פתיחת התפריט הראשי

רבינו אשר על הש"ס/ביצה/פרק ה


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

משילין פירות דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת. ומכסין את הפירות בכלים מפני הדלף. וכן כדי יין וכדי שמן. () נותנין כלי תחת הדלף בשבת. מתוך פירוש רש"י משמע דמכסין את הפירות איירי ביום טוב ויותר נראה כדברי ר"י דבשבת דקתני בסיפא קאי אהני תרי בבי. דמדקתני רישא ביום טוב אבל לא בשבת ובסיפא קתני בשבת משמע דקאי אתרי בבי:

גמ' עד כמה. אמר ר' זירא אמר רב אסי ואמרי לה אמר רב אסי אמר רבי יוחנן כאותה ששנינו מפנין ד' וה' קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני ביטול בית המדרש וכן נראה הלכה. ואע"ג דהש"ס שקיל וטרי ודלמא לא שרינא הכא כולי האי או דלמא שרינא הכא טפי מ"מ הני אמוראי לא מספקא להו אלא מדמו לה לההיא דהתם ושבקי' ספיקא דסוגיא דגמ' ואזלינן בתר פשיטותא דהני אמוראי: משילין פירות דרך וכו'. אמר ר"נ לא שנו אלא באותו הגג אבל מגג לגג לא. תניא נמי הכי לא יושיטם מגג לגג ואפילו גגותיהן שוין. תניא לא ישלשלם בחבל בחלונות ולא יורידם (בחבל) בסולמות: ומכסין את הפירות. אמר עולא אפילו אוירא דלבני רבי יצחק אומר פירות הראוים לאכילה. ואזדא רבי יצחק לטעמי' דאמר רבי יצחק אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת. כבר ביארנו במסכת שבת (פ' כירה סימן י"ח) דאין הלכה כרבי יצחק: נותנין כלי תחת הדלף בשבת תנא אם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע. בי רחייא דאביי דלוף אתא לקמיה דרבה א"ל זיל ועייליה לפורייך התם כי היכי דליהוי גרף של ריעי ואפקיה. יתיב אביי וקא קשיא ליה וכי עושין גרף של ריעי לכתחלה. אדהכי והכי נפל ליה רחייא () דאביי אמר תיתי לי דעברי אדמר. אמר שמואל גרף של ריעי ועביט של מימי רגלים מותר להוציאן לאשפה. וכשהוא מחזירן נותן לתוכן מים ומחזירן. וכי היכי דשרי לאפוקי לריעי אגב מאני שרי נמי לאפוקי בעיניה דהא ההוא עכברא דאשתכח באספרמקי דרב אשי נקטוה בצוציתה ואפקוה:

סימן בעריכה

מתני' כל שחייבין עליו משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב. ואלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים. ולא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין : ואלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין לא חולצין ולא מייבמין. ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומות ומעשרות. כל אלו ביו"ט קל וחומר בשבת. ואין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד:

גמ' לא עולין באילן גזירה שמא יתלוש. ולא רוכבין על גבי בהמה שמא יחתוך זמורה להנהיגה. ירושל' (הל' ב) משום שהוא מצווה על שביתת בהמתו. ולא שטין על פני המים גזירה שמא יעשה חבית של שייטים ולא מספקין גזירה שמא יתקן כלי שיר. ירושלמי (שם) ולא מספקין סיפוק הבא מחמתו דכתיב ויחר אך בלק אל בלעם ויספוק את כפיו. ולא מטפחין טיפוח שהוא לרצונו. רבי יונה וחבריא דחבריא אמרי בין הכין בין הכין אסור. רבי יונה אומר אחורי ידיהן שרי (כדתניא) דהוו סבין ביומיה דרבי יונה והוו מטפחין אחורי ידיהון בשבתא. בהלולא דרבי שמעון ב"ר הוו מטפחין אחורי ידיהון בשבתא. עבר ר' מאיר ושמע קליהון אמר רבותינו הותרה שבת שמע ר' קליה אמר מי הוא זה שבא לרדותינו בתוך ביתינו. שמע ר"מ קליה דרבי וערק. נפקין בתריה פרי מפריא אפרח רוחא פקיליה מעל קדליה דר"מ אודיק ר' מן כוותא וחמא קדליה דרבי מאיר מאחורי'. א"ר לא זכיתי לתורה אלא על דחמית לקדליה דרבי מאיר מאחוריה: לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מייבמין. כולהו גזירה שמא יכתוב. לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין גזרה משום מקח וממכר: לא מגביהין תרומות ומעשרות ואפילו ליתנם לכהן בו ביום. וה"מ דטבילי מאתמול אבל פירי דטבילי האידנא כגון העיסה לאפרושי מינה חלה מפרשינן ויהבינן לכהן. () ירושלמי וכולן שעשו בין שוגגין בין אנוסין בין מוטעין מה שעשו עשוי בשבת ואין צריך לומר ביום טוב ושמע מינה מאן דעבר ואקני בשבת ממקרקעי או ממטלטלי הקנאתו הקנאה:

סימן געריכה

ואין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. ורמינהי משילין פירות ביום טוב ולא בשבת. אמר רב פפא לא קשיא הא בית שמאי הא בית הלל. דתנן בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרה"ר ובית הלל מתירין:

סימן דעריכה

מתני' הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי היא כרגליו. פירוש אם מסרה לאחד מהן ביום טוב הרי אלו כרגלי המוסר:

גמ' מתני' דלא כרבי דוסא. דתניא רבי דוסא אומר ואמרי לה אבא שאול אומר הלוקח בהמה מערב יום טוב אע"פ שלא מסרה לו אלא ביום טוב הרי הן כרגלי הרועה. אלמא כל בהמות שבעיר הרי הן כרגלי הרועה. אפילו תימא רבי דוסא ולא קשיא כאן ברועה אחד כאן בשני רועים. מתניתין בשני רועים דקתני לבנו או לרועה משמע שגם בנו גדול לרעות צאן אביו. הלכך כל זמן שהבהמה ביד בעלים או שמסרה לאחד מהם ביום טוב הרי היא כרגלי הבעלים. דלא ידיע מאתמול למי ימסרנה שתקנה אצלו שביתה. ברייתא דר' דוסא בשאין בעיר אלא רועה אחד וכל בהמות נמסרות לו לרעותן הלכך כולהו כרגליו:

סימן העריכה

כלים המיוחדים לאחד מן האחין שבבית הרי הן כרגליו ושאינן מיוחדין הרי אלו כמקום שכולן הולכין:

סימן ועריכה

ת"ר שנים ששאלו חלוק אחד זה לילך בו שחרית לבית המדרש וזה לילך בו ערבית לבית המדרש. וזה עירב עליו לצפון וזה עירב עליו לדרום זה שעירב עליו לצפון מהלך לצפון כרגלי מי שעירב עליו לדרום וזה שעירב עליו לדרום מהלך לדרום כרגלי מי שעירב עליו לצפון. ואם מיצעו עליו את התחום הרי אלו לא יזוזו ממקומם. פי' לכל אדם יש לו ממקום שביתתו אלפים אמה לכל רוח ואם הניח עירובו בסוף אלפים אמה למזרח שמה קנה שביתתו. ומשם יש לו אלפים אמה לכל רוח נמצא שאין לו למערב ביתו אפילו אמה אחת. ואם הניח עירובו לסוף אלף למזרח הפסיד אלף למערב. הלכך אם הניח זה עירובו למזרח לסוף אלף וזה למערב לסוף אלף כל אחד מהן מוליכו מביתו אלף אמה עד מקום שגם חבירו יכול לילך:

סימן זעריכה

איתמר ישראל ונכרי שלקחו חבית ובהמה בשותפות. רב אמר חבית מותרת ובהמה אסורה ושמואל אמר אפילו חבית נמי אסורה. רב אמר חבית מותרת דקסבר יש ברירה ובהמה אסורה דינקי תחומין מהדדי. כלומר כיון שהבהמה יונקין איבריה זה מזה נמצאו תחומין שלה כאילו הן מעורבין זה בזה ולא יתכן בהם ברירה ושמואל אמר אפילו חבית נמי אסורה דקסבר אין ברירה ואמרינן מאי הוי עלה רבי יוחנן אמר אין ברירה ורבי אושעיא אמר יש ברירה ואסיקנא דרבי אושעיא אית ליה ברירה בדרבנן אבל בדאורייתא לית ליה ברירה ואיפסיקא הלכתא כר' אושעיא בההיא דקסבר דבדרבנן יש ברירה וקם ליה רב ור' אושעיא בחדא שיטתא וכיון דקאי כרבי אושעיא שמעינן דהלכתא כוותיה דרב. ולא בירר רב אלפס ז"ל דבריו דהא הש"ס בעי מאי הוי עלה בעיקר מחלוקתם דפליגי בברירה. ומסקינן דאמוראי אחריני נמי פליגי בברירה. והלכתא דיש ברירה בדרבנן. ואכתי לא ידענא בבהמה דאסר רב משום יניקת תחומין אי הלכתא כוותיה. דהא שתיק להו לרב כהנא ולרב אסי. ואיכא למימר דהודה להם כי לא מצא תשובה לדבריהם וחזר בו או דלמא לא חשש לדבריהם אבל לא חזר בו. והרב אלפס שפסק הלכה כרב סבירא ליה דלא חשש להשיב להם. ובעל העטור כתב דמסתברא כיון דלא אמר הלכתא כוותיה דרב שמע מינה דליתא לדרב דר' אושעיא פליג עליה ולרבי אושעיא אפילו בהמה מותרת. וטעמא דרב משום דקא ינקי מהדדי ליתא דהא שתיק רב וכן הלכתא. וכך כתב הר"ז הלוי ז"ל ולי נראה כדבריהם משום דקשיא לי אי אעיקר מחלוקותם דפליגי רב ושמואל בברירה קאמר הש"ס מאי הוי עלה מאי קא מספקא ליה להש"ס הא קיימא לן בכולי הש"ס הלכתא כוותיה דרב באיסורי. ועוד בכמה דוכתי פליגי תנאי בברירה ואמאי מייתי פלוגתא דאמוראי הלכך נראה דמאי הוי עלה קאי אמאי דאסר רב בבהמה משום יניקת תחומין. ושתיק להו רב לדרב כהנא ורב אסי ופשיט ליה ממאי דפליגי רבי יוחנן ור' אושעיא בפלוגתא דרב ושמואל ולא פליגי אלא ביש ברירה או אין ברירה אבל אי יש ברירה תרוייהו שרו ולא אסרינן בהמה משום יניקת תחומין הלכך אמרינן דהדר ביה רב:

סימן חעריכה

אמר שמואל שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם דאוקמיה ברשותא דכל מאן דזבין ליה והוה ליה כבור של עולי בבל דהוי כרגלי הממלא. של רועה הרי הוא כרגלי אותה העיר שאין דעתו אלא על אנשי אותה העיר ואין בני עיר אחרת באין לקנות הימנו. השואל כלי מחבירו בערב יום טוב הרי הוא כרגלי השואל ביום טוב כרגלי המשאיל:

סימן טעריכה

האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן. ורבי יהודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש. מערב יום טוב כרגלי השואל פשיטא לא צריכא אלא שלא מסר לו אלא ביום טוב מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן השואל כלי מחבירו מערב יום טוב אע"פ שלא נתנו לו אלא ביום טוב הרי הוא כרגליו. ביום טוב כרגלי המשאיל. ואף ע"ג דרגיל דשאיל מיניה מימר אמר דלמא אשכח איניש מעלמא ושאיל מיניה:

סימן יעריכה

מתני' הגחלת כרגלי הבעלים והשלהבת בכל מקום. גחלת של הקדש מועלין בה השלהבת לא נהנין ולא מועלין:

גמ' ת"ר חמשה דברים נאמרו בגחלת. הגחלת כרגלי הבעלים והשלהבת בכל מקום. גחלת של הקדש מועלין בה והשלהבת לא נהנין ולא מועלין. גחלת של ע"ז אסורה השלהבת מותרת. המוציא גחלת לרה"ר חייב שלהבת פטור. המודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו. ירושלמי (ה"ד וכ"ה בתוספתא פ"ד) מברכין על השלהבת ואין מברכין על הגחלת. והא דאסרינן לברך בשלהבת ע"ז ואע"ג דשריא משום דיש עמה גחלת ואע"פ שאין הברכה אלא על השלהבת:

סימן יאעריכה

מתני' בור של יחיד כרגלי היחיד. ושל אותה העיר כרגלי אותה העיר. ושל עולי בבל כרגלי הממלא:

גמ' תניא נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם. ואפילו הן של יחיד דכיון דניידי לא קנו שביתה והן כרגלי הזוכה בהן תחלה. ואין לפרש כרגלי כל אדם כרגלי כל מי שהוא בידו עתה ואפילו מלאו אחר דהא בתוספתא בהך דנהרות המושכין ומעיינות הנובעין קתני כרגלי הממלא אלמא כרגלי הממלא וכרגלי כל אדם הכל אחד הוא:

סימן יבעריכה

איתמר מילא ונתן לחבירו. פירש שמילא לצורך חבירו רב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו. ורב ששת אמר כרגלי הממלא. בסדר תנאים ואמוראים פסק כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי. ועוד המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. והיינו טעמא דרב ששת לפי גירסת הספר וכדפירש ר"ת דהא דאמרינן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ואע"פ שחב לאחרים היינו טעמא משום מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכיון דזכיית חבירו אינה באה אלא על ידי מיגו דאי בעי זכי לנפשיה הלכך הוי כרגלי הממלא. ורב נחמן לטעמיה דאמר בפ"ק דבבא מציעא (דף י'.) המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. והממלא נמי לא קנה הואיל ולא כוון לקנות והוי הפקר עד שבאו ליד מי שנתמלאו לו:

סימן יגעריכה

מתני' מי שהיו פירותיו בעיר אחרת ועירבו בני אותה העיר לבוא אצלו לא יביאו לו מפירותיו. ואם עירב הוא הרי פירותיו כמוהו מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אלא אם כן זיכה להם ע"י אחר במנותיו מערב יום טוב:

גמ' איתמר המפקיד פירות אצל חבירו רב אמר כרגלי מי שהופקדו אצלו. ושמואל אמר כרגלי המפקיד. והלכתא כרב באיסורי. ודוקא כשקיבל עליו שמירה אבל ייחד לו קרן זוית הוי כרגלי המפקיד:

סימן ידעריכה

מתני' אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות ואלו הן הבייתות הלנות בעיר ומדבריות הלנות באפר:

גמ' למה לי למימר משקין ושוחטין מילתא אגב אורחיה קמ"ל דלישקי איניש והדר שחיט משום סירכא דמשכא: ת"ר אלו הן מדבריות ואלו הן בייתות מדבריות שיוצאות בפסח ורועות ונכנסות ליישוב ברביעה בייתות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום. רבי אומר אלו ואלו בייתות הן. אלו הן המדבריות שיוצאות ורועות באפר ואינן נכנסות ליישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. אשכחן רבוותא דפסקי בהא מלתא לקולא ואמרי דס"ל כרבי שמעון דלית ליה מוקצה וכדאמר רב נחמן (שבת דף י"ט:) עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ותורי דרידיא ותמרי דעיסקא פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון דרבי יהודה הוא דאסיר ורבי שמעון שרי וקאמרינן (שם דף קנ"ז.) דהלכתא כר"ש ואנן לא סבירא לן הכי דכי איתמר הלכתא כרבי שמעון בשבת איתמר. והא דאמר רב נחמן עז לחלבה ורחל לגיזתה וכו' לא קא פסיק רב נחמן הלכה כמאן מינייהו אלא ה"ק פלוגתא דרבי יהודה ור"ש. וכיון דקיימא לן דבשבת סבירא לן כר"ש דלית ליה מוקצה וביום טוב כרבי יהודה ממילא שמעינן דה"מ כגון עז לחלבה ורחל לגיזתה וכו' דכולהו ביו"ט אסירי ומה דחזו ליה מינייהו למיכל מינה בשבת כגון תמרי דעיסקא שרי למיכל מינה בשבת. ועוד דרב נחמן גופיה אשכחן ליה דסבירא ליה דהלכתא ביום טוב כרבי יהודה דאית ליה מוקצה. דאמרינן בריש מכילתין במאי עסקינן אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה מאי טעמא דב"ה אוכלא דאפרת הוא. אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מאי טעמא דב"ש מוקצה הוא. ופריק רב נחמן לעולם בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ודאית ליה מוקצה אית ליה נולד ודלית ליה מוקצה לית ליה נולד וב"ש כר"ש וב"ה כרבי יהודה. ומקשינן ומי אמר רב נחמן הכי והאנן תנן ב"ש אומרים (מעלין) מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין ובית הלל אומרים מסלק את הטבלא כולה ומנערה ואמר רב נחמן אנו אין לנו אלא בית שמאי כרבי יהודה וב"ה כרבי שמעון. ומפרקינן אמר לך רב נחמן גבי שבת דסתם לן תנא כרבי שמעון דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה והנבילה לפני הכלבים מוקי להו ב"ה כרבי שמעון. גבי יום טוב דסתם לן תנא כרבי יהודה דתנן אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב מוקי לה לב"ה כרבי יהודה. וכיון דאשכחן לרב נחמן דסבירא ליה ביום טוב כרבי יהודה ממילא שמעינן דעז לחלבה ורחל לגיזתה ותורי דרידיא ותמרי דעיסקא כולהו לרב נחמן ביום טוב אסירי. ומשקלא וטריא דגמרא נמי שמעינן דהלכה כרבי יהודה ביום טוב דקאמר אי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מאי טעמא דב"ש מוקצה הוא כלומר כי זה דבר ידוע כי מוקצה אסור. ועוד אמרינן לעיל (דף ד.) תניא אחרים אומרים רבי אליעזר אומר ביצה תאכל היאואמה במאי עסקינן אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה פשיטא היא ואמה שריא אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא ואמה אסורה דאלמא הכין הוא הלכתא. ולענין בייתות ומדבריות נמי הכי סבירא לן כסתם מתני' וכדפריש ת"ק דברייתא דאמר אלו הן מדבריות כל שיוצאות בפסח ורועות ונכנסות ברביעה. בייתות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום. ורבי דקאמר אלו ואלו בייתות הן לית הלכתא כוותיה דלא קי"ל הלכה כרבי אלא גבי חבירו אבל גבי רבים לא. והוו להו מדבריות דאינן באות ולנות בתוך התחום מוקצות דלאו דעתיה עלייהו דהא אין באות בתוך התחום. ובעל ה"ג כתב מוקצה דרבנן וכיון דאיכא תרי לישני חד דאית ליה מוקצה לרבי שמעון במדבריות וחד דלית ליה עבדינן לקולא ושוחטין את המדבריות. וכן פסק רב האי והרמב"ם ז"ל ( פ"א מהל' יום טוב ה"יז) דקי"ל במוקצה בשבת כרבי שמעון וביום טוב כרבי יהודה. אבל רש"י כתב לעיל (דף לג. ד"ה והלכתא) אמתניתין דאין סומכין את הקדירה דקי"ל כרבי שמעון אף ביום טוב. וכן ר"ת ור"י ז"ל והביאו ראיה משילהי מסכת שבת דקאמר התם (דף קנו:) ואף לוי סבר הלכה כרבי יהודה. כי הא דלוי כי הוו מייתו טריפתא לקמיה ביומא טבא לא הוה חזי ליה אלא אקלקלתא דאמר דלמא לא מיתכשרין ואפילו לכלבים לא חזי. אלמא שאין חילוק בין יום טוב לשבת. ותו קאמר התם ואף רבי יוחנן סבר הלכה כר"ש ומי אמר רבי יוחנן הכי והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם מתני'. ותנן אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב אלמא סתמא דהש"ס לא מפליג בין שבת ליום טוב ולא אשכחן דמפליג אלא רב נחמן נדחק לחלק להעמיד אוקימתא דידיה. אבל לשאר אמוראין אין צריך לחלק ולא חיישינן להך לישנא דקאמר מכדי מאן סתמיה למתניתין רבי מ"ש בשבת דסתם לן כר"ש ומ"ש ביום טוב דסתם לן כרבי יהודה. דבכמה דוכתי חזינן דפליגי סתמי אהדדי. ובעל ה"ג פוסק כר"ש במוקצה ביום טוב אבל בנולד פוסק כרבי יהודה והביא ראיה מדלעיל פרק המביא (דף לג.) דדרש רבא אשה לא תכנס לבין העצים ליטול אוד וכו'. ואינה ראיה דרבא לטעמיה דאפילו בשאר מוקצה דלאו נולד סבירא ליה כרבי יהודה כדמוכח בסוף נוטל (דף קמב:) אבל אנן דקיימא לן (בשבת דף קמג.) כרבי שמעון במוקצה הוא הדין בנולד. ומיהו רבינו תם ז"ל דייק משמואל דבשילהי שבת (דף קנ"ו:) סבר כרבי שמעון ואפ"ה קאמר בסוף נוטל (דף קמ"ג.) דלא הוה מטלטל גרעיני תמרי אלא אגב ריפתא. ואינה ראיה משמואל דמחמיר על עצמו היה כאביי ורבא דהתם בההיא שמעתא תדע דהא פסיק שמואל בהדיא בנולד כר"ש בספ"ק דשבת (דף יט:) גבי שמן של בדדין. כדפירש התם דמיירי כשזב בשבת דקאי אהא דאיירי לעיל בטעינת קורת בית הבד. אלא ודאי מחמיר על עצמו היה. ועוד דרבי יוחנן פסק אף בנולד כר"ש כדדייק בשילהי שבת (דף קנז.) מההיא דעצמות וקליפין. ועוד דקדק ר"ת דנולד אסור מסתמא דהש"ס דפרק נוטל (דף קמג.) דאסר לטלטולי גרעיני דתמרי פרסייתא ואין לומר משום דאף לבהמה לא חזיין דבפרק במה מדליקין (דף כט.) מוכח דחזו לבהמה () אלא ודאי משום נולד הוא דאסור. והא דפריך בסוף כירה (דף מה:) אמילתא דרבי יוחנן מדרב נחמן דמאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד. לא קי"ל הכי והוי מצינן לשנויי התם דלא קי"ל הכי ולא חשש. תדע דבלאו הכי הוה מצי לשנויי דרבי יוחנן אסר ביצה () משום (פירות הנושרין) משקין שזבו (לעיל דף ג.) ואפילו לטלטל כדמוכח לעיל (דף ד.) גבי אושפזיכניה דרב אדא בר אהבה ואליבא דרבי יוחנן קיימא התם. ור"ח כתב הכא מהא שמעינן דכל מידי דחזי ליה לאיניש דעתיה עילויה. והא דאמר רב נחמן עז לחלבה כו' באנו למחלוקת דרבי יהודה ורבי שמעון. הא בהדיא קי"ל כרבי שמעון. ואע"ג דביום טוב קי"ל כרבי יהודה ה"מ כגון נולד () ומוקצה מחמת איסור וכיוצא בו אבל הני כולהו שרי ביום טוב וכן כתב בעל העיטור ז"ל:


הדרן עלך משילין וסליקא לה מסכת ביצה