פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל בתחלה מיום טוב לשבת אבל מבשל ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת. ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת. בית שמאי אומרים שני תבשילין ובית הלל אומרים תבשיל אחד. ושוין בדג וביצה שעליו שהן שני תבשילין. אכלו או שאבד לא יבשל עליו בתחלה. שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת:

גמ' מנהני מילי אמר שמואל אמר קרא זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו מאי טעמא אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט. רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופים מיום טוב לשבת ק"ו מיו"ט לחול. ויראה דנפקא מינה בין אלו שני הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בערב יו"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם ערב יום טוב ויום טוב של סוכות שחל להיות בחמישי בשבת יכול לערב ערב יו"ט עירוב אחד לשבת זו ולשבת הבאה:

סימן בעריכה

תניא אמר ר' אליעזר אין לו לאדם ביו"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. ר' יהושע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר עצרת לה' אלהיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם הא כיצד ר' אליעזר סבר או כולו לשם או כולו לכם. ורבי יהושע סבר חלקהו חציו לשם וחציו לכם. גרסינן בפסחים בפ' אלו דברים (דף סח:) אמר ר' אלעזר הכל מודים דבעצרת בעינן נמי לכם יום שנתן בו תורה לישראל. אמר רבא הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם דכתיב וקראת לשבת עונג. רב יוסף אמר הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם דמעיקרא להכי איתקון ימי משתה ושמחה כתיב. מר בריה דרבינא הוה יתיב כולי שתא בתעניתא לבר מיומא דעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי. דתני רב חייא מדפתי () ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב וכי בתשיעי מתענין והלא בעשירי מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי: ושלחו מנות לאין נכון לו מאי לאין נכון לו אמר רב חסדא למי שלא היה לו להניח עירובי תבשילין כגון שהיה טרוד בערב יום טוב ולא היה לו פנאי להניח אבל היה לו פנאי להניח ולא הניח פושע הוא. דכל אדם חייב להניח עירובי תבשילין. ואין לו לסמוך על גדול העיר שמניח על כל בני העיר. כדאמרינן לקמן שמואל מערב אכולה נהרדעא. רבי אמי ורבי אסי מערבי אכולי טבריא:

סימן געריכה

דודאי כל גדול העיר יש לו לערב על כל בני עירו ונפקא מינה למי שהיה טרוד ולא היה יכול לערב או ששכח ולא עירב אבל לכתחלה אין לו לאדם לסמוך על עירוב של גדול העיר אלא צריך כל אדם להניח בביתו עירוב. ואם נזכר ולא הניח עירוב ולכתחלה סומך על עירובו של גדול העיר פושע הוא ואינו יוצא בעירובו כדאמרינן לקמן (דף טז:) ההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא בקמיה דשמואל. יומא חד חזייה דהוה עציב אמר ליה אמאי עציבת א"ל דלא אנחי עירובי תבשילין א"ל סמוך אדידי. לשתא אחריתא חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אנחי עירובי תבשילין א"ל פושע את לכולי עלמא שרי ולדידך אסור:

סימן דעריכה

תני רב תחליפא בר אבוה דרבנא חוזאה ואמרי לה אחוה דרבנא חוזאה כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד ר"ה חוץ מהוצאת שבת והוצאת ימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה. שאם פיחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. תניא אמרו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אמר זו לכבוד שבת למחר מצא אחרת נאה הימנה מנוח את השניה ואוכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום. תניא נמי הכי בית שמאי אומרים מחד בשביך לשבתיך ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום:

סימן העריכה

ועושה תבשיל מערב יום טוב וכו'. אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא מאי טעמא מידי דמילפת בעינן ופת לא מילפת. וכן דייסא נמי לא מילפת דאמר רבי זירא בבלאי טפשאי אכלי נהמא בנהמא. תני רבי חייא עדשים שבשולי קדירה סומך עליהן משום עירובי תבשילין וה"מ דאית בהן כזית. אמר רב יצחק בריה דרב יהודה שמנונית שעל גבי סכין גוררו וסומך עליו משום עירובי תבשילין והוא דאית ביה כזית : אמר רב אידי אמר רב דגים מלוחים אין בהן משום בשולי נכרים. ואמר רב אשי אם צלאן נכרי סומך עליהן משום עירובי תבשילין ואפילו מלחן נכרי וצלאן דמליחת הנכרי אין אוסרת. אע"פ שנאכלין מחמת מלחן חיין דלא אסור אלא בישולי נכרים וצליית הנכרי לא אסרה כיון דנאכלין חיין ואי עבדינהו נכרי כסא דהרסנא אסור. מאי טעמא קימחא עיקר : אמר רבי אבהו אמר רב עירובי תבשילין צריכין כזית בין לאחד בין למאה. ותבשיל זה אפילו צלי אפילו שלוק ואפילו כבוש ואפילו מבושל ואפילו קולייס האיספנין שהודחו בחמין מערב יו"ט:

סימן ועריכה

אמר רב הונא אמר רב עירובי תבשילין צריכים דעת. פשיטא דעת מניח בעינן שיהא בדעתו על מי שרוצה להניח. דעת מי שהניחו עליו בעינן או לא בעינן. תא שמע דשמואל מערב אכולא נהרדעא. רבי אמי ורבי אסי מערבי אכולא טבריא. מכריז רבי יעקב בר אידי מי שלא הניח עירובי תבשילין יסמוך על שלי. ועד כמה אמר רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי עד תחום שבת. ושמעינן מהני כולהו דלא בעינן דעת מי שהניח לו אלא כשמודיעו ביום טוב עצמו שהוא ערב שבת שעירב עליו מאתמול הולך וסומך עליו ומבשל לכתחלה לשבת. ומאן דמערב אבני מתיה או אחבריה צריך לזכות להם. דגרסינן בעירובין בפרק חלון (דף פ.) בעי רב נחמן עירובי תבשילין צריך לזכות או לא. אמר רב יוסף ומאי תיבעי ליה הא אמר שמואל צריך לזכות. וכשהוא מזכה להם אינו מזכה על ידי בנו ובתו הקטנים אלא על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי שפחתו ועבדו העברים ועל ידי אשתו () ולי נראה דאין מזכה על ידי אשתו. דהא דאמרינן גבי ערובי חצירות דמזכה על ידי אשתו מוקי לה בשילהי נדרים (דף פח:) בשיש לה בית באותה חצר. דמיגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני אבל אין לה בית באותה חצר לא. דיד אשה כיד בעלה. ובעירובי תבשילין אין אדם צריך לזכות לאשתו ולבני ביתו אלא כשהוא עירב כולן מותרין. וכיון דאינה צריכה לזכות אין מזכין על ידה מידי דהוה אעירובי חצירות כשאין לה בית בחצר. ומה שמזכה על ידי בנו ובתו הגדולים היה אומר רבינו תם דלרבי יוחנן דאמר. גבי מציאה בפ"ק דבבא מציעא (דף יב:) לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא קטן ואינו סמוך על שולחן אביו הוי גדול וגדול הסמוך על שולחן אביו זהו קטן. הוא הדין הכא נמי. ואין לזכות העירוב על ידי גדול הסמוך על שולחן אביו דידו כיד אביו ועבדו ושפחתו העברים אף על פי דסמוכין על שולחנו לא הוי ידם כידו דדוקא בנו גדול הוא דאמר רבי יוחנן דידו כיד אביו לפי שרגיל להיות תמיד סמוך על שולחנו. אבל נכרי הסמוך על שולחן בעל הבית אין מציאתו של בעל הבית ואפילו אוכל אצלו בחנם וכ"ש עבדו ושפחתו העברים דבשכרן קאכלי:

סימן זעריכה

תנו רבנן יום טוב שחל להיות ערב שבת אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצירות. רבי אומר מערבין עירובי חצירות אבל לא עירובי תחומין מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו. שלח רבי אלעזר לגולה לא כשאתם שונים רבי מתיר וחכמים אוסרין אלא רבי אוסר וחכמים מתירין. אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא הלכה כרבי לאיסורא: תנו רבנן יום טוב שחל להיות בשבת בית שמאי אומרים מתפלל שמנה של שבת בפני עצמה ושל יום טוב בפני עצמה. ובית הלל אומרים מתפלל שבע. מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע. ור' אומר אף חותם מקדש השבת וישראל והזמנים. תני תנא קמיה דרבינא מקדש ישראל והשבת והזמנים. אמר רבינא אלא שבת ישראל מקדשי לה שבת מיקדשא וקיימא. אלא אימא מקדש השבת וישראל והזמנים. אמר רב יוסף הלכתא כרבי וכדמתרץ רבינא:

סימן חעריכה

ת"ר שבת שחל להיות בראש חדש או בחולו של מועד. ערבית ושחרית ומנחה מתפלל של שבת ואומר מעין המאורע בעבודה. ואם לא אמר מחזירין אותו. רבי אליעזר אומר בהודאה ובמוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע. רבן שמעון ב"ג ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומרים כל מקום שזקוק לשבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע:

סימן טעריכה

אמר () רב הונא אין הלכה כאותו הזוג. אמר רב חייא בר אשי אמר רב מניח אדם עירובי תחומין מיום טוב לחברו ומתנה וכ"ש עירובי תבשילין. רבא אמר מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה אבל עירובי תחומין דלמיקני שביתה ביום טוב לא וכן הלכתא כרבא דהוא בתראה. ומסתברא לן דהני מילי בעירובי תחומין דמיקני שביתה אבל עירובי חצירות דביטול רשות מניח אדם עירוב מיום טוב לחבירו ומתנה. ביום חמישי יאמר אם היום חול בעירוב זה נהיה מותרין לטלטל מבית לחצר ומחצר לבית ומבית לבית ואם היום קדש אין בדברי כלום. ולמחר יאמר אם היום קדש כבר עירבנו אתמול ואם היום חול בעירוב זה נהיה מותרין וכו'. ובעירובי תבשילין יאמר ביום חמישי אם היום קודש איני צריך לערב. ואם היום חול בעירוב זה משתרי לן למיפא ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי ולמיעבד כל צרכנא מיומא טבא לשבתא. ולמחר אין צריך כלום. ודוקא בשני ימים טובים של גליות אבל בשני ימים טובים של ראש השנה לא כדאיתא לעיל בפרק קמא (סימן ה): ת"ר אין אופין מיום טוב לשבת קל וחומר מיום טוב לחול באמת אמרו ממלאה אשה קדירה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת. ממלא נחתום חבית של מים אף על פי שאין צריך אלא לקיתון אחד. אבל לאפות לא יאפה אלא מה שצריך לו. ר"ש בן אלעזר אומר ממלאה אשה את התנור פת מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא. פרש"י שהתנורים שלהן קטנים והיו מדביקין הפת בדפנותיו ומתוך שהוא מלא אין מקום לחמימותו להתפשט והפת נאפה יפה משמע אבל בתנור גדול אין לאפות יותר מכדי צורכו. וכן משמע מדשבק ר"ש בן אלעזר נחתום דאיירי ביה תנא קמא ונקט אשה משמע דוקא אשה שאופה לביתה בתנור קטן אבל לחתום שאופה בתנור גדול לא:

סימן יעריכה

איבעיא להו מי שלא הניח עירובי תבשילין הוא נאסר ואין קמחו נאסר או דלמא הוא נאסר וקמחו נאסר. למאי נ"מ לאקלויי קמחו לאחרים. אי אמרת הוא נאסר ואין קמחו נאסר לא צריך לאקנויי קמחו לאחרים. ואי אמרת הוא נאסר וקמחו נאסר (לא) צריך לאקנויי קמחו לאחרים מאי. תא שמע מי שלא הניח עירובי תבשילין הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לא לו ולא לאחרים ולא אחרים אופין ומבשלין לו. כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים והן אופין ומבשלין לו. שמע מינה הוא נאסר וקמחו נאסר ש"מ. איבעיא להו עבר ואפה מאי. מי קנסוהו רבנן או לא. ואתינא למפשט מהא דתניא מי שהניח עירובי תבשילין הרי זה אופה ומבשל ומטמין. ואם רצה לאכול את עירובו הרשות בידו. אכלו עד שלא אפה עד שלא בישל עד שלא הטמין הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לא לו ולא לאחרים ולא אחרים אופין ומבשלים לו. אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת. ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור. וה"ה נמי אם עבר ואפה. ודחי לה רב אשי שאני הערמה דאחמירו בה רבנן טפי ממזיד. ולא איפשיטא בעיין. ויראה מרב אשי ורב נחמן בר יצחק דקאמרי הא מני חנינא היא ואליבא דב"ש דאינון אמוראי בתראי דחו להך פשיטותא דמיסתבר להו משום כבוד שבת אין לקונסו:

סימן יאעריכה

ב"ש אומרים שני תבשילין וכו'. מתניתין דלא כי האי תנא. דתניא אמר ר' אלעזר לא נחלקו בית שמאי וב"ה על שני תבשילין שצריך. על מה נחלקו על דג וביצה שעליו. שבית שמאי אומרים שני תבשילין ובית הלל אומרים תבשיל אחד. אמר רבא הלכתא כתנא דידן ואליבא דבית הלל. רבינו תם היה אומר דפלוגתא דבית שמאי ובית הלל הוי בבישול דב"ש סברי דאפילו לבשל לחודיה צריך שני תבשילין ובית הלל סברי דלבשל סגי בתבשיל אחד. וכן משמע לישנא דמתניתין דלא הזכיר אלא בישול אבל לאפות אף בית הלל מודו דבעינן פת דכולהו אית להו דרבי אלעזר דאמר אין אופין אלא על האפוי. והא דאמר אביי לעיל (דף טז.) לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא. לצורך בישול קאמר וכל מילי בכלל בישול (קאמר) דכתיב ובשלו את הפסח. וכן להחם חמין כדאיתא בפרק כירה (דף מ:) גבי מים הפשרן זהו בישולן אבל אפייה לאו בכלל בישול הוא. כדאשכחן דפת ושלקות הוו שתי גזירות. דפת משמנה עשר דבר כדאיתא פ"ק דשבת (דף יז:) ושלקות הוא גזירה קדמונית כדמוכח בפרק אין מעמידין (דף לז:) דהוה ס"ד דהוי דאורייתא עד דמסיק קרא אסמכתא בעלמא הוא. ושמנה עשר דבר היו ידועות לכל ואי הך הויא מהן היאך היה טועה לומר דהוי דאורייתא אם כן חסר להו משמנה עשר דבר. ומכל מקום הוצאה והדלקה שריין אע"ג דלא הוו בכלל פת ותבשיל דלא אצרכוהו רבנן אלא בעיקר תיקון סעודה. והא דתניא לעיל בברייתא דחנניה בית הלל אומרים מניח אדם עירוב אחד ועושה בו כל צרכו אבישול והטמנה קאי ולא אאפיה. ור"י היה אומר מה שמדקדק רבינו תם מפת ושלקות דאין אפיה בכלל בישול אינה ראיה. אלא אפילו הוי בכלל. הוציאוהו מכללו לפי שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה כמו בשלקות. ואחר כך הוסיפו לאסור אף הפת. והא דדרשינן ואת אשר תאפו אפו לאו דברי הכל היא. דתניא בתוספתא (פ"ב) העושה תבשיל מערב יום טוב אופה ומבשל עליו בשבת ומטמין עליו את החמין. עוד הביא התם רשאין בני מבוי לעשות תבשיל ולאפות ולבשל עליו. ובהדיא פליגי ר"א ורבי יהושע בירושלמי (הל' א) וז"ל. כתוב את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו רבי אליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלים על המבושל ורבי יהושע אומר אופין ומבשלים על המבושל. ורבי יהושע דריש קרא את אשר תאפו במכילתין דתניא רבי יהושע אומר הרוצה לאפות היה נאפה לו והרוצה לבשל נתבשל לו. וקיימא לן דרבי אליעזר שמותי הוא. ומה שלא חשש הש"ס לעיל להביא דברי רבי יהושע לאו משום דלא נהוי הלכה כמותו אלא משום דאמוראי פירשו טעם לעירוב קאמר ותנא מייתי לה מהכא ולא חשש להביא אלא מדרש הפסוק ונהגו להחמיר כדברי רבינו תם וכן כתב בהלכות גדולות וכן כתב רבינו שמשון הזקן:

סימן יבעריכה

אכלו או שאבד לא יבשל עליו וכו'. אמר אביי נקטינן התחיל בעיסתו ונאכל עירובו גומר. איכא לאיסתפוקי בפירוש מילתא דאביי דאי בעי למימר גומר. עיסה זו כיון שהתחיל בה ושוב לא יבשל ולא יטמין וכן אם התחיל לבשל תבשיל אחד יגמרנו בלבד או שמא מכיון שהתחיל באחד להתעסק מצרכי השבת בעוד העירוב קיים יגמור כל צורכי שבת והוא הדין אם התחיל בתבשיל. והא דנקט עיסה שהיא הכנה ראשונה שעושין מע"ש לשבת. שכן תיקן עזרא (ב"ק פב.) שתהא אשה משכמת ואופה. והלשון משמע כן דקאמר גומר משמע כל צורכי שבת. דאי אעיסה לחודה קאי הוה ליה למימר גומרה. והדבר שקול עד שיבא מורה צדק:


מתני' חל להיות אחר השבת בית שמאי אומרים מטבילין את הכל מלפני השבת. ובית הלל אומרים כלים לפני השבת ואדם בשבת:

גמ' דכולי עלמא כלים בשבת לא מאי טעמא. והביא הרב אלפס טעמא דרב יוסף דאמר (דף יח.) משום סחיטה. וטעמא דרב ביבי דאמר גזירה שמא ישהא. ושביק טעמא דרבה דאמר גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים וטעמא דרבא דנראה כמתקן. ותמהני למה האריך לפרש משנה זו מה שייך טבילת כלים האידנא. ועוד לפי הטעמים שכתב מותר להטביל כלים חדשים ביום טוב. הלכך נראה. דטעמא דרבה עיקר דהלכתא כוותיה לגבי דרב יוסף. וכן מצינו זה הטעם גבי שופר ולולב ומגילה (ר"ה כט:) וכן רבא בתראה הוא. ומאלו שני הטעמים אסור להטביל כלים חדשים ביום טוב:

סימן יגעריכה

אמר רב חסדא בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביום טוב משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. אבל עיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל אסור לאפותה ביום טוב דהא אפשר למיפלגה בלישה. ובהמה אפי' הן שתים אי אפשר למיפלגן לפי שאינן שוות:

סימן ידעריכה

בעו מיניה מר"ה הנהו בני באגי דשדו עלייהו קמחא דבני חילא מהו למיפינהו ביום טוב. אמר להו חזינא אי כי יהבי ריפתא לינוקא לא קפדי כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי. ואי קפדי אסיר. וליתא להא דר"ה אלא בין כך ובין כך אסור. דאמר רבי יהושע בן לוי מזמנין את הנכרי בשבת ואין מזמנין את הנכרי ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו. מרימר ומר זוטרא כי מקלע להו נכרי ביומא טבא אמרו ליה אי ניחא לך במאי דטריחא לן מוטב ואי לאו טירחא יתירא אדעתא דידך לא טרחינן. ואם נשלח שליח נכרי לישראל ביום טוב מותר להאכילו ביום טוב וכן נוהגין באשכנז שיש להן עבדים ושפחות נכרים. דלא אסר ריב"ל אלא לזמן את הנכרי שהוא חפץ ביקרו ומרבה לו מנות וחייש שמא יבשל קדירה לבדה שלא היה מבשל בה אם לא בשביל הנכרי דאי לא הרבה בשביל הנכרי אלא בקדירה שהוא מבשל בה ליכא חשש איסור זה והא ליכא למיחש בעבדים ושפחות שבבית ישראל:

סימן טועריכה

איתמר האופה מיום טוב לחול רב חסדא אמר לוקה. רבה אמר אינו לוקה הואיל ואי מיקלעי אורחים חזי להו השתא נמי חזי. רב חסדא אמר לוקה לא אמרינן הואיל והלכתא כוותיה דרבה. כדפרישית לה בפרק אלו עוברין בפסחים (סימן ו). תניא אך אשר יאכל לכל נפש שומע אני נפש בהמה במשמע כענין שנאמר מכה נפש בהמה ישלמנה ת"ל לכם לכם ולא לעובדי כוכבים לכם ולא לכלבים דברי רבי יוסי הגלילי ר"ע אומר נפש בהמה במשמע א"כ מה ת"ל לכם לכם ולא לעובדי כוכבים. ומה ראית לרבות את הכלבים ולהוציא לעובדי כוכבים. מרבה אני את הכלבים שמזונותן עליך ומוציא אני את העובדי כוכבים שאין מזונותן עליך. והלכתא כרבי יוסי הגלילי דסתם לן תנא כוותיה. דתנן עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה נאפית ביום טוב וכו'. וקיימא לן סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני'. והר"ז הלוי ז"ל הקשה על דבריו מהא דאמר ליה אביי לרב יוסף לרבי יוסי הני סופלי לחיותא היכי שדינן להו ביומא טבא ואיצטריך לשנויי ליה בשינויי דחיקי ודלא כהלכתא. דהא דמשני ליה רטיבתא חזי להיסק גדול דלאו כהלכתא כדאמרינן (לקמן לג.) בחיזרא והלכתא יבישתא שרי רטיבא אסיר. ובהדיא תנן (שבת דף קנו:) מחתכים את הנבילה לפני הכלבים ואפילו בשבת וצדין חיה ועוף מן הביברים ביום טוב ונותנין לפניהם מזונות (לקמן כג:). וקודר אדם קב או קביים ונותנו לפני בהמתו ואינו חושש (לקמן כט.). ומתירין פקיעי עמיר לפני בהמה. ומפספסין את הכיפין (שבת קנה.) ומהלקטין לתרנגולים. ונותנים מים למורסן ונותנין מים לפני אווזים ותרנגולין ולפני יוני הרדיסאות (שם:). וכל אלו מותרין בלא אגב ריפתא דלא כרבי יוסי הגלילי. והיאך אפשר לדחות כל אלו מפני משנה יחידאה דעיסת כלבים שנשנית כרבי יוסי הגלילי אגב גררא דעירוב ושיתוף וברכה וזימון וחלה ומצה. ועוד יש לומר דמודה ר"ע בעיסת הכלבים כיון דאפשר לכלבים בעיסה בלא אפיה לא טרחינן ליה במלאכה יתירתא. אלא בזמן שהרועים אוכלין ממנה. מכל זה נראה לנו שהלכה כמאן דאמר אפילו נפש בהמה במשמע. ולא ידענא מה הביא מכל אלו המשניות ראיה לרבי עקיבא אטו מי איכא מאן דפליג בטלטול מזונות ליתנם לפני בהמה אפילו בשבת. והרב אלפסי ז"ל פסק כרבי יוסי הגלילי שאסר לבשל ולאפות ביום טוב לצורך בהמה. ומתוך קושיא דסופלי עלה בלבו דר' יוסי הגלילי אסר אף לטלטל מאכל בהמה וזה אי אפשר לומר כדפרישי'. וגם בית הלל דרשו לעיל (דף כ:) לכם ולא לעובדי כוכבים לכם ולא לכלבים ואינהו אמרי בפרק נוטל (דף קמג.) מעבירין מעל השולחן פירורים פחות מכזית וכו' מפני שהן מאכל בהמה. אלא צריך לומר כמו שפירש רשב"ם דסופלי לא חזי לחיותא אלא על ידי תיקון שמרככין אותו או שוחקין אותו אלא שלפעמים אוכלין אותן על ידי הדחק הלכך לרבי יוסי הגלילי שאי אפשר לתקנן ביום טוב היכי מטלטלין להו למישדי לחיותא והלא מוקצין הן כיון דאינן ראויין לאכילה כי אם על ידי הדחק ומשני דחזו להסקה ופריך בשבת מאי ואפילו לר"ע אמר ליה דמטלטלינן להו אגב ריפתא. פירש ריב"א כשאוכל הפירי זורק הגרעינין מפיו לתוך הסל כשהלחם בו אבל להניח לחם עלייהו כדי לטלטל אסור דלא התירו ככר או תינוק אלא למת בלבד:

מתני' ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראוין לשתיה ובית הלל מתירין. ועושה מדורה ומתחמם כנגדה:

גמ' ודוקא חמין לרגליו הוא דשרו ב"ה אבל לא כל גופו כדתנן בשבת (דף לח:) אם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה. ולענין רחיצה ביום טוב בחמין שהוחמו בערב יום טוב חזינן לגאון דקא כתב הכי דההיא דאמרינן לא ירחץ אדם כל גופו בחמין בשבת בחמין שהוחמו בע"ש. דוקא בשבת אבל ביו"ט שרי לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מערב יום טוב. דלא הוי דבר שחייבין עליו משום שבות ולא הוי משום מצוה אלא גזירה היא. וכי גזור רבנן בשבת אבל לא ביום טוב. ובשבת פרק כירה (דף מ.) על ההיא ברייתא מרחץ שפקקו נקביו מערב יו"ט למחר נכנס ומזיע כתבתי (שם סי' ז) דאסור לרחוץ כל גופו ביו"ט בחמין שהוחמו מערב יו"ט:

סימן טזעריכה

מתני' שלשה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי. אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת. ואין זוקפין את המנורה ביום טוב. ואין אופין פתין גריצין אלא רקיקין. אמר רבן גמליאל מימיהם של בית אבא לא היו אופין פתין גריצין אלא רקיקין. אמרו לו מה נעשה לבית אביך שהן מחמירין על עצמן ומקילין לכל (בני) ישראל להיות אופין פתין גריצין ורקיקין:

גמ' אין טומנין את החמין וכו'. היכי דמי אי דאנח עירובי תבשילין מאי טעמא דב"ש ואי דלא אנח עירובי תבשילין מ"ט דב"ה. אמר רב הונא לעולם שלא הניח עירובי תבשילין וכדי חייו שרו ליה רבנן. רב הונא לטעמיה דאמר רב הונא מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחד ומבשלין לו קדירה אחת ומחמין לו קיתון אחד ומדליקין לו את הנר ויש אומרים אף צולין לו דג קטן. יש מדקדק מדקתני אופין לו ומבשלין לו משמע דאחרים עושין לו אבל לא הוא עצמו וליתא. דאם וש אחרים שעירבו יקנה להן קמחו ויעשו לו כל צרכיו. ועוד מאי קאמר משום כדי חייו שרו ליה רבנן מה הוצרכו להיתר זה כיון שיכול להקנות להם קמחו. הלכך מיירי בדליכא מאן דעירב ומשום כדי חייו התירו לעשות לו דבר מועט ואופין ומבשלין אבני ביתו קאי. וכן משמע בירושלמי (הל' א) דקאמר לא עירב ולא עירבו לו אחרים רבי יצחק אומר צולה לו דג. רב הונא אמר מחמם לו חמין. שמואל אמר מדליק לו את הנר. מדקאמר ומדליקין לו את הנר ש"מ מי שלא עירב אף להדליק אסור. ומדליקין לו את הנר דקאמר היינו נר אחד כמו פת אחד וקיתון אחד אע"פ שלא פירש כן. לכן נהגו כשמניחין עירוב לומר לאפויי ולבשולי ולאדלוקי ולאטמוני. ואף על פי שפירשתי לעיל שלא תיקנו אלא לעיקר סעודה היינו דאין צריך לעשות העירוב אלא מפת ותבשיל שהוא עיקר סעודה. אבל צריך להזכיר כל דבר שאסור לעשות בלא עירוב. והרב אלפס לא הביא מימרא דרב הונא ולא ידענא טעמא אי משום דרבא דהוא בתראה אוקמא למתניתין בשינויא אחרינא מיהו ברייתא מיתניא כרב הונא:

סימן יזעריכה

עולא איקלע לבי רב הונא קם שמעיה זקפיה לשרגא. פירוש הגביה הנר להרחיק השמן מן הפתילה כדי שימהר לכבות. איתיביה רב יהודה לעולא הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר המסתפק ממנו חייב משום מכבה. כתבו התוס' הא דחשיב ליה מכבה היינו משום דכשממעט השמן ומרחיקו מפי הנר שהוא דולק מיד כהה אור הנר ואין דולק יפה כבתחילה והוה ליה מכבה. אין לפרש משום שממהר כביית הנר כשיכלה השמן דהיינו גרם כיבוי שנחלקו רבי יוסי וחכמים דתנן (שבת דף קכ.)עושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. וקיימא לן כרבנן דגרם כיבוי מותר ומיהו ההיא דשפופרת על פי הנר דאסור (שבת דף כט:) דלמא אתי לאיסתפוקי מניה היינו על כרחך מפני שממהר כיבוי שאינו מכחיש מאור הנר כלל שהרי הנר לעולם מלא שמן () כי מן השפופרת מטפטף תמיד לאור הנר אף אם יסתפק מעט משמן שבתוך השפופרת אינו מכחיש מאור הנר. הלכך נראה לי טעמא דמסתפק מן הנר משום שממהר כיבויו. ואף רבנן דרבי יוסי מודו בהאי גרם כיבוי דחייב. דעד כאן לא פליגי התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה. אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי חייב והיינו טעמא דנותן שמן בנר משום דמאריך בהבערתו. דאילו לא נתן שמן בנר היה כבה כשיכלה השמן שבנר. ומה שהוא דולק מכאן ואילך הוי כאילו הוא הדליקו. וכן לענין כיבוי נמי ממהר הכיבוי על ידי שנסתפק מן הנר הוי כאילו כבה הוא. ואין ליטול פתילה דולקת מנר זה וליתן בנר אחר דמיד שסלקה מן הנר הוי ליה מכבה ומה הועיל אם חזר והדליק:

סימן יחעריכה

אמר רב יהודה קנבא שרי. פירש רש"י למחוט ראש הפתילה כשנעשה פחם וקשה לקמן פרק המביא (דף לב:) מפיק לה בלישנא אחרינא מוחטים את הפתילה ומפרש ליה לעדויי חושכא. ונראה כמו שפירש הערוך אחר שכבה הנר חותכין ראש הפתילה שנשרף וקמשמע לן שאין בו משום תיקון כלי שמתקן הפתילה כדי שתהא נוחה לידלק. ודוקא כשרוצה להדליק באותו לילה. ולשון קנבא כמו קניבת ירק. ועוד פירש מדורה העשויה מעצים דקים שמותר להסיר מהם קודם שאחז בהן האור:

סימן יטעריכה

בעא מיניה אבא ב"ר מתנה מאביי מהו לכבות את הנר ביום טוב מפני דבר אחר שאסור לשמש מטתו לאור הנר. א"ל אפשר בבית אחר. אין לו בית אחר מאי. אפשר לעשות מחיצה. אין לו לעשות מחיצה מאי. אפשר לכפות עליו את הכלי. אין לו לכפות עליו את הכלי מאי א"ל אסור אע"פ שהתירו בעילת מצוה על ידי מתוך. והכא נמי יתירו כיבוי לצורך בעילה ע"י מתוך שהותר כיבוי לצורך אוכל נפש כגון גריפת תנור או שלא תשרף הקדירה י"ל בעילת מצוה שאני. אי נמי כיבוי זה חשיב כמכשירי אוכל נפש. איתיביה אין מכבין את הבקעת בשביל לחוס עליה. ואם בשביל שלא תתעשן הבית או שלא תתעשן הקדירה מותר. א"ל ההיא רבי יהודה היא דאמר לכם לכל צרכיכם כי קאמינא אנא לרבנן. וכן רבא וכן אמימר כולהו דחו להא מתניתא ואוקמוה כר"י למימר דלאו הלכתא היא. ושמע מינה דלית הלכתא כי הא מתניתא אלא אסור לכבות את הדליקה בין לחוס עליה בין שלא תתעשן הקדירה והבית. והאי דאסור לכבות כדי שלא תתעשן הקדירה היינו באפשר להצילה מעישון בלא כיבוי כגון שיסירנה מאש זה לבשלה על אש אחר. ואם אין לו אש וצריך לבשל קדירתו באש זה ואם לא יכבה תתעשן הקדירה מותר לכבות לצורך אוכל נפש כמו שמותר לבשל ולאפות. ומיהו קשה דכל הנך אמוראי סברי כרבנן ולקמן פרק אין צדין (דף כח:) פסקינן כר"י דמכשירין דאי אפשר שרו. ואפשר משום דאמרינן לקמן הלכה ואין מורין כן. אי נמי במידי דלאו אוכל נפש ממש החמירו טפי:

סימן כעריכה

בעא מיניה רב אשי מאמימר מהו לכחול את העין ביום טוב. היכא דאיכא סכנה כגון רירא דיצא דמעתא וקדחתא ותחלת אוכלא לא קא מיבעיא לי דאפילו בשבת שרי. כי קמיבעיא לי סוף אוכלא ופצוחי עינא מאי. אמר ליה אסור וכן הלכתא. והני מילי מישראל אבל מנכרי שרי דהא אמימר שרי למיכחל עינא מנכרי. ואיכא דאמרי אמימר גופיה כחל מנכרי בשבתא. אמר ליה רב אשי לאמימר מאי דעתיך דאמר עולא בריה דרב עילאי כל צרכי חולה עושין על ידי נכרי בשבת. ואמר רב המנונא כל דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה. הני מילי היכא דלא מסייע בהדיה ומר קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח. אמר ליה איכא רב זביד דקאי כוותיך ואמרי ליה מסייע אין בו ממש. אמימר שרא למיכחל ביום טוב שני של ר"ה. דסבר כנהרדעי דסבירא להו דשתי קדושות הן ולית הלכתא כוותייהו דקי"ל קדושה אחת היא (פ"ק סי' ה'). מיהו שמעת מינה דאמימר דשרי למיכחל עינא ביום טוב שני של גליות:

סימן כאעריכה

תניא בית שמאי אומרים אין אופין פת עבה ביום טוב ובית הלל מתירין. מאי פת עבה פת מרובה ואמאי קרי ליה פת עבה משום דנפישא בלישה:

מתני' אף הוא אמר ג' דברים להקל מכבדין בית המטות. ומניחין את המוגמר ביום טוב. ועושין גדי מקולס בלילי פסחים. וחכמים אוסרין. משמע דאף רבן גמליאל דמיקל לא שרי לכבד אלא בית המטות וביום טוב. אבל כל הבית אסור לכבד. כדאיתא בפרק המצניע (דף צה.) והתם מסיק על ריבוץ הבית והאידנא דקי"ל כר"ש שרי אף לכתחלה לרבץ הבית דאין מתכוין לאשוויי גומות ופסיק רישיה נמי לא הוי. ופסקו ר"ח וה"ג דה"ה לכבד שרי ולא נהירא דבפרק כל הכלים (דף קכד:) פליגי במכבדות של תמרה רב שרי מכבדות של מילתא לטלטל מחמה לצל ואסר בשל תמרה ורבי אלעזר שרי אף בשל תמרה. ופריך במאי עסקינן אילימא מחמה לצל בהא לימא ר"א אף בשל תמרה ומאי קושיא לימא אה"נ דסבירא ליה כר"ש דקי"ל כוותיה והוה דבר שמלאכתו להיתר. אלא ודאי ר"ש מודה דאסור כיבוד דהוה ליה מזיז עפר ממקומו אי נמי דחשיב פסיק רישיה טפי ממרבץ. ובית המטות דוקא התירו ומשום פירורין וביום טוב ולא בשבת. ורבינו חננאל והלכות גדולות ס"ל דהני תנאי כר"י דאמר דבר שאין מתכוין אסור:

סימן כבעריכה

גמ' ומניחין את המוגמר ביום טוב אמר רב אסי מחלוקת להריח אבל לגמר את הכלים דברי הכל אסור. איבעיא להו מהו לעשן פירות. פירוש מפזרין סמים על גבי גחלים ליתן ריח בפירות. אמר רב יהודה על גבי גחלים אסור מפני שהוא מכבה. על גבי חרס מותר. ואסיקנא הלכה על גבי גחלת נמי מותר. מידי דהוה אבישרא אגומרי וכן הלכתא. ירושלמי (במשילין הלכה ב) מהו להדליק נר של אבטלה. פי' נר של בטלה שאין צריך לו. חזקיה אמר אסור מתניתא פליגא אדחזקיה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביום טוב. אין תימא בדברים שיש בהן אוכל נפש אנן קיימינן. הא כתיב אך אשר יאכל לכל נפש. אלא כי כן קיימינן בנר של אבטלה. א"ר אבינא הכי תנינן תמן (פ"ק יב.) ב"ש אוסרין וב"ה מתירין. ר' נחום אחוה דר' עילאי בעא קמי' רבי יוחנן אמר לא תיסר ולא תישרי. ונרות שמדליקין בבהכ"נ לא מיקרי נר אבטלה דלשם מצוה ולשמחת יו"ט מדליקין אותו () ושרי על ידי מתוך כמו הוצאת קטן ולולב וס"ת:

סימן כגעריכה

גרסינן בפרק רבי אליעזר דמילה (דף קלד.) ת"ר אין מסננין את החרדל במסננת שלו ואין ממתיקין אותו בגחלת. והא תניא ממתיקין אותו בגחלת. לא קשיא כאן בגחלת של מתכת כאן בגחלת של עץ. א"ל אביי לרב יוסף מ"ש מבישרא אגומרי. א"ל התם ליכא כיבוי הכא איכא כיבוי. בעא מיניה אביי מרבה מהו לגבן. א"ל אסור. ומ"ש מלישה. התם לא אפשר הכא אפשר. והא אמרי נהרדעא גבינתא בת יומא מעלייתא. ה"ק אפילו בת יומא מעלייתא. וקטורי בידים מעשה אומן הוא ואסור והוא שעושין בתי זרועות של הנשים סמוך ליד וכן בתי שוקים קמטין קמטין:

סימן כדעריכה

מתני' שלשה דברים ר"א בן עזריה מתיר וחכמים אוסרין. פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה. ומקרדין את הבהמה ביום טוב ושוחקין את הפילפלין בריחים שלהם ר' יהודה אומר אין מקרדין את הבהמה ביום טוב מפני שהוא עושה חבורה אבל מקרצפין. וחכמים אומרים אין מקרדין אף לא מקרצפין:

גמ' ת"ר איזהו קירוד ואיזהו קירצוף. קירוד קטנים ועושין חבורה וקרצוף גדולים ואין עושין חבורה. ת"ק סבר כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר וקירוד אע"פ דקא עביד חבורה שרי כל שכן קירצוף דלא עביד חבורה. רבי יהודה אומר דבר שאין מתכוין אסור וקירצוף דלא עביד חבורה שרי. ורבנן סברי לה כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור וגזרי קירצוף אטו קירוד. ותימה דלא מידכר הכא אלא איסור חבורה ואנו רואים כשמגררין הסוסים במגררת של ברזל שתולשין מן השער והוי פסיק רישיה כההיא דתנן (נזיר מב.) נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. וצריך לומר שלא היה עשוי כעין שלנו ולא היה תולש את השער אבל שלנו ודאי אסור. אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כר' שמעון שהרי רבי אלעזר בן עזריה מודה לו. אמר רבא לרב נחמן ולימא מר הלכה כרבי יהודה שהרי חכמים מודים לו. אמר ליה אנא כר"ש סבירא לי ועוד שהרי ר"א בן עזריה מודה לו:

מתני' הריחים של פילפלין טמאה משום שלשה כלים. משום כלי קבול. ומשום כלי מתכת. ומשום כלי כברה:

סימן כהעריכה

עגלה של קטן טמאה מדרס וניטלת בשבת ואינה נגררת אלא על גבי כלים. רבי יהודה אומר כל הכלים אינן נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת:

גמ' זו דברי רבי יהודה ר"ש אומר גורר אדם מטה וכסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ וקיימא לן כרבי שמעון:

הדרן עלך יום טוב