רש"י על הש"ס/ביצה/פרק א





ביצה לא תאכל - בו ביום בגמרא מפרש טעמא:

שאור בכזית - משום דהני תלת מילי הוו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל גבי יו"ט תנא להו גבי הדדי ובגמרא מפרש טעמייהו:

בככותבת - תמרה:

יחפור בדקר - פיל"א בלע"ז:

ומודים שאם שחט כו' - כדמפרש טעמא בגמ' כשיש לו דקר נעוץ מבעוד יום:

שאפר כירה מוכן הוא - בגמרא בעי מאי קאמר:

גמ' העומדת לאכילה - שאינה מוקצת:

אוכלא דאפרת - אוכל שנפרד וחבירו במנחות חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמו וכן בשחיטת חולין (דף עג.):

לית להו מוקצה - דדלמא כר' שמעון סבירא להו דאמר בפרק [כירה] (שבת דף מד.) מותר השמן שבנר ושבקערה אסור (דברי רבי יהודה) ור"ש מתיר:

קא סלקא דעתין - להכי פרכינן מאי טעמייהו דבית שמאי דקא סלקא דעתין דאפי' לר' שמעון דשרי במוקצה בנולד אסיר דאילו במוקצה סבירא ליה לא מקצי איניש מדעתיה מידי דחזי ליה אבל נולד לא הוה ידע דנהוי דעתיה עלויה:

ומי אמר רב נחמן הכי - דבית הלל כר' יהודה:

מגביהין - בשבת מעל השלחן עצמות שאינן ראוין לאכילה וקליפי אגוזים ולא חיישינן למוקצה:

ובית הלל אומרים - אין מטלטלין אותן בידים שמוקצה הן:

אלא מסלק הטבלא - שיש תורת כלי עליה ומנערה:

ואמר רב נחמן אנו אין לנו - בשיטת משנה זו לפי שמוחלפת שיטתה אלא כך שמעתי מרבותינו דבית שמאי כרבי יהודה ומחמרי ובית הלל כרבי שמעון:

מחתכין דלועין - תלושין לפני הבהמה ולא אמרינן טרחא דלאו צורך הוא:

ואת הנבילה לפני הכלבים - ואע"פ שנתנבלה בשבת דבין השמשות לא היתה עומדת לאכילת כלבים אפילו הכי שרי דלית לן מוקצה בשבת הלכך מגביהין מעל השלחן דמיירי בשבת מוקים לבית הלל דנימרו כר' שמעון כי היכי דלא תקשי הלכתא אהלכתא דקיימא לן הלכה כסתם משנה וקיימא הלכה כבית הלל אבל גבי יום טוב דאשכחן דסתם רבי כרבי יהודה:



דתנן אין מבקעין עצים - בי"ט לא מן הקורות הסדורות זו על גב זו בקרקע ועומדות לבנין:

ולא מן הקורה שנשברה בי"ט - ואע"פ שעומדת מעכשיו להיסק הואיל ובין השמשות לאו להכי קיימא כיון דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא אלמא אית לן מוקצה ביום טוב הלכך מוקי רב נחמן למתני' דאיירי ביום טוב ובית הלל כר' יהודה ובעומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה:

מאן סתם לן למתני' ר' - הוא סדר המשנה וכשראה דברי חכם וישרו בעיניו שנאן סתם ולא הזכיר שם אומרו עליהן כדי שלא יהו שנויה מפי יחיד ונראין כאילו נשנו מפי המרובים ויעשו כמותן:

ולא אתי לזלזולי ביה - אי מקילין בה חדא קולא לא אתי לאקולי בה טפי:

דהתירא עדיף ליה - טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר אבל כח האוסרין אינה ראיה שהכל יכולין להחמיר ואפילו בדבר המותר:

ומשום הכנה - דאסרי לה ב"ה כדמפרש ואזיל:

דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה - ואף על גב דבידי שמים הוא אסור דבעינן כל סעודות שבת וסעודות יום טוב שיהו מזומנות ומוכנות מבעוד יום של חול:

ורבה - דאסר בהכנה שאינה בידים ממש:

לטעמיה דאמר רבה - בפסחים (דף מז:) ויליף מהכא דמוקצה דאורייתא:

והכינו - והזמינו כגון מכאן אני אוכל למחר דאי משום הכנה בידים ולומר שיאפו ויבשלו מבעוד יום בהדיא כתיב את אשר תאפו אפו אלא הזמנה בפה קאמר וכתיב ביום הששי וסתם ששי חול הוא ואחשבה רחמנא לסעודת שבת שיזמיננה מבעוד יום ובחול:

ואין יום טוב מכין לשבת - ויום טוב נמי קרוי שבת ובעיא סעודתו הזמנה והזמנתה בחול אבל סעודת חול לא חשיבא ולא שייכא בה הזמנה הלכך באחד בשבת בעלמא לית לן למיסר ביצה שנולדה ביה משום דאתכן בידי שמים דסעודת חול לא אצרכה רחמנא זמון מבעוד יום דלא שייך בה מוקצה:

יום טוב בעלמא - שאינו אחר שבת:

שבת דעלמא - שאינו אחר יום טוב:

תשתרי - לגמוע ביצה חיה שנולדה בו:

ומי גזרינן - ומי אחמור רבנן בביצה למגזר היתרא משום איסורא:

[והתניא וכו'] - וא"ת הויא לה גזרה לגזרה דהנך דמתילדין ביומיהם נמי אינן אסורות אלא משום גזרה דיום טוב אחר השבת תריץ הא מצי לאוקומי ביום טוב אחר השבת דהשתא איכא למיגזר אטו דמתילדין ביומיהם ואשמועינן הך מתני' דאפי' בי"ט אחר השבת מותרות הואיל ואינם נולדות ומשום הנך דמתילדן ליכא למגזר דמילתא דלא שכיחא הוא בשם רבינו והא דאמרינן בכולי הש"ס שאין גוזרין גזרה לגזרה מהאי קרא נפקא ושמרתם את משמרתי עשו משמרת כלומר גזרה למשמרתי לתורתי ולא משמרת למשמרת שלא יעשו גזרה לגזרה:

ואין י"ט מכין לחברו - לא גרסינן במלתיה דרבה דהא קרא קא דריש ושני ימים רצופים בתורה לא אשכחן דמספיקא עבדינן להו:

רב יוסף אמר - טעמא דביצה בתרנגולת העומדת לאכילה וכדאוקימנא ובית הלל דאסרי משום פירות הנושרין מן האילן בשבת וקא סלקא דעתך השתא גזרה היא משום פירות הנושרין דלא נכלינהו דהא נמי לפירות הנושרין מן האילן דמיא שאף זו פרי הנושר:



ויתלוש - דהוה איסורא דאורייתא דהיינו קוצר שהוא אב מלאכה:

חדא גזרה היא - לא שתהא זו גזרה דלא ליתי לידי פירות הנושרין אלא כשנמנו וגזרו על פירות הנושרין אף ביצה היתה במשמע ואע"ג דלית בה משום תלישה מיהו מכלל גזרת חכמים היתה שאף היא פרי הנושר:

משום משקין שזבו - דק"ל אסורין לבו ביום כדתנן ואם יצאו מעצמן אסורים (שבת דף קמג:) וביצה נמי דמיא להו שזבה ויצאת ממקום שהיתה בלועה:

שמא יסחוט - וסחיטת פירות תולדה דדש היא שמפרקן מתוך זג שלהן כמפרק תבואה מקש שלה:

חדא גזרה היא - כדפרישית כשגזרו על משקין שזבו אף ביצה היתה במשמע:

כולהו - רבה דאוקי מתני' משום הכנה ורב יוסף ורבי יצחק דאוקמוה משום גזרה:

כרב נחמן לא אמרי - משום מוקצה:

כי קושיין - כדפרכינן לעיל ליפלגו בתרווייהו:

ומשקין לאו אוכלא - הלכך כשגזרו על משקין שזבו לא היתה ביצה במשמע שהרי אינה משקה אבל בכלל פירות הנושרין היתה:

בלועה - בתוך התרנגולת וזבה לחוץ:

ומשקין בלועין - בחרצן וזבין לחוץ:

לאפוקי פירות דמגלו וקיימו - הלכך נשירת הביצה לאו בכלל נשירת הפירות:

ואם יצאו מעצמן אסורין - בו ביום גזרה שמא יסחוט:

אם לאוכלין - הן מכונסין הפירות הללו היוצא מהן מותר בו ביום דכיון דלא ניחא ליה בהני משקין ליכא למגזר שמא יסחוט:

אלמא - מדקאמר אם לאוכלין היוצא מהן מותר כל לאוכלין אמר בדבר היוצא מהן אוכלא דאפרת הוא ואינו בכלל גזרת משקין שזבו:

ועוד אמר ר' יהודה - לעיל מיניה תנן במסכת ערובין ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר ויהיו שני ימים טובים מערב אדם שני ערובין כו' דקסבר שתי קדושות הן אחד חול ואחד יום טוב ולא ידעינן הי חול והי יום טוב:

מתנה אדם על הכלכלה - להא מלתא הוי שתי קדושות היתה לו כלכלה של פירות טבל ושכח ולא עישר מערב יום טוב ותנן אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט מעשר ביו"ט בתנאי ואומר אם היום חול ולמחר קדש יהיו אלו תרומה ומעשרות על אלו ואם היום קדש אין בדברי כלום ונותן בהן סימן ולמחרת חוזר ואומר כן אם היום חול ואתמול קדש יהיו אלו תרומה על השאר ואם היום קדש ואתמול חול הרי נעשה תרומה מאתמול וממה נפשך נתקנו:

ואוכלה בשני - אבל לא בראשון דשמא קדש הוא ואין בדבריו כלום:

וכן לגבי ביצה - הוו שתי קדושות האחד חול והאחד יו"ט והנולדה בראשון מותרת בשני:

בשני אין בראשון לא - אלמא כל מידי דזב ממקומו ביו"ט ואפילו אוכלא אסור:

ומשני רבי יוחנן מוחלפת השיטה - שיטת המשנה דאין סוחטין ואיפוך דרבי יהודה לרבנן:

ומדקא מרמי - רבי יוחנן משקין שזבו וביצה אהדדי:

שמע מינה חד טעמא הוא - ומאן דאסר בהא אסר בהא ודשרי בהא שרי בהא:



רבינא אמר - הא דקאמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה לא תיפוך:

אוכלא דאפרת הוא - וכיון דמשום סחיטה ליכא משום משקין שזבו נמי ליכא בעומדת לאכילה:

לדידכו - דאסריתו לה אף בשני נהי נמי דאית לכו בביצה גזירת משקין שזבו ואפילו בתרנגולת העומדת לאכילה:

אודו לי מיהת דבשני שריא - דחד מינייהו חול הוא:

קדושה אחת היא - ולא דמו לשאר ימים טובים דהנך לאו משום ספקא אתקון דאף בזמן ב"ד היו עושין אותם שני ימים אם באו עדים מן המנחה ולמעלה כדאמרינן בר"ה (דף ל:):

רבינא ברי' דרב עולא אמר - רבי יהודה אדר' יהודה מעיקרא לא תקשי דהא דקאמר בשני אין בראשון לא בעומדת לביצים קאמר ומשום מוקצה ולא משום משקין שזבו:

מיתיבי - אהנך אמוראי קמאי דאפלוג בטעמא דבית הלל דמתני':

לכסות בה את הכלי - פי צלוחית:

לסמוך בה - זוקפה כנגד חודה וסומך בה:

אבל כופה עליה כו' - ואע"ג דהיא אינה ניטלת מטלטלין את הכלי לצורכה ולאפוקי מדר' יצחק דאמר (שבת דף מג.) אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת ואיהו מוקי לה בצריך למקומו של כלי:

וספקא - של זו אסורה קא סלקא דעתך ספק נולדה ביו"ט ספק בחול אסורה ביו"ט:

ספק דרבנן היא - דאפי' ודאי משום גזירה הוא דאתסר וכי הויא לה ספיקא הוי ספק במידי דאסור מדרבנן:

לספק טריפה - ספק נולדה מתרנגולת טרפה ולאו ביו"ט קאי ואיידי דאיירי באיסור ביצה איירי נמי בהא:

שיש לו מתירין - שיכול לאכלו אחר יו"ט בהיתר גמור:

אפילו באלף לא בטיל - ואע"ג דמדאורייתא חד בתרי בטיל דכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות אחמור רבנן הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסור על ידי ביטול:

הניחא למ"ד - לקמן:

כל שדרכו למנות שנינו - במשנת ערלה כדלקמן דלא בטיל משמע כל דבר שיש בני אדם המקפידין עליו מפני חשיבותו למוכרו במנין ביצה נמי הרבה מוכרין אותה במנין:

אלא למאן דאמר את שדרכו - דמשמע את המיוחד לכך שאין אדם מוכרו באומד:

מאי איכא למימר - הרי ביצה הרבה נמכרת באומד בלא מנין:

תלתן - מין קטנית למתק קדירה פילוג"ר בלע"ז:

ידלקו - כדין כלאי הכרם שנאמר (דברים כב) פן תוקדש תוקד אש דאסירי בהנאה:

יעלו באחת ומאתים - אם נתערב אחד מהן במאתים של היתר יעלה אחד מהן וידלק והשאר מותרין וזה שיעור ביטול כלאים וערלה באחד ומאתים:

שהיה ר' מאיר אומר - כלומר להכי אמר ר' מאיר כולן ידלקו ולית להו ביטול שהיה ר' מאיר אומר הואיל ודרכן לימנות אין בטלין ומקדשין לאסור כל המתערבין בהן:

וחכמים אומרים - כל פירות שבעולם בטלים חוץ מששה דברים הללו המנויין כאן שהן חשובין מאד:

פרך ובאדן - מקומות הן:

קולחי - קלחי כרובין גדולים עם עלין שלהן וכרוב של א"י היה גדול כאילן כדאמרינן בכתובות (דף קיא:):

הראוי לערלה ערלה - אותן שהן מין אילן וערלה נוהגת בהן מקדשין את ערוביהן משום ערלה:

והראוי לכלאי הכרם - כגון חלפי תרדין וקולחי כרוב וככרות שאינן מין אילן מקדשין ערוביהן באיסור כלאי הכרם:

את שדרכו לימנות שנינו - במילתיה דר' מאיר:

הניחא לר' שמעון בן לקיש - איכא לאוקמא לברייתא דלעיל דקתני ביצה לא בטלה כר' מאיר:

האי תנא - דלעיל:

תנא - דאיירי גבי ליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שיש בו מנין אפילו במידי דרבנן כגון ליטרא קציעות דאיירי בתרומת פירות דרבנן לא בטיל כדמפרש לקמיה:

וכ"ש - ביצה טרפה:

ליטרא קציעות - תאנים שנתייבשו בשדה וקצען במקצוע והוא שם כלי העשוי לכך וחותכין בו עוקצי התאנים ואחר כך דורסים אותם בכלי עגול והן נדבקין יחד ונעשין כגבינה והוא נקרא עגולי דבילה וכשבאין למוכרן מפרידן במגריפה ומוכרן במשקל ליטרא:

שדרסה ע"פ כלי - ששמו עגול שבו עושין העגולין:

ואינו יודע באיזה עגול - אבל יודע שעל פיו הוא ולא בתוכו:

רבי מאיר אומר - כן נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע בדבר זה ר' אליעזר אומר אף על פי שאין לטרות תחתונות בספק דמוע מצטרפות התחתונות אל הפומין של כל העגולין הללו:



רואין אותן כאילו הן פרודות - אם אין כאן מאה פומין של היתר שיהא בהן כדי להעלות פי האיסור באחד ומאה רואין כאילו ליטרות של כל הפומין פרודות מעל הפומין ומעורבות בשל שולים ונמצאו כולם בספק הדמוע ומצטרפות התחתונות להעלות את ליטרא שעל הפה דהואיל ותרומת פירות דרבנן מקילים בהעלאתם:

ור' יהושע אומר אם יש שם מאה פומין - של היתר לבד פומין של אסור מעלין אותן באחד ומאה ואם לאו הפומין אסורין ואין השולים מועילין לבטל הפומין הואיל ואינן בספק הדמוע:

רבי יהודה אומר - לא כן נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע אלא כן נחלקו ר' אליעזר אומר כו':

ר' יהושע אומר אפילו יש שם שלש מאות פומין - וכולן בכלל הספק אין מעלין את היחיד הואיל ופומי הכלי דבר שיש בו מנין הוא לא בטלי ואפילו בדרבנן אבל דרסה בעגול כו':

הכי קאמר דרסה בתוך העגול - דעכשיו אינן נכרות שהרי מדובקות ואינו יודע היכן היא אם בצפונו של עגול או בדרומו הואיל והשתא לאו בת מנין היא ולא מנכרא דברי הכל יעלו ותנא דלעיל ר' יהודה ואליבא דרבי יהושע היא:

רב אשי אמר לעולם - הא דקתני וספקה אסור ספק יום טוב ספק חול קאמר ודקשיא לך לרב יוסף ולרבי יצחק ספק דרבנן הוא ולקולא הכא אזלינן לחומרא הואיל ויש לו מתירין למחר:

אפילו בדרבנן - כגון ביצה דגזרת פירות הנושרין היא לא בטלה בתערובתה וכי היכי דבבטולה מחמרינן מהאי טעמא בספקה נמי מחמרינן מהאי טעמא:

ביצה תאכל - אם נולדה ביום טוב:

פשיטא דהיא ואמה שריא - כלומר אם בא לומר כבית שמאי לשמעינן ביצה אמה למה לי פשיטא דשריא:

היא ואמה אסורה - דשמעינן לר' אליעזר דאית ליה מוקצה דתנן בפרק המביא (לקמן דף לד.) ר' אליעזר אומר עומד אדם על המוקצה כו' אלמא הכנה בעי:

אגב אמה - אם אוכלין את אמה היום תאכל אף היא:

שלקחה סתם - תרנגולת זו קנאה סתם:

גוזמא קתני - כאדם שרוצה להחזיק דבריו מדבר יתר ובעומדת לאכילה קאמר ונחלק על בית הלל האוסרים ואמה לא איצטריכא ליה אלא גזים ואמר מילתא יתירא הכל יאכל גם את האב גם את האם:

דר' אליעזר בן יעקב - אוסר אפרוחים שלא נפתחו עיניהם ופליגי רבנן עליה ולקמן מייתי לה בגמרא:

גוזמא - אע"פ דלא אפשר גזים ואמר מילתא דטופיינא גוזמא דבר שנוי שאינו מתקבל:

שבת ויום טוב - הסמוכין והוא הדין ליום טוב ושבת:

קדושה אחת היא - הרי הן כיום אחד ארוך:

ארבעה זקנים אליבא דר' אליעזר - בערובין בפ' בכל מערבין (דף לח:):

דאמר שתי קדושות הן - ומערב ליום א' למזרח ולשני למערב:

הכנה דרבה - דאמר הכנה בידי שמים מתסרא מיום טוב לשבת דסעודת שבת בעיא הזמנה מיום חול מגזרת הכתוב:

עדיין היא מחלוקת - ב"ש וב"ה בזה כשם שנחלקו לבו ביום:

אושפיזכניה - בעל הבית:

מיו"ט לשבת - היום נולדו והיה רוצה לאכלן למחר בשבת:

לאטווינהו - לצלותן האידנא מי אסירי בטלטול בו ביום או לא:

מאי דעתיך - דפשיטא לך דלמחר מיהא שרו משום דקיימא לן רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן מיהו בטלטול האידנא אסירי דאפילו ר' יוחנן לא שרי לצלותה היום אלא לגומעה למחר אם היה יו"ט קודם לשבת אבל ביומיה לא ואפילו בטלטול:

והתניא - סייעתא:

דרב לא מוקי אמורא עלויה - לא היה מעמיד מתורגמן לפניו לדרוש דרשה לרבים:

מיומא טבא לחבריה - כלומר משעשה היום יום טוב דהיינו לאחר סעודה עד מחר:

משום שכרות - דרב אורויי היה מורי בדרשה שלו כדאמרינן בכריתות ושכור אסור להורות דכתיב יין ושכר אל תשת (ויקרא י) וכתיב להורות את בני ישראל (שם):



איכו השתא - אם הוריתי לך אתמול בשכרותי:

אשתלאי - שכחתי ושגגתי והייתי מורה בו היתר משום דקיימא לן בשאר דוכתי רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן עכשיו יפה דחיתיך עד היום ונזכרתי:

הא אמר רבא - לקמן (דף ה.):

הלכתא כותיה דרב בהני תלת - שאמר לענין ביצה זו משבת ויום טוב ולקמיה בשני ימים טובים של גליות נחלק להקל והשלישי בשני ימים טובים של ראש השנה נחלק להחמיר:

מן הדקל - שנשבר בשבת:

אסור להסיקן ביום טוב - הסמוך לו:

ואל תשיבני ביצה - שאמרתי בה נולדה בזה מותרת בזה דהכא שייך למיסר טפי:

ומאי טעמא ביצה כיון דביומא - אי לאו דאסירא משום דנולדה בשבת הוה חזיא לגומעה חיה שיש בני אדם גומעין כן:

ולא שרי ליה (מר) עד למחר מידע ידיע - כי שרית ליה למחר ואתמול לא שרית דבת יומא אסירא אבל עצים דשבת כיון דביומייהו בלאו איסור מוקצה נמי לא חזו שאין מבערין אש בשבת:

אי שרי להו (מר) למחר אתי למימר - אם נפלו בו ביום נמי שרו ואתמול שלא בערנום משום דשבת לא חזי להסקה:

והא קא מהפך באיסורא - כשמוליכן בתנור מזוית לזוית:

בהיתרא מהפך - שהאיסור בטל ברוב:

והא קמבטל איסור בידים - ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה דאע"ג דאיסורא בטיל ברובא הני מילי היכא דאיערב ממילא אבל לאערובי ולבטולי בידים אסור דהכי תנן במס' תרומות (פ"ה מ"ט תשעים ותשעה וחזרה ונפלה סאה של חולין אם שוגג מותר ואם מזיד הפילה לאותה סאה אחרונה כדי להשלים מאה חולין להעלות את התרומה אסור:

"בדאורייתא"- כגון תרומה:

"אבל בדרבנן"- כגון מוקצה דהכא:

של גליות- שאין עושין אותו אלא בני גליות הרחוקים מבית דין ואין השלוחין יכולין להגיע אצלם מראש חדש עד יו"ט להודיעם באיזה יום נקבע החודש אם ביום שלשים אם ביום שלשים ואחד ועושין ב' ימים יו"ט מספק ומדאורייתא ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון ותו לא:

מותרת בזה- דחד מינייהו חול הוא וממה נפשך שריא: אסורה בזה. כדמפרש ואזיל: לימא קסבר רב אסי קדושה אחת היא. חכמים קבעום על בני גולה לעשותם לדורות מחמת ספק זה והטילום עליהם כחומר יום ארוך:

והא רב אסי מבדיל- ומברך המבדיל בין קדש לחול דקסבר קים לן בקביעא דירחא ויו"ט שני חול גמור הוא משום מנהג אבותינו שלא ידעו בקביעת החדש כמונו ועשאום מספק מאליהן אנחנו עושין אותם:

ספוקי מספקא ליה- אם חק חכמים הוא שהוטל על הגליות לדורות ואפילו ירבו בהם חכמים יודעי העתים יהיו עושין אותן שנים א"כ הרי הוא מדברי סופרים כיום ארוך או אם הן עשאום מאליהן מספק וחד מנייהו חול ולמאן דקים ליה בקביעא דירחא בעי אבדולי:

כותיה דרב אסי מסתברא- דאסיר: קים לן בקביעא דירחא. על ידי חשבון שמחשבין תולדתו אנו למדים אם נראה ביום שלשים אם לאו: ועבדינן תרי יומי. אלמא חק קבוע הוא מתקנת חכמים על ישראל הרחוקים לעשותן ואפילו בלא ספק הלכך כחד יומא אריכא שוינהו: כותיה דרב מסתברא. שאינו חק אלא מדאגת הספק החמירום עליהם הגליות:

בראשונה- קודם שקלקלו הכותים והשיאו הם משואות ביום שלא קבעו בו החודש כדי להטעות את ישראל:

משיאין משואות- כמו להעלותם משאת העשן מן העיר (שופטים כ) (סימן) תבערה ובראש השנה מפרש להו ובהן היו יודעין כל בני הגליות הקרובים והרחוקים את קביעת החודש ולא היו עושין אלא יו"ט אחד בכל מקום:

שיהו שלוחים יוצאים - ועד מקום שיכול להגיע בתוך חמשה עשר ימים הם מודיעים ועושין יום אחד והשאר עושין שני ימים:

ואילו בטלו הכותים - הדרינן ועבדינן משואות בראש ההרים וידעו הכל:

ועבדי חד יומא - בכל דוכתא והאידנא נמי היכא דמטו שלוחין קודם יו"ט עבדי חד יומא שמע מינה לא קבעום עליהם בתקנה לדורות:

דגזרי המלכות גזרה - שלא יתעסקו בתורה וישתכח סוד העיבור מכם ותעבדו נמי חד יומא ואתי לקלקולי ולעשות חסר מלא ומלא חסר ותאכלו חמץ בפסח:

אסורה בזה - שהם ודאי חוק קבוע להיות כיום ארוך מדרבנן שמתחילה לא מחמת ספק התחילו לעשותן:

כל היום - יום שלשים של אלול ומבערב היו אסורין במלאכה שמא יתקדש החודש למחר ונמצא שהלילה הזה יו"ט שכן כל היום מצפין לעדות רואי הלבנה אולי יבואו וכל שעה שבאין עד שתחשך היו מקבלין עדותן ומקדשין החודש בו ביום:



ונתקלקלו הלוים בשיר - תמיד של בין הערבים שאמרו בו שירה של חול שהיו סבורים שלא יבאו עוד והיום חול וכשבאו נמצא שהוא קדש ובשל שחר אין טעות דבתמיד של שחר אפילו הוקדש החדש קודם הקרבתו שיר של חול היו אומרים לפי שברוב השנים אין העדים ממהרים לבא כל כך:

עד המנחה - עד הקרבת תמיד של בין הערבים אבל לאחר מכאן אותו היום הרי הוא מעובר ומונין מיום המחרת ליום הכפורים וסוכות ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה אע"פ שאין מונין למועדות מהיום לא מזלזלינן ביה בהאי שלשים אלא גומרין אותו באיסורו כאשר הוזהרו עד המנחה ממלאכה כן נוהגין וגומרין אותו בקדושתו אלמא תחילת עשייה שני ימים לראש השנה אפילו בבית דין הוה ולא מספק שהרי ודאי שיום טוב למחר ואעפ"כ תקנו לעשותו שמע מינה חק חכמים ומצותן היה לעשותן בבאו עדים אחר המנחה והרחוקים יש עליהם לעשותן בכל שנה שמא יבאו עדים אחר המנחה והרי קדושתו אחת ואין כאן לומר ממה נפשך חד מינייהו חול דשמא אין כאן חול אלא שניהם קדש:

אמר רבה - גר':

מתקנת רבן יוחנן בן זכאי - שהחזיר הדבר ליושנו לקבל עדותן כל היום ולקדש היום נמצא שאין בית דין עושין שני ימים והרחוקים העושים שני ימים אינו אלא מספק שאין יודעין אם נתקדש ביום שלשים אם בשלשים ואחד והרי הן כשאר י"ט של גליות וביצה שנולדה בזה מותרת בזה ממה נפשך דחד מינייהו חול. ולרב ושמואל קשיא מתניתין. דקתני דחזר הדבר ליושנו:

הא לן והא להו - לבני א"י שעושין יום אחד מותרת אבל לדידן בני גולה אסורה שהרי עדיין אנו עושין שני ימים ועודנו כבתחילה מפני אותה תקנה ראשונה לא מפני ספק הלכך הואיל ולא פסקו מאצלנו משהתחלנו אין להקל ולומר אין מנהגנו זה מפני תקנה ראשונה אלא מפני הספק וביצה מותרת הא לא אמרינן דכיון דלא פסקה אותה תקנה מאצלנו שנה אחת לעשות יום אחד עדיין באיסורנו הראשונה עמדנו להיותם כיום ארוך:

הוי דבר שבמנין - ביצה זו נאסרת בקבוץ חכמים שנמנו וגמרו לעשותן שני ימים קדושה אחת אם לא באו עדים לפני המנחה וכל העושין שני ימים מחמת כן עשו שמא לא באו עדים לבית דין קודם המנחה:

צריך מנין אחר - שימנו לך ויתירוהו ולקמן פרכינן ביצה מי אתסרא במנין והלא לא נמנו אלא על קבלת עדות ובההוא חזר בו רבן יוחנן והתירו:

מנא אמינא לה - דכל דבר הנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ואפילו אירע דבר שאתה יכול להורות בו היתר ולומר אין תקנת מנין הראשון עומדת כי הכא אפילו הכי אסור עד שיתירוהו בפירוש בקבוץ חכמים:

לך אמור להם - לקמן מפרש לה היכי יליף:

ואומר במשוך היובל - לקמן מפרש:

ותניא - נמי דצריך מנין אחר להתירו:

כרם רבעי - שאמרה תורה קדש הלולים (ויקרא יט) וגמרינן קדש קדש ממעשר שני דכתיב ביה קדש וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ וגו' (שם כז) שצריך להעלות הפירות לירושלים או לפדותן ולהעלות הדמים לירושלים ותקנו חכמים במהלך יום אחד לכל צד שלא יפדוהו אלא הפירות עצמן יעלם ויאכלם שם כדמפרש לקמן כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות:

במזרח לוד - היינו בין לוד לירושלים בתוך מהלך יום דהא אמרינן לוד בתוך מהלך יום מן המערב נמצא מזרחה בין לוד לירושלים בכיצד מברכין (ברכות דף לה.) יש פלוגתא חד תני נטע רבעי וחד תני כרם רבעי:



להפקירו לעניים - שילקטוהו הם ויעלוהו לירושלים ויאכלוהו שם שהיה עליו טורח להעלות שם הפירות:

כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו - לפדותו ולהעלות דמיו ואע"ג דלאחר חורבן הוה קסברי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא וצריך להעלות הפירות או הדמים:

טעמא דנמנו הא לא נמנו לא - ואע"ג דממילא ליתא לתקנתא קמייתא דהא כדי לעטר שוקי ירושלים הוא דהוה וכיון דחרבה מה לנו לעטרה לצורך הנכרים ואפילו הכי צריך מנין:

מאי ואומר - כלומר כיצד אנו למדין מן המקרא הראשון ולמה נאמרו שנים:

ה"ק - כך למד מן הראשון מכדי כתיב היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה וממילא אישתרו בתשמיש לאחר שלשה ימים שקבלו את התורה למה ליה למהדר ולמיתן להו רשות לשוב לאהליהם דהיינו תשמיש:

ש"מ - הואיל וקודשא בריך הוא אסר בעי למשרייה הוא גופיה בהדיא וה"ה לכל דבר שבמנין:

וכי תימא - כלומר וקרא דבמשוך היובל דיליף תנא מיניה להכי הדר ביה ויליף מהתם דהכי קאמר לך וכי תימא דהאי שובו לכם לאו למשרי תשמיש דהא ממילא משתרי אלא לצוותן לשוב במצות המלך על כרחן שלא לגרוע עונת נשותיהן:

ת"ש - מהכא במשוך היובל שימשוך בהסתלק שכינה מן ההר ויאריך התוקע את קולו כמנהג התוקע באחרונה לשון אחר במשוך היובל שימשוך התוקע מלתקוע והכי מפרש לה במכילתא במשוך היובל בפסוק היובל:

מכדי כתיב - בלוחות האחרונות ואיש לא יעלה עמך וגו' שמות לד) מסיפיה דקרא יליף אל מול ההר ההוא כל זמן שהוא בהויית קדושתו שהשכינה עליו אסור אבל נסתלק שכינה מותר שמעינן ממילא למה ליה לאדכורי שריותא בהדיא בלוחות הראשונות ולמימר נסתלקה שכינה המה יעלו והלא לא נסתלקה שכינה ממנו מיום מתן תורה עד אחד בחדש שהוקם המשכן ועד בעשרים באייר שנעלה הענן והיה לו ללמוד היתר כשמסתלק מאל מול ההר ההוא ובמסכת תענית (דף כא:) נמי מההוא קרא ילפינן דתניא רבי יוסי אומר לא מקומו של אדם מכבדו אלא הוא מכבד מקומו שכל זמן שהשכינה היתה בהר אמרה תורה גם הצאן והבקר אל ירעו וגו' נסתלקה שכינה אמרה תורה במשוך היובל המה יעלו בהר הלכך למה ליה לכתוב בהדיא המה יעלו ולא אישתרי ממילא מדוקיא דההר ההוא ש"מ צריך מנין אחר להתירו כו':

הני מילי בדאורייתא - באיסור שיצא מפי הגבורה הוצרכנו לשמוע היתר מפיו אבל במנין דרבנן לא בעינן שריותא בהדיא אלא מכללא:

ת"ש כרם רבעי - דהא דהוצרך להעלות פירות עצמן במהלך יום דרבנן הוא וקא בעי מנין ואע"ג דאיכא למשרייה מכלל:

וכ"ת ביצה נמי וכו' - השתא הדר רב יוסף לאסוקי מלתא דאמר אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה:

ביצה במנין מי הואי - כלום הוזכרה במנין הראשון לאוסרה:

מהרה יבנה בית המקדש - ותחזור תקנה ראשונה שלא לקבל עדות אלא עד המנחה:

מסורה לב"ד - אין נזקקין להם אלא ב"ד והם יודעין טעמו של דבר ולא יטעו:

לכל מסורה - ליד הכל היא באה ואין הכל באין לישאל וסומכין על מנהגן:

מי לא מודה כו' - אע"ג דתקן לקבל עדות החדש כל היום להיות מונין למועדות מן הראשון ואפילו באו עדים לאחר המנחה אבל מלעשות י"ט שני לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה:



אמר רבא מת בי"ט ראשון כו' - מת המוטל לקבור אם י"ט ראשון הוא וכו':

משא"כ בביצה - לענין ביצה לא הקלו בי"ט שני דראש השנה להשוות לשל גליות דאלו ר"ה נולדה בזה אסורה בזה:

אף בביצה - נולדה בזה מותרת בזה:

דמאי דעתיך - לאסרה בשני לרחוקי' מב"ד:

דילמא מעברי ליה לאלול - כתקנה הראשונה למנות מיום שני ולעשות שני ימים כגון שלא באו עד יום שלשים ואחד:

מימות עזרא ואילך וכו' - ואע"פ שתקנו לא אירע שבאו עדים מן המנחה ולמעלה חוץ מאותה הפעם ועדיין לא נתקנה האי דנקט מימות עזרא משום דבימיו עברוהו דכתיב בעזרא (נחמיה ח) וביום השני ובראש השנה משתעי:

לא אמרן - דיתעסקו בו ישראל:

אלא דאשתהי - ומתירא שלא יסריח:

אסא - הדס היו מניחין על מטת מת לכבודו:

דאיכא חברי - אומה רשעה שהיו בימי פרסיים וכופין את ישראל לעשות מלאכתן ובי"ט היו נדחין מהן ע"י שאומרים להם י"ט הוא ואם יראו אותם מקברין מתיהם יכופו אותם למלאכה והאי גלימא דאמרינן לעיל אינו צורך המת שהרי יש לו תכריכין אחרים כל צרכו שאם צריך לו מאי אפילו דקאמר הא אמרינן בי"ט שני יתעסקו בו ישראל ועסק זה חציבת קברו וחתוך תכריכין הלכך על כרחך בגלימא שאינו צריך לו מיירי דומיא דאסא דשרי למגזייה וקמ"ל דאע"ג דטרחא דלא צריך הוא אלא משום כבודו עושין לו יותר מדאי מותר לעשות לו כיון דלגבי מת כחול שויוה רבנן:

חזייה - רבינא לרב אשי דהוה עציב: ה"ג אמאי עציב מר:

א"ל דלא אותיבי ערובי תבשילין - לא הושבתי כלומר לא הכנתי לי ערובי תבשילין לאפות ולבשל מי"ט לשבת דתנן לקמן (דף טו:) עושה אדם תבשיל מערב י"ט לשם ערוב:

האידנא - בי"ט ראשון והוא חמישי בשבת ועל תנאי הוא אומר אם היום הוא חול ולמחר קדש יהא ערוב ואם היום קדש ולמחר חול איני צריך לכך:

מי אמר - והרי הם כיום ארוך ושניהם קדש:

א"ל רב מרדכי - לרבינא מנהרדעי לא תותביה למר בפירוש שמיע ליה מיניה דלא סבר לנהרדעי רב מרדכי תלמידו של רב אשי היה כדאמרינן בסוטה (דף מו:) גבי לויה לרבו עד פרסה רב מרדכי אלויה לרב אשי כו':

הואיל ומתיר עצמו - בלידתו להיות נשחט מה שלא היה לפני לידתו אף מוקצה התיר את עצמו בלידתו דמגו דאתקן להא אתקן להא:

לעגל שנולד בי"ט - דתניא לקמן שמותר בו ביום לדברי הכל:

מוכן אגב אמו - בעודו בתוך מעיה אם נשחטה האם היה נאכל:

הטרפה - בנה אסור אם נמצא בתוכה דעובר ירך אמו הוא הואיל ובשחיטת אמו אתה בא לאכלו וכי נולד ביו"ט מן הטרפה ליכא למימר הואיל ומוכן אגב אמו ואפ"ה בשחיטת עצמו מותר לשחטו ולאכלו דלא אשכחן מאן דאסיר:

לכלבים - דבין השמשות היתה אמו עומדת לכך אבל אפרוח שבקליפה אינו עומד לאכילת כלבים ואף לא היה ראוי הלכך נולד הוא:



מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים - למאן דאית ליה מוקצה דהא נתנבלה בשבת לר' יהודה אתמול בין השמשות היתה עומדת לאדם וקא חשיב ליה מוקצה בהא לגבי כלבים:

אכל מידי דחזי ליה - ועובר שבמעי טרפה ראוי לו לכשיולד הלכך מאתמול דעתיה עלויה אם יולד יאכלנו:

לפי שלא נתפתחו עיניו - ואתרבי לאסורא מכל השרץ השורץ על הארץ כדלקמן:

עם יציאתה נגמרה - כשיצאה נגמרה ברייתה אבל מקמי הכי לא חשיבא ביצה גמורה ולקמיה מפרש ואזיל למאי הלכתא:

לאכלה בחלב - דהשתא הוה ביצה ולא בשר אבל הנמצאת במעי אמה אינה ביצה ואסורה לאכלה בחלב:

ביצים גמורות - ואפילו בלא קליפה לבנה אלא שהחלמון לבדו גמור ואע"פ שמעורה עדיין בגידין שריא כדלקמן מדפליג ר' יעקב עליה ואמר אם היו מעורות בגידין אסורות:

בי"ט - וה"ק יצתה ודאי מבעוד יום מותר כי ודאי הוא דנגמרה בחול אבל לא יצתה לא נגמרה בחול ואסורה משום הכנה דרבה:

וכי תימא - אין הלכה כברייתא זו דאשמועינן בה מאי דלא אשמעינן במתני' ובשום משנה לא סתם לן רבי הכי ואם רבי לא שנה רבי חייא מנין לו:

אלא הא דתניא כו' - הך ברייתא דלעיל מאן קתני לה:

לא בית שמאי ולא ב"ה - לא ב"ש דמאי אריא במעי אמה אפילו נולדה בי"ט שריא ולא ב"ה דאפילו במעי אמן אסירי:

ומגדלת אפרוחים - ולענין דין מקח וממכר אתמר דאם נולדה נגמר בשולה וראויה לגדל ממנה אפרוחים אבל נמצאת במעי אמה אינה מגדלת אפרוחים ואם תבעוהו למכור ביצים לגדל אפרוחים אם מכר אלו הוי מקח טעות ובטל מקח:



דפחיא - כמו דפעיא הנולדים מן התרנגולת חיה שפועה בלידתה:

פשיטא - דמקח טעות הוא דהא בהדיא אמר ליה דפחיא:

דצריבן - לשון מבושלות כל צרכן כמו צרבת (ויקרא יג) כויה שבשול:

ונפקא מינה - בין מאן דבעי להו לאכילה בין מאן דבעי להו לאפרוחים:

למיתבא ליה דביני ביני - להחזיר לו דמי מעלה שבין ביעי דפחיא לביעי דשחוטה ואי בעי להו לאכילה אין המקח בטל דהא בני אכילה נינהו אלא שאלו יפים מהם ויחזיר לו דמי מעליותן:

קא משמע לן - רבי אמי דסתם מאן דבעי ביעא דפחיא לאפרוחים בעי להו ואין אלו שוין לו כלום:

דדכרא - שילדתן תרנגולת מתרנגול ולא נתחממה מן הקרקע לקולטן בלא זכר:

דספנא מארעא - מתחממת בקרקע ויולדת ביצים ואותן ביצים אין מגדלות אפרוחים:

ספנא - קולטת ביצים כשמתעפרת בקרקע ובסמוך לקמן אמר כל היכא דאיכא זכר לא ספנא מארעא כלומר אינה קולטת ביצים מן הקרקע אלא מן הזכר ואינו אלא לשון שפוני טמוני חול (דברים לג):

עם יציאת רובה נגמרה - ולענין י"ט אתמר דאם יצתה רובה מערב י"ט וחזרה בתוך מעיה וילדתה בלילה מותרת דהויא ליה כאילו נולדה מאתמול:

כדרבי יוחנן - דאמר לקמן הכי:

ואי בעית אימא - רב לאפוקי מדר' יוחנן אתא ועם יציאתה דקאמר עם יציאת כולה ולמעוטי יציאת רובה:

מעורות - מחוברות:

נבלת עוף טהור - מטמאה האוכלה לטמא בגדים שהוא לבוש בשעת בליעתה ואין לה טומאת מגע ומשא ובמסכת נדה (דף נא.) ילפינן לה והאוכל אחד מן הדברים הללו ממנה:

מן השלל של ביצים - כשהן כבושין ושלולין וקבועין בשדרה כלומר האוכל אותם ביצים בעודן מעורין בגידין:

מן הגידין - וקסבר אין בגידין בנותן טעם:

שלל - בשט"א כמו שלל של כובסין (שבת דף מח:):

בשר שנתלש מן החי - לאו נבלה היא:

מן האשכול - מבשר השדרה שהביצים אדוקים שם:

שהמחה את החלב - התיך את השומן וגמעו טמא ובהעור והרוטב (חולין דף קכ.) פרכינן והא אכילה כתיבה ביה ואמר רבי שמעון בן לקיש הנפש לרבות את השותה והכא כתיב ונפש אשר תאכל נבלה ובנבלת עוף טהור מתוקם בת"כ:

מאן תנא מן השלל של ביצים טהור - אלמא לאו בשר הוא דלא כר' יעקב:

אלא לענין אסורא - דאע"ג דלאו בשר נינהו אסר לה מדרבנן הואיל וקרובים להיות בשר ואיכא למגזר משום בשר בחלב אבל לענין טומאה לא דלאו בשר נינהו דלטמו:

וכי תימא לענין טומאה נגזור - דלטמו מדרבנן כי היכא דגזרינן לענין אסורא:

אפושי טומאה הוא - דאיכא הפסד טהרות. ואפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן. ואע"פ שגזרו בטומאות במקומות הרבה ליכא למימר הכא נמי נגזר דלא ניחא לן דלפשו בטומאות:

ואיכא דאמרי - דאשכול דסיפא הוה משמע ליה לרב יוסף ביצים המעורות בגידין ושלל הוה משמע ליה שאינן מעורות כל כך כמו אותן הגמורות קרובות לבא בהן קליפה הלבנה שאינם דבקות יפה אלא מעט:

מאשכול גופיה - בשר הדבוק בשדרה והביצים אדוקין בו:

נולד ביום - נקבותיו יולדות ביום:

עטלף - קלב"א שור"ץ בלע"ז:

מערב יום טוב - בין השמשות דשוב לא ילדה אלא בלילה:

השכים - קודם עלות השחר והאי דנקט בדק רבותא קמ"ל דאע"ג דבדק ולא מצא דליכא למתלייה בנולדה בחול אפילו הכי מותרת דסמכינן אברייתא דקתני כל שתשמישו ביום נולד ביום והא ודאי לא ילדתו בלילה:

אימר יצתה רובה וחזרה הואי - ואע"ג דמילתא דלא שכיחא היא מגו דפשיטא לן דאינה יולדת בלילה תלינן בה:

בדספנא מארעא - והיא יולדת אף בלילה:

אי הכי - דיש יולדת בלילה:

דרב מרי - היכי שריא אימא מארעא ספנא וילדה בליל יום טוב:



דשמעה קליה ביממא - שהקול אינו נשמע ביום כבלילה:

עובדא - דבדק מעי"ט ולא מצא והשכים ומצא ולא היה תרנגול זכר עד ששים בתים וסמך רב מרי על התרנגול והתיר את הביצה:

מברא - גשר:

מיצרא - חבל קשור בראשי שתי יתדות אחת תקועה בשפת הנהר מזה ואחת תקועה בשפת הנהר מזה ועץ קצר מוטל לרוחב הנהר ועוברין בו בדוחק על ידי שאוחזין בחבל ועוברין:

במאי אוקימתא - לדרבי יוסי ב"ר שאול:

אימא מאתמול הואי - דכיון דרובא ביממא ילדן אי לא בדק תלינן ביממא:

דרבי יוחנן לא שכיחא - הלכך בדאיכא זכר כיון דקים לן דאינה יולדת בלילה תלינן כרבי יוחנן אבל בדספנא מארעא לילד בלילה שכיח טפי מיצתה רובה:

תומא שחיקא - שומין שחוקין:

לגלויא - הנחש שותה ממנו אם מוצאו מגולה ומטיל בו ארס:

אם כן - דחד שיעורא לתרוייהו:

שיעורו של זה כו' - להכי לא יליף שאור מחמץ משום דחמץ בככותבת דלא תימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ושאור נמי בככותבת להכי כתביה בהדיא לשעורי בשיעורא זוטא ושיעורא רבא ולהכי נקט כותבת דבהכי הוי יתובי דעתא כדמפרש טעמא ביומא (דף עט.) אי נמי שיעורין הלכה למשה מסיני:

לית להו דרבי זירא - בתמיה והא קרא בהדיא כתיב:

פתח הכתוב בשאור - שאור לא ימצא בבתיכם (שמות יב):

וסיים בחמץ - כי כל אוכל [מחמצת] והוה ליה למכתב כי כל אוכל שאור כו' דהא אתיא עונשו עם אזהרתו זהו שאור וכו'. כזה כן זה:

לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי - דאפילו ב"ש מודו דחמץ חייב בכזית כשאור באכילתו וכדר' זירא אבל לביעור לב"ש לא השוו מדאיצטריך קרא למכתבינהו לתרוייהו לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לא ילפינן למימר כי היכי דבאכילה השוה הכתוב אכילת חמץ לביעור שאור אף לביעורו השוה לו דמדאיצטריך למכתבינהו יש חלוק בשיעורן:

תניא נמי הכי - דבביעור הוא דפליגי ולא באכילה:

השוחט דיעבד - דאי שחט משמע אבל לכתחילה לא שרי ליה בית שמאי לשחוט אא"כ יש לו עפר מוכן תיחוח:

מכלל דת"ק סבר ישחוט - בתמיה והא השוחט קאמר הא לא קשיא. לא ישחוט דב"ה אכסוי לחודיה קא מהדרי והכי קאמר לא יגמור מעשה השחיטה דהיינו הכסוי:

לא ישחוט ויכסה - אע"פ ששחט לא יגמור:

השוחט שבא לימלך - אע"ג דהשוחט דעלמא דיעבד על כרחך הכא לכתחלה השוחט שבא לשחוט (בהמה) ובא לימלך לנו מה יעשה אם ישחוט אם לאו הואיל ואין לו עפר תיחוח ב"ש אומרים כו':

רב יוסף אמר כו' - ולקמיה מפרש במאי קמפלגי רבה ורב יוסף אליבא דב"ש:

בעפר - משמע שהוא נבלל וטמון בעפר קודם הכסוי:

וכסהו עפר - הוי משמע דלא קפיד אלא אכסוי:

אית לן דר' זירא - ובעינן עפר למטה והכי קאמר רבה אם יכולין לומר לו שחוט מיד שיש לו כבר עפר למטה שרינן ליה אבל אם אנו צריכין לומר לו חפור תחלה לא נתיר לו:

דלמא - לאחר חפירה ממליך ולא שחיט נמצא שחופר בחנם:

הא עדיפא - דלא תגזור הכי:

והא קא עביד כתישה - לרב יהודה פריך דאמר והוא שיש לו דקר נעוץ אלמא דטעמא דמתניתין לאו משום דאתי עשה דוכסהו בעפר ודחי את לא תעשה כל מלאכה אלא משום דכבר חפור ועומד הוא והא קא עביד כתישה שעדיין רגבים מדובקים הם ואינן ראוין לכסוי אלא אם כן כותשן וכותש תולדה דטוחן הוא ומלאכה היא:



והא קא עביד גומא - וחייב משום בנין:

פטור עליה - כדמפרש טעמא בפ"ק דחגיגה דכיון דאינו צריך אלא לעפרה ולא לגומא אינו בונה ולא חורש אלא מקלקל וכל המקלקלים פטורים:

מאן דכר שמיה - דקאמר שאפר כו' דמשמע דיהיב טעמא למילתיה דלעיל:

שהוסק מערב י"ט - מאתמול דעתיה עלויה לכל מילי:

אבל הוסק ביו"ט - דליכא למימר דעתיה עלויה מאתמול אסור:

ואם ראוי לצלות בו ביצה - שיש עדיין רמץ חם:

מותר - דמאתמול בעודם עצים היו מוכנים להסק ולבשל ולצלות ועודנו בתשמישו זה ואיידי דחזי להפוכי ביה מידי לצליית ביצה שקיל ליה נמי ומנח ליה על הדם:

הכניס עפר - הרבה במקום אחד לצורך גנתו או לצורך חורבתו לשוטחן בהן מותר לכסות בו דכל זמן שהוא צבור דעתיה עלויה לכל צרכיו:

מכניס אדם מלא קופתו עפר - בסתם ונותנו במקום אחד ועושה בה כל צרכיו ולא אמרינן בטלה לה לגבי קרקע הבית איידי דזוטרא:

והוא שיחד לה כו' - ולא שטחה דמוכחא מילתא דלצרכיו קא בעי לה ובעפר תיחוח קאמר שאינו מחוסר לא חפירה ולא כתישה אלא הכנה:

כוי - ספק חיה ספק בהמה:

אין שוחטין אותו ביו"ט - משום דשמא חיה הוא וצריך כסוי והוא אינו יכול לכסותו ביו"ט כדקתני:

ואם שחטו אין מכסין את דמו - דשמא בהמה הוא ואין בו מצות כסוי ואין מטלטלין העפר לכך:

ואם איתא - דיש עפר שמוכן לכל צרכי אדם אפי' הוא בהמה לכסייה:

כדרב יהודה - אם הכניס קופת עפר:

ה"ג ולטעמיך לכסייה בדקר נעוץ או באפר כירה - דהא בהדיא תנא במתני' דמוכן הוא:

אפילו ודאי נמי - דהא כב"ה קי"ל דאסרי ואפילו דיעבד בלא דקר נעוץ:

לא מבעיא קאמר - הא דנקט כוי אין שוחטין כל שכן חיה גמורה הטעונה כסוי והוא אינו יכול ולרבותא אשמעינן כוי ולא מיבעיא ודאי:



והא מדקתני סיפא כו' - כלומר בשלמא אין שוחטין דרישא איצטריך כדקאמרת דלא תימא נשחוט משום כבוד יום טוב בלא כסוי אלא סיפא דקתני אין מכסין אי דלית ליה חדא מהני לכסות מאי איצטריך לאשמועינן השתא ודאי אין מכסין ספק מבעיא אלא שמע מינה בדאית ליה דלגבי ודאי מכסין ואשמועינן דספק לא וקשיא לן אמאי אין מכסין אי כדרב יהודה אי באפר הכירה:

מוכן לודאי ואין מוכן לספק - קא ס"ד דהכי קאמר אע"ג דדעתיה לכל מילי הכנסתו מועלת לודאי ואינה מועלת לספק ופרכינן וכיון דדעתיה עלויה ומשום דאקצה ליכא ספק מ"ט לא מכסינן משום דקא עביד גומא בתמיה:

אלא כדר' אבא - ודאי מ"ט שרית כדר' אבא דאמר לעיל מקלקל הוא ופטור עליה:

דלמא קא עביד כתישה - גרסינן שמא יהו שם רגבים ויכתישם:

ודאי נמי נגזור משום כתישה - ומשני כיון דרוב פעמים אין צריך לכתוש לא גזור רבנן משום כתישה דאי נמי אתו לידי כך לאו איסורא דאורייתא איכא דאתי עשה דוכסהו בעפר ודחי לא תעשה מלאכה דקיימא לן בפרק קמא דיבמות (דף ד.) עשה דוחה את לא תעשה:

מילה בצרעת - דכתיב (דברים כד) השמר בנגע הצרעת ותניא בקוצץ בהרתו הכתוב מדבר ותניא בגמרא דאם לא הביא כלי במסכת שבת (קלב:) ימול בשר ערלתו אפילו במקום בהרת יקוץ: אי נמי ציצית בכלאים דכתיב (דברים כב) לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים תעשה לך דבשעת מילה או בשעת לבישת הטלית מעקר לאו ומקיים עשה אבל עשה זה כשהוא כותש עובר בלאו והעשה אינו מקיים עד שיכסה:

עשה ולא תעשה הוא - דכתיב (ויקרא כג) ביום הראשון שבתון דמשמע שבות:

ואין דעתו לספק - הלכך איסור מוקצה איכא והוא הדין לדרב יהודה:

ואזדא רבא לטעמיה - דאמר מי שדעתו לודאי לא רמי אנפשיה לאזמוני למידי דספק:

הכניס עפר לכסות בו צואה - ביום טוב שיש לו תינוק וירא שמא יטיל רעי ביו"ט לפניו:

מותר לכסות דם צפור - שיש לו לשחוט ביום טוב דכיון שהזמינו לספק כל שכן לודאי:

אסור לכסות בו צואה - אם יש לו תינוק קטן והטיל צואה ביום טוב מאי טעמא דם צפור ודאי היה לו שישחטנו ויהא צריך כסוי אבל הצואה ספק הוא אם יארע במקום המאוס לו ודעתו לודאי ולא לספק:

מותר לכסות בו צואה - כיון דאזמניה אזמניה דהא נמי קרוב לודאי:

נהרבלאי אמרי - בסנהדרין (דף יז:) מפרש דהוא רמי בר בריבי:

כוי הרי הוא כצואה - המכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם כוי דזה וזה ספק:

וחד אמר אינו כצואה - והמכניס עפר לכסות צואה אסור לכסות בו דם כוי דכוי לגבי צואה כספק לגבי ודאי דצואת תינוק שכיחא וקרובה לודאי:

תסתיים דרבא הוא דאמר - צואה כספק וכוי מותר בהזמנת צואה: דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם צפור דם צפור אסור לכסות בו צואה. אלמא ספק הוא:

משום התרת חלבו - דאי שרית לכסוייה אתי למימר חיה הוא:

בחול אמרי לנקר חצרו כו' - הרואה אומר לא מפני שטעון כסוי אלא כדי לנקר חצרו מכסהו:

לא גרסינן ולטעמיך אלא הכי גרסינן בא לימלך מאי איכא למימר - מי שיש לו כוי ובא לימלך לחכמים אם צריך לכסותו ובחול והם מורים לו שצריך כסוי:

מאי איכא למימר - איהו גופיה אתי למימר חיה הוא דהא מצרכו ליה כסוי:

אלא - לא גרסינן:

בחול אי נמי ספקא הוא כו' - כלומר בחול זה שהורוהו לכסות לא מחזיק ליה בחיה ודאית דמימר אמר אי נמי מספקא להו לרבנן אי חיה אי בהמה אמרי ליה זיל טרח וכסי כו' אמרי ליה גרסינן:

לא כוי בלבד אמרו - דאין מכסין ביום טוב דדין הוא שלא יכסוהו שמא בהמה היא וטרח טרחא דלא מצוה ואפילו באפר הכירה:

אלא אפילו שחט כו' - דאיכא חד דטעון כסוי אפילו הכי אין מכסין משום דקא טרח נמי בשל בהמה:

פשיטא - דהא לא טרח בשביל בהמה מידי:

אין מכסין אותו ביו"ט - דהיה לו לכסות מבעוד יום ומשום אמנועי משום שמחת יום טוב ליכא דמשום דלא מכסי דם לא מתסר צפור באכילה:



גלגל עיסה מערב י"ט מפריש ממנה חלתה בי"ט - ואע"ג דתנן לקמן (דף לו:) אלו הן משום שבות אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט והא נמי כתרומת דגן דמיא שהיה יכול להפרישה מערב י"ט אפילו הכי מפריש שלא גזרו על תרומת עיסה שהרי מותר לגלגלה בי"ט ולאפותה כדי לאכול פת חמה:

אין מפריש הימנה - דלא התירו להפריש חלה אלא בעיסה שנתגלגל בי"ט אבל זו היה לו להפריש מערב יו"ט כתרומת דגן ופירות:

חלת [חו"ל] - חלה טורטי"ל חלה שמרימין מן העיסה שבחוצה לארץ הואיל ואינה מן התורה כדקיימא לן בקדושין (דף לו:) כל מצוה התלויה בפירות הגדלים בארץ אינו נוהג אלא בארץ:

אוכל והולך - כל הפת ומשייר כדי חלה ומפרישה באחרונה אלמא הפרשתה שלא לצורך היא ולא הויא הפרשה והמפריש בי"ט אינו כמתקן דלתסר כשאר הגבהת תרומה דגזור בה רבנן מפני שנראה כמתקן:

מי לא מודה שמואל - אע"פ שאינו צריך להפרישה שאם קרא עליה שם שחל עליה שם חלה ואסורה לזרים אלמא שם תרומה עליה ואיתא בכלל אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט:

מתני' אין מוליכין את הסולם - קס"ד סולם המיוחד לכך וניכר שהוא של שובך וטעמא דב"ש מפרש בגמרא דאסרי ואע"פ שהוא בא ליטול גוזלות לשמחת י"ט:

מחלון לחלון - באותו שובך עצמו שכן דרך שובך להיות בו מחיצות הרבה קן לכל זוג וזוג וחלון לכל קן וקן:

גמ' הרואה - שהוא מוליכו אומר להטיח גגו הוא צריך והרי הוא עושה מלאכה ביום טוב:

להטיח - שהיו טחין גגותיהן בטיט לפי שלא היו משופעין אלא עשויין כמין תקרת עליה ומשתמשין בהן לפיכך טחין אותן ומשפעין הטיח לצד הכתלים שיזובו מימיו:

שובכו מוכיח עליו - שובכו של סולם מוכיח שהוא ניכר שהוא של שובך:

מותר - שהרי אין אדם רואהו:

והאמר רב יהודה אמר רב כו' - וקשיא דרב אדרב חנן ואע"ג דרב אמורא הוא מקשי מיניה מפני שרבן של כל בני הגולה היה בדורו חוץ משמואל:

תנאי היא - איכא תנא דקאי כוותיה:

שוטחן בחמה - מי שנשרו כליו בדרך במי גשמים שוטחן בחמה והן נוגבין מאליהן:

אבל לא כנגד העם - שלא יאמרו כבסן בשבת אלמא מידי דמשום מראית העין מותר במקום צנוע:

לימא רב דאמר כב"ש - לרב חנן קא פריך דאוקי לה בית הלל ברה"ר אסרי וברשות היחיד שרו א"כ לרב חנן רב דאמר כל מקום שאסרו כו' דאמר כב"ש בתמיה הא ודאי לא שביק ב"ה ועביד כב"ש ועל כרחך לבית הלל אפי' ברשות הרבים מותר משום דשובכו מוכיח עליו דאי ברה"ר אסור וברשות היחיד שרי לא הוה אמר רב להא שמעתא:

תנאי היא - כלומר אמר לך רב חנן ודאי רב סבר דבית הלל אפילו בר"ה שרו ופליג עלי ואנא דאמרי כי האי תנא דאמר שוטחן בחמה דלית ליה דרב וההוא תנא מוקי בית הלל כוותיה דלא התירו אלא ברשות היחיד ורבי אליעזר ור"ש דסבירא להו כרב מוקמי שריותא דבית הלל דמתניתין ואפי' ברה"ר דקא סברי שובכו מוכיח עליו וב"ש לית להו שובכו מוכיח עליו ואסרי אפי' בחדרי חדרים י"מ דלרב קא פריך ואמר לך רב תנאי היא ולאו מלתא היא דמאי רבותייהו דרבי אלעזר ור' שמעון במקום בית הלל הא ב"ש נמי טובא הוו ואין הלכה כמותן:



מתניתין - דקתני בהולכת סולם פליגי לאו כי האי תנא דקתני בהולכה מודו מפני שצורך י"ט היא:

אבל של עליה אסור - דההוא ודאי אמרי להטיח גגו הוא צריך:

מדדין בו - אם החלון רחוק ואין ראש הסולם מגיע שם בה בהטיה מדדין רגליו של סולם מעט מעט:

לקרייתא - לכפרים לראות שדותיהן:

סולם בא לידינו - הולכת סולם של עליה לשובך:

מכלל דת"ק סבר - בשל עליה פליגי בחזרה ומודים בהולכה:

טעמיה דת"ק קא מפרש - ובשל עליה ליכא למאן דשרי:

ממאי מדקתני - במלתיה דת"ק משובך לשובך אלמא בסולם המיוחד לשובכין קאי:

מי קתני סולם של שובך - דנהוי משמע דבשל שובך קאי:

משובך לשובך קתני - ולעולם בשל עליה ורבותא אשמועינן דיוליכנו מעליה לשובך ראשון וממנו לכמה שובכין:

הטוי סולם של עליה - והוליכו לשובך מבעוד יום ועכשיו בא להטותו מחלון לחלון:

מאי דקא אסר ת"ק - דרבי דוסא דהוא ר' יהודה דאמר בסולם של עליה אסור להוליך קא שרי רבי דוסא מיהא להטות:

ולא היא מאי דקא שרי ת"ק - דהיינו של שובך להוליך קא אסר ר' דוסא ואתא למימר הולכה אסור הטיה שרי ובשל עליה לא איירי כלל:

מוחלפת השיטה - כאן הוחלפה שיטתן וצריך להפוך דבריהם:

וממאי דמוחלפת - ומאי קשיא ליה לר' יוחנן דלמא טעמייהו דב"ש התם משום דאיכא דקר נעוץ וליכא צד איסור:

אבל היכא דליכא דקר נעוץ - דאיכא צד רמז חפירה לא שרו ואפי' בעפר תיחוח שהוא כחפור ועומד והכא נמי לא שנא דהא איכא חשדא דלהטיח גגו:

אבל התם לא - דגזרי משום כתישה דלמא זמנין דבעי כתישה:

אלא אי קשיא - מתניתין אהדדי שהוצרך רבי יוחנן להחליף שיטתן וצריך להפוך דבריהם:

הא קשיא - על זו החליפה:

לא יטול - מן הגוזלות בי"ט:

אא"כ נענע מבעוד יום - ולא סגי בהכנה בדבור בעלמא כדמפרש לקמן טעמא דלמא למחר כי שקיל להו חייס עלייהו וממליך:



אבל היכא דליכא דקר נעוץ לא - והא נמי להא דמיא דלמא ממליך ואשתכח דטלטלה בכדי דכיון דממליך בטלה לה הזמנה למפרע:

אלא כיון דמוקצה הוא - כיון דאינו אסור אלא משום מוקצה בהזמנה בעלמא סגי:

את העלי - דף עב וכבד וכותשין בו חטים לטרגיס וטיסני והוי מלאכתו לאיסור וקא סברי ב"ש אסור לטלטלו ואפי' לצורך גופו שצריך לגוף הכלי למלאכה המותרת היום:

תורת כלי עליו - ואף על פי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו:

אין נותנין את העור - שהופשט ביום טוב:

לפני הדורסן - לא ישטחנו במקום דריסת הרגלים שזהו צורך עבוד שמתעבד ע"י הדריסה:

ובית הלל מתירין - קס"ד משום שמחת יום טוב דאי לא שרית ליה לא שחיט:

למזגא עליה - כן היתה ישיבתם שוטחין בגדים על גבי הקרקע ונסמכין ויושבין על ברכיהן כפופין כדאמרינן בפסחים (דף קח.) הוה זגינן אברכי דהדדי ונמצאת שטיחתו צורך י"ט:

תריסין - דלתות החלונות של חנויות שסוגרין בהן החלונות בלילה ומסלקין אותם ביום ונותנין אותן לפניהם ושוטחין עליהן תבלין למכור לרבים ובי"ט מותר ליקח מחנוני המכיר אותו ובלבד שלא יזכיר סכום מקח:

אף להחזיר - ולסגור בהן וחזרה ודאי שלא לצורך היא ואפילו דאמרינן אין בנין בכלים טרחא דלאו צורך מיהא הוה וקא שרינן ליה משום תחלתן כדלקמן אלמא משום שמחת י"ט מקילינן וקשיא ב"ה דכסוי:

הכא ליכא דקר נעוץ - כלומר ליכא טעמא להתירא דקא סברי יש בנין בכלים:

מתני' עומד ואומר - מבעוד יום:

גמ' בבריכה ראשונה - דרך מגדלי יונים להניח בריכה ראשונה של כל שנה להיות צוות לאמה:

גזרינן - כי שקיל להו למחר אתי לאמלוכי וחייס עלייהו והוי ליה טלטול שלא לצורך ומשנענע ומשמש בהן מבעוד יום לשחיטה ולא חס עלייהו תו לא חיישינן דחייס:

בריכה - קובי"ד בלע"ז שהיונים יולדים בריכה בכל חדש וחדש והן שני גוזלות זכר ונקבה ומפסיקין בתקופת טבת וחוזרים ויולדים בניסן:

לית להו ברירה - וכי שקיל למחר דלמא לא הני אזמין והוא לא הזמין את כולם אלא כדי צרכו:

ולו פתחים הרבה - כולם פתוחים או כולם סגורים:

כולם טמאים - כל כלים המונחים בחלל הפתחים תחת עובי התקרה של פתח טמאים ואע"פ שאינו תחת הגג המאהיל על המת שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה שסופו לצאת דרך שם וכאן אין אנו יודעים באיזה יוציאנו הלכך כולם טמאים:

נפתח אחד מהם - לאחר מיתת המת:

הוא טמא - בין כלים דמעיקרא בין כלים דלבסוף המובאין לו מבחוץ:

וכולן טהורים - לדברי הכל מוקמינן להו דמודו הכל מכאן ולהבא בכלים המובאים לתוכן אחרי כן מבחוץ דודאי בההוא דנפתח מפיק ליה:

ארבעה על ארבעה - בכך שערוהו שראוי להוצאת מתים:

מצלת על כל הפתחים - מלטמא כאילו נפתח:

אף משימות המת - וקס"ד דבברירה פליגי ובכלים שהיו בהם בין מיתה למחשבה ב"ש סברי לא אמרי' הוברר דמעיקרא דעתיה להכי הואי ולא ירדה הטומאה לשאר הפתחים ובית הלל סברי הוברר ולמאי דס"ד השתא סבירא לן דבנפתח אחד מהם נמי הוו פליגי בכלים דמעיקרא וטהורין דקא תני לעיל לדברי הכל בכלים דמכאן ולהבא:

הא אתמר עלה כו' - ואפי' בית הלל לית להו הוברר ואין מטהרין אלא כלים דלבסוף דלאחר מחשבה אבל הראשונים טמאים וב"ש מטמאין אף האחרונים דקא סברי משירדה תורת טומאה לפתחים לפני מחשבה במיתת המת שוב אינו עולה מהם אלא על ידי מעשה כגון נפתח ובנפתח אחד מהם לא פליגי מידי:

רבא אמר לעולם למפרע - נמי מטהרין בית הלל דאית להו ברירה והכא במתניתין היינו טעמא דצריך לברר ולומר אלו אני נוטל דלמא למחר מטלטל ובודק השמנים ושביק הא ושקיל אידך נמצא מטלטל מה שלא הזמין שהרי לא היה דעתו אלא בכדי צרכו הלכך אומר זה וזה אני נוטל ולמחר על כרחיה הני הוא דשקיל:

והא אמרת בעומד - מרחוק ואין מנענע סגיא אלמא לא בדק מאתמול הכחושים והשמנים ואכתי איכא למיחש:

ה"מ מערב י"ט - כלומר היכא דידע מערב י"ט דהני הוא דאזמינן דתו בין שהן כחושין בין שהן שמנים לא שקיל אחריני שהרי יודע שמוקצין הם שלא זמנן:



אבל ביום טוב - כשבא לבררן ביום טוב כלומר שלא ברר דבריו מבעוד יום וסומך על בדיקת מחר שיבדוק את כולן:

דזימנין דמשתכחי שמנים כחושין וכחושין שמנים - אותם הנראים שמנים למראה עיניו נמצאים כחושין במשמושן והכחושים נמצאים שמנים:

מידי דלא חזי ליה - כל אותן שטלטל יותר על צרכו מוקצים היו: אי נמי גרסינן אי נמי זימנין דמשתכחי כלהו כחושין וקא ממנע משמחת י"ט וכל זה על ידי שלא ברר אתמול דבריו לפיכך סמך על שקר לומר אי אפשר שלא יהו שנים או שלשה טובים ולמחר נמצאו כולם רעים אבל כשאתה מזקיקו לברר שוב אינו סומך אלא על אלו בין היו שמנים או כחושין ולדעת כן זמנן ובא ונוטלן ולא ממנע:

מתניתין

זמן שחורים - ולא היה שם עוד ולמחר מצא הכל לבנים ודאי המזומנים הלכו להם ואלו אחרים דאתו להו מעלמא לשובך וכן שנים ומצא שלשה ואינו מכיר את המוכנים כולם אסורים:

שלשה ומצא שנים מותרים - האחד הלך והשנים נשארו ולא אמרינן הואיל והאחד הלך כן הלכו כולם ואלו אחרים הם:

זמן בתוך הקן ומצא לפני הקן - ובתוך הקן לא מצא כלום הרי אלו אסורים ובגמרא מפרש לה:

גמרא

כגון שזמן שחורים ולבנים - בשני קנין וכל הקנין מובדלין במחיצות ועליות כדרך כל שובכין עשויין עליות הרבה וכל עליה יש בה מחיצות הרבה:

השכים ומצא כו' - והכי קאמר זמן שחורים בקן זה ומצא בו לבנים ולבנים זמן בשני ומצא בו שחורים:

דרבי חנינא - בבבא בתרא בלא יחפור:

רוב וקרוב - אם בא מעשה לפנינו ויש לתלותו בדבר הקרוב לו להתיר או לאסור ויש לתלותו אחר הרוב לענין אחר חלוף הקרוב הלך אחר הרוב ומתני' נמי הכי אמר דהא איכא למתלינהו להנך שחורים באותם שהיו אתמול בקן שבצדו וכן הלבנים ולומר נהפכו ולא תלינן אלא אמרינן מעלמא אתו ומרובא פירשו:

כדאמר אביי - לקמן:

בדף - שיש דף לפני השובך בולט ויוצא ממנו ושם באים ויושבין יונים דמעלמא תדיר שיראים ליכנס לקן מפני שאותן שבקן מגרשים את כל הבא אליהן וכשיוצאין משובך אלו נכנסין הלכך חיישינן שמא מן הדף באו לקנין הלכך אסורים דהוו להו כלהו קרובים שבדף ושבקן הלכך זיל בתר רובא:

מה נפשך כו' - פירושא דמתניתין היא כלומר להכי אסורים דמה נפשך להתירם:

[לימא מתניתין רבי היא - הא מתניתין סתמא היא והלכה כסתם משנה ואנן קי"ל (כתובות דף כא.) הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו]:

הניח מנה - ממעות מעשר שני בתיבה:

חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה - האחד חולין ואינו יודע איזהו ונוטל היפה שבהן ואומר אם (היא זו) של מעשר) הרי יפה ואם חולין היא תהא חברתה מחוללת עליה:

הכל חולין - הואיל ולא מצא כמו שהניח תולין להקל ולומר נטל את הראשון והניחו במקום אחר והניח שוב את אלו ושכח שאין אדם מניח מעות חולין ומעות מעשר ביחד:

מנה מוטל - ונשאר הך מנה ממעשר:

הכל חולין - הואיל ולא העלהו לירושלים לא הפרידן זה מזה ושניהם נטלן והניחם במקום אחר וזה חולין הוא שהניח הלום אחרי כן ושכח:

שאני גוזלות - להכי איכא למימר האחד הלך וחבריו נשארו:

הואיל ועשויין - רגילים הן להיות מדדין אחד אחד ויוצאין ונכנסין אבל מנה לא הלך מאליו אא"כ נטלו וכשנטל נטל שניהם:

ולמה לי לשנויי עלה - רבי יוחנן ורבי אלעזר מה דוחקין לתלות טעם משנתנו במדדים הא לדידהו מתוקמת שפיר כרבנן בלאו האי טעמא דהא אינהו אפליגו בההיא דמעשר חד אמר מחלוקת במונחין שני המנין בכיס אחד בההוא הוא דקאמרי רבנן דכשנטל כל הכיס נטל אבל בשני כיסים מודו דהאחד נטל והניח השני וחד אמר מחלוקת בב' כיסין בההוא הוא דקאמר רבי מנה מונח ומנה מוטל:

האי מאי - לא גרסינן:

בשלמא למ"ד כו' - המקשה סיומי מסיים למילתיה ומפרש קושייתו בשלמא מאן דמוקי פלוגתייהו בב' כיסין דהיינו כדומיא דמתני' דהוו שני גוזלות צריך לשנויי דתקום מתניתין כרבנן מהאי טעמא הואיל ועשויין לדדות אלא למ"ד בשני כיסין מודו רבנן השתא למה לי לשנויי משום דעשויין לדדות הא בשני כיסים נמי הכי קאמרינן:

השתא ומה כו' - לא גרסינן אלא ה"ג אלא למ"ד בכיס אחד מחלוקת אבל בשני כיסים דברי הכל מנה מונח ומנה מוטל השתא למה לי לשנויי עלה האמר בשני כיסים לא פליגי וחד מהני רבנן או רבי יוחנן או רבי אלעזר אוקמה הכי ולעיל אמאי שנו תרוייהו הואיל ועשויין לדדות:

אמר רב אשי הכא בגוזלות כו' - מ"ד בכיס אחד מחלוקת בשני כיסין כעין כיס אחד קאמר דהיינו שני כיסין מקושרין ודקאמר אבל בשני כיסין דברי הכל מנה מונח ומנה מוטל בשאין מקושרין ומתניתין אפי' בגוזלות מקושרין משמע דהנותרין מותרין ולא אמרי' אותן שזמן נטלו כולם ואלו אחרים הלכך אי לא דשאני גוזלות הואיל ועשויין לדדות לא הוה מתוקמא כרבנן דהא בכיסים מקושרין אמרי רבנן הכל חולין והשתא אגב האי שנויא מתוקמא שפיר כרבנן דגוזלות דמדדין מנתחי אהדדי ואיכא למתלי לקולא דחד מנייהו הוא דאזל ליה אבל כיסים לא מנתחי ואדם בא ונטלן וכיון דמקושרים הם שניהם נטל:



דמתעכל קטרייהו - ניתר הקשר שלהם ומתפרק מאליו והבא ונטל שמא לא מקושרין מצאם וחטף האחד והלך לו:

לפני הקן - דרך כל שובכין להיות מעט מן דף העליה בולט חוץ למחיצה של כל קן וקן ושם היונים יוצאים לאויר ונוחים שם כרצונם וחוזרים לקן:

הלך אחר הרוב - כי הכא דלא אמרי' אלו אותן שזמן בתוך הקן שהוא קרוב ללפני הקן אלא אמרי' מעלמא אתו:

בדף - דכלהו קרוב נינהו הלכך הלך אחר הרוב דאיכא תרתי:

רבא אמר - הא לא אצטריך לאשמועינן אלא בשני קנין זו למעלה מזו ובשניהם גוזלות וזמן את שבזו ולא זמן את שבזו ולמחר בא ולא מצא בתוך הקן שזמן אלא לפניו ובאותו שלא זמן לא מצא לא לפניו ולא לתוכו הלכך אסירי ולא משום חששא דיוני דעלמא אלא מאחר שלא מצאן במקומן ועוד שבקן האחר המוקצה לא מצא כלום יש לחוש שמא אלו שמצא לפני הקן המוכן לא מתוכו יצאו אלא מתוך המוקצה: ולא מיבעיא קאמר לא גרסי' אלא ה"ג ולא מיבעיא זמן בתחתונה ולא זמן בעליונה כו'. כלומר ותנא דאצטריך לאשמועינן אסורים לאו כשזמן את של תחתונה ולמחר מצא בתחתונה לפניה ולא בתוכה ולא מצא בעליונה כלום אצטריך למימר דאסירי דחיישינן דלמא הני דאזמין אזדו להו והנך שמצא לפניה משל עליונה באו ואשתרבובי אשתרבוב למטה ונחיתו הא לא אצטריך דאפי' זמן בעליונה בתוכה ולא זמן את של תחתונה ולמחר מצא בעליונה לפניה ולא בתוכה ולא מצא בתחתונה כלל אסירי ולא תימא לאו אורחייהו למסרך ומיסק בעודן קטנים אלא אמרינן סרוכי סרוך מן התחתונה המוקצה וסליקו לפני העליונה:

ואם אין שם אלא הן - אם אין סביבותיהם אתמול אלא הן ב הרי אלו מותרים. דודאי אלו הן שהזמין בתוך הקן ובאו לפניה:

מפורחים - גדולים ופורחים למרחוק:

אדדויי אדדו - מאותו קן ואתו להכא כדמפרש ואזיל דעד חמשים אמה מדדה:

בקרן זוית - שזוית הבית בולט להלאה מן השובך וקן זה שזמן בו עומד לצדדין דאי הוה אתי להכא לא הוה חזי לקניה שהזוית של בית עומדת לפניו:

מתניתין

עלי - מלאכתו לאיסור לכתוש במכתשת משום הכי אסרי ליה בית שמאי:

גמרא

שאסור לטלטלו - דאתעביד ליה צורך י"ט:

בתברא גרמי - המיוחדת לקצב עליה בשר:

מהו דתימא - הוא הדין דאפילו תברא גרמי אסרי ב"ש דלמא בתר דטלטלה ממליך ולא תבר ואשתכח דטרח בכדי:

איכא דאמרי אמר אביי כו' - כי אותביניה פשיטא עלי תנן שני אביי גופיה הכי לא נצרכא הא דאמרינן אבל תברא גרמי דברי הכל מותר אלא לתברא גרמי חדתי שלא קצב עליה מעולם דאיכא למיחש דחייס עלה וממלך:

לא חיישי לאמלוכי - בתמיה ופריך לאביי:

אין מוליכין טבח וסכין וכו' - אם היו רחוקים זה מזה דלמא [בתר] דטריח ממליך:

מדוך - בוכנא שדוכין בו תבלין במדוכה:

נשבק האי קדרה - מין תבשיל זה שיהא צריך תבלין כגון בשר ובצלים:

ואעבד קדרה דלא בעיא תבלין - כגון כרוב ולפת: מאי איכא למימר גרסי' קמ"ל לא גרסינן:

שמולחין עליו - ואע"פ שהמלח מועיל לעבוד:

לצלי - דאין מולחין אותו יפה:

הא קא משמע לן דאפי' לצלי כעין קדרה אסור - האי אבל לקדרה דקאמר אביי צלי כעין קדרה קאמר כגון אדם המולח צלי יפה יפה קרוב למליחת בשר שלצורך קדרה דלא תימא כל צלי שרי:

אין מולחין את החלבים - ביום טוב כדי שלא יסריחו ואפי' נשחטה הבהמה בי"ט:

ומאי שנא מעור לפני הדורסן - דשרו בית הלל משום דאי לא שרית ליה ממנע ולא שחיט:



התם לא מוכחא מילתא - שתהא שטיחתו לצורך עבוד דמימר אמר האי דשרו ליה רבנן לתתו לפני הדריסה מפני צורך יום טוב התירו שאף שטיחתו צורך י"ט דחזי למזגא עליה אבל הכא גבי חלבים כי שרית לשוטחן מוכחא מלתא שלתקון החלבים התרתו ואתי נמי לממלחינהו ומליחה מאבות מלאכות היא בדבר שיש בו עבוד דתנן (שבת דף עג.) והמולחו והמעבדו:

בבת אחת - דחד טרחא לכלהו:

מערים - לאחר שמלח זו לאכלה היום אומר חברתה ערבה עלי לאכלה היום וחוזר ומולחה:

חנויות - כמו תיבות הן ועומדות בשוק ואינן מחוברו' לקרקע:

תריסין - דלתות פתחיהן: התירו סופן שאינו צורך יום טוב:

משום תחלתן - שהוא צורך יום טוב ואי לא שרית סופן לא עביד תחלתן:

עור לפני הדורסן - הותרה שטיחתן משום שחיטתן:

תריסי חנויות - הותרה חזרתן משום סלוקן:

וחזרת רטיה - בשבת פרק כלל גדול (דף עה:) אמרו הממרח רטיה בשבת חייב משום ממחק:

במקדש - לכהן שלקה בידו וצריך לעבוד עבודה וליטול רטיה מעל ידו שלא תהא חציצה בין ידו לעבודה מחזיר הרטיה לאחר עבודה דאי לא שרית ליה להחזירה לא שקיל ליה מעיקרא:

ורחבא אמר רבי יהודה - י"מ ספק משמיה דרבי יהודה נשיאה ספק משמיה דרב יהודה ואני אומר לא ראה רחבא את רבי יהודה נשיאה דהא מפומבדיתא הוה ולא מצינו שעלה לא"י ועוד כי אמרי' בעלמא דדייק וגמר שמעתת' מפומיה דרביה כרחבא דפומבדיתא. הוה לן למימר דאפילו ספיקי דגברי גריס כדאמרינן בדרב יהודה בהכל שוחטין (חולין יח:) ונראה בעיני משום דרבו מובהק היה ולא היה לומד מרב אחר הוה קרי ליה רבי דלא נספקיה בדרב יהודה אחרינא:

אף הפותח את חביתו - חבר כשהתחיל למכור יינו או ככרו לעולי רגלים ברגל וממשמשי בה יד הכל וטומאת עם הארץ ברגל טהורה כל ימות הרגל ובמה שנשאר לאחר הרגל נחלקו רבי יהודה וחכמים בפרק חומר בקדש (חגיגה דף כו.) רבי יהודה אומר יגמור וימכרנה לחברים ולכל אדם ויזהר שלא יגע עם הארץ עוד וחכמים אומרים לא יגמור ולא ימכרנה עוד משום דנטמאת ברגל במגע עם הארץ ונהי דכל ימות הרגל אשתראי שלא לביישם מיהו לאחר הרגל חלה למפרע ואשמעינן רחבא דרבי יהודה לא אמר יגמור אלא משום תחילתן דאי לא שרית ליה לא פתח ליה מעיקרא:

תנינא - במתניתין ובית הלל מתירין ומעולא מאי נפקא לן:

ואפילו מעי"ט - שהופשט מבעוד יום:

דערב יום טוב לא - דליכא למיגזר משום תחילתן דאי נמי לא שרית ליה אינו נמנע מלשחוט מעי"ט דהא יכול לשוחטו מבעוד יום:

תנינא - במתניתין: וב"ה מתירין אף להחזיר גרסינן:

דאין בנין בכלים - אין איסור בנין וסתירה בכלים אלא בבתים דנחייב בבנין כל דהו והעושה כלי או גומרו בי"ט או בשבת משום מכה בפטיש הוא דמחייב שהוא חיוב לכל גמר מלאכה או אם הוא דבר שהוא מחליקו חייב משום ממחק ואם צריך קצוע חייב משום מחתך וכן אורג או מסך או תופר אבל בנין וסתירה לא שייך בהו לאחיובי בסלוק וחזרה דהא דתנן (שבת דף קב:) הבונה כל שהוא בבתים תנן והלכך בית הלל אפילו בתיבות הבית שרו לסלק דלתותיהן ולהחזיר ואע"ג דלאו לשמחת י"ט קמ"ל עולא דאע"ג דאין בנין וסתירה בכלים קאסרי ליה ב"ה מדרבנן אי לאו משום תחלתן דחנויות שהן צרכי רבים אין אבל תריסי כלי הבית לא:

תנינא - בעירובין מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה:

מהו דתימא טעמא - דהתירא משום דלא גזרו על השבות שבמקדש ולקשור רטיה וכן כל דבר רפואה שאין מלאכה אלא שבות הוא שגזרו חכמים בכל רפואות גזירה משום שחיקת סמנין:

תנינא - בחגיגה:

כטהרה שויה רבנן - דאסמכוה אקרא כאיש אחד חברים (שופטים כ) וטעמא דרבי יהודה משום דלא הדרה חיילא ואע"ג דלא התחיל על גב הרגל למוכרה ואירע שנגע בה עם הארץ ברגל קאמר נמי רבי יהודה דאין מגעו מטמאה ואפי' לאחר הרגל קמ"ל רחבא דמשום תחלתן הוא:

בפלוגתא לא קא מיירי - והא פליגי רבנן עלה:

מתניתין - דקתני בסלוק נמי פליגי לאו כי האי תנא:

בשיש להן ציר - ידות לשני ראשין דדומות לבנין:

והתניא - בשאין להן ציר הוא דשרי ב"ה אבל בשיש כו':

אמר אביי - דכולי עלמא תרוייהו הנך תנאי דברייתא דפרשי לן פלוגתא דב"ש וב"ה:

דברי הכל אסור - ובשאין להן ציר כל עיקר דברי הכל ב"ש וב"ה:

בשיש להן ציר באמצע - כעין פליט"א ותוחבין אותו בחור שבאמצע דופן פתח התיבה:



מר סבר - בית שמאי:

ומר סבר - בית הלל והנך מתניתא לא אפלוג אלא מר אשמעינן חדא ומר אשמעינן חדא ולא פליגי מתניתא קמייתא הכי קאמר במה דברים אמורים בשיש להן ציר באמצע אבל אין להם ציר כל עיקר דברי הכל מותר ותנא בתרא ה"ק במה דברים אמורים דנחלקו בשאין להם ציר מן הצד אבל בשיש להם ציר מן הצד דברי הכל אסור:

מתניתין

לא את הקטן - כל מילי דלאו צורך אכילה:

גמרא

עולת נדבה - דאילו עולת חובת היום רחמנא שריא אבל זו יש להקריבה לאחר יום טוב:

לוקה - משום (לא תעשה כל מלאכה) (שמות כ):

לצורך - אך אשר יאכל לכל נפש:

בערוב הוצאה - אם נאסרה הוצאה ביו"ט ונתקנו הלכות ערובי חצירות ליו"ט אם לאו:

ואין ערוב והוצאה כו' - ואע"ג דעיקר הוצאה מויעבירו קול במחנה נפקא לן (שבת דף צו:) בא ירמיה ופירש שלא נאסרה אלא בשבת משום הכי קא שרו אבל שחיטה שהיא אב מלאכה ובכלל לא תעשה כל מלאכה היא אימא לך אפילו לב"ה אם הותרה לצורך לא הותרה שלא לצורך והך מתניתין אפי' ב"ה:

מתקיף לה רב יוסף - אהך אתקפתא דרבה:

אלא מעתה - דסבירא להו לב"ה אין אסור הוצאה ליו"ט:

ליפלגו באבנים - אי אין אסור הוצאה אין אסור טלטול שלא נאסר טלטול אלא משום הוצאה ומה שלא גזרו על כל טלטולים אפילו על אוכלים וכלים משום דאין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה:

אלא מדלא אפלוג באבנים - ש"מ דלכולי עלמא יש הוצאה ליו"ט אלא שמן התורה הותרה לצורך וב"ה אית להו כיון דהותרה לצורך הותרה מן התורה לגמרי אלא רבנן גזור במידי דהוי טרחא דלא צריך כגון אבנים אבל בקטן וספר תורה דצריכינן להו ביו"ט לא גזור ובית שמאי לית להו מיגו ומידי דצורך אכילה שהתורה התירתו הותר ושאינו צורך אכילה באסורו עומד מן התורה: ואף ר' יוחנן סבר במתוך גרסינן:

פליגי - ב"ש וב"ה ודכולי עלמא יש אסור הוצאה ליו"ט מויעבירו קול במחנה דישנה בשאר מלאכות וירמיה היה מזהירן על השבתות שהן חמורין והלואי ישמעו:

לוקה משום מבשל גיד - שהבשול אב מלאכה הוא ובשול גיד דבר האסור ואינו ראוי לאכילה ועומד באסור לא תעשה כל מלאכה דלא הותר אלא לצורך:

ולוקה משום מבשל בשר בחלב - לאו משום יו"ט דמלקות דבשול יו"ט הא תנא ליה אלא אפילו הוא חול לוקה משום מבשל בשר בחלב דכתיב לא תבשל גדי בחלב שלש פעמים אחד לאסור אכילה ואחד לאסור הנאה ואחד לאסור בשול:



משום הבערה - שהיא מלאכה לעצמה קא סבר יש חלוק מלאכות ליום טוב ללקות שתים על שתי מלאכות משום יום טוב:

הבערה ובשול - דיום טוב אינה משנה ללקות עליהן דמתוך שהותרו לצורך הותרו נמי שלא לצורך מן התורה:

אינה משנה - לא נשנית מעולם בבית המדרש:

ואם תמצא לומר משנה - אם יאמרו תנאים שנשנית ודאי בית שמאי שנאוה:

מתניתין

אין מוליכין חלה - אע"פ שמותר בהפרשתה לא שרו ליה הולכתה אלא תקון לתקן עיסתו התירו לו ולא יותר:

מתנות - הזרוע והלחיים והקיבה אף הן הרמתן הותרה לו שהרי נצטוה להרימן והיאך יאכל שאר הבשר ואע"פ שאין טובלין כשאר טבל לאסור הבשר באכילה מיהו אם לא פירש שאר הבשר מהן הרי הוא אוכלן ועובר בעשה הלכך הרמתן התירו ולא הולכתן וכולן משום גזרה דאין מגביהין אותם:

גזרה שוה - לאו דוקא דכולה מדרבנן גזור אלא דומיא דגזרה שוה בדרבנן:

מתנה לכהן - מעשרים וארבע מתנות כהונה הן:

כשם שאין מוליכין - דבהא מודיתו לן שהרי מאתמול הוגבהה:

שאינו זכאי - רשאי לא נתנו חכמים לאדם כח וזכות בהפרשתה:

גמרא

לא ר' יוסי ולא רבי יהודה אלא אחרים גרסינן:

שמוליכין אותן כו' - ומתניתין קתני בין שהורמו מהיום וקס"ד דבנשחטו היום קא מיירי ואסר:

על המתנות שמוליכין - הואיל וזכאי בהרמתן והוא הדין לחלה וחד מינייהו נקט:

אלא על המתנות - ואפילו נשחטו מהיום משמע כי מתניתין:

לימא אחרים היא ולא ר' יהודה - כלומר כר' יוסי ודאי לא אפשר לאוקמא כרבי יהודה מאי מי מצינן למימר דמתניתין נמי דוקא בשל אמש קאמר ומתוקם אליביה או נזקק על כרחנו לומר דלא כרבי יהודה:

מי קתני - מתני' בין שהורמו ונשחטו מהיום ולעולם שחיטתן מאמש אבל בהנך דנשחטו ביום טוב מודו:

לימא רבי יהודה היא ולא אחרים - כיון דמתניתין דוקא בדשל אמש קאי מדלא קתני נשחטו היום נימא דלא כאחרים דהא אחרים על המתנות קאמרי:

בהנך דנשחטו מאמש - על המתנות דקאמרי אחרים בשל אמש קמיירי:

טפלה - ר' יהודה מתיר לטפל ולהוליך של אמש עם של היום ואחרים סברי דאפי' לטפל נמי אסרי ב"ש ומתני' דלא איירי בטפלה כלל איכא למימר כרבי יהודה ואיכא למימר כאחרים:

הלכה כרבי יוסי - ואליבא דב"ה דאפי' תרומה נמי מותר להוליך:

אסורייתא - חבילות של חרדל בשרביטין והזרע בתוכן:

מהו לפרוכי - השרביטין ולהוציא הזרע ביום טוב מי שרי בי"ט כשחיטה וכבישול או דלמא כיון דאפשר מערב יו"ט לא דתולדת דישה הוא:

מוללין מלילות - דדש כלאחר יד הוא ואפילו בשבת לאו דאורייתא הוא אלא מדרבנן וביום טוב לא גזור:

מלילות - של חטין שמולל בידיו כשהן רכים: גבי שבת גרסי' מיד ליד וגבי יום טוב גרסי' על יד על יד:

מיד ליד - שלא כדרך חול:

קנון - כלי הוא ראשו אחד רחב והשני עשוי כעין מרזב קצר ונותן הקטניות בתוך הרחב ומנענע והאוכל מתגלגל דרך המרזב והפסולת נשאר בכלי:

תמחוי - קערה גדולה:

על יד על יד - מעט מעט:

אבל לא בטבלא כו' - דמחזי כמאן דעביד לצורך מחר שאין דרך לעשות בכלים הללו אלא הרבה:

מערב יום טוב אין - המולל מערב יו"ט קתני ולא קתני המולל ביו"ט:

אם כן - דמוללין מלילות ביו"ט מצינו תרומה שזכאי בהרמתה דסתם שבלין לא מפרישין תרומה עד שיעשו דגן והמוללן ביו"ט לאכלן מפריש מהן תרומה על כרחו:



הא רבי הא ר' יוסי ברבי יהודה - לעולם מוללין מלילות לדברי הכל ודקשיא לן אם כן מצינו תרומה שזכאי בהרמתה אין ודאי מצינו אליבא דרבי דאמר יש תרומה במלילות ומתניתין דקתני לא מצינו ר' יוסי ברבי יהודה היא דאמר אין תרומה במלילות:

אוכל מהן עראי - כל זמן שלא דשן ומרחן בכרי לא נגמרה מלאכתן לתרומה:

למוללן במלילות - הכניסן לאכלן מעט מעט ע"י מלילות:

רבי מחייב - בתרומה שלא יאכל מהן עראי עד שיפריש לפי שהכנסתן בשבלין היא גמר מלאכתן שאין סופן לבא לידי גורן אחר וזהו גרנן:

ורבי יוסי בר' יהודה פוטר - דגנך כתיב והיינו מרוח דאין דגון אלא קבוץ בכרי: ופרכינן לרבא דאמר מוללן לר' יוסי ברבי יהודה נמי אי שרית למוללן ביו"ט משכחת לה על כרחיך שזכאי בהרמתה במלילות שהכניסן לעשות עיסה בדישה ומרוח ונמלך עליהן למוללן להצניען כולן למלילות דעל כרחיך מודה בהו רבי יוסי דטבלן ביום שנמלך עליהן דכיון דהכניסן לשם גורן גמור ירדה להן תורת תרומות ומעשרות וכשנמלך למוללן נעשית הכנסתו גורן והמוללן ביו"ט על כרחו קדים תרומתן:

אלא מאי תרומה רוב תרומה גרסינן - ולא גרס אלא מאי אית לך למימר אלא לא תימא הא רבי הא רבי יוסי דבין לרבי בין לרבי יוסי מתוקמא ומאי תרומה דתנן מתניתין אינו זכאי בהרמתה ברוב תרומות קאמר שישנן על ידי דישה ומרוח והן מערב יום טוב:

מחלוקת בשבלין - בהנהו הוא דפטר ר' יוסי דרובן לדישה ואין גרנן אלא במרוח:

אבל קטניות - יש בני אדם הרבה שאין חובטין אותן יחד אלא כדי קדרתן לפיכך הכנסתן בחבילין זהו גרנן:

תלתן - מין קטנית הוא ומעט נותנין בקדרה ליתן טעם:

כותש - זהו דרך דישתן:

ומחשב - מאומד:

ואין מפריש על העץ - אין צריך להפריש מן הקשים ואף על פי שטעם עצו ופריו שוה לא חייבוהו חכמים במעשרות מדקתני חבילין של טבל אלמא אסורייתא טבלא:

לשמעינן שאר מיני קטניות - דטבלו בחבילי ואף על פי שהרבה עושין מהן כרי ומרוח וכ"ש תלתן שהוא נותנו מעט מעט בקדרה למתק ונותנו בעצו:

אלא תלתן אצטריכא ליה גרסינן - ולעולם רבי היא וה"ה לשבלין ולא תסייעי' מהכא:

איכא דאמרי אמר אביי מחלוקת בשבלין - בהנהו מחייב רבי לפי שהרבה כונסין אותן למלילות וקליות שהן גרנן אבל בקטניות סתם הכנסתם למרוח ואסורייתא לא טבלא:

מאי לאו בטבל טבול לתרומה - כלומר מאי לאו גבי ישראל קרי ליה טבל ועדיין לא נקרא עליו שם בפה ומסתמא קרוי טבל וחייב לתרומה שהיא תחלה לכל המעשרות דכתיב בה ראשית:

לא בטבל טבול לתרומת מעשר - לעולם אין חבילין גמר מלאכה ואילו גבי ישראל הוא לא הוה מקרי טבל אלא בבן לוי קאי שקדם והלך אצל ישראל ונטל מעשר ראשון ממנו בחבילין והואיל וחל על חבילין הללו שם מעשר נעשו טבל אצלו להפריש מהם תרומת מעשר מן המעשר שעל הלוי להפריש והיא במיתה וכל תורת תרומה עליה דתרומה קרייה רחמנא:

שהקדימו בשבלין - שהקדימו לתרומה גדולה:

שמו טובלו - שם מעשר שנקרא עליו טובלו ואוסרו באכילת עראי ובמיתה כדין טבל עד שירים תרומת מעשר שלו ולקמיה יהיב טעמא:

כותש למה לי - אי בבן לוי מוקמינן ליה למה מוטל עליו לעשותו דגן אי אמרת בשלמא בישראל קאי ואסורייתא טבלא שפיר תנא כותש דכתיב דגנך ודרבנן דומיא דאורייתא תקון:

קנסא - על שהקדים וגרם להערים לעבור על דברי תורה שהמשנה סדר המעשרות עובר בלאו מלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כג) דהכי קאמר לא תאחר תרומה להקדים לה מעשר: יעשה אותו גורן גרסינן:



אלא מן הגורן ומן היקב - שנגמר כולה דכתיב דגן תירוש ויצהר (במדבר יח):

מחשב הא מדידה בעי - בשלמא אי בישראל מוקמת לה ובתרומה גדולה איכא למיתני מחשב דניטלת באומד שתרומה גדולה לא נתנה בה התורה שיעור דכתיב ראשית דגנך (דברים יח) ורבנן הוא דאמרי שיעור עין יפה ובינונית ורעה הלכך באומד סגי דאי נמי לא יהיב כשיעור חטה אחת פוטרת כל הכרי אבל גבי לוי מעשר מן המעשר כתיב (במדבר יח) וצריך למדוד: אבא אלעזר בן גימל גרסי':

ונחשב לכם תרומתכם - בלוים כתיב:

בשתי תרומות הכתוב במדבר - דכתיב כדגן מן הגורן זו תרומה גדולה תרומתכם זו תרומת מעשר:

מה תרומה גדולה נטלת באומד - כדפריש' דלא כתיב בה שיעור:

ובמחשבה - נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר דכתיב ונחשב ואתרוייהו קאי והא דקא יליף לה מתרומה גדולה משום אומד נקט לה:

הואיל ויצא עליו שם מעשר - ורחמנא אמר והרמותם ממנו מעשר מן המעשר משנקרא מעשר הזקיקם לתרומתו:

פטור מתרומה גדולה - שהיה לו לכהן ליטול תרומה גדולה תחלה שהרי קרויה ראשית והלוי אחריו מעשר במה שמשייר וזה שנטל מעשר תחלה ונמצא שלא הורמה תרומה גדולה ממעשרו וישראל לא יתן לכהן אלא אחד מחמשים במה ששייר נמצא כהן מפסיד פטור הלוי מתרומה גדולה שבמעשר זה שנאמר והרמותם ממנו תרומת ה' ופירש ומה היא התרומה מעשר מן המעשר:

אפילו הקדימו - לתרומה בכרי משנתמרח נפטר לוי מהאי קרא:

עליך אמר קרא - כדי שלא תאמר כן:

מכל (מעשרותיכם) תרימו את כל תרומת ה' - ובלוים כתיב ולהכי כתיב כל למימר דכל צד תרומה המוטלת בו יתן:

ומה ראית - דהאי כל דמרבי שדית ליה אהקדימו בכרי ואידך אהקדימו בשבלים אימא איפכא:

האי אדגן - הקדימו בכרי כבר נעשה דגן ומשבא לכלל דגן חלה עליו חובת כהן דכתיב ראשית דגנך הלכך מסתברא דהאי קרא דזכותא דכהן אכרי תשדייה:

המקלף שעורים - לאוכלן קלופים חיים:

ואוכל - ופטור מן המעשר דכי האי גוונא אכילת עראי היא ובשלא נתמרחו קאי שמקלפן מתוך שבולת שלהן:

חייב - במעשר דהוה ליה קבע:

וכן לשבת - אחת אחת לא הוי מפרק תולדה דדש דכלאחר יד הוא אבל משקבצן בידו הויא תולדת דישה וחייב:

כסי כסי - מלא כוסות:

ואוכל - בלא מעשר:

לתוך חיקו - בשולי בגדיו שקורין פאנ"ץ:

והרי גרנו של מעשר - כלומר הרבה מלאכות שאמרו שהן קובעות גורן למעשר לאסרו באכילת עראי ומותרות בשבת:

איזהו גרנן למעשר - לעיל מינה איירי בפירות וקאמר אימתי גמר מלאכתן ליקבע למעשר:

משיפקסו - משניטל פקס שלהן והוא כמין פרח בראשו כמו שיש בתפוחים ונופל מאליו כשמתיבש:

ושלא פקסו משיעמיד ערמה - כלומר ואם עד שלא פקסו העמיד ערמה מהן כמין כרי הוקבעו אלמא העמדת ערמה הויא גמר מלאכה למעשר ולענין שבת משהביא בצלים לביתו אין העמדת ערמה מלאכה:

אלא מאי אית לך למימר - אע"ג דלמעשר הויא מלאכה לשבת מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות אסרה תורה שנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן בויקהל והתם מלאכת מחשבת כתיב:

כיצד מולל - ביום טוב דאמרן לעיל מוללין מלילות והא ודאי שינוי בעי מעובדא דחול:

חדא אחדא - בין גודל לאצבע:

חדא אתרתי - בין גודל לשתי אצבעותיו:

כיצד מנפח - דאמרינן לעיל למחר מנפח מיד ליד בשבת:



מקשרי אצבעותיו - ולא בכפו:

מתניתין

מדוך - הוא בוכנא שמכין בו כדרכו ואין צריך שנוי אבל במלח במקום שיש מלח גסה בפך של חרס ידוכנו ולא במדוכה:

או בעץ פרור - כף גדולה שקורין פוקי"א דמלח בעי שנוי ובגמרא מפרש טעמא:

והמלח במדוך של עץ - שנוי בעי אבל סגי בהאי שנוי זוטא:

גמרא

כל הקדרות - כל מיני תבשיל צריכות מלח הלכך מאתמול הוה ידע דאיבעי לי' לדוכה:

ואין כל הקדרות צריכות תבלין - ואדם אינו יודע מה יעלה בלבו לאכול מחר:

מפיגין טעמן - ממירין טעמן אם ידוכן מאתמול ריחו לא נמר (ירמיהו מח) מתרגמינן לא פג:

דידע מאתמול מאי קדרה בעי בשולי - ללישנא קמא בעי שנוי ללישנא בתרא לא בעי שנוי:

אי נמי - תבלין של מוריקא איכא בינייהו שיש קדרה שמתבלין אותה בכרכום ואינו מפיג טעמו אם נדוך מבעוד יום והוא לא היה יודע מה יבשל מחר ללישנא בתרא בעי שנוי ללישנא קמא לא בעי שנוי:

עמהם - מלח ותבלין כאחד:

לא נחלקו אלא לדוכה בפני עצמה - כדרכה כשאר תבלין:

בפך ובעץ הפרור - על ידי שנוי ולא כדרכה ולצלי דהיינו דבר מועט:

בכל דבר סלקא דעתך - ואפי' בדבר שאין ניטל בשבת:

לכל דבר - ואפי' לקדרה ועל כרחך כדרכה אמרי ככל דרך שיטת הש"ס דעל מה נחלקו דומיא דלא נחלקו קאמר לא נחלקו על התבלין ומלח כאחד שנדוכין כדרכן על מה נחלקו לדוך כדרכה על מלח בפני עצמה שב"ש אומרים בפך בשנוי ועוד מחמיר לצלי ולא לקדרה וב"ה אומרים לכל דבר נדוכית כדרכה ולא הוצרך לפרש שכבר פירש:

כי דייכת - מלח:

אצלי אצלויי ודוך - הטה המדוכה על צדה דסבר כשמואל דאמר נידוכת כדרכה במדוך של אבן ומיהו שנוי זוטא בעי לשנויי:

קל בוכנא - במדוכת מלח:

האי לאו מגויה דביתאי הוא - יודע אני שאין זה בתוך ביתי שאסרתי עליהם לדוך במדוך של אבן בלא שנוי:

דהוה צליל קליה - ואילו מכה בהשמטה באלכסון לא היה קולו צלול:

ודילמא תבלין הוו - שאינן צריכין שנוי:

נבוחי מנבח - כשהן משברין הגרעינים נשמע קולו במדוכה כמנבחים קרוישנ"ט:

אין עושין טיסני - בי"ט שטורח גדול הוא שכותש החטין עד שנחלקים א' לארבעה כדאמרי' במו"ק (ד' יג:):

תרתי - שני דברים יש כאן לא זה דומה לזה קתני אין עושין טיסני הא חלקא ודייסא שפיר דמי דאין טרחן מרובה והדר תני אין כותשין כלל:

ולימא אין כותשין - ואנא ידענא דתו לא מתעביד טיסנא: סתם מכתשת היינו גדולה:

אבל קטנה אימא שפיר דמי - אפילו טיסני:

קא משמע לן - אין עושין טיסני כלל לפי שאין כותשין שום כתישה במכתשת והך מכתשת על כרחיך לא שנא גדולה ולא שנא קטנה מדתני רישא אין עושין טיסני כלל:

אבל כותשין בקטנה - דהוי כלאחר יד דאינה אלא לתבלין:

כי תניא נמי מתני' - דלעיל מכתשת גדולה תניא ולא תימא מה טעם קאמר אלא תרתי קתני וה"ק אין עושין טיסני כלל אפי' בקטנה ואין כותשין שאר כתישות במכתשת כגון דייסא וסתם מכתשת בגדולה קא מיירי:



רבא אמר - לעולם מה טעם קאמר ובקטנה נמי קאי וקאמר אין כותשין כלל ודרמינן עלה אבל כותשין כו':

הא לן - דלית לן עבדי דמזלזלי:

הא להו - דאית להו עבדי דמזלזלי ועושין בגדולה ואומרים בקטנה עשינו:

קליף צהריה - צוהר מראיתו היה קלוף ולבן:

מתניתין

מדיח - במים:

ושולה - מפרש בגמרא שולה הפסולת שצף למעלה כמו משישלה בחביות (ע"ז דף נו.) דהיינו נמי שנוטל חרצנים הצפים ע"פ החביות:

גמרא

בד"א - דשרו ב"ה ליטול פסולת ממש ולהשליך:

מי איכא מאן דשרי - ואפי' לטלטלו והא בטילי ליה מיעוטא לגבי רובא והוה ליה ככוליה פסולת ולא חזי:

דנפיש בטרחא - שישנו דק והכי קאמר בד"א בזמן שטורח האוכל מרובה על של פסולת הוא דקא אמרי ב"ה נוטל פסולת דמעוטי בטרחא עדיף אבל אם טורח הפסולת מרובה על של האוכל דברי הכל כו':

ומציפין עליו מים - ונותנים בו מים עד שצפים על האוכל איפכא. אוכל למעלה ופסולת למטה:

עפרא - למטה מן האוכל:

גילי - קש למעלה מן האוכל:

מתניתין

אין משלחין - דורון איש לרעהו:

אלא מנות - דבר המוכן ואינו עשוי להניחו למחר כגון חתיכות בשר חתוכות לפני האורחים וכן דגים:

אבל לא את התבואה - שאינה ראויה היום שאין טוחנים ביום טוב שהיה לו לטחון מאתמול ולא תפיג טעמה:

ורבי שמעון מתיר בתבואה - שמא יבשלם בקדרה ויכתשם במכתשת קטנה:

גמרא

שלא יעשנו בשורה - לא ישלח הדורון ע"י אנשים הרבה דאוושא מלתא ונראים כמוליכים למכור בשוק:

תלתא גברי - שלוחים עם תלתא מיני:

מאי - מי אזלינן בתר כל מין ומין ושרי כי היכא דיכול לשלוח איש אחד עם כל מין זה בלא זה השתא נמי שרי או דלמא השתא מיהא אוושא מלתא:

לודיות - מאכל חטין:

רסיסין - מאכל העשוי מן העדשים:

מתניתין

משלחין כלים - בגדים:

והן לצורך המועד - ובגמרא מפרש למאי חזו:

אבל לא סנדל - של עץ מצופה עור ומסמרות קבועין בו שגזרו חכמים עליו שלא לנעלו בשבת וביום טוב משום מעשה שהיה שנהרגו הרוגים בשבת על ידו במסכת שבת (דף ס.):

ולא מנעל שאינו תפור - דלא חזי למידי:

אף לא מנעל לבן - שלא היה דרכו לנעלו:

שצריך אומן - להשחירו:

שנאותין - מתקשטין:

גמרא

למימך - לכפול:

שמא תכרך לו נימא - ויש נימים גדולין וגסים כגון של דלופקרין שקורין קו"ט ומחממת במקומה ועובר משום לא תלבש שעטנז א"נ נימא בעלמא כיון דעיקר הבגד מהנהו ומחממו מלמטה הויא לה הא לבישה דאית בה הנאה:

דמפסיק מידי - שנותן בגד אחר ביניהם:

אסור לישן עליהם - מדרבנן:

בוילון - שראוי לפרסו כנגד הפתח. מפני מה אמרו וילון טמא. מקבל טומא' ולא עשאוהו כא' ממחיצו' הבית שאינן מקבלות טומאה. מפני שהשמש מתחמם כנגדו. מתעטף בשוליו לפיכך יש תורת כלי עליו וכיון דמתחממים כנגדו אסור לעשותו כלאים:



בקשין - בגדים קשין שאין מחממים מותר לישב עליהן:

נמטא - בגד שקורין פלטר"א בלע"ז:

גמדא - קשה כמו גמוד מסאני (פסחים דף קיא.) דבר שהוא כווץ נעשה קשה:

דנרש - מקום:

שריא - לישיבה שאינו מחמם:

ערדילין - ראיתי בתשו' הגאונים שרגילין ללבשן תחת מנעליהן (ותולים) עליהם עור של תישים מעובדין תחת קרקעיתן וכנגד העקב של רגל יש עושין אותן של צמר וקורין אותן נמטי:

אין בהם משום כלאים - דקשין הן:

צררי דפשיטי אין בהן משום כלאים - בגד כלאים שצרורין בו מעות מותר לתתן בחיקו שהמעות מקשין אותו ואינו מחמם:

דבזרני - שצרור בהם זרעים:

יש בהם משום כלאים - ואסור לתתן בתוך חיקו: אסור לנעלו ביו"ט:

ומותר לטלטלו - דכלי הוא:

מעשה שהיה - במסכת שבת פרק במה אשה יוצאה (דף ס.):

בסיכי - יתדות קטנות של עץ וי"א תופר שתי תפירות באמצעו ושתים בראשו ושתים בעקבו:

ביצת הגיר - גיר מין קרקע המשחיר:

ביצת - כל דבר הנלוש ונעשה עב קרוי ביצת מטונ"ש בלע"ז:

לצחצחו - להחליקו כדמפרש לקמיה שבמקומו היו הופכים מקום בשר מבחוץ ומקום שער מבפנים ודרך מקום בשר להיות בו מרטים וקליפות קליפות:

באתריה דר' יהודה בשרא לתחת - לפנים הלכך א"צ לצחצחו:

והאנן תנן כו' - ותפילין אין נאותין בהן ביו"ט כדאמר בערובין (דף צו.) יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות:

כל שנאותים בו בחול - שהוא מתוקן כל צרכו:

משלחין אותו ביום טוב - דאי ביום טוב דקתני מתני' לאו אנאותין דלקמיה קאי אלא אמשלחין דבתריה ולאתויי תפילין אתא דאי נמי מנח להו ביו"ט ליכא אסורא ומיהו סנדל המסומר לא דלא לימא מדשרו רבנן לשלחו ש"מ מותר לנעלו:

היה בא בדרך - בע"ש:

מניח ידו עליהם - שלא יראום וחכמים התירו לו להכניסם לעיר דרך מלבוש דהיא העברה כלאחר יד ומשום בזיון:

בבהמ"ד - בשדה היה ואינו משתמר:

לבית הסמוך לחומה - משנכנס לעיר יתנם בבית הראשון ולא יוליכם עד ביתו:

הא דמנטרא - באותו בית הסמוך לבהמ"ד אם נשמרים הם בו יתנם שם:

מאי איריא בראשו - שכבר היה מלובש בהן מבעוד יום דקא נקיט אביי:

אפי' מחתן בארעא נמי - אפילו לאחר שקדש היום מצאן מונחים בקרקע התירו לו חכמים להניחן בראשו ולהצניען:

המוצא - גרס ולא גרסינן המוציא:

המוצא תפילין - בשבת בשדה:

מכניסן - לעיר:

זוג זוג - נותן בראשו אחד ואחד בזרועו כדרך הנחתן בחול ומכניסן וחוזר והולך ולובש זוג אחר ומכניסן תפילין של ראש ושל זרוע קרי זוג זוג:

ולא מנטרא מחמת גנבי - ואשמעינן אביי דהואיל ולא מנטרא מחמת גנבי מאחר שהן בראשו יוליכם עד ביתו אבל אם מצאן שם במקום שהן נשמרין מן הכלבים לא יזיזם ממקומן: