ויקיטקסט

שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק ג

< שיטה מקובצת על הש"ס

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כג עמוד ב עריכה

מתני' אין צדין דגים מן הביברים כו':    והא דאסרי צידה ושרינן אפיה ובשול אף על פי שהם אבות מלאכות נמי. כבר אמרו בירושלמי דנפקא לן מקרא. דגרסינן התם ר' יוסי בשם ריש לקיש אך אשר יאכל לכל נפש וגו' וסמיך ליה ושמרתם את המצות מן ושמרתם את המצות כלום לא התרתי לך אלא מלישה ואילך שהוא זמן שמור מצה. והוא הדין לכל מלאכה שהוא כעין לישה שהיא מלאכה קרובה לאוכל נפש כגון שחיטה והפשט וכיוצא בהן לאפוקי צידה וטחינה וקצירה והרקדה. ועוד דצידה היא כעין קצירה וכן לקיטת פירות אף על גב שהיא מלאכה קרובה לאוכל נפש אסורה לפי שהיא בכלל קצירה. ועוד סחיטת בוסר ביום טוב אסור גזרה שמא יסחוט ענבים כדאיתא בשבת כן נראה לי. ועוד דהא קאי בוסר לסחיטה והרי הוא כתותים ורמונים. והתם הביא שקלא וטריא בהא מילתא. ועוד גרסינן בירושלמי ר' חזקיא פליג אך הוא לבדו שלשה מיעוטין מכאן שלא יקצור ולא יטחון ולא ירקד ביום טוב. ואמרינן התם דלתנא קמא דלא שרי אלא מלישה ואילך אסור לברור ולחזקיה שרי.

ואיכא למידק כיון דאסור לברור לתנא קמא למה הותר לברור קטנית לבית הלל ולדברי הכל הותר כתישת תבלין והיא תולדה דטוחן וכל שנאסר האב נאסרו תולדותיו וכל שכן הני דאבות נינהו. והרמב"ן פירש שלא התירה תורה אלא מלאכות שדרכן לעשותן לפי שעה ולא לזמן מרובה והוא שיהא ברשותו לאפוקי תלישת פירות שנאסרה בכלל קצירה. אי נמי דכל דבר המחובר הרי הן כאילו אינן ברשותו וכן הטעם לצידה. וכן ברירת חטים שהן לזמן מרובה אסור לאפוקי ברירת קטניות. ושמא לזה נתכוון הירושלמי דאסר קודם לישה ושרי מלישה ואילך כלומר דומיא דלישה שהוא ברשותו ושנעשה לשעתו.


דף כד עמוד א עריכה

גמרא הכא בצפור דרור עסקינן לפי שאינה מקבלת מרות:    פירוש הא דקתני צפור למגדל ולא לבית וברייתא נמי דקתני אין צדין דמשמע אפילו בבית מיירי בצפור דרור שיודעת להשמר בזויות הבית ועדיין היא מחוסרת צידה. ומתניתין דקתני צדין בשאר עופות. ולעולם בבית מקורה שאילו היה בו אפילו חלון אחד אינו חשוב ניצוד כלל.

שאינה מקבלת מרות:    פירוש שאינה מקבלת שררה ואדנות משום אדם שאינה יראה לדור בבית. ותמהתי על הרב בעל הערוך ז"ל שפירש צפור דרור אינה מקבלת מרות שאינה מצויה בישוב שלא יתפשנה אדם ואם יתפשנה חונקת עצמה עד כאן. והכא אמרינן שדרה בבית כבשדה. וצריך עיון.

אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:    מהכא שמעינן דמה שאמרו כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה לאו בכל דוכתא איתמר אלא דוקא היכא דמסתברא טעמיה. ומשום דאיפשר למימר כאן לא מסתבר טעמיה הוצרכו לפסוק כמותו.

היכי דמי מחוסר צידה אמר רב יוסף כו':    יש מפרשים דאיפשר דלא שמיע להו שיעורי דרב אשי דלעיל. ומורי נר"ו פירש דשמיע להו ולא פליג רב יוסף אהא דרב אשי דכלהו חד שיעורא נינהו דכל האומר הבא מצודה וצריך לבקש תחבולות לתופסו הוה ליה בדלא מטי ליה בחד שחייה. ולא בא רב יוסף אלא לבאר דברי רבן שמעון בן גמליאל מאי קרי ליה מחוסר צידה. ויש מפרשים דרב יוסף פליג אמאי דאמרינן לעיל. ומאי דקאמר הכא היכי דמי מחוסר צידה לאו לישנא דגמרא דכבר ידוע לבעל הגמרא מהו מחוסר צידה מיהא דרב אשי אלא מדברי רב יוסף הן והרי הוא כאילו אמר אמר רב יוסף היכי דמי מחוסר צידה. ודכותה פרק אלו מציאות פירות מפוזרין עד כמה אמר רב יצחק קב בארבע אמות והתם מוכח דמדברי ר' יצחק נינהו.

הצד אווזין ותרנגולין פטור:    יש מפרשים פטור לגמרי דאילו פטור אבל אסור מאי קושיא. ולדידי לא קשיא דמתניתין קא אסר צידה מדאורייתא בכל שאומר הבא מצודה ואילו ברייתא תני איסורא דרבנן. ויש מפרשים דארבן שמעון בן גמליאל קאי ורבן שמעון בן גמליאל דקתני אסור ליתן מזונות קאמר דחיישינן שמא יצוד והלכך בנתינת מזונות ליכא איסורא אלא דרבנן. (ואם איתא דהאי פטור פטור אבל אסור קאמר מאי קושיא) ט"ס.

חסורי מחסרא והכי קתני ספק מוכן רבן גמליאל מתיר ור' יהושע אוסר:    הקשה מורי נר"ו אמאי אמר חסורי מיחסרא כו' לימא לא יטול מהן ביום טוב אלא אם כן ידוע שניצודו מערב יום טוב דברי ר' יהושע כו'. ורש"י ו"ל נשמר מזה ופירש דספק מוכן לאו דברי הכל היא אלא פלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע הוא בברייתא בסמוך. וכיון שכן מחסר ליה למתניתין כי היכי דליהוי במחלוקת דר' יהושע ורבן גמליאל ממש דאיירי בספק הכן.

אית ספרי דגרסי אלא הכא בכוורי דאדימי כו':    פירש רש"י ועל ידי שהיו מנותחין היה הדם יוצא ונראין כבני יומן. ואמאי קרי להו בני יומן שהן כבני יומן דמרחוק נראין כבני יומן אבל כשהאדם מסתכל בהם יפה נראין שאינן בני יומן ובודאי ניצודו מבעוד יום. ואין אנו יודעין בודאי אם ניצודו מבעוד יום אלא שהן ניכרים מתוך מראיתן שנצודו או שנלקטו מבערב. שכתב ז"ל והני ודאי מוכן נינהו לפי שהן ניכרין דמערב יום טוב הן. כלומר והא דקאמר בגמ' שהן כבני יומן הכי קאמר אף על פי שמראיתן מעיד שמערב יום טוב הן אפילו הכי אין המראה ממש כאותן שמערב יום טוב שעדין יש להם קצת לחות ואינו ניכר אם נצודו מאמש או היום אלא בעיון הדק אפילו הכין לא חיישינן למראית העין זו היא כונת רש"י ז"ל. ובפלוגתא דרב ולוי לית לן למיחש דאינהו אליבא דרבן גמליאל איפליגו ואנן הא קיימא לן כר' יהושע שאסר בין בטלטול בין באכילה. וכתב הרב רבינו אשר דאף על גב דאסר ר' יהושע בספק מוכן מכל מקום מותר הוא ביום טוב שני של גלויות דספקא דרבנן הוא ולקולא. ולא עוד אלא דהוי ספק ספקא ספק נצוד או נתלש היום וספק יום טוב וספק חול ואפילו היכא דלא הוו ידעי בקיבועא דירחא עד כאן.


דף כד עמוד ב עריכה

אמר רב פפא הלכתא נכרי שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסורין:    פירוש בין לעצמו בין לאחרים. ואפילו ליקטן הנכרי לעצמו ולא לדעת ישראל כדאמרינן פרק בכל מערבין ההוא ליפתא דאתא למחוזא חזיה רבא דכמישי אמר הא ודאי מאתמול עקירא ושרא להו. והא התם דלא לדעת ישראל תלשן דהא מחוזא רוב נכרים נינהו ואפילו הכי טעמא דכמישי הא לאו הכי אסירי. וא"ת ומאי שנא מנר שהדליק הנכרי לעצמו וכן כבש שעשה לעצמו דמותר לישראל להשתמש בו אפילו בו ביום. וי"ל דשאני פירות דהוי מוקצה דמחובר ואפילו לר' שמעון אסור דכגרגרות וצמוקים דמו דמסח דעתיה מנייהו מדלא לקטן מאתמול. ואין לחלק במחובר בין של ישראל לשל נכרים וכן פירש רש"י ז"ל. ואלא מיהו לערב מותרין מיד לא אמרו בכדי שיעשו אלא דוקא בשלקטן לדעת ישראל וטעמא כדי שלא יהנה ממלאכה שנעשתה לצורך ישראל. והוא הדין לביצה שנולדה ביום טוב דמותרת לערב מיד דלא אמרו בכדי שיעשה באיסור הבא מאיליו. וכן בפירות שנשרו מעצמן מותרין לערב מיד. וכן נמי בדגים שצדן הנכרי לעצמו אי נמי בצידה הבאה מאיליה כגון מצודות חיה ועופות דמתניתין.

ועוד יש מפרשים דטעמא דאסורין לישראל אפילו ליקט הנכרי לעצמו משום שמא יעלה ויתלוש והרי זה בכלל פירות הנושרין אי נמי שמא יאמר לנכרי לעשות דכל מידי דהוא בר אכילה גזרינן. אבל בנר וכבש או שתלש הנכרי עשבים דמותר להאכיל ישראל לבהמתו לא גזרינן כיון דלאו מידי דאכילה נינהו. וכן יש לאסור דגים שצלה או שבשל נכרי בשבת לעצמו אפילו שאין בהם משום בשולי נכרים ואי נמי אפה פת לעצמו מהאי טעמא. כן כתב הריטב"א ז"ל. אבל הרשב"א וגם הרא"ה ז"ל התירו פת או דגים שעשאן הנכרי לעצמו בשבת דלא אסרו אלא בפירות לפי שיש בהן שבאין בלא מלאכה כפירות הנושרין וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בשלהי פרק כל כתבי הקדש.

וכתב מורי נר"ו דפירות שלקטן ביום טוב או בשבת בשביל ישראל ולא הביאן אלא עד שתחשך צריך בכדי שיעשו ואף על פי שלא הגיעו לידו של ישראל ביום טוב או בשבת אלא משתחשך. כדגרסינן בפרק ב' דמסכת מכשירין מצא בה ירק נמכר אם רוב נכרים לוקח מיד. פירוש דודאי על דעת נכרים נלקטו. ואם רוב ישראל ממתין כדי שיבא ממקום קרוב. ועוד תנן התם מרחץ המרחצת בשבת אם רוב נכרים רוחץ בו מיד. אם רוב ישראל צריך שימתין בכדי שיחמו חמין עד כאן. והרי ירק זה וחמי המרחץ אינן מגיעין לידו של ישראל אלא משתחשך ואפילו הכי בעינן כדי שיעשו כל היכא שיש לומר בשביל ישראל נעשה. ובגלילותינו לא נזהרו על זה אלא באין וקונין לילי מוצאי שבתות וימים טובים ואוכלים מיד וראוי לגעור על דבר זה.

ומכל מקום במה שכתב רש"י ז"ל דבפירות המחוברין מודה ר' שמעון דאסוחי אסח דעתיה מינייהו מדלא ליקטן מאתמול שמעינן שאם היה דעתו של ישראל עליהן מבערב וכגון ששמע מן הנכרי שאומר למחר אתלוש פירות להביא אותן דורון לישראל שהן מותרין לפי שיש הכנה במחובר וכדחזינן בפירות הנושרין דכיון דדעתיהו עליהו מאתמול אינם אסורין אלא משום גזרה שמא יעלה ויתלוש כדמוכח בפרק מקום שנהגו גבי אנשי יריחו שהיו אוכלים מתחת הנשר בשבת דכיון דדעתיהו מאתמול עלייהו הרי הם מוכנים. ועוד דהא לר' שמעון מהניא תנאה בכוס וקערה ועששית כדאיתא בירושלמי ובפירות התלושין של נכרי אין צריך הכן כדאיתא בירושלמי. וכאן שהן מחוברין די בשדעתו עליהן מבעוד יום.

ואלא מיהו לא מחוור דלא אמרו דמהניא תנאי אלא בתלוש כגון פירות הנושרין שהן מבושלין וקרובין לישור וכיוצא בזה כגון סוכה רעועה או קערה ועששית העשוין לכבות. אבל פירות הצריכין לקרקע שאין דרכן ליפול אין דעת והכן עליהם. ואולי רש"י ז"ל כן סובר דלא מהניא תנאי בדבר המחובר וכגרוגרות וצמוקים דמו דלא מהניא להו מחשבה כיון שהם במחובר ואף על פי שיועיל בפירות הנושרין. ומחובר שאמרו דוקא בשיש במחובר בעיר הזאת אבל לא מפני שיש במינו בעיר אחרת הסמוכה לזאת כיון שהנכרי מן העיר הזאת וכאן נמצאו וכאן היו. ודין זה כשהוא ספק אם נלקטו היום אם לאו.

ואם לאו בתוך התחום מותרין:    פירוש ואפילו למי שבאו בשבילו ואפילו באו דרך רשות הרבים. ואפילו באו בשבת דרך רשות הרבים התיר רבינו תם כיון שהוא דבר שאיפשר לישראל ליהנות ממנו בהתר שילך שם ישראל ובלבד שלא יאמר לו לך והביא לי. ולפי זה פת שאפה הנכרי לעצמו בשבת מותר לישראל אפילו הביאו הגוי דרך רשות הרבים בשבילנו. וכן כתב פרק כל כתבי הקדש גבי מלא מים לבהמתו כו'. ואין הרשב"א ז"ל סובר כן כמו שכתב בשבת פרק שואל דכיון שהביאן דרך רשות הרבים בשבת או דרך כרמלית שהוא איסורא דרבנן אסורין עד לערב בכדי שיעשו כאיסור דמחובר ואפילו למי שלא באו בשבילו וכמו שכתב בעבודת הקדש הארוך. וכן כתב הרמב"ן ז"ל דאפילו באיסורא דרבנן אסורין אפילו למי שלא באו בשבילו דלא שרו אלא תחומין לפי שאיפשר דשרו למי שעירב.


דף כה עמוד א עריכה

חוץ לתחום אסורין:    פירש הרא"ה ז"ל דאין אסורין לאותו שבאו בשבילו אלא לבו ביום אבל לערב מותרין לאלתר מדלא קאמר ולערב אסורין כדקאמר ברישא. דכשם שהקלו בתחומין דרבנן להתירו בו ביום לישראל אחר הקלו להתירו למי שבא בשבילו לאוכלן לערב לאלתר. ועוד פירש ז"ל דשיעור בכדי שיעשו דהיינו בכדי שתעשה המלאכה דהיינו התלישה שהיא איסור תורה. ואין הרשב"א סובר כן. ועוד כתוב בספר המצוות דמותר לטלטלן לאותו שבאו בשבילו כיון שהן מותרין באכילה לאחרים קל וחומר מן הלוף דכיון שראוי לעורבים התירו לטלטלו.

מותר לישראל אחר:    פירוש שאינו מבני ביתו כי כל בני ביתו דינם כמוהו דכי מייתי ליה אדעתא דבני ביתיה מייתי ליה. והכי מוכח התם בעירובין בפלוגתא דאמרינן אדעתא דריש גלותא מייתו או אדעתא דכולהו רבנן וזה ברור. וכן פירש הריטב"א ז"ל וכן מורי נר"ו בתשובה דאי לא ליפלוג בין דידיה לאנשי ביתיה ואנא אמינא כל שכן אחר. ואלא מיהו פירות שיש במינן במחובר ובאו לישראל ביום חמישי שהוא יום ראשון של ראש השנה אמר הרב ר' שלמה דמונפשלייר שמותר לאוכלן בשבת שאין אומרים הכנה משני ימים. ולא נהיר שהרי עשאום כיום אחד והרי הוא כאילו באו ביום ששי וראוי לאוסרם. וכן דעת הרשב"א בתשובה.

נפל חברין ברברבתא:    פירש מורי נר"ו נפל ונכשל חברין בסברתו דרב ובברייתא דמייתי. והיינו לבתר דסתר ראייתו מרב ואמר מי דמי השלים להביא לו ראיה שנכשל ונפל עוד במה שאמר בעל הברייתא. והיינו דאמר ולא בעיא זימון והא תניא כו'. ואיתותב משום דהוה שרי בין גנה הסמוכה בין גנה שאינה סמוכה. דאי לא הוה דחי ברייתא בגנה שאינה סמוכה. ולולא שהוא נר"ו אמרה הייתי אומר שאין הסוגיא הולכת על זה הדרך אלא הכי קאמר נפל חברין ברברבתא כלומר במחלוקות גדולות שהוצרך להביא שתי ברייתות דקשיין אהדדי. דראיה שהביא מרב אינה ראיה דהתם בחיה שקיננה בפרדס לא קא עביד מעשה לשם הזמנה והלכך בעיא הזמנה מבעוד יום. והכא באמת המים קא עביד מעשה לשם הזמנה והלכך לא בעי זימון אחריתי. והא תניא בניחותא דחיה שקיננה בפרדס צריכה זימון. והא תניא גרסינן וכן הוא בספרים ולא גרסינן והתניא משום דאין קושיא אלא סיוע הוא שמביא רב נחמן לדבריו מן הברייתא והכל עולה לענין אחד. אלא דלישנא דגמרא קצת קשה דאמר ולא בעיא זימון דמשמע דאחיה קאי ולא אדגים שבאמת המים דאם כן הוה ליה למימר ולא בעו זימון. ומתוך הדחק נראה לי דאאמת המים קאי דלא בעי זימון אחריתי אלא סכירה בעלמא.

ובאילנות אסורים גזרה שמא יעלה ויתלוש:    פירוש אפילו באילנות שבביתו ואפילו נפלו מעצמן או שנטלם על ידי דבר אחר אסור גזרה שמא יעלה כו'.

אסורין משום גזל:    פירשו בתוס' ואשמועינן דבהבטה בעלמא קנאה ואף על גב דלא הגביהן אלא שקשרן קשר בעלמא משום דהבטה בהפקר קניא. וקשה למורי נ"ר דהא פרק קמא דמציעא דייק אי תנא אני מצאתיה הוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה בראיה בעלמא קני כו'. ועוד תנן התם היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחברו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי זכה בה. אלמא בראיה לא קני דהא חזייה אידך וקני ליה הלה. ובפרק הבית והעליה דייקי אי הבטה של שומר וכגון שומר שדה של הפקר כגון ספיחין בשביעית או תבן וקש שדבר של טורח גדול הוא ועל ידו נשמר אי קני ליה או לא. ואסיקו התם דאפילו בכי הא לא קני ולא מדכר הא דמקושרים ומנוענעים כלל ואף על גב דמשמע הכא דהיא הלכה פסוקה דלא מדכר בברייתא שום פלוגתא. ועוד דאמרינן התם דכולי עלמא הבטה בהפקר אינו קונה. והיכי אמרינן דכל עלמא והא לדבריהן ז"ל ר' שמעון בן אלעזר אית ליה דקונה.

והנכון מה שפירש רש"י ז"ל דהראשון הגביהן וקנאן בהגבהה. וא"ת אי בהגביהן פשיטא. וי"ל דמשום המוצאן שהם אסורין לו איצטריך דאף על גב דלא ידע אם הגביהן זה שקשרן או לא אפילו הכי אסירי לפי שרגלים לדבר שכיון שקשרן או נענען הגביהן. וכן נראה מפירוש של רש"י ז"ל ועיין. ועוד דלישנא דגמרא מוכח הכין דאי בעינן הגבהה בודאי הוה ליה למימר המקושרין והמנוענעין אסורין אם הגביהן. וכל שכן למה שכתב רש"י פרק קמא דקדושין דהגבהה לא קניא עד שיגביה שלושה טפחים שצריך לומר כן.

וא"ת אכתי אמאי איצטריך הגבהה כלל דהא ודאי כיון שקשרן או שנענען תוך ארבע אמותיו היו וארבע אמותיו של אדם קונות לו. ותירץ נ"ר דהא אסיקנא פרק קמא דמציעא דאין קונות אלא בשדה דעלמא ופירש רש"י שם סימטא. הא ברשות הרבים ובשדה חברו אף על פי שלא קנה בעל השדה שאינה משתמרת לדעתו אפילו הכי לא קנה הלה. והלכך כיון דקתני הכא בכל מקום אסורין וכלל אפילו המקומות שאין ארבע אמות קונות לשם הוצרכנו לטעמא דהגבהה. ואפילו לרב אלפסי ז"ל שפירש שם סימטא ושדה דעלמא אפילו לדידיה דוקא שדה דדמיא לסימטא דהיינו שדה בימות החמה. עד כאן תורף דברי מורי נר"ו.

הא בה הא (באה) באמה:    כלומר ברייתא דקתני דבעיא זימון באמה לפי שהיא גדולה ואין דעתו עליה.

בגנה הסמוכה לעיר:    כלומר דהא הוי מוכן משום דחזי ליה כל יומא וכאלו זמין ליה דדעתיה עלויה. וכתב הריטב"א דמסתברא דכשהוא תוך עיבורה של עיר קרי סמוך לעיר ושאינו סמוך לעיר היינו שהוא חוץ לעיבורו. דאי חוץ לתחום פשיטא דאסור. ודכותה בפרק המביא עד כאן.

מתני' בהמה מסוכנת לא ישחוט כו'. לאכול הימנה כזית:    פירוש אף על גב דלא אכיל כיון שיש שהות ביום לאכול כזית שרי. ולמאן דאית ליה הואיל. ואף על גב דלא שרי לכתחלה מכל מקום כיון דלית בה אלא איסורא דרבנן הכא משום הפסד ממונו התירו לכתחלה. ומכאן ראיה דכל היכא דאמרינן הואיל שרי מדאורייתא. ואפילו למאן דלית ליה הואיל אוקימנא לה למתניתין התם פרק אלו עוברין דכיון דגמר בדעתו לאכול אף על גב דמימליך ולא אכיל שרי כדאמרינן אם הותיר הותיר לשבת. והוא הדין דאם הניח כל סעודתו לשבת דשרי הואיל ועל דעת יום טוב עשאה.

ר' עקיבא אומר אפילו כזית חי מבית טביחתה:    ומכאן שמעינן דבשר באומצא לא בעי מליחה. דאי לא הרי כתבו הגאונים ז"ל דשיעור מליחה כשיעור צלי ומאי איכא בין שיעורא דתנא קמא לשיעורא דרבי עקיבא דהא ר' עקיבא מקל הוא יותר מתנא קמא דבעי שיהא שהות ביום כדי לצלותה. והלכתא כתנא קמא.

גמרא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת:    פירש רש"י בחזקת אבר מן החי. ולא נהיר דאחר שהיא שחוטה לפניך אף על פי שאין אנו יודעים במה נשחטה הרי יצתה מכלל אבר מן החי. והנכון בחזקת איסור שאינה שחוטה היא עומדת. נשחטה בחזקת היתר עומדת. פירוש ואפילו בריאה שמצוי בה טרפות לא מחזקינן איסורא מסתמא. והא דאמרינן בא זאב ונטל בני מעים והחזירן כשהן מנוקבין דתלינן בזאב אפילו בריאה מיירי ורמי בר חמא אתא לאשמועינן דחיישינן לריאה שמצוי בה טרפות. אבל לשאר טרפיות כולי עלמא מודו דלא חיישינן וכדמוכח התם להדיא. ובהא נמי אסיקנא הכא דלא פליגי אדרב הונא. ורבנן הוא דאצרוך בדיקה לריאה מפני קדושה וזריזות שמא תמצא טרפה. והכא משום הפסד ממונו אוקמוה אדינא דאורייתא ומשערינן כדי אכילת כזית בלא בדיקה.


דף כה עמוד ב עריכה

חצובא מקטע רגליהון דרשיעין:    יש מפרשים שאינה נותנת רשות להם להשיג גבול ריעיהם מפני ששרשיה נכנסין עד לתהום ואין אדם יכול לעקור אותן. ולא נהיר לפי שאין פירוש חציבה כפירוש נטיעה. והנכון שחצובא מחייבת הרשעים שאין למדים ממנה שהיא גדלה דרך ישר ואינה נוטה כלל חוץ לתחומה. וכן פירש רש"י.

אף צלף באילנות:    פירש רש"י לא ידעתי עזותו. ויש מפרשים דפריו דהיינו קפריסין יש לו עזות כדאמרינן יין קפריסין ששורין בו את הצפורן כדי שתהא עזה. ויש מפרשים שעזותו הוא שעושה שלש מיני פירות כדאיתא בברכות. ויש מפרשים מפני שהוא עושה פירות בכל יום כדאמר בבבא מציעא מחוי ליה צלף.

אין הסומא יוצא במקלו:    פירוש לפי שאפשר בלא מקלו. אבל הקטע שאינו יכול לילך בלא סמוכות מותר. כך אמרו בשבת סמוכות שלו טמאין מדרס ויוצאין בהן. ופירש רש"י שם דהיינו סמוכות של קטע בשתי רגליו והולך על שוקיו ועל ארכבותיו ועושה סמוכות של עור בשוקו. וכתב הרשב"א ומדבריו למדין דכל קטע ברגליו ואינו יכול לילך בלא מקלות שמותר לצאת בהן ואפילו בשבת שאינן לו אלא כמנעלים. ואף על פי שאינן קשורים בו ליכא למיחש דלמא נפלי ואתי לאיתויי.

וכתב מורי נ"ר דזו אינה ראיה שהרי מתוך לשון רש"י נראה שאותן סמוכות קשורות בשוקו שהרי כתב ועושה סמוכות של עור בשוקו והוא הולך על שוקיו כו'. ואין ספק שהן קשורין בו שאם לא היו קשורין היאך ילך עליהן. אלא ודאי קשורות הן דנראין כמנעלים. אבל מקל כיון שאינו קשור בו אינו נראה כמנעל אלא כמעבירו בידו ברשות הרבים. אבל התוס' הביאו ראיה ממקום אחר וזה לשונם בפרק במה אשה. כסא סמוכות שלו נראה דמיירי בקטע אחד שנתכווצו גידי שוקיו (ואינן) ואינו יכול לסמוך שוקיו וסומך על הספסלים שבידו ועל הכסא שמאחוריו. ואין יוצאים בהם בשבת שכשהוא נד ללכת הוא תלוי באויר וחייש דלמא מפסיק ואתי לאיתויי אותן סמוכות שלפני שוקיו ודלמא משתלפי ואתי לאיתויי.

ומכאן ראיה להתיר המקלות שביד הקטע דהא לא חייש הכא אלא מן הסמוכות אבל על הספסלים לא חייש אף על פי שאינם קשורות בו. והוא הדין למקלות שבידו. וכן שמע ר"י ז"ל לרבינו תם שהתיר לאדם אחד שנתכווצו גידי שוקיו לצאת במקלו בשבת עד כאן. וכתב מורי נר"ו דאף זו אינה ראיה דדלמא מתניתין דאסר כסא סמוכות מפני הספסלין שבידו הוא ואף על פי שלא הזכירן שהרי סמך לו על מה שהזכיר כסא סמוכות שאי אפשר בלא ספסלין. אבל מה אעשה וכבר הורה זקן. עד כאן.

אם היו רבים צריכין לו מותר:    פירוש מטעם מתוך שהרי יש בו צורך יום טוב.

שאני ילתא דבעיתא:    פירש הרא"ה ז"ל ודרכה היה כן בחול ולפיכך אפילו אין רבים צריכין לה מותר אם היא צריכה לצאת משם ואפילו להנאת עצמה. והכי איתא בירושלמי מוציאין את האסטניס בכסא. פירוש לפי שדרכו כן בחול. אבל שאר בני אדם לא אלא אם כן רבים צריכין לו. ואין כן דעת הרשב"א ז"ל.

מתני' בכור שנפל לבור:    פירש רש"י בזמן הזה שהשוחטו בלא מום ענוש כרת כשוחט קדשים בחוץ. ודוקא בשנפל בו מום מערב יום טוב דאי ביום טוב לא הוה קא שרי ר' יהודה משום דמאתמול לאו דעתיה על זה ואסור משום מוקצה. ולפי זה הא דאמרינן בגמרא לא צריכא דנפל ביה מומא דמשמע דעד השתא לא ידעינן דנפל ביה מומא אורחא דתלמודא בהכין למשקל ולמטרי בעיקרא דמלתא אבל מעיקרא ודאי ידעינן לה. אבל אין צריך רבינו לדחוק ולומר דמיירי בזמן הזה דאף בזמן הבית נמי איכא לאוקומה דאסור לשחוט במדינה בלא מום. ושמא לא נתכוון רבינו אלא ללמדנו שאף בזמן הזה נוהג דין זה בכל מקום ואף בחוצה לארץ.


דף כו עמוד א עריכה

ר' שמעון אומר וכו':    פירש רש"י דלאו משום מוקצה קא אסר ליה דהא לית ליה מוקצה אלא משום דמיחזי כדן את הדין. ולא נהיר דהא דאין דנים גזרה שמא יכתוב. והנכון כמו שפירש ז"ל שנראה כמתקנו ודמי להפרשת תרומות ומעשרות. אבל מכל מקום עיקר פירושו ליתיה דהכא משמע דברואין מומין קמפלגי. והתם בשבת בפרק כירה משמע דר' שמעון דאסר משום מוקצה קא אסר גבי שמן שבנר ושבקערה משום דבכור דמי לגרוגרות וצמוקים דהכי דייק לישנא דאין זה מן המוכן. וא"ת מי נימא דר' יהודה מקל במוקצה טפי מר' שמעון. וי"ל דהא בהא תליא דאי לאו דסבר ר' שמעון דאין רואין מומין לא הוה חשיב ליה מוקצה. ולכך ר' יהודה דסבר רואין לא הוה חשיב ליה מוקצה. ומיירי אפילו בשנפל בו מום ביום טוב. ואף על גב דאוקימנא לה כגון דנפל המום מערב יום טוב ובשבת אמרינן מי יימר דנפל ביה מומא דמשמע דנפל מומא בו ביום. הכי קאמר מי יימר דנפל ביה מומא כלומר שהיה מום קבוע כבר. ומורי נ"ר פירש לקמן יותר.

אי הכי לא ישחוט:    פירוש אי אמרת בשלמא דירד לאו דוקא היינו דנקט לא ישחוט למרמז לן דהעלאה שריא. אלא אי אמרת דירד דרישא דוקא משום דאסר לאסוקיה אם כן הוה ליה למיתני בהדיא ואם לאו לא יעלה דהוי רבותא טפי דאלו לא ישחוט פשיטא. ופרקינן לא צריכא דעבר ואסקיה. ורישא דמתניתין אשמועינן איסור עליה וסיפא אשמועינן דאם עבר ואסקיה אסור למשחטיה. והיינו דקתני לא ישחוט ולא קתני לא יעלה משום דפשיטא ליה דמיירי בדאסקיה.

סלקא דעתך אמינא לשחטיה:    כלומר לכך הוצרך לומר לא ישחוט. ופרכינן היכי סלקא דעתך דלישחטיה הא תם הוא.

והוה ליה האידנא מום קבוע כו':    וא"ת אכתי פשיטא דמשום דאסקיה נימא שישחוט כיון דלא הוה ליה מום קבוע מאתמול נימא שלא ישחטנו אפילו בבור עצמו. וי"ל דאין הכי נמי מיהו אילו קתני תנא ואם לאו לא יעלה וישחוט הוה סלקא דעתין דאיסורא דשחיטה היינו משום איסור העלאה דכיון דלא הוה ביה מבעוד יום אלא מום עובר לא מסיק אדעתיה דשרינן ליה לאסוקי מהתם. הא אילו עבר ואסקיה מישתרי דבכי הא דעתיה עלויה. להכי לא תני לא יעלה לאשמועינן שכבר העלהו ואף על פי כן אסור דמוקצה הוא דלא הוה מסיק אדעתיה דמשום דהוה מום עובר אתמול יפול בו היום מום קבוע ולא הוה דעתיה עליה כלל ואפילו לשוחטו ולאוכלו במקומו.

תנו רבנן בכור תם שנפל לבור כו':    פירש רש"י ז"ל דר' יהודה הנשיא והני תנאי לית להו מוקצה. ור' יהודה דהכא לאו היינו ר' יהודה דמתניתין דר' יהודה דהכא הוא רבי ור' יהודה דמתניתין הוא ר' יהודה בר אלעאי. וא"ת אם כן מאי האי דקאמר ואם לאו לא ישחוט דהא תם הוא ופשיטא דלא. ותירץ רש"י ז"ל דהכי קאמר ואם לאו שלא הראהו לחכם והעלהו לא ישחוט ואף על פי שיהא בו מום קבוע ומשום קנסא. פירוש לפירושו ואם לאו דליכא מומחה לא יעלנו בהערמה שיאמר מום קבוע הוה ואשחטנו. אבל אם העלהו מותר במום קבוע מורי נר"ו.

וא"ת כי קא מיבעיא לן התם בפרק כירה אי אית ליה מוקצה לר' יהודה הנשיא או לא ולא איפשיטא אמאי לא פשטוה מהכא דלית ליה מוקצה. וי"ל דלא שמיע ליה לברייתא. אלא דאכתי קשה דלר' שמעון אית ליה מוקצה בבכור והיאך נאמר דלר' יהודה הנשיא לית ליה מוקצה והא לא אשכחן מאן דמקל במוקצה טפי מר' שמעון.

והנכון דלא גרסינן בכור תם אלא בכור שנפל לבור. ור' יהודה הנשיא סבירא ליה כר' יהודה דמתניתין ופירושא דברייתא כפירושא דמתניתין. והכי קאמר אם יש בו מום קבוע מערב יום טוב יעלה וישחוט. ואם לאו ודלא היה מערב יום טוב אלא היום אפילו עבר והעלהו לא ישחוט. וליכא למיפרך פשיטא דלא ישחוט דהא מוקצה הוא כדפרכינן לעיל. דאצטריך לאשמועינן דר' יהודה הנשיא אית ליה מוקצה. ולא מצינן למפשט ההיא דכירה מיהא דאית ליה מוקצה דדלמא בעלמא לית ליה מוקצה והכא אית ליה משום דדמי לגרוגרות וצימוקים כדחזינן לר' שמעון דאית ליה בהא. ובהא ניחא לי מה שהקשה מורי נר"ו דהא ר' יהודה הנשיא היינו רבי ובשמעתא בתרייתא דמכלתין אסיקנא דרבי לית ליה מוקצה והא דקאמר אלו ואלו בייתות הן לדבריהן דרבנן קאמר להו לדידי לית לי מוקצה כו'. ועלתה לו בקושיא. ולפי זה לא קשיא דהכא שאני דאפילו ר' שמעון אית ליה מוקצה בהא.

אין מבקרין אותו ביום טוב:    פירוש ואם עבר ובקרו מותר דלא אסרוהו לכתחלה אלא משום דיכול לראותו מערב יום טוב אי נמי גזרה שמא נולד בו מום ביום טוב. ואין כאן מוקצה דדעתו עליו שיראנו חכם ביום טוב.

נולד בו מום ביום טוב אין זה מן המוכן:    פירוש ואפילו עבר ובקרו אינו מבוקר. ואף על גב דהתם בשבת פרק כירה אמרינן לר' שמעון מי יימר דנפל ביה מומא ואם תמצי לומר דנפל מי יימר דמזדקיק ליה חכם דמשמע דאי מזדקיק ליה שרינן. לדידי לא קשיא דהא אוקימנא לה לעיל כגון שהומם מערב יום טוב שהוא יושב ומצפה לחכם שיתירנו ביום טוב. ומורי העמיס דברי רש"י וכתב דר' שמעון דאסר לבקר מומין ביום טוב לאו משום מוקצה הוא כלל אלא משום דמחזי כדן את הדין וכמתקן כמו שפירש רש"י. והא דקאמר בפרק כירה מי יימר דמזדקיק ליה חכם לדבריו דמקשה קאמר דאקשי דר' שמעון אדר' שמעון דסבירא ליה דאין רואין מומין משום מוקצה הוא ואמר ליה דאפילו לאותה סברא איכא לפרוקי דשאני הכא דאיכא מי יימר. אבל ודאי טעמא משום דמחזי כדינא הוא וכדמוכח סוגיא דהכא.


דף כו עמוד ב עריכה

אבא תנא שאם עבר ובקרו מבוקר כו':    ואם תאמר ומאי טעמא דאבוה דרב נחמן דאסר לכתחלה דהא מוכן גמור הוא. וי"ל משום גזרה דלא חלקו חכמים בדיניהם ואסרו בכולם לראות.

אמר אביי כוותיה דרבה בר רב הונא מסתברא כו':    וא"ת והא אבוה דרב נחמן נמי מתניתא תני דאם בקרו מבוקר בדיעבד ומאי אולמיה דהא מתניתא מההיא. וי"ל דסבירא ליה לאביי דהא מתניתא איתאמרא טובא בבי מדרשא ומיתרצא היא. והיינו דאקשי ליה רב נחמן מהא דרב הושעיא דאייתי מתניתא בידיה ולומר דאפילו תשבש לה להא דאבא מכל מקום הא איכא רב הושעיא דתני ברייתא כאבא והיא מקובלת ולא תשבש תרתי ברייתות. כן נראה לי. והריטב"א ז"ל תירץ דהא דאבוה דרב נחמן לאו ברייתא היא אלא פרושי הוא דקא מפרש שזה מן המוכן דברייתא ולומר דדוקא בדיעבד. ואמר ליה אביי דלישנא דברייתא לא דייק הכי ומאן דמפרש הכין משתבש.

ההיא אדא בר אוכמי הוא דמשבש ותני:    כלומר הא דתלתא בבי אדא בר אוכמי הוא שהוא מוחזק לשבש ברייתות. וסמיך אמתניתין דדייקא כותיה דאי לא מאי אולמה דברייתא דידיה מברייתא דתלתא בבי דמשבש לה כן נראה לי.

אי לימא שאין מומו ניכר כלל פשיטא:    כלומר שלא היה בו מום כלל פשיטא. וא"ת ומאי פשיטא הא קא משמע לן דאף על גב דר' שמעון בעלמא לית ליה מוקצה בהא אית ליה מוקצה. פירש רש"י דר' שמעון לר' יהודה קאמר שאין זה מן המוכן. ויש מפרשים ליתני ר' שמעון אוסר ומינה שמעינן דאינו מן המוכן. אלא שהמום כבר היה בו מבערב וקא משמע לן דאפילו בדיעבד אסור. דאי תנא אסור הוה במשמע דוקא לכתחלה אבל בדיעבד שרי.

יש מוקצה לחצי שבת:    פירוש במה שהוא מוקצה אפילו לר' שמעון קא בעי דהיינו גרוגרות וצמוקים.

אי דחזו הא חזו ואי דלא חזו לא חזו:    פירוש ואפילו תנאי אינו מועיל להם כמו שמועיל לשמן שבנר דשאני גרוגרות וצמוקים דהוו כעצים ואבנים דלא חלה הזמנה בהו ולא שום תנאי כיון דלא חזו לאכילה. וכן פירש רש"י ז"ל.


דף כז עמוד א עריכה

אלא גמרו בידי אדם לא קא מיבעיא פירוש כגון קדרה שבידו לצננה. אלא כי מיבעיא לי כגון גמרו בידי שמים. והוא הדין נר שאין בידו לכבותו. והוא הדין גבי בכור איצטריך כגון דיתבי דייני התם. דכיון דאילו הוי מום עובר אין בידו לעשותו קבוע מיאש ומסיח דעתיה מיניה והוי כדבר שגמרו בידי שמים. ומכל מקום קיימא לן דאין מוקצה לחצי שבת אפילו בידי שמים כלישנא בתרא. ועוד דמתנייתא כולהו מסייעא להו לפום פשטיה ולמאן דאמר יש מוקצה איצטריך לשנויי בשנויי דחיקי. ולפיכך אמרו המפרשים דבכור שנולד ביום טוב ואחר כך נעשה לו מום קבוע דשרי דאין מוקצה לחצי שבת. ולא נהיר דכל שנולד בלא מום אינו ראוי ליראות באותו יום דמלתא דלא שכיחא הוא שיפול בו מום בו ביום ולא מסיק אדעתיה.

קסבר ר' מאיר ראיית בכור כו':    פירוש מלשונו של רב יוסף הוא ולא מן המשנה.

אמי ורדינאה חזי בוכרי כו'. איני והא רב אמי גופיה הוה חזי:    וא"ת והא כהן הוה כדאמרינן ר' אמי ור' אסי כהני חשיבי דארץ ישראל הוו. ואם כן היאך רואה הבכור דהא כהנים חשודים על דבר זה כדאמרינן בבכורות. וי"ל דר' אמי תלמיד חכם היה והתם אמרינן דכהן תלמיד חכם רואה את הבכור. ולענין רואין מומין קיימא לן כר' שמעון דאין רואין מומין לכתחלה ביום טוב דבמתניתא תני לה בלשון חכמים. ומעובדא דר' אמי שמעי לה. וכתב הרשב"א ומיהו אם עבר ובקרו והיה בו מום מאתמול מותר דדעתיה עלויה.

והקשה מורי נר"ו דהא דייקי לעיל דמתניתין דתנן כל שאין מומו נכר מערב יום טוב שאינו ניכר לחכם (הוא) אם מום קבוע הוא אם מום עובר ולעולם מערב יום טוב היה בו אותו מום. וקתני אין זה מן המוכן כלומר אינו מן המוכן כלל ואפילו בדיעבד שאם עבר ובקרו אינו מבוקר. ועוד דברייתא דרב הושעיא אמרינן דהויא עיקר וכיילה בין שנולד בו מום ביום טוב בין שנולד מערב יום טוב חכמים אומרים אין זה מן המוכן. אלמא מדכייל להו חד דינא אית להו ובתרוייהו אמרינן דאם עבר ובקרו אינו מבוקר. ועוד שהסוגיא מוכחת דכל היכא דאיתמר אינו מן המוכן אפילו בדיעבד קאמר. עד כאן לשונו.

ובפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה בשוחט עד שלא הראה את מומו יש מי שפסק הלכה כר' מאיר דהא קיימי קהלא קדישא דבירושלם כותיה. ועוד דהלכה כר' מאיר בגזרותיו והא נמי גזרה היא ולא קנסא דהא אפילו שחטו מי שאינו שלו בשוגג אסור דהואיל ונשחט קתני ולא קתני הואיל ושחטו והא גזרינן מומין שבגוף אטו דוקין שבעין. והא דאדכר רב נחמן קנסא לאפוקי דלאו דינא הוא. וכן פסק הרמב"ן ז"ל.


דף כז עמוד ב עריכה

מתני' בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה:    פירוש משום מוקצה דמעיקרא מוכנת לאדם והשתא לכלבים ומוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים.

מעשה שבאו ושאלו את ר' טרפון עלה ועל החלה שנטמאה כו':    וא"ת והא חזי להסיקה תחת תבשילו וכדאמרינן גבי חלה לכם לכל צרכיהם ואפילו להסיקה תחת תבשילך. פירש רש"י דרחמנא אחשבה להבערה דכתיב באש ישרף והילכך מלאכה היא. ואמרו בתוס' דהאידנא דכל החלות טמאות אפילו הכי מותר לטלטלן דקיימא לן חלת חוצה לארץ אינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו וכהן קטן מצי אכיל לה אי נמי כהן גדול אם טבל לקריו. אי נמי טעמא משום שאנו חייבין להפרישה וכיון שכן אותה שעה מותר לטלטלה לכל מקום שירצה.

גמ' לימא תנן סתמא דלא כר' שמעון:    פירוש דאי אתיא האי סתמא כר' יהודה אף על גב דסתם לן תנא כר' יהודה ביום טוב מכל מקום קשיא דאם איתא דר' יהודה היא ולא ר' שמעון כי מייתינן לעיל בריש פרקין דתנן סתמא כר' יהודה מאין מבקעין עצים מן הקורות אמאי לא מייתי לה הא דהכא. ואי נמי דלא חשיב סתמא אלא סתמא בתרא דיום טוב.

בבעלי חיים שמתו שאסורין:    פירוש דאסוחי אסח דעתיה מיניהו לגבי כלבים והוה ליה כקערה ועששית.

בהמת קדשים וכו'. אלא למר בר אמימר דאמר מודה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורין:    פירוש רבי דסתם מתניתין בבהמת קדשים על ידי מעשה שהביא ולמידק הא דחולין שריא אם כן לא כר' יהודה ולא כר' שמעון. הכא במאי עסקינן במסוכנת ודברי הכל. פירוש ואפילו לר' יהודה דכל שהיא מסוכנת מערב יום טוב חשיב כאילו היא נבלה מערב. הא בבריאה מערב כולי עלמא מודו דאסור. והילכך השוחט בהמה ונמצאת טרפה הרי זו כבעלי חיים שמתו שאסור לטלטלה לדברי הכל דכשהיא בחיים בחזקת התר היא עומדת. וכיון שכן השוחט את הבהמה ובא לבודקה לא יבדקנה אלא במקום שיוכל להניח שם אם תהא טרפה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכן הרשב"א והריטב"א ז"ל וכעובדא דלוי דשלהי מסכת שבת דכי מייתו בהמה לקמיה ביומא טבא לא הוה חזי לה אלא אקילקלתא וכן היא בירושלמי.

אמר רבא מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו:    פירוש ומתניתין הכי קתני אין נמנין כלומר אין פוסקים דמים על הבהמה ביום טוב. אבל נמנין כלומר פוסקים על הבהמה מערב יום טוב. ושוחטין ומחלקין ביניהם. כלומר אם לא נמנו מערב יום טוב כיצד הן עושין שוחטין ומחלקין וכדפירש רבא מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו.


דף כח עמוד א עריכה

מתני' אין משחיזין את הסכין ביום טוב:    הקשו בתוס' היכי תנא הך בבא הכא גבי משקל בשרא וסליק להו בתיובתא. והרשב"א תירץ דכיון דאיירי בענייני בשר איירי נמי אם בא לשוחטה שלא ישחיזנה. ומורי נר"ו כתב דלפירוש זה נפרש מתניתין כך: אין נמנין על הבהמה כו' כלומר חבורה שרצו ליקח בהמה שלמה מהטבח לא יפסקו דמים אבל נמנין עליה מערב יום טוב ושוחטין ומחלקין אותה בני החבורה ביניהם. ואחר כך ביאר כיצד מחלקין אותה ביניהם והתיר ר' יהודה לשקול בשר כנגד הכלי וחכמים אסרו. ועדיין לא הזכיר כלל כיצד יחלק הטבח הבשר אחר שחיטה והשלים דין החבורה שלקחו הבהמה ואסר להם להשחיז הסכין לצורך שחיטה. ואחר כך הזכיר דין לוקח בשר כיצד יאמר לטבח עד כאן לשונו.

והרב נר"ו חזר והקשה דהיאך סדר התנא דין חלוקת הבהמה במשקל בני חבורה אחת ואחר כך סדר שלא ישחיזו הסכין לצורך שחיטה והלא ודאי משקל הבשר אחר שחיטה הוא. ואף על פי שיש לומר שקשר הענין הביאו לזה שלפי שאמר אבל נמנין ושוחטין ומחלקין ביניהם ביאר כיצד מחלקין. אפילו הכי אינו נכון שהיה לו לומר אבל נמנין עליה מערב יום טוב ואין משחיזין את הסכין ביום טוב אבל משיאה על גבי חברתה ושוחטין ומחלקין ור' יהודה אומר שוקל אדם בשר כו' עד סוף פרקין. וכתב מורי נר"ו דנראין דברי רש"י שפירש שוקל אדם בשר טבח המוכר בשר במשקל. והא דר' יהודה לא קאי ארישא דנמנין על הבהמה אלא מילתא באפי נפשה היא לומר כיצד ישקול הטבח הבשר.

ומורי נר"ו פירש דסדר המשנה כך: בתחלה סדר איסורין דשייכי בלוקח ומוכר אין נמנין על הבהמה כו'. אחר כך איסור דשייך במוכר בלחוד אין משגיחין בכף מאזנים. אין משחיזין את הסכין כלומר הטבח שמחדד הסכין בחול לחלק ולחתוך הבשר לחלקין אינו רשאי להשחיזה ביום טוב אלא משיאה. אחר כך סידר איסור דשייך בלוקח בלחוד לא יאמר אדם שקול לי בשר בדינר וכן עד סוף הפרק הכל דיני הלוקח עד כאן לשונו.

גמ' אמר רב הונא לא שנו אלא במשחזת של אבן אבל במשחזת של עץ מותר:    וא"ת אם כן אדתני אבל משיאה על גבי חברתה ליפלוג וליתני במה דברים אמורים בשל אבן אבל בשל עץ מותר. וי"ל דקא משמע לן רב הונא דעל גבי חברתה משחזת יותר משל עץ וכיון שכן לא מצי פליג בדידה. והוא הדין דלא איצטריך רב הונא לאשמעינן דשל עץ מותר דפשיטא שהרי על גבי חברתה דמשחזת יותר מותר. אלא דקא משמע לן הכא דעל גבי חברתה משחזת יותר מדלא פליג בדידה בתוספתא.

והרשב"א ז"ל פסק כי האי לישנא קמא לקולא דבשל עץ אפילו לחדדה מותר. ומורי נר"ו כתב שזה אינו דהא אמרינן לקמן גבי עובדי דרבא ורב יוסף כו' וקא מעבר סכינא אפומא דדיקולא כו' וחזיתיה לדעתיה דלחדדה קא עביד והא דלא קאמר ליה משום דקסבר הלכה ואין מורין כן. ופירש רש"י ז"ל משום דקסבר הלכה כר' יהודה ואין מורין כן עד כאן. כלומר ואינהו דעבדי לחדודי כר' יהודה דשרי אלא שאין מורין כן. מכלל דלרבנן דפליגי עליה (דרש"י) דר' יהודה לחדודי בדיקולה שהוא משחזת של עץ אסור והיינו כלישנא בתרא דרב הונא.

וכן דעת הריטב"א ז"ל דרבה סבירא ליה אליבא דרבנן כי האי לישנא דאמר דבשל עץ אפילו לחדדה מותר. אלא שהוא ז"ל הוסיף ואמר דרב יוסף דקא מעבר ליה אפומה דדיקולא סבירא ליה כלישנא בתרא דרב הונא דאסר לחדד אליבא דרבנן במשחזת של עץ ולא שרי בה אלא להעביר שמנינותה. ועובדא דרבה דהוה שאיף ליה אפומא דרחיא ודעתיה לחדדה ומכלל דלרבנן אסיר הא בשל עץ אפילו לחדדה שרי לכולי עלמא הוי כלישנא קמא דרב הונא. וכיון דרבה ורב יוסף הלכה כרבה נקיטינן כלישנא קמא ולקולא. ואם בא אדם לחדדה מעצמו בשל אבן אין מוחין בידו כר' יהודה אבל אין מורין לחדדה אלא בשל עץ. וכן פסק הרב בעל העטור ז"ל. ועל גבי חברתה דינו כמשחזת של עץ ואפילו לחדדה מותר.

אבל הרמב"ם ז"ל נראה שפסק כלישנא בתרא דהוא עצמו מותר לחדדה בשל עץ אבל אין מורין כן וכר' יהודה. אלא דקשיא לי דכיון דמתניתין רבנן ולא ר' יהודה כדאמרינן בגמ' ואנן קיימא לן כר' יהודה וכדאמר רב חסדא לרבא יהא רעוא כל כהני מילי מעליתא תדרשון משמי אם כן למה לן למפסק בשום חד מהני לישנא דאיתמרן גבי מילתיה דרב הונא דלית הילכתא נינהו. ויש לי לומר דמדרבנן שמעינן במאי פליג ר' יהודה ארבנן דאילו לישנא בתרא דוקא אם כן מודה ר' יהודה דבשל אבן אסור. ואם כן הא דאמרינן מאן תנא דבמשחזת אסור ואמר רב חסדא דלא כר' יהודה הכי פרושה ללישנא קמא מאן תנא דבמשחזת של אבן אסור דלא כר' יהודה. וללישנא בתרא הכי קאמר מאן תנא דבמשחזת של עץ אסור דלא כר' יהודה אבל בשל אבן מודה ר' יהודה. והיינו שהרמב"ם ז"ל פסק דבמשחזת של אבן אסור דמשמע לכולי עלמא. כן נראה לי.

אבל הרשב"א ז"ל כתב דמדקאמר מאן תנא דבמשחזת אסור סתמא משמע דאפילו בשל אבן קאמר ובשל אבן התיר ר' יהודה. והוא ז"ל אזיל לטעמיה דפסק כלישנא קמא ומלישנא קמא שמעינן פלוגתיה דר' יהודה במאי פליג עליהו דרבנן וכיון דרבה קאי כלישנא קמא קיימא לן כותיה. כן נראה לי ללמד זכות על הרשב"א ז"ל ולהעמיד דבריו מקושית מורי נר"ו. ואין ספק כי הרמב"ם ז"ל שפסק כלישנא בתרא הוא גריס דרבה מעבר סכינא אפומא דדיקולא ורב יוסף אפומא דרחיא והוה ליה רבה כלישנא בתרא וקיימא לן כותיה. וכן הוא ברוב ספרים מדוקדקין.

והרשב"א כתב דכל היכא שעמדה הסכין ביום טוב מותר להשחיזה אפילו בשל אבן לר' יהודה כיון דאי איפשר לעשותה מערב יום טוב. אבל בשאיפשר להשחיזה מערב יום טוב ולא השחיזה לא התיר ר' יהודה להשחיזה ביום טוב אלא בשנוי כגון בדיקולא או על פומא דרחיא שהוא כדיקולא. ואין כן דעת הריטב"א שהוא סובר דרחיא הרי היא משחזת של אבן.

ועוד כתב הרשב"א דאפילו בשנוי לר' יהודה אורויי לא מורינן וכעובדי דרבה ורב יוסף דמיירי בשאפשר לעשותן מערב יום טוב. והקשה מורי נר"ו ומנא ליה דר' יהודה פליג במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב שיצטרכו הני אימוראי למפסק הלכתא כותיה והא רבנן דרשי הוא ולא מכשירין ור' יהודה לא דריש ליה אלא במכשירין שאיפשר לעשותן מערב יום טוב וכדאיתמר הכא בהדיא ובמגלה. ואם כן כל מחלוקתן במכשירין שאי איפשר לעשותן מבערב הוא אבל בשאיפשר לא נחלקו דכולהו דרשי הוא ולא מכשירין. וא"ת דאעבורי סכינא אפומי דדיקולא אפילו רבנן מודו דשרי כיון דמשני ולעולם במכשירין שאיפשר לעשותן מבערב הוא. הא ליתא דאם כן מאי הלכה ואין מורין כן דקאמרי הלכה מכלל דפליג והא כולהו מודו. ועוד דהא איהו ז"ל אמר הלכה כר' יהודה מכלל דפליגי רבנן עליה..

על כן כתב נר"ו דהעיקר הוא כדברי הרי"ף ז"ל שהביא עובדי דרבה ורב יוסף ולא פסק כלום. דנראה שהוא סובר להחמיר דמיירי בשאי איפשר להשחיזן מבערב ואפילו הכי במשחזת של אבן אסור ובמשחזת של עץ אורויי לא מורינן. ואם תאמר אם כן מאי האי דאמר רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר' יהודה דכיון דבמשחזת של עץ אורויי לא מורינן במאי דרשינן כר' יהודה. ולי נראה להעביר שמנינותא אפילו בשל אבן דשרי מה שאין כן לרבנן. ומורי נר"ו תירץ דמהא דדריש לכם לכל צרכיהם קאמר להתיר מכשירי אוכל נפש דאיכא מילי דמורינן ודרשינן כגון גריפת תנור שאי איפשר בלאו הכין. אבל בחדוד הסכין ישאל מחברו ולא יחדד וכמו שכתב הוא ז"ל לעיל בשם הרמב"ן ז"ל. וכן דעת הרמב"ם ז"ל דבשל עץ הלכה כר' יהודה ואפילו לחדודיה ואין מורין כן דילמא אתי למעבר במשחזת. ומיהו לא שרי ר' יהודה אפילו בשל עץ לחדודי אלא בשאי איפשר לעשותן מבערב. וכל הני דשרינן כגון שנתקלקלו ביום טוב וכמו שפירש רש"י ז"ל. והלכה כר' יהודה בשל עץ אבל לא בשל אבן אפילו ללישנא קמא דשרי ר' יהודה בשל אבן. ואם כן לפי זה הרמב"ם ז"ל אפילו כלישנא קמא פסק. ולא נהירא לי אלא כלישנא בתרא ומודה ר' יהורה בשל אבן דאסור כן נראה לי משום דלא מזלזלין כולי האי כדי שלא נבא להתיר אותן שאיפשר לעשותן מבערב. ואם כן הא דאמר רב יוסף סכין שעמדה מותר לחדדה ביום טוב בשל עץ קאמר. והוא דפסק אגב דוחקא דאי לא אסיר משום דשויי מנא הוא ואסיר אפילו לר' יהודה. וכן פירש הרב זרחיה הלוי. אבל הרמב"ם אמר כדי שלא יבא להשחיזה במשחזת של אבן.

אבל הרא"ה ז"ל פסק כלישנא בתרא לחומרא שאין מורין לחדדה אפילו בשל עץ. ואם עשה מעצמו לחדדה אפילו בשל אבן מותר כר' יהודה. ומיהו הני מילי בשנפגמה ביום טוב. אבל נפגמה מערב יום טוב אף ר' יהודה מודה שאסור לחדדה אפילו בשל עץ. ולא נהירא לי דאילו ללישנא בתרא מודה ר' יהודה דבשל אבן אסור וכמו שהוכחתי למעלה.


דף כח עמוד ב עריכה

מהו להראות סכין לחכם:    פירש הרב זרחיה הלוי ז"ל דרבנן דאסרי משום דמחזי כדן את הדין וכעין ראית מומין. והקשה עליו הרשב"א ז"ל דאם כן אף לעצמו אינו רואה כמו שאינו רואה הבכור לעצמו. ותירץ הריטב"א ז"ל דלגבי אחרים שאינן יכולין לשחוט זולתי הוראתו הוי כמתקן ודן את הדין אבל לראות לעצמו אינו אלא כראית טרפה. ומורי נר"ו תירץ יותר נכון דשאני בכור שאפילו בחול אינו רואה לעצמו ואפילו הוא מומחה וכדתניא בבכורות פרק עד כמה כל הבכורות ארם רואה חוץ משל עצמו ואוקמה ר' יוחנן ביחיד מומחה. וכיון שכן כשהוא רואהו ביום טוב לאו משום דמחזי כדינא הוא שהרי אפילו בחול אינו רואה. אבל רואה הוא הסכין לעצמו ביום טוב שכן בחול רואהו לעצמו וכיון דבחול רואהו לעצמו לא מחזי כדינא שהרי אין אדם דן את עצמו. אבל כשאחרים מראין לו ודאי מחזי כדינא דדמי לבכור שצריך להראות לו ונראה כמתקן ודן את הדין. והוא נכון ומתישב. ואפילו תאמר שדעת הרשב"א ז"ל שחכם לא יראה סכין לעצמו בחול כמו שאינו רואה את הבכור הא ליתא דהא דאין חכם רואה את הבכור משום חשדא הוא שלא יאמרו שהתיר לעצמו מום עובר ולא משום דהוי כדן את הדין. וכדמוכח סוגיא דהתם דפריך אי לימא בחד ומי מהימן אלא בתלת ומי חשידי. ואי טעמא משום דינא מאי קושיא וכי בעל דין יכול להצטרף עם שני הדיוטות על דינו משום דלא חשידי. אלא ודאי משום חשדא הוא הלכך בסכין דליכא משום חשדא שאם נמצא פגום אפשר לתקנו וליכא דחשדי ליה רואה לעצמו. אבל בבכור אין בידו לעשותו מום קבוע. והלכך כשרואה הסכין לאחרים אסור כדאמרן. ואף על פי שמראין לו את הטרפה ביום טוב התם שאני לפי שאפשר לו לשחוט ולהראות לחכם מה שאין כן בסכין שאף על פי שיודע הטבח שהוא יפה אסור לו לשחוט עד שיראנו לחכם.

ונראה דמכח קושיות אלו חזר בו הרשב"א בספר עבודת הקדש שכתב ואינו מחוור פירוש בעל המאור ז"ל משום דקשיא הא דאמר חכם רואה לעצמו ומאי קא משמע לן פשיטא עד כאן לשונו. הרי שהקשה בהפך דפשיטא דשרי. והרי"ף ז"ל פירש שמא ילך חוץ לתחום להראות לו. וקשה לאומרו דהא משמע לקמן דלמאן דאמר תחומין דרבנן לא גזרינן. דאמרינן פרק אין משילין אין רוכבין על גבי בהמה שמא יצא חוץ לתחום. ואמרינן עלה שמע מינה תחומין דאורייתא דמשמע דאנן דקיימא לן שהן דרבנן לא גזרינן. וי"ל דהכא גזרינן שמא ילך חוץ לתחום דאורייתא שהם שלש פרסאות דמודו בהו רבנן לר' עקיבא. אבל לרכוב על גבי בהמה אין לחוש שיצא שלש פרסאות שלא מדעת ומשום הכי מקשה שמע מינה תחומין דאלפים אמה דאורייתא כר' עקיבא דלאלפים אמה יש לחוש שיצא שלא מדעת.

ואחת גריפת תנור ביום טוב:    פירש רש"י שופל לתוכו מן הטיח שלו ולא היה יודע מבעוד יום עד כאן. פירוש לפירושו שנפל הטיח ביום טוב והיה בענין שלא היה יודע מבעוד יום שראוי ליפול שאילו כן היה לו לתקן מערב יום טוב ואפילו לר' יהודה אסור. ומה שלא פירש ז"ל לגרוף הגחלים מפני שלא התיר כבוי גחלים אלא גריפת אבנים שאינן בתורת כבוי. וכן פירש ז"ל פרק המביא גריפת תנור וכירים שנפל לתוכן מן הטיח ומן הטפלה. וכן פירש הא דרבא דאמר ליה לשמעיה טוי לי בר אווזא ואזדהר מחרוכא גרוף התנור שלא יהא בו בשוליו דבר הנכוה כגון אריח או אבן שהוסק בתנור שנוגע בצלי ושורפו. וכן הא דאמר ר' חייא לדביתהו ריפתא מעלייתא בעינא פירש ז"ל גרפי התנור והוציאי האריח שלא יגע בפת הנדבק בדפני התנור. ואף על גב דמשמע דלאו גריפת אבנים הוא מדלא קאמר להוציא האריח מכל מקום מדקאמר והוציאי האריח משמע דגריפת טיח וטפלה הוא שתגרפם עד שתוציאם עם האריח. והא דקאמר והוציאי האריח מפני שעיקר צוויו על הגריפה לא היה אלא מחמת אותו אריח שנפל. וכבר גלה דעתו פרק יום טוב שחל וכתב המסתפק ממנו חייב משום מכבה וכבוי ביום טוב לא אשתרי ולא אמר ז"ל לא אשתרי אלא לצורך אוכל נפש אלמא סבירא ליה דלא אשתרי כלל. ואי משום ר' יהודה דאמר דבשביל שלא תתעשן הקדרה מותר הא פריק בגמרא דאיהו סבירא ליה כרבנן בהא. כל זה כתב מורי נר"ו. אבל בתוס' התירו לגרוף הגחלים ואף על פי שיכבה מכל הני מימרות כיון שהן לצורך אוכל נפש.

והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם מצילין גחלים מן התנור לכירה ומכירה לתנור אבל לא מערבית לשחרית. כלומר מן התנור לכירה לצורך אוכל נפש ולשעתו מותר דלא שכיחא בכי הא כבוי כל כך. אבל להצניעם מערב כדי שימצא מהם שחרית וישתמש בהן אסור שהרי יכבו רובם על כל פנים ואין לו לגרום להם כבוי בידים שלא לצורך שעתו.

לכם ולא לנכרים:    פירוש ור' יהודה תרתי שמעת מיניה דלכם רבויא לגבי דידן ומעוטא לגבי נכרים. ויש מפרשים דלר' יהודה פשיטא דאפילו מכשירין בשאפשר אסר לנו הכתוב כל שכן לנכרים.

ואף על גב דמפשיט ליה בידיה:    פירוש שהרי יכול להשתמש בו כמות שהוא עקום וטרחא דלא צריך טרחינן. ומהאי טעמא אסרו בירושלמי להפשיט הבהמה מרגל אחת כדי שיצא כל העור שלם משום דהוי טרחא דלא צריכא ליום טוב.

אמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שנרצף אסור לתקנו ביום טוב:    יש מפרשים בשנרצף מערב יום טוב דאז אסור לתקנו לכולי עלמא. והיינו דאיכא ספרי דגרסי פשיטא דהא אפשר לתקנו מערב יום טוב ובהא אפילו ר' יהודה מודה. ופרקינן לא צריכא אף על גב דפשיט ליה בידיה מהו דתימא לא חשיב תיקון קא משמע לן. ולא נהיר דהא סתמא קאמר אפילו נרצף ביום טוב. והנכון פירוש רש"י.

מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים:    וא"ת והא כלי הוא ובלאו (מ)הך טעמא לישרי. ויש מפרשים דבשפוד של עץ מיירי דאינו מקבל טומאה ואין תורת כלי עליו. ולא נהיר דאי בשייחדו מבעוד יום הא איכא תורת כלי עליו לגמרי. ואי לא ייחדו מבעוד יום אלא שנטלו היום לצלות הא לקמן מספקא לן טובא גבי חזרא אי שרי או לא והיכי נקט לה הכא להדיא. והנכון משום דהוי מוקצה מחמת מיאוס הוא.


דף כט עמוד א עריכה

מתני' אבא שאול אומר אף במועד עושין כן:    כלומר בחולו של מועד שממלא מדותיו קודם שיבאו הלקוחות ואחר כך נותנן להם. וחכמים אומרים אף בחול עושין כן שממלאין קודם שיבאו הלקוחות. מפני מיצוי המדות. נראה לי דאאבא שאול קאי וכדמפרש בתוספתא מפני ביטול בית המדרש שבמועד התלמידים באים לשאול ולא יצטרך לשהות עד שירתיח היין. ואם כן בירורי המדות גרסינן. ועוד נראה לי דאחכמים קאי ולומר דאין זה גזל כיון שלא נתכוון לכך והלקוחות מוחלין על ידי מרוצתן שאינן יכולים לשהות ועוד דידעי וקא מחלי וכן פירש רש"י לקמן בברייתא. ואם כן ודאי במקום שאין הלקוחות מוחלין אסור משום גזל.

גמ' מאי אבל לא במידה אמר רב יהודה אבל לא בכלי המיוחד למדה:    אבל אם היה כלי העומד למדה ימלאנו. ופירש רש"י ז"ל דכלי המיוחד למדה הוא אותו שמדד ומכר בו. וכלי העומד למדה הוא אותו שתיקן לכך כשישתבר זה אבל עדיין לא מדד בו ובהא שרו רבנן ואסר ר' יהודה. ואפשר דלא שרו חכמים אלא ביום טוב משום שמחת יום טוב אבל בשבת דחמיר אסרו אפילו בכלי העומד למדה. וללישנא דרבא כלי העומד למדה לדברי הכל מותר ובכלי המיוחד למדה פליגי. והלכתא כרבנן דכל זמן שאינו מזכיר לו שם מדה כגון לוג או חצי לוג אלא סתם מלא לי כלי וה שרי. אבל הרי"ף ז"ל גורס אמר רבא שלא יזכור לו שם מדה אבל כלי העומד למדה ימלאנו. וכתב הריטב"א ז"ל דאין גירסא זו נכונה דכיון דאמר ובלבד שלא יזכור לו שום מדה מכלל דכל שלא הזכיר שום מדה אפילו במיוחד למדה ימלאנו וכדפריש טעמא לרבנן דאיכא אינשי דמפקי חמרא (בכילה) במנא דכילא ושתו. ולא מצאנוה בכל הספרים שלנו.

אבל קודר הוא קב או קביים כו':    פירש רש"י נותן המדה בתוך הכרי עד שיתמלא מאליו דהויא מדידה כלאחר יד. והרי"ף פירש משער באומר. ולישנא דקודר משמע שהוא לשון ערבי.


דף כט עמוד ב עריכה

הלכה למעשה אתא לאשמועינן:    פירוש דאסור להורות כן. וכתב הרמב"ן ז"ל דלצורך הפסח שהיא צריכה למדוד להכשיר עיסתה שלא תלוש יותר מן השיעור מותר להורות לה למדוד דעדיפא מתבלין לנחתום. ואין ספק דעכשו בחלת חוץ לארץ דאין לה שיעור אסור למדוד אפילו לרב. אבל בפסח נראה שהוא מותר אפילו לשמואל.

פוק חזי כמה מהולתא הדרן בנהרדעא:    פירש מורי נר"ו הדרן שחוזרות ושונות כלומר שרקדו מערב יום טוב ושונין ביום טוב. ואף על פי שמהולתה שם הנפות ולא המנפות נקראת המלאכה על שם הכלי. ולא קשיא הא דאמר ליה פוק חזי וזו מלאכת הבית היא. דהכי קאמר ליה פוק מביתך ועול לבתי דנהרדעא וחזי כמה מהולתא הדרן. ואף למאן דגריס רקדן כך פירושו.

הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו:    פירש רבינו תם אפילו רועה נכרי וכההוא ליפתא דאתו למחוזא וכן הנהו דכרי דאתו למברכתא דשרא רבא למזבן מינייהו. ובתוס' אמרו בשם הלכות גדולות שלא אסרו בחנוני נכרי אלא היכא שיש לחוש שנעקר אותו היום מן הקרקע כגון שיש מאותו המין במחובר.

הכי גריס רבינו חננאל ז"ל ובלבד שלא יזכור לו סכום מנין ר' שמעון בן אלעזר אומר סכום מקח:    ופירוש סכום מנין שלא יאמר אני נוטל היום אתרוג אחד ואמש שנים הרי שלש. או שלא יאמר תן לי עשרה אגוזים ועשרה שכבר היו בידי הרי עשרים. וסכום מקח דבדנקיט מיניה בחמש דינקי והשתא נקיט דינקא לא לימא ליה מלא לי דינר. וקשה למורי בשלמא סכום מנין איכא למידק סכום מנין הוא שאינו מזכיר אבל מנין מזכיר שכן מותר לומר לו תן לי עשרה ביצים. אבל שלא יזכיר לו סכום מקח היכי נידוק סכום מקח הוא שאינו מזכיר אבל מקח מזכיר וכי מותר לר' שמעון לומר תן לי בדינר פירות. אבל בתוספות תירצו שאין הכונה שיזכיר לו שום כסף אלא כגון שיאמר לו אני חייב לך מאתמול שני דינרים ומהיום דינר הרי שלושה דינרים. וכן פירש הריטב"א כגון שהיה חייב לו כבר כסף ואומר לו תן לי כסף והרי לך בידי שני כספים. אי נמי כגון שהיה בידו כבר קצת מן המקח שהתנה ליתן לו בדינר ועכשיו אמר לו תן לי כך וכך אגוזים ויהיה הדינר שלם. ותנא קמא ור' שמעון בן אלעזר לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא.

סליק פרק אין צדין
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/ביצה/פרק_ג&oldid=1055563"