאי דמשני כגון דיתבי דייני התם א"ש בין מטעמא דמוקצה ובין מטעמא דמתקן כמ"ש רש"י לעיל בד"ה ושוין כנ"ל ודוק היטיב:

דף כז עמוד א

בפירש"י הו"ל ההוא בוכרא והיה לו בביתו כהנים סמוכין על שלחנו ואוכלין בכורות עכ"ל. אע"ג דבכור בעל מום מותר לזרים מ"מ עיקר מצותו ליתן לכהנים מדין מתנות כהונה מיהו מה שהוכרח רש"י לפרש כן כאן טפי מבכל הסוגיא דלעיל נראה דהיינו משום דקשיא ליה לרש"י אטו ר"י נשיאה לא הוי ידע דאסור לראות מומין לכתחלה בי"ט במום שנולד בי"ט אי משום מוקצה או משום מתקן ועוד דהא ר"י נשיאה בן בנו של ר' הוי וא"כ ללשון שני של רש"י משמע דבנפל ביה מום בי"ט רבי נמי מודה דאסור ואי בנפל ביה מום מעי"ט איירי כ"ש דקשה טפי למה לא הראה מומו מאתמול לכך הוכרח רש"י לפרש דלפי שהיו כהנים סמוכין על שלחנו וא"כ מצינן למימר שפיר דמעי"ט לא מצא כהנים ליתן להם מיד מש"ה לא היה רוצה להראות מומו כדי להתירו דא"כ לא היה רשאי להשהותו מלשוחטו עד שימצא כהנים ליתן להם דא"כ אתי לידי תקלה לידי גיזה ועבודה וכיון שבי"ט נזדמן לו כהנים סמוכין על שלחנו מש"ה שדריה לקמיה דר' אמי לפי שהיה סבר דמותר לראות מומין בכה"ג והיינו כרבי אבי אביו וכמו שאבאר כנ"ל ודו"ק:

בגמרא מאי הוי עלה. נראה דהא דמספקא להו היינו משום דהא דאמר רבי זירא אנא מסתברא אמרי מדקתני להא דר"ש בל' חכמים אכתי ליכא ראיה גמורה דהלכה כר"ש דהא קי"ל דאין למידין הלכה מברייתא וקי"ל נמי דמחלוקת במתניתין וסתם בברייתא לא מיקרי סתמא ואם כן אפשר דהדרינן לכללן ר"י ור"ש הלכה כר"י וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית לעיל דאפשר דהני חכמים דברייתא היינו חבירו של ר"ש בן מנסיא ואליבא דר"ש אמרו וכתבתי ג"כ דהא דאמרינן לעיל דהך ברייתא דת"ר אדא בר אוכמי הוא דמשבש ותני לה לאו מילתא דפסיקא היא דהא לאביי ודאי לאו משבשתא היא ולכאורה מריהטא דסוגיא דמייתי סתמא דתלמודא מהך דושוין שאם נולד בשמעתין ובכמה דוכתי משמע דלאו משבשתא היא וא"כ לפ"ז ליתא להך ברייתא דוחכמים אומרים כיון דקשיא ברייתות אהדדי וא"כ לפ"ז היינו דמספקא ליה לתלמודא הכא וקאמר מאי הוי עלה כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם אלמא קסבר ר"מ וכו' ומינה ראיית טרפה אפילו בי"ט וכו' ופירש"י בד"ה ומינה דכיון דחשיבא כולי האי הוי כמתקן עכ"ל. ונראה לי להוסיף על דבריו דלאו בחשיבות לחוד תליא מילתא אלא שמעיקר הדין כן הוא דכיון דראיית טרפה לאחר שחיטה א"כ הא קי"ל דבהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת ומש"ה לא מיחזי כמתקן משא"כ בבכור דאין מתירין אלא מחיים דוקא אם כן מעיקרא הוי בחזקת קדשים ובחזקת איסור משו"ה אסור לראותו בי"ט ולהתירו דהוי כמתקן גמור כמ"ש רש"י לעיל בד"ה ושוין כדפרישית התם כנ"ל:

שם אמר ליה אביי אטו התם ברואין מומין פליגי בקנסא פליגי. ולכאורה יש לתמוה טובא בהא דקאמר ליה אביי לרב יוסף הכי הא רב יוסף לאו משמיה דנפשיה קאמר אלא מפומיה דאשלי רברבי דאמוראי קדמאי ותנאי גופא איירי בה ורבי גופא משמיה דקהלא קדישא אמר דרשב"מ וחביריו בשיטת ר"מ אמרוה וא"כ אטו מי פליג אביי אכל הנך תנאי ואמוראי. והנלע"ד בזה דעיקר שקלא וטריא דאביי ורב יוסף היינו דרב יוסף סבר דכיון דרבי גופא אמר משום קהלא קדישא דרשב"מ וחביריו בשיטת ר"מ אמרו א"כ מסתמא דאע"ג דר' גופא שהוא ר"י הנשיא אומר לעיל בברייתא דת"ר דרואין מומין אפ"ה בתר דאמר ליה ר"ש ב"מ הרי אמרו אין רואין ודאי קיבלה מיניה מדיהיב רבי דעתיה לאהדורי אטעמיה דרשב"מ ולבתר דשמע מקהלא קדישא דרשב"מ וחביריו בשיטת ר"מ אמרוה א"כ ודאי קיבלה מיניה וכמו שפירש"י דר"ש ור"מ הוי תרי לגבי רבי יהודה. נמצא דכל זה לפי מאי דס"ד דרב יוסף דקושטא דמילתא הכי הוא דר"ש בשיטת ר"מ אמרוה ובהא מהדר ליה אביי שפיר דקושטא דמילתא לאו הכי הוא כיון דר' יוחנן אמר דר"מ ור"י בקנסא פליגי ומתניתין נמי דייקא הכי כדאמר ר"נ ב"י א"כ לפ"ז אית לן למימר איפכא דאדרבה רבי מה"ט גופא לא קיבלה מדרשב"מ מה שאמר הרי אמרו אלא דרשב"מ וחביריו מיטעא קא טעו דאינהו סברי דטעמא דר"מ דראיית בכור מחיים דוקא דין גמור הוא וא"כ לפ"ז ודאי ר"מ ור"ש חדא מילתא היא כדפרישית ור' גופא סבר דלקושטא דמילתא טעמא דר"מ אינה אלא משום קנסא דהא רבי שסידר המשניות קתני בהדיא במילתא דר"מ הואיל ונשחט דהיינו לשון קנס ולא קתני סתמא ר"מ אוסר אלמא דמדינא שרי אפילו לאחר שחיטה והיינו נמי מטעמא דפרישית לעיל דחזקת איסור דבכור נמי לאו חזקה אלימתא היא דאדרבה כיון דשכיחי דמנגחי אהדדי שכיח דנפל ביה מומא כדאיתא בבכורות ומש"ה בכל שעתא דעתיה עלויה כמו שפירש"י לעיל בלישנא קמא אליבא דר"י הנשיא דמה"ט לא מיקרי מוקצה ומה"ט גופא נמי מותר לראות דלא מיחזי כמתקן כן נ"ל נכון בעזה"י ותו לא מידי ודו"ק היטיב ועיין בק"א:

דף כז עמוד ב

במשנה בהמה שמתה וכו' ומעשה ושאלו את ר' טרפון עליה ועל החלה שנטמאה ופירש"י אפילו לתתה לכלבו אסור בי"ט וכו' דרחמנא אחשבה וכו' עכ"ל. וכ"כ רש"י בפסחים בפרק אלו עוברין (פסחים ד' מ"ו) ע"ש ואע"ג דלכאורה משמע מל' רש"י בפ"ק דפסחים דף ה' ע"ב להיפך במה שפירש שם גבי ש"מ מדר"ע תלת אלא שכבר כתבתי שם בפ"ק ליישב בזה שיטת רש"י לנכון. מיהו נראה דמ"ש רש"י דרחמנא אחשבה לאו אחלה שנטמאת קאי דעיקר קרא לא איירי אלא ביום דשריפתן מן התורה משא"כ בחלה דעיקר שריפתה לא הוי אלא מדרבנן משום דדמיא לקדש אי נמי משום תקלה כמו שפירש"י להדיא בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ה) וא"כ לפ"ז מה שכתב כאן דאין מבערין חלה בי"ט משום דרחמנא אחשבה היינו משום דגזרינן תרומה וחלה אטו קדשים אלא שהתוס' כתבו שם בפרק במה מדליקין דאפשר דעיקר דין שריפת תרומה וחלה נמי מדאורייתא וע"ש בחידושינו:

בתוס' בד"ה ועל החלה שנטמאת וכו' וקשה דהא דאין שורפין וכו' היינו טעמא וכו' לעשות אש ולעסוק בשריפתו וכו' עכ"ל. גם בזה הארכתי בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ג ע"ב) ודף כ"ד ע"ב בל' התוס' דרש"י נזהר בזה במ"ש דרחמנא אחשבה וכוונתו דרחמנא לאו משום מלאכת הבערה אסרה אלא מגזירת הכתוב דהא ודאי אפילו אם אש מוכן לפניו אפ"ה אסור ואי משום הבערת הקדשים עצמו נמי ליכא לא מיבעיא למאי דקי"ל מלאכה שאצ"ל שרי מדאורייתא אפילו בשבת א"כ הא נמי מלאכה שאצ"ל היא אלא אפילו לר"י דאמר מלאכה שאצ"ל חייב אפ"ה נראה דמודה בכה"ג דפטור משום דמקלקל גמור הוא אי הוי רשאי ליתן לפני כלבו כן נראה לי ליישב שיטת רש"י וע"ש בחידושינו באריכות:

בפרש"י בד"ה בבהמת קדשים וכו' אפילו למ"ד פודין בי"ט לא פרקי לה עכ"ל. ולא ידעתי למה הוצרך לכך דהא ודאי הך בהמת קדשים בבכור איירי דהא ר' טרפון לאחר חורבן טובא הוי דלא אשכחן בהמת קדשים אלא בבכור לחוד (והכי איתא להדיא בירושלמי) א"כ בבכור ודאי לא שייך פדיון כיון דקדושתו מרחם וצ"ע:

בגמ' הב"ע במסוכנת וד"ה. פי' דלפ"ז הא דנקיט בהמה דומיא דחלה דקדושה היינו משום דבקדשים מילתא דפסיקא הוא דאפילו במסוכנת אסור משא"כ בבהמת חולין הוי שרי אליבא דר"ש ועיין בזה בס' יש"ש באריכות וגם בס' בעל המאור האריך בזה והקשה על שיטת הרי"ף דפסק כהך אוקימתא דאיירי בבהמת קדשים ובמסוכנת אע"ג דפסק במוקצה בי"ט כר"י והוי כתרתי דסתרן אהדדי ותירץ בזה בעל המאור לפי שיטתו דהא דקי"ל בי"ט כר"י היינו דוקא במוקצה דלא שייך בשבת כגון בקוע עצים או מוקצה מחמת איסור שחיטה או צידה דלא שייך בשבת משא"כ הכא בבהמה שמתה דאיסור מוקצה הוא היינו משום דאתמול לא קיימי לכלבים ודבר זה נוהג בין בשבת ובין בי"ט א"כ לפ"ז לא שייך להחמיר בי"ט יותר מבשבת:

מיהו באמת שאין זה מספיק לשיטת הרי"ף דלית ליה האי כללא של בעל המאור כמ"ש הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות בריש מכילתין ע"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לפי' הרי"ף ולפי גירסתו דלא גרס וד"ה וכדמשמע נמי מל' רש"י בשמעתין דלא גריס לה משום דמוקי לה כר"ש דוקא דאי לר"י אפילו מסוכנת דחולין שרי. אמנם לע"ד יש ליישב שיטת הרי"ף בענין אחר דכיון דעיקר דינא דמתניתין אינו אלא לענין טילטול לחוד דהא בהמת קדשים לא חזי לכלבים אע"כ דלענין טילטול איירי כדקתני לא יזיזנה ממקומה מיהו כיון דעיקר איסור טילטול בזה אינה מחמת איסור אלא משום מיגו דאיתקצאי בה"ש א"כ אפשר דהרי"ף נמי מודה לסברת בעל המאור דאין להחמיר בי"ט יותר מבשבת וכמו שאבאר בק"א בכללי דיני מוקצה די"ט ודו"ק:

דף כח עמוד א

במשנה אין משחיזין את הסכין בי"ט אבל משיאה על גבי חבירתה ופירש"י בד"ה אבל משיאה היינו משום דמשנה מדרך חול. ולפ"ז נראה דאסור ברישא להשחיזו היינו משום דהוי כעובדא דחול דומיא דמתניתין דלעיל אלא דלפ"ז קשה הא דאמר רב חסדא בסמוך דמתניתין דלא כר"י והא אפילו כר"י נמי מיתוקמא כיון דהוי טעמא משום עובדא דחול ואפשר דרבי יהודה נמי מודה דאסור. והנראה בזה דאה"נ דרב חסדא לאו אפשטא דמתניתין קאי אלא אהך לישנא בתרא דאיכא דמתני להא דר"י אמר שמואל אסיפא אהא דאמרינן אבל משיאה על גבי חבירתה להעביר שמנוניתה דוקא אבל לחדדה אסור וא"כ לפ"ז ע"כ לא הוי טעמא משום עובדא דחול דהא בכה"ג דמשיאה ע"כ ליכא עובדא דחול מדשרי להעביר שמנוניתה אע"כ דטעמא דאסור לחדדה היינו משום דמיחזי כמתקן כלי וכן נראה ג"כ מהא דמסיים אהאי לישנא מכלל דבמשחזת אפילו להעביר שמנוניתה אסור והיינו ע"כ משום דבמשחזת לעולם מיחזי כמתקן. ואף לפמ"ש הר"ן ז"ל דבמתקן כלים אפילו ר"י מודה דאסור כמו שאבאר מ"מ היינו דוקא במשחזת של אבן ולא במשחזת של עץ וכיון דלהאי לישנא בתרא משמע דאפילו במשחזת של עץ אסור ואפילו להעביר שמנוניתה אע"ג דבכה"ג לאו מתקן גמור הוא אע"כ דאפ"ה אסור משום דמיחזי כמתקן מש"ה קאמר ר"ח שפיר דהוי דלא כר"י ונמצא דלפ"ז יפה עולין דברי רש"י לפי דרכו לפרש המשנה כפשטה ומדלא מפליג מתניתין בין של עץ לשל אבן ולא מפליג נמי בין להעביר שמנוניתה ובין לחדדה אלא בין השחזה למשיאה א"כ ממילא משמע דטעמא משום דעובדא דחול היא כן נ"ל בשיטת רש"י וכן מצאתי בל' הר"ן ז"ל לפרש כן אוקימתא דרב חסדא אלא שקיצר במובן פי' המשנה שכתב ג"כ לשון רש"י דמשמע דטעמא משום עובדא דחול וצ"ע:

מיהו בעיקר שיטת הר"ן שנתן טעם לדבריו דהא דאוסר ר"י לתקן כלי לצורך אכילה במשחזת של אבן היינו משום דאין להתיר במכשירין יותר מבאוכל נפש עצמה דאסרינן בדבר שהוא מלאכת עבודה ממש ודרכה לעשותה לימים רבים וכו' ע"ש ולע"ד אין נראה כן משיטת התוס' שהקשו בפ' המצניע דכיון דמותר לגבן בי"ט אע"ג דבשבת חייב משום בונה דאם כן יהא מותר לבנות בית ביום טוב למאי דקי"ל מתוך ולפי סברת הר"ן לא הוי קשה מידי דהא לבנות בית הוי מלאכת עבודה גמורה אע"כ דלית להו הך סברא דהר"ן ז"ל ועיין מ"ש בזה בפ"ק דף י"ב ובכמה דוכתי ודו"ק:

דף כח עמוד ב

בגמרא איבעיא להו מהו להראות סכין לחכם בי"ט גם בזה פירש"י דהיינו משום דהוי כעובדא דחול כיון דאוושא מילתא אבל הרמב"ם ז"ל כתב טעם אחר דאסור להראות סכין לחכם שמא ימצא בו פגימה וילך וישחיזנה במשחזת וע"ש במ"מ שכתב שהרשב"א ז"ל הסכים לפירש"י אלא שהרב אלפס כתב עוד טעם אחר בשם בה"ג דהא דאסור להראות סכין לחכם היינו שמא לא ימצא חכם וילך חוץ לתחום ולכאורה יש לתמוה דאם כן יהא אסור להראות טרפה מטעם זה. ויש ליישב כיון דראיית טרפה גופא מילתא דלא שכיח היא דרוב בהמות כשירות הן מש"ה לא גזרו שמא ילך חוץ לתחום דהוי נמי מילתא דלא שכיחא משא"כ להראות סכין לחכם דלא סגיא בלא"ה שייך שפיר הך גזירה כן נראה לי:

בתוס' בד"ה רבינא אמר מידי דהוי אקוץ בר"ה וכו' אע"ג דהוי מלאכה. נראה שכוונתם בזה היינו ממאי דמסיק רבינא התם בפ' כירה (שבת דף מ"ב) דקוץ בר"ה שרי בכרמלית אפילו טובא היינו יותר מד' אמות מש"ה כתבו שפיר דהוי מלאכה אע"ג דד' אמות דכרמלית לא הוי מלאכה דאורייתא מ"מ איקרי שפיר מלאכה שהיא משום שבות דמשמע להו דחמיר טפי מאיסור טילטול דמוקצה אבל אין לפרש דבריהם מהא דשרי רבינא לטלטל פחות פחות מד"א בר"ה דאיסורא כי האי נראה דקיל טפי מאיסור מוקצה דהא אפילו משום פסידא דממונא שרינן לה ולא מיקרי מלאכה כלל כן נראה לי:

בא"ד וקשה דמשמע הכא דרבינא וכו' אבל קשה מדשמואל אדשמואל וכו' עס"ה ועיין ביש"ש שהוסיף ביאור דשפוד שצלו בו הוי כמו נולד ע"ש באריכות. ולענ"ד לא ידעתי למה נצרך לכל זה דהא ודאי הא דשרי ר"ש במוקצה היינו דוקא לצורך גופו או מקומו אבל מחמה לצל מודה דאסור כמ"ש התוס' בס"פ כירה וכ"ש שלא לצורך כלל א"כ שפיר איצטריך מילתא דשמואל ורבינא לאשמעינן דשפוד שצלו בו מותר לטלטלו אפילו שלא לצורך כלל אלא כדי שלא יזוקו בו כן נ"ל ועדיין צ"ע:

דף כט עמוד א

במשנה אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה וכו' ולכאורה כולה מתני' דהכא ובסוף פירקין דהולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו שייך בשבת כמו בי"ט כדמשמע מלשון הטור והש"ע ועיין בספר יש"ש דשמעתין אלא הא דנקיט לה בי"ט היינו משום גררא דמתניתין דלעיל דאין נימנין על הבהמה ופלוגתא דר"י ורבנן בשוקל בשר דלא שייך כלל בשבת כ"א בי"ט מש"ה נקיט להנך נמי בי"ט וה"ה לשבת ועוד נראה לי משום דעיקר רבותא דמתניתין משמע דלאיסורא נקיט לה משום פלוגתא דר"י ורבנן לענין מדה אבל בהא דאומר לחבירו מלא לי כלי זה ליכא שום רבותא בכחה דהיתירא ואפילו למאן דמפרש בסמוך דבכלי העומד למדה הוי פלוגתא דר"י ורבנן וא"כ ע"כ איכא לרבותא להיתירא בעומד למדה דלרבנן שרי אפ"ה כיון דהך שריותא לא נזכר בפירוש במתניתין אלא מדיוקא א"כ ע"כ דעיקר מתני' לאיסורא אתי לר"י אמר שמואל בכלי המיוחד למדה ולאוקימתא דרבא שלא יזכיר לו שם מדה מש"ה נקיט לרבותא דאפילו בי"ט אסור אע"ג שהוא באוכל נפש עצמו וכ"ש בשבת:

אלא דמל' הרמב"ם ז"ל בחיבורו בהלכות שבת והלכות י"ט משמע קצת לחלק בין שבת לי"ט וכמו שדקדקו מהר"י אבוהב והב"י בטוא"ח סי' שכ"ג אלא שדחו הך פירושא והעלו שאין לחלק בין שבת לי"ט ונדחקו לפרש פירוש אחר בכוונת הרמב"ם ז"ל אלא דלפ"ז קשיא ליה משקלא וטריא דשמעתין בסמוך דבעי למימר מעיקרא דפלוגתא דר"י ורבנן היינו משום שמחת י"ט א"כ משמע דבשבת כ"ע מודו ויש להחמיר כדר"י ואפשר ליישב בדוחק דלענין שבת נמי שייך הך פלוגתא לענין עונג שבת כדמשמע לעיל בפרק י"ט דף י"ז ע"ב ע"ש ועדיין צ"ע ודו"ק:

בגמ' אמר ר"י אמר שמואל וכו' אבל כלי העומד למדה ימלאנה ופירש"י דהעומד למדה היינו שכשישבר זה בא זה תחתיו אבל עדיין לא מדד בו עכ"ל. אבל הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות כתב דעומד למדה היינו שעדיין לא נעשה בדיוק וכו' ע"ש:

דף כט עמוד ב

במשנה הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו וכו' כבר כתבתי במשנה דלעיל דהך מתניתין דהכא שפיר שייך בשבת כמו בי"ט אלא אגב גררא דמתני' דלעיל נקיט לה בי"ט. מיהו לפי' השני שכתבתי במתני' דלעיל דמשום דעיקר מילתא לאיסורא קתני לה דלהיתירא ליכא רבותא משו"ה קתני לה בי"ט לרבותא וא"כ כאן במשנתינו לא שייך לפרש כן דהא כולה להיתירא קתני לה אלא דאפשר דכיון דמסיים בה שכן דרך ב"ה להיות מונה בתוך ביתו ממילא שמעינן דבדברים שאין דרך ב"ה למנותן בתוך ביתו הוי שפיר רבותא לאיסורא דאפי' בי"ט אסור כנ"ל וק"ל:

בתוס' בד"ה שלא יזכיר לו סכום מדה וכו' וסכום מקח וכו' וקשה דפשיטא דאסור וכו' עס"ה. עיין במהרש"א ובס' מג"ש למ"ז ז"ל שהאריכו בזה בכוונת התוספת. ולע"ד נראה דודאי אסכום מקח דרשב"א קאי אלא דמעיקרא הוי משמע להו דאמנין בצים ואגוזים דלעיל מיניה קאי ובכה"ג אומר רשב"א שלא יאמר תן לי קב בצים ואגוזים ואני אתן לך כך וכך דינרין ע"ז מקשה שפיר פשיטא דאסור דהוי דרך מקח וממכר גמור לכך כתבו פי' אחר בשם ר"ח דגריס סכום מנין וסכום מקח לפ"ז שפיר איירי ששער מקח הבצים ואגוזים ידועים לכל ואינו רוצה להזכיר עתה סכום המקח בדרך מקח וממכר אלא בדרך חשבון זכרון בעלמא שידע כמה חייב לו בין הכל וס"ד דבכה"ג שרי קמ"ל ר"א דאפ"ה אסור כנ"ל:

סליק פרק שלישי