ר"ן על הרי"ף/ביצה/פרק א


דף א עמוד אעריכה

ביצה שנולדה וכו' וב"ה אומרים לא תאכל. מפרשינן טעמא בגמ':

 שאור בכזית וחמץ בככותבת. אמרינן בגמרא [דף ז ב] דלענין אכילה כולי עלמא לא פליגי דזה וזה בכזית כי פליגי לענין ביעור כלומר לעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא דב"ש סברי מדפלגינהו קרא דכתיב לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ ש"מ שיעורו של זה לא כשיעורו של זה וב"ה סברי מצרך צריכי כדאיתא בגמרא וכי היכי דלענין אכילת שיעורן שוה כך לענין ביעור שיעורן שוה ותני לה הכא משום דהויא מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה כרישא ושייכא ביו"ט:

 שאור. היינו המחמץ אחרים:

 ככותבת. תמרה:    גמ' במאי עסקינן אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה. שאינה מוקצה:

 אוכלא דאיפרת הוא. אוכל שנפרד מחבירו ואין לאסרו משום נולד דהא חזי האי פלגא למאי דהוה חזי כוליה: אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מאי טעמייהו דב"ש מוקצה הוא:    ואיכא למידק דהכא משמע דכיון שהתרנגולת מוקצה אף הביצה נגררת אחריה ואילו לקמן בשמעתין אקשינן אלא מעתה שבת דעלמא תשתרי והא התם התרנגולת מוקצית מחמת איסור שחיטה ואפ"ה אי לאו משום גזירה הוי שרינן ביצתה ובפרק חבית (דף קמד ב)  נמי הכי משמע דאמרינן התם חולב אדם עז לתוך הקדרה שיש בה אוכל משום דכיון דהוה ליה משקה הבא לאוכל חשיב כאוכל והא עז בשבת מוקצית היא מחמת איסור שחיטה ואפ"ה לא מתסר חלבה משום לתא דידה יש לומר דכי פרכינן הכא מאי טעמייהו דב"ש מוקצה הוא מדין נולד אתינן לה קס"ד דכל שהוא נולד ודאי כ"ע מודו ביה וכדמוכח בגמרא וכמו שכתבתי בחדושי והכא נולד גמור חשבינן ליה דכיון דתרנגולת עומדת לגדל ביצים יצתה מתורת אוכל לגמרי וביצה שלה אע"פ שהוא אוכל גמור ואפילו חשב לאכלה מע"ש על כרחך נולד הוא ומיתסר [דהשתא הוא דמשוי אוכל]  אבל תרנגולת העומדת לאכילה משום איסור שבת לא יצתה מתורת אוכל דאיסורא הוא דרביעא עלייהו כאריה בעלמא הלכך לא מיתסר משום מוקצה אלא היא דאסירא אבל ביצתה דלא נאסרה מעולם שריא והיינו נמי ההיא דחולב אדם עז לתוך הקדרה דבעז העומדת לאכילה עסקינן ומשו"ה נהי דעז מיתסרא לה מחמת איסורו של שבת חלבה לא נאסר מעולם ונמצאת אומר לפי דרך זה שכל מה שנאסר מחמת איסור בין השמשות מיתסר לכולי יומא אע"פ שתבא לו שעת היתר ואין הכי נמי דלמאן דאית ליה דשבת ויו"ט קדושה אחת היא דלא שחיט בשרא ביום טוב שלאחר השבת אלא דאנן לא סבירא לן הכי וחלב וביצה הניתרין היינו משום שלא נאסרו מעולם וזה דרך נכון וברור ויש להרמב"ן כאן דרך אחר וכתבתיו בחדושי [ומביאו בר"פ חבית] :    ואוקמא רבה בתרנגולת העומדת לאכילה וביו"ט שחל להיות אחר השבת ומשום הכנה. פירוש דחשיבא להו לב"ה הכנה דממילא כדמפרש ואזיל דכל ביצה דמתילדא האידנא מאיתמול גמרה לה והזמנה דבידי שמים נמי מיקריא הכנה ואם הוכן ביו"ט בידי שמים אסור לאוכלו בשבת דבעינן בכל סעודות שבת וסעודות יו"ט שיהו מוכנות מבעוד יום של חול והא דאיצטריך למימר מאתמול גמרה לה משום דאי היום גמרה לה לא מיתסרא דהא קי"ל בעירובין (דף לח ב) גבי תחלת היום קונה עירוב דשבת מכינה לעצמה אבל יו"ט אינה מכינה ויו"ט נמי דכותה ומשו"ה איצטריך למימר דמאיתמול גמרה ואיצטריך נמי למימר גמרה דאילו לא גמרה אע"פ שנתגדל לא מיתסרא דאי הכי ביו"ט אחר השבת היכי שחטינן והלא כבר נתגדלה בשבת אלא דלא חשיבא לן הכנה אלא כי גמרה מפני שאז מתחדשת בריה חדשה לגמרי:    רבה לטעמיה. רבה דאסר בהכנה דאינה בידים ממש:

 לטעמיה. דאמר בפרק אלו עוברים בפסחים (דף מז ב) דמוקצה דאורייתא ויליף לה מקרא דוהכינו כדאיתא התם וכיון דמוקצה דאורייתא אלמא הכנה דממילא חשיבא דהא מאי דאסיר משתרי ע"י הכנה וכיון דחשיבא כולי האי שפיר מידריש קרא דוהכינו להכנה דביצה דממילא ולא מוקמינן ליה להכנה דבידים בלחוד זהו דרך פירוש רש"י ז"ל וכבר הקשו עליו דהא הדר ביה רבה התם בפרק ואלו עוברים (דף מח א) וכתבתי בחידושי:

 והכינו. והזמינו כגון מכאן אני אוכל למחר דאי משום הכנה דבידים בא לומר שיאפו


דף א עמוד בעריכה

ויבשלו מבעוד יום בהדיא כתיב את אשר תאפו אפו אלא הזמנה בפה קאמר:

 חול מכין לשבת וחול מכין ליו"ט. דיו"ט נמי איקרי שבת ומשמע ליה אין יו"ט מכין לשבת מדכתיב גבי מן ומן לא היה יורד לישראל בשבתות וימים טובים כדאיתא במדרש אי נמי מה"א דהששי גמר לה דמשמע ליה הששי הידוע שהוא חול ברוב ולאפוקי יו"ט וכיון דשמעינן דאין יו"ט מכין לשבת ילפינן מקל וחומר דאין שבת מכינה ליו"ט ואחשבא רחמנא לסעודת שבת ויו"ט שיזמינוה מבעוד יום בחול אבל סעודת חול לא חשיבא ולא שייכא בה הזמנה מש"ה באחד בשבת בעלמא שאינו יו"ט לית לן למיסר ביצה שנולדה בו משום דאיתקן בידי שמים בשבת:

 אלא מעתה יו"ט דעלמא. שאינו אחר השבת:

 שבת דעלמא. שאינו אחר יו"ט:

 תשתרי. לגמוע ביצה חיה שנולדה בו:

 ומי גזרינן. ומי אחמור רבנן בביצה למיגזר היתרא אטו איסורא והתניא וכו':    ומדפרכינן הכי משמע דאפי' ביו"ט אחר השבת שרו דאי ביו"ט דעלמא בלחוד מאי פריך ליגזור אטו הנך דמתיילדין ביומייהו הא הוייא לה גזירה לגזירה דהא נולדה ביו"ט דעלמא לא מיתסרא אלא משום גזירת יו"ט אחר השבת אלא ודאי סתמא קתני דשרו ואפילו ביו"ט אחר השבת וכיון שכן הוא איכא למידק ואמאי והא דילמא מאתמול גמרה לה והויא לה שבת מכינה ליו"ט דאע"ג דספיקא הוא הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא י"ל דביצים במעי תרנגולת אף על פי שהן גמורות הרי הן כאחד מאבריה דאע"ג דאמרינן לקמן [דף ו ב] דמותרות לאכלן בחלב היינו לומר שאין תורת בשר עליהם אבל לענין הכנה חשיבא לן כגדולי תרנגולת עצמה דלא מיתסרי משום הכנה וכדכתבינן לעיל: ובירושלמי אמרו  שאינו דומה טעם אכילתה מבפנים לטעם אכילתה מבחוץ והיינו משום שכל זמן שהיא בפנים אינה נעשית בריה לעצמה הלכך אפי' תאמר דמאתמול גמרה לה לא חשיבא ההיא הכנה כלל והרמב"ן ז"ל תירץ שאין הכנה אוסר אלא בדבר שלא בא לידו אלא מחמת אותה הכנה כגון ביצה שנולדה שאלמלא הכנת שבת לא באו לידו ביו"ט שאע"פ שהיינו יכולין לשחטה מ"מ כיון שלא שחטה וילדה מחמת שבת באה לידינו אבל הכא [ביצים גמורים]  לא בא לידינו מחמת הכנת שבת אלא מחמתינו ששחטנו התרנגולת הלכך לא מיתסרי אפי' ביו"ט אחר השבת וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שכתב סתם ולא חלק ושלא כדברי רבינו אפרים ז"ל שכתב דלא שרינן לה אלא ביו"ט דעלמא אבל לא ביו"ט שלאחר השבת:

 איתמר שבת ויו"ט. הסמוכין והוא הדין ליו"ט ושבת ול"ש שבת ויו"ט ראשון ול"ש שבת ויו"ט שני כגון שחל להיות יו"ט ראשון בשבת דחומרא דשבת ויו"ט טפי משני ימים טובים של גליות היינו משום דשני ימים טובים של גליות תרוייהו ספק נינהו ובכל חד וחד איכא למימר שמא האי חול הוא אבל שבת ויו"ט שבת ודאי קדוש הוא ויו"ט הסמוך לה נמי שמא יו"ט גמור הוא:    דרב אית ליה הכנה דרבה. פי' לאו דמיתסרא מדאורייתא דהא נולדה בראשון שריא ביה מדאורייתא ולא מיתסרא אלא משום גזרה כדאמרינן לעיל והיאך תאסר בשני אלא הכי קאמרינן דכיון דמיתסרא בראשון מדרבנן אסורה בשני משום הכנה שאם אתה מתירה בשני נמצא שהראשון הכין לשני ולא לעצמו כיון שאסורה בו והוה ליה כביצה שנגמרה בראשון ונולדה בשני שלא הכינה לעצמו כלום אלא לשני אבל אם היינו יכולים לומר שלעצמו הכינה הדבר ברור שאף בשני מותרת:    ואידך דאיתמר שני ימים טובים של גליות. שאין עושין אותן אלא בני גלות ישראל הרחוקים שאין השלוחין יכולין להגיע אצלם מר"ח ועד יו"ט לידע באיזה יום נקבע החדש אם ביום ל' או ביום ל"א עושין שני ימים טובים מספק:

 נולדה בזה. מותרת בזה דממה נפשך חד מינייהו חול הוא:

 נולדה בזה אסורה בזה. מפרשינן בגמ' משום דס"ל דקדושה אחת היא כלומר שהחכמים קבעוה על בני הגולה לעשותן לדורות מחמת ספק זה והטילום עליהם כחומר יום אחד ארוך:    ואידך שני י"ט של ר"ה רב ושמואל דאמרי תרוייהו נולדה בזה אסורה בזה. שהם ודאי חק חכמים קבוע להיות כיום ארוך שמתחלה לא מחמת ספק התחילו לעשותן כמו שיתפרש בסמוך בס"ד: וכ"ת כיון דאית לן הכנה דרבה היכי סמכינן אערובי תבשילין לאפות מיו"ט לשבת [וכי אתי תקנה דרבנן לעקור הכנה דאורייתא]  י"ל דמדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט דהואיל ואי מקלע ליה אורחים חזי ליה וכדאיתא בפ' אלו עוברין (דף מו ב) וכי תימא א"כ בטלה לה הכנה דרבה משום הואיל ליתא דמשכחת לה בהכנה דממילא כגון ביצה שנולדה בשבת שאחר יו"ט דמאתמול גמרה לה דלא משכחת בה הואיל וכי תימא ואי אמרי' הואיל היכי כתב רחמנא לכם ודרשי' ביה [דף כא א] לכם ולא לעכו"ם איכא למימר במבשל להם דברים האסורים דליכא למימר בהו הואיל ודאמרי' לקמן [שם ע"ב] דאין מזמנין את העכו"ם גזירה שמא ירבה בשבילו ההיא מדרבנן בעלמא היא דמשום הואיל לא פקע אלא איסורא דאורייתא ואכתי אית ביה איסורא דרבנן ולהכי מצטרכי עירובי תבשילין למשרייה והיינו דאמר רבה האופה מיו"ט לחול אינו לוקה דמשמע מילקא הוא דלא לקי אבל איסורא דרבנן מיהא איכא:    הלכך לדידן דאית לן הכנה דרבה ביצה שנולדה בזה אסורה בזה ופירות נמי שנשרו בזה אסורים בזה דאע"ג דא"א שיהיו אסורים מן התורה כביצה אפ"ה כיון דביומן אסור אף הוא אינו מכין לחבירו וה"ה לאפרוח שנולד ביום טוב


דף ב עמוד אעריכה

לרב דאסור משום מוקצה כדאיתא לקמן [דף ו א] דאף בשבת שלאחריו אסור דכל שאינו מכין לעצמו אינו מכין לשבת ואף בעגל שנולד בשבת אפשר להחמיר ולאסרו ביום טוב שלאחריו דכיון דשבת עצמו אסור משום מוקצה מחמת איסור אינו מכין ליום טוב אלא שיש חולקין בזה דכיון דאילו אית ליה חולה בתוך ביתו חזי אפי' לבריא באומצא אפי' ביו"ט שרי אבל עגל שנולד ביום טוב הדבר ברור שהוא מותר בשבת דהואיל ושרי ביו"ט נמצא שיו"ט לעצמו הכין וממילא הותר לשבת:

 וביצה דמתילדא בשבת וכו' לכסות בה את הכלי. פי צלוחית:

 לסמוך בה. זוקפה כנגד חודה וסומך בה:

 אבל כופה עליה כלי. אע"ג דהיא אינה ניטלת מטלטלין את הכלי לצרכה ולאפוקי מדר' יצחק דאמר בפרק כירה [דף מג א] דאין כלי ניטל [אלא] לדבר הניטל ואיהו מוקי לה התם בצריך למקומו:    ומינה דכשהתירו לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו שאין מחייבין אותו להניחו לאלתר בסמוך לאותו מקום שהוא צריך אלא כיון שטלטלו ברשות מוליכו לאיזה מקום שירצה ומדר' יצחק נשמע לדידן שדוחק הוא לומר דכי אוקימנא בצריך למקומו היינו דוקא כשהביצה סמוכה שם:

 נולדה בשבת תאכל ביו"ט. דס"ל דביצה לא מיתסרא משום הכנה אלא משום דדמיא לפירות הנושרים או למשקין שזבו וכדאיתא בגמרא הלכך לא מיתסרא אלא ליומא. וא"ת ואכתי אמאי תאכל בשני דהא כיון דאסורה בראשון איתקצאי לבין השמשות של סוף אותו היום ומיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכל יום הבא י"ל דלא אמרי' מגו דאיתקצאי לבין השמשות אלא היכא שהאיסור מחמת אותו יום אבל היכא שהאיסור מחמת יום שעבר כי הכא לא וראיה לדבר מדאמרי' בפרק בכל מערבין (דף לו א) לגין טבול יום שמלאהו מחבית של מעשר טבל ואמר הרי זה תרומת מעשר לכשתחשך דבריו קיימין כלומר דטהור הוא דכשנעשה תרומה אף הלגין כבר העריב שמשו ואם אמר ערבו לי בה לא אמר כלום ומפרש רבה טעמא התם משום דבעי' סעודה הראויה מבעוד יום אלמא דלכשתחשך ראויה היא לו ואע"פ שלא היתה ראויה בין השמשות והא רבה [שבת כב א] בכל מילי עביד כרב ורב [שם מד ב] כר' יהודה ס"ל דאית ליה מוקצה אלא ש"מ דלא אמרי' מיגו דאיתקצאי מחמת יום שעבר וא"ת והא אמרינן דסוכה אסורה עד מוצאי יו"ט האחרון של חג משום טעמא דמגו דאיתקצאי לבין השמשות של שביעי איתקצאי נמי לשמיני והא התם מחמת יום שעבר הוא איכא למימר מוקצה למצותו חמיר טפי וכי תימא והא אמרינן התם ומייתינן לה בריש פרק המביא (דף ל ב) הפריש ז' אתרוגים לז' ימים כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר אלמא אדרבה מוקצה למצותו קיל טפי דלא אמרינן ביה מגו דאיתקצאי אפי' מחמת אותו יום תירץ הרא"ה ז"ל דהתם שאני דכיון שהפריש ז' אתרוגים לז' ימים הרי הוא כמתנה בפירוש שאינו מקצה אותו אלא למצותו בלבד:

 ועצים שנשרו מן הדקל וכו' מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן. איכא מ"ד דדוקא בשיש בתנור עצים של היתר הא לאו הכי לא והכי מוכחי מקצת נוסחי דגרסי מוסיף ומרבה עליהם עצים מוכנים:

 כיון דרובה היתירא נינהו הנך בטלי ובהיתר' קא מהפך. ומסתברא דדוקא בשאינו מכיר עצי האיסור לאחר


דף ב עמוד בעריכה

שנתערבו הא מכירן אין ביטול מועיל להן שאין ביטול מועיל לדבר שהוא ניכר לעין:

 ואע"ג דקי"ל אין מבטלין איסור לכתחלה דאע"ג דאיסורא בטל ברובא ה"מ היכא דאיערב ממילא אבל לערובי ולבטולי בידים אסור דהכי תנן במס' תרומות [ספ"ה] סאה של תרומה שנפלה לתוך תשעים ותשעה וחזרה ונפלה לתוכו סאה של חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור:

 אבל איסורא דרבנן מבטלי ליה. פי' לאו בכל איסורי דרבנן אלא בדרבנן כי האי קאמר שאינו אלא טלטול בעלמא [לשון תוס' שאין לו עיקר דאורייתא] ומיקלא קלי איסורא ואמסקנא סמיך ומיהו בבכורות [דף כז א] אמרינן דתרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב והיינו לומר שמותר לערב ולבטל אותה לכתחלה אפי' חד בתרי דהא בהדיא אמרי' התם דרמו חדא דתרומה בתרתי דחולין ומיהו דוקא בכי הא שאין לה עיקר בדאורייתא כלל דבחוצה לארץ ליכא מידי שיהא חייב בתרומה דבר תורה וקילא טפי שאינה נוהגת בכל בחוצה לארץ וכדמוכח בהאי פירקא בגמ' אבל בשאר איסורין דרבנן אין לנו:    כל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל. דוקא במינו הא שלא במינו בטיל והכי משמע בהדיא פרק הנודר מן המבושל כמו שכתבתיה שם [בדף נב א]  בס"ד ובמינו נמי לא אמרן אלא דומיא דביצה שאינה נפסדת אם ימתין לה לערב אבל בדבר שהוא נפסד לא מחמירין עליה משום דבר שיש לו מתירין ומוכח בגמ' [כאן דף ד א] דכי היכי דאמר רב אשי דכל דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן אפי' באלף לא בטיל ה"נ מחמיר ביה בספיקא אפילו בדרבנן לחומרא ומיהו בספק ספיקא בדאורייתא א"נ אפי' בדרבנן צריכא עיונא אי אזלינן ביה לקולא או לא וכתבתיו בחדושי:    אמר רבה מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה מותרת. פי' בפ' בתרא דר"ה (דף ל ב) תנן שפעם אחת נתקלקלו הלוים בשיר ביום שלשים של אלול בתמיד של בין הערבים שאמרו שיר של חול שהיו סבורין שלא יבאו העדים עוד ואח"כ באו ונתקדש ר"ה בו ביום ומתוך כך נמצא שטעו בשיר תמיד של בין הערבים שהיה להם לומר בו שיר של קדש ואמרו שיר של חול ומתוך כך התקינו שלא יהו מקבלים העדים אלא עד המנחה וכשהיו באין מהמנחה ולמעלה לא היו מקדשין החדש אלא למחר והוא היה עיקרו של ר"ה וממנו היה מונין ליוה"כ ולסוכות ויום ראשון היה חול מן הדין ולפיכך א"א להתקלקל שירו אלא שכיון שיצא רובו של יום בקדושה מתוך שהיו מצפין שמא יבאו עדים התקינו שיהיו גומרין אותו בקדושה ונמצא שכ"ז שיבואו עדים מן המנחה ולמעלה היו נוהגין ב' ימים בקדושה ודאית ולא מחמת ספק ולפיכך כ"ז שנמשך תקנה זו בכל יו"ט של ר"ה ביצה שנולדה בזה אסורה בזה לכל אותן מקומות שהן חוץ לבית הוועד שקדשו בו את החדש לפי שהיה להן לחוש שמא כך אירע בבית הוועד שבאו עדים מן המנחה ולמעלה וקדשו ב' ימים בקדושה ודאית ומשו"ה קאמר רבה דלאחר תקנת ריב"ז שהתקין משחרב בה"מ שיהיו מקבלין עדות החדש כל היום משום דתו ליכא לקלקול שיר דביצה שנולדה בזה מותרת בזה דתו ליכא למיחש לקדושה אחת אלא הרי ספיקא של ר"ה כספיקא של שאר ימים טובים של גליות אם באו עדים ביום ל' או ביום ל"א:    הא לן והא להו. פי' דהיינו בני בבל כיון שלא נתחדש לנו שום דבר מחמת תקנתו של


דף ג עמוד אעריכה

ריב"ז אית לן למימר דביצה אסורה דאע"ג דמדינא שריא כיון דלא מינכר לן טעמא דשריותא אסרינן לה אבל לבני א"י שנשתנה להם יו"ט של ר"ה מחמת תקנתו של ריב"ז דהא מעיקרא כי באו עדים מן המנחה ולמעלה עבדי תרי יומי ואחר תקנה לא עבדי אלא יום אחד ואית לן למימר בכל א"י דביצה מותרת דקא מינכר בה טעמא דשריותא:    מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי וכו'. דאע"ג דהתקין לקבל עדות החדש כל היום ה"מ להיות מונין למועדות מן הראשון ואפילו באו לאחר המנחה אבל מלעשות יו"ט לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה:

 וכת' הרב אלפסי ז"ל דשמעי' מיהא דבני א"י צריכין למעבד בזמן הזה שני יו"ט של ר"ה והשיגו עליו רבינו אפרים תלמידו והר"ז הלוי ז"ל ואמרו דמהא לא איריא דהשתא דידעינן בקביעא דירחא ע"פ חשבון העיבור שבידינו הרי חזרה כל א"י כבית הוועד שבאו עדים קודם המנחה שאין עושין אלא יום אחד והרמב"ן ז"ל סמך דברי הרב אלפסי ז"ל ומה שיש לדקדק על מה שכתב תלוי בסוגית הגמ' וכתבתי בחדושי:    אמר רבא מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממים וכו'. מיהו בשבת ויוה"כ לא יתעסקו בו עממים דהא אמרינן בפ"ק דר"ה (דף כ א) אפשר בעממים כלו' אבל בשבת ויוה"כ לא:

 מה שאין כן בביצה. לענין ביצה לא הקלו ביו"ט שני של ר"ה להיות כשל גליות דאילו בר"ה נולדה בזה אסורה בזה דקדושה אחת היא:

 אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאשתהי. איכא מ"ד דמר זוטרא אכולה מילתא דרבא קאי דלא אמרינן ביו"ט ראשון ע"י עממין ולא ביו"ט שני ע"י ישראל אלא בדאישתהי אבל בדלא אישתהי לא ופירו' אישתהי בין שנשתהה כבר בין שעתיד להשתהות כגון שיש שבת אחריו ורב אשי נמי דאמר אע"ג דלא אישתהי נמי לא משהינן ליה לא פליג אלא במת ביו"ט שני משום דכחול שויוה רבנן אבל מת ביו"ט ראשון דהוי מדאורייתא מודה רב אשי למר זוטרא דדוקא בדאישתהי אבל בדלא אישתהי לא והזקיקם לומר כן מדאמרי' בפרק תולין [דף קלט א] עובדא הוה בי כנשתא דמעון ביום טוב הסמוך לשבת ולא ידענא אי מלפניה אי מלאחריה ושלחו לקמיה דרבי יוחנן ואמר יתעסקו בו עממין אלמא דוקא משום יום טוב הסמוך לשבת דמשתהי אבל ביום טוב דעלמא לא ולא נהירא דאם כן לא ה"ל לרב אשי למימר סתמא אף על גב דלא אישתהי נמי לא משהינן ליה אלא הכי הוה ליה למימר רב אשי אמר מת ביו"ט ב' אע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה אלא ודאי משמע דמר זוטרא לא קאי אלא אמת ביו"ט שני משום דשרינא לאתעסוקי ביה ישראל אבל מת ביו"ט ראשון דלא שרי אלא בעממים אפילו למר זוטרא שרי ואע"ג דלא אישתהי וההיא דפרק תולין לא קשיא דמאן דחזא ר' יוחנן דשרא מספקא ליה אי בעיא ר' יוחנן אישתהי אי לא ולפיכך הביא המעשה כמו שהיא אבל אין ה"נ דר' יוחנן אפילו בלאו הכי הוה שרי ואפילו תמצא לומר דלרבי יוחנן דוקא היכא דאישתהי אנן לא נקטינן הכי משום דסוגיין מוכחא דלא בעינא אישתהי כלל וכדכתיבנא:    יום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן. מסתברא דכיון דכחול שויוה רבנן אפילו אפשר בעממין יתעסקו בו ישראל וכן הסכים הרמב"ן ז"ל שלא כדברי רב אחא משבחא ז"ל שכתב דדוקא היכא דליכא עממים אבל בדוכתא דשכיחי עממים לא שרי אלא בעממים:    אפי' למיגד ליה גלימא. למיגד לחתוך כמו גודו אילנא:

 גלימא. לתכריך:

 למיגז ליה אסא. לגזוז הדס מן המחובר שהיו מניחין אותו על מיטת המת לכבוד. וכתב רש"י ז"ל במסכת (משקין) [מ"ק דף ח ב] דדוקא הני לפי שטרחותן מעט אבל לחצוב לו קבר שטרחתו מרובה לא שרי והזקיקו לומר כן מדתנן התם בפ"ק דמשקין אין חופרין כוכין קברות במועד. ולא נהירא אלא הכי קאמר דאפילו הני דלא מעכבי דהא אפשר בלא אסא ואפשר נמי לכרכו בתכריכין אפילו הכי שרו וכל שכן חפירת הקבר דלא אפשר בלאו הכי ודקא קשיא לן הא דתנן התם אין חופרין כוכין וקברות במועד ואי במועד מיתסר כל שכן ביו"ט שני לאו קושיא היא שכבר פירשה הרב אלפסי בהלכותיו דההיא בחופר במועד לצורך מתים שימותו לאחר המועד עסקינן שכך היה דרכם וכך הן דברי הר"מ במז"ל בפרק ח' מהלכות יו"ט ומה שהקשה הראב"ד ז"ל א"כ שאין בהם צורך המועד למה התירו להאריך ולהרחיב בהן כדאיתא התם כבר תירץ הרמב"ן ז"ל שכיון שהם צרכי רבים אע"פ שאינן לצורך המועד להתחיל בהן הוא שאסור אבל להרחיב בהן שרי וכמו ששנינו שם [דף ב א] מתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים וחוטטין אותן ואוקימנא לה התם [דף ה א] בשאין הרבים צריכין להם ואפילו הכי כיון שצרכי הרבים הן מותר לתקן אבל לא להתחיל והכא נמי צרכי רבים הוא ואפי' בקבר של בני משפחה ואפי' של יחיד נמי אפשר דשרי דכיון דמצוה היא התירו בו מקצת מלאכה אפילו שלא לצורך המועד כמו שהתירו בצרכי רבים וכל שכן שמא יצטרך לו במועד וא"ת עוד והא תנן התם [דף ח ב] וארון עם המת בחצר ורבי יהודה אוסר אא"כ היו לו נסרים המנוסרים מערב יו"ט וכיון שכן היאך נהגו עכשיו לחצוב קבר שלא בפני המת י"מ דההיא דוקא באדם שאינו מפורסם הא באדם מפורסם שרי והכי איתא בירושלמי וכתבו שם הרב אלפסי בהלכותיו והיינו לדידהו שהיו חופרין קבר ומתקנין ארונות לצורך מתים שימותו אבל עכשיו שאין חופרים אלא לצורך השעה כל אדם לדידן כאדם מפורסם לדידהו ומשום הכי שרי לחצוב קבר ולעשות


דף ג עמוד בעריכה

ארון אע"פ שאין המת בחצר שאף בארון אין דרכינו אלא למת ביומו ועוד דבמקומות הללו שישראל מועטים דרים בשכונה הכל יודעין ומרגישין והוה ליה כמת מפורסם:    ודאמרינן יתעסקו בו עממים איכא מאן דאמר דדוקא בקבורתו אבל טלטולו מותר ע"י ככר או תינוק והוצאתו נמי מותרת כב"ה דאמרי [דף יב א] מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ואיכא מאן דאסר ולישנא דיתעסקו בו עממין הכי משמע דמדלא אמרו יקברו אותו עממים משמע דכל עסקיו ע"י עממים דוקא שאין כאן כבודו של מת שנתיר בו משום כבודו כלל כיון שסופו להתעסק בו עממים ועוד כתב הרמב"ן ז"ל דהוצאת המת לקבורה כהוצאת אבנים לבנין שאין לומר בו מתוך כיון שאין בו צורך היום כלל וכי תימא הא איכא צורך היום כיון דאיכא מצוה ליתא דהא שריפת קדשים מצות עשה [שבת כד ב] ואפי' הכי אינה דוחה יו"ט ועוד דהא אמרינן בפ"ק דכתובות (דף ז ב) דלא אמרינן מתוך אלא בהנאה השוה לכל נפש והרי אין כאן נפש ואיכא מאן דאמר דכיון דיו"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן קורעין בו שאף זה כבודו של מת ואינו נראה שאין אלו עסקיו וכן דעת הרמב"ן שלא לקרוע:    חזייה. רבינא לרב אשי דהוה עציב:

 דלא אותיבי. כלומר לא הכנתי עירובי תבשילין לאפות מיו"ט לשבת דתנן לקמן [דף טו ב]  עושה תבשיל מעיו"ט לשום ערוב:

 האידנא. ביום ראשון והוא בחמישי בשבת על תנאי אם היום חול ולמחר קדש יהא ערוב ואם היום קדש ולמחר חול איני צריך לכך:

 בשני יו"ט של ר"ה מי אמר. הרי הן כיום ארוך ושניהם קודש:

 א"ל רב מרדכי לרבינא. מנהרדעי לא תותביה למר דבפירוש שמיע ליה מיניה דלא סבר לה להא דנהרדעי. רב מרדכי תלמידו של רב אשי היה כדאמרינן בסוטה (דף מו ב) גבי לויה תלמיד לרב עד כמה עד פרסה רב מרדכי אלוייה לרב אשי וכו':    איתמר אפרוח שנולד ביום טוב רב אמר אסור. משום דמוקצה הוא:

 הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. הואיל ומתיר עצמו בלידתו להיות נשחט מה שלא היה לפני לידתו אף מאיסור מוקצה התיר עצמו בלידתו דמגו דאתקן להא אתקן להא. רב אלפסי ז"ל לא פסק בזה הלכתא כמאן משום דאסתפקא ליה מדקי"ל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי וקי"ל נמי רב ורבי יוחנן הלכה כר"י ורבינו חננאל פסק כרב וכן דעת הר"מ במז"ל אבל הר"ז הלוי ז"ל פסק כשמואל לקולא משום דבגמרא משמע דרב כהנא ורב אסי סברי כוותיה וכן דעת הרשב"א ז"ל משום דבגמרא תניא כוותיה דמר ותניא כוותיה דמר והוה ליה ספיקא דרבנן ונקיטי' לקולא ומפלוגתא דרב ושמואל שמעינן דלא קי"ל כראב"י דאמר דאפרוח שלא נתפתחו עיניו אף בחול אסור דע"כ לא פליגי אלא ביו"ט אבל בחול לכולי עלמא שרי ואע"פ שלא נתפתחו עיניו דסתמא הכי הוא מדקאמר ר"א בן יעקב אף בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו וכמו שכתבתי בחדושי:    תניא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן ביו"ט. כבר פירשתי למעלה דאפי' ביו"ט אחר השבת שרי:

 והשוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב. בגמרא מוכח דביצים גמורות שיש להן חלבון וחלמון אע"פ שעדיין מעורות בגידין מותרות לאכלן בחלב וה"ה נמי דביצים גמורות כי האי גוונא לא בעו מליחה אבל שאין גמורות בעו מליחה דבשר גמור נינהו:    אמר רב מרי בריה דרב כהנא בדק בקינה של תרנגולין מעיו"ט. בהש"מ דשוב לא ילדה אלא בלילה:

 ולמחר השכים. קודם עלות השחר והא דנקט בדק לרבותא נקטיה דאע"ג דבדק ולא מצא דליכא למתלייה בנולד בחול אפי' הכי מותרת דכיון שתשמישה ביום אינה יולדת אלא ביום והא ודאי לא ילדה בלילה:

 אימור יצתה רובה וחזרה הואי וכדרבי יוחנן. ואע"ג דמילתא דלא שכיחא היא כיון דפשיטא לן דאינה יולדת בלילה תלינן בה:    ודוקא בדאיכא זכר בהדה. משום דכל היכא דאיכא זכר בהדה לא ספנא מארעא ובגמ' אמרינן דכל היכא דאיכא זכר תוך שיתין בתין איכא זכר בהדה מיקרי אבל ליכא זכר בהדה כיון דספנא מארעא בליליא אפשר דילדה בליליא מיהו מוכח בגמרא דכי אמרי' דאפשר דילדה בליליא ואסורה דוקא היכא דבדק מעיו"ט ולא מצא בה ביצה אבל לא בדק כל שהשכים למחר ומצא בה ביצה מותרת דתלינן דילמא מאתמול רמתא ואע"ג דספיקא בדבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן אסור וכמו שכתבתי למעלה אפ"ה שרי משום דאף ספנא מארעא אינה יולדת על הרוב אלא ביום כי היכי דעל הרוב לא ספנא מארעא אלא ביום אבל בדק טפי שייך למיתלי דילדה בלילה אע"ג דמיעוטא הוא מלמתלי בדר' יוחנן דיצתה רובה דמיעוטא דמיעוטא הוא דעבדי הכי אלא דבאיכא זכר בהדה תלינן בה דלא אפשר בלאו הכי ומהא משמע דאפילו בדבר שיש לו מתירין בדרבנן אזלינן בתר רובא משום דלא איתחזק איסורא ואע"ג דאמרינן דכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל שאני הכא דלא איתחזק איסורא ומהא שמעינן שמותר ליקח ביצים מן עובדי כוכבים בלילי יו"ט ראשון לפי שרובן הן של זכרים שאינן יולדות אלא ביום ואפי' בדספנא מארעא הא אמרי' דרובן יולדות ביום וכן בליל יו"ט שני של גליות. אבל ביו"ט שני של ר"ה אסור דאפילו יולדת ביום אסורה דקדושה אחת הן ונולדה בזה אסורה בזה ואיכא מאן דשרי אפילו ביום ראשון של ר"ה ובשני ימים של גליות משום דרובן של ביצים לאו בני יומן נינהו ואזלינן בתר רובא כל היכא דאתי מאן דמזבן לגביה אבל למיזל לבתי דידהו דהוה ליה מקום קביעותן אסור דילמא איכא חד דמזבן ביצים בני יומן וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי:    מתני' השוחט חיה ועוף ביו"ט בית שמאי אומרים יחפור בדקר.


דף ד עמוד אעריכה

פאל"ה בלע"ז:

 ומודים שאם שחט. כדמפרש בגמרא בשיש לו דקר נעוץ מבעוד יום:

 שאפר כירה מוכן הוא. בגמרא בעי אפר כירה מאן דכר שמיה ומתרץ הכי קאמר ואפר כירה מוכן הוא:

 כתב הר"ם במז"ל בפ"ג מהלכות יו"ט השוחט בהמה ביו"ט מותר לתלוש צמר במקום הסכין ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא ישאר שם מסובך בשאר צמר הצואר אבל בעוף לא ימרוט מפני שזה הוא דרכו ונמצא תולש ביו"ט ע"כ.  וגמרה להא מילתא מדתנן בבכורות בפרק הלוקח בהמה (דף כד ב) רבי יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ואיבעיא לן עליה בגמרא כנגדו ביו"ט מהו ואסיקנא דכנגדו ביו"ט מותר דתולש לאו היינו גוזז ופרכינן עלה והא תניא התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות ואמר ריש לקיש תולש חייב משום גוזז ומפרקינן שאני כנף דהיינו אורחיה ומשמע דכיון דהיינו אורחיה אסור למרוט את הנוצה ביו"ט והרמב"ן ז"ל חלק עליו ואמר דהתם הכי קאמרינן היכי אמרת דתולש צמר מן הבהמה לאו היינו גוזז מ"ש מן התולש את הכנף דחייב משום גוזז ומפרקינן דלא דמי כנף לצמר דצמר לאו היינו אורחיה בתלישה אלא בגיזה וכנף היינו אורחיה וכיון דהיינו אורחיה אם לא היה סופו של יו"ט לידחות אצל מלאכה זו כשם שאין סופו לידחות אצל צמר הבהמה אין ה"נ דהוה אסור אבל כיון שסופו לידחות דהא אפילו לאחר מיתה מיקרי גוזז כדגרסינן בירושלמי בפרק כלל גדול התולש מן הבהמה [המתה]  חייב תלישתה זו היא גזיזתה וכיון שכן אף על גב דהיינו אורחיה מה לי מחיים מה לי לאחר מיתה הלכך שרי וכן נהגו וכבר כתבתי זה בפרק כלל גדול בס"ד:    גמ' והא קא עביד כתישה. לרב יהודה פריך דאמר והוא שיש לו דקר נעוץ אלמא טעמא דמתניתין לאו משום דאתי עשה ודחי לא תעשה אלא משום דכבר חפור ועומד הוא והא קא עביד כתישה שעדיין רגבין מדובקין ואין ראויין לכסות אלא א"כ כותשם וכותש תולדה דטוחן הוא:

 בעפר תיחוח. ואמרי' בגמרא דמשום גומא נמי ליכא דהא קי"ל החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה דמקלקל הוא וכל המקלקלין פטורין וכיון דבשבת פטור אבל אסור הכא דשחט שרי לכתחילה וא"ת דהכא משמע דעפר תיחוח יש בו משום גומא ואלו בפרק כירה [דף לט א] אמרינן גבי לא יטמיננה בחול מ"ט רבה אמר גזירה שמא יטמין ברמץ רב יוסף אמר גזירה שמא יזיז עפר ממקומו ופרש"י ז"ל וקא עביד גומא ואמרינן מאי בינייהו א"ב עפר תיחוח כלומר דלרבה איכא דדמי לרמץ לרב יוסף ליכא דבעפר תיחוח ליכא גומא יש לומר דעפר תיחוח דאמרי' התם היינו שהוא תיחוח כל כך שכשהוא נותן הביצה על גב עפר נכנסת מאליה בתוכה ואיהו לא עביד מידי הלכך ליכא שום גומא ובשמעתין ליכא לתרוצי הכי אבל רבינו האיי גאון ז"ל פירשה שם בהפך דלמ"ד גזירה שמא יטמין ברמץ ליכא דעפר תיחוח ברמץ לא מחלף אבל למ"ד שמא יזיז עפר ממקומו איכא דבעפר תיחוח שייכא ביה גומא וכדאמרינן בשמעתין ושמעתא דהתם לא מחוור לי וכמו שכתבתי שם בס"ד:    מיהו לכולי עלמא אפי' תמצא לומר דבעפר תיחוח איכא משום גומא בפירות ובקמח וכיוצא בו ליכא משום גומא שאם לא תאמר כן יהא אסור ליטול קמח ביו"ט ללוש והכי מוכח בירושלמי בפרק כירה [ה"ג]  דבקמח אין בו משום גומא דגרסינן התם תמן אמרינן חמה מותרת תולדות חמה אסורה ורבנן דהכא אמרין בין חמה בין תולדת חמה מותרת ואמרי' מתני' פליג על רבנין דהכא לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים ומפרקינן שניא היא שהוא עושה חריץ ולא אסור בקמחיאות אלמא בקמח אין בו משום חריץ וגומא:    לא שנו אלא שהוסק מעיו"ט. דמאתמול דעתי' עלויה לכל מילי:

 אבל הוסק ביו"ט. דליכא למימר דעתיה עילויה מאתמול הוה ליה כנולד ואסור וביו"ט אית לן מוקצה ונולד כמו שכת' הרב אלפסי ז"ל בסוף המסכתא:

 ואם ראוי לצלות בו ביצה דמאתמול אותן עצים מוכנים להסקה לבשל ולצלות ועודנו בתשמיש זה ואיידי דחזי לאפוכי ביה לצליית ביצה שקיל ליה נמי ומנח ליה על הדם:

 הכניס עפר הרבה במקום א' לצורך גינתו או לצורך חורבתו מותר לכסות בו. דכל זמן דהוא צבור דעתיה עילויה לכל צרכיו:

 מכניס אדם מלא קופתו עפר. בסתם ונותנה במקום אחד ועושה בה כל צרכו ולא אמרי' בטלה לה אגב קרקע הבית איידי דזוטרא:

 והוא שייחד. דלא שטחה דהשתא מוכחא מילתא דלצרכו קא בעי ובעפר תיחוח קאמר שאינו מחוסר לא חפירה ולא כתישה אלא הכנה וזימון:    וכוי אסור למשחטיה ביו"ט. כוי בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם מין בהמה הוא או מין חיה הוא:

 אין שוחטין אותו ביו"ט. משום שמא חיה הוא וטעון כסוי והוא אינו יכול לכסותו היום כדקתני [ואם]  שחטו אין מכסין את דמו דשמא מין בהמה


דף ד עמוד בעריכה

הוא ואין בו מצות כסוי:    אלא אפי' שחט בהמה חיה ועוף דאיכא חד דטעון כסוי ואפ"ה אין מכסין משום דקטרח נמי בשל בהמה:

 אבל אם יכול לכסותו בדקירה אחת מותר. דלא טרח אצל בהמה כלל ולא גזרינן דקירה אחת אטו ב' דקירות:    אמר רבה שחט צפור מעיו"ט אין מכסין אותו ביו"ט. דהיה לו לכסותו מבעו"י ומשום אמנועי משמחת יו"ט ליכא דנהי דלא מכסי לא מיתסר צפור באכילה:

 גלגל עיסה מעיו"ט. להכי נקט לישנא דגלגול משום דהוא התחלת חיוב חלה כדתנן במסכת חלה [פ"ג] משנתגלגלה בחטים ותטמטם בשעורים:

 מפריש ממנה חלתה ביו"ט. ואע"ג דתנן לקמן [דף לו ב] אלו הן משום (שבות) [מצוה]  אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט והא נמי כתרומת דגן דמיא ואע"פ שהיה יכול להפרישה מעיו"ט אפ"ה מפרישה ביו"ט לפי שלא גזרו על תרומת עיסה שהרי מותר לגלגלה ביו"ט ולאפותה כדי לאכל פת חמה:

 ואבוה דשמואל אמר אפי' גלגל עיסה מעיו"ט אין מפרישין ממנה חלה ביו"ט. שלא התירו להפריש חלה אלא בעיסה שנתגלגלה ביו"ט אבל זו היה לו להפריש מעיו"ט כתרומת דגן ופירות. ופסק הרב אלפסי [ז"ל]  כאבוה דשמואל מדגרסינן בפ' משילין [דף לז א] אבל פרי דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה מפרישינן ויהבינן לה לכהן אלמא דוקא משום דהך עיסה טבילא האידנא הא אילו טבילא מאתמול הוה מיתסר לאפרושי מינה חלה כאבוה דשמואל אבל חלקו עליו מפני שזאת הגירסא אינה ברוב הספרים ועוד כת' הר"ז הלוי ז"ל שאפי' לאותה גירסה אין ראי' ממנה לפסוק כאבוה דשמואל דהתם מיירי בחלת א"י שהיא טובלת ומש"ה כי טבילא מאתמול אסור להפרישה דהוי מתקן אבל הכא בחלת ח"ל עסקינן שאינה טובלת וכדאמר בגמ' דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש הלכך אית לן למנקט כרבה דאע"ג דאיחייב מאתמול מפריש לה האידנא דכיון דרשאי לאכול בתרומה בלא הפרשתה לא הוי כמתקן והרמב"ן ז"ל סמך דברי הרב אלפסי ז"ל דכיון דרבה אמר סתמא גלגל עיסה מעיו"ט משמע דאפי' בחלת הארץ קאמר והיינו דשייכא בהדי שחט צפור דנהי דאין מכסין אותו ביו"ט היינו משו' דלא מימנע משום שמחת יו"ט בהכי שהרי מותר לאוכלו אע"פ שלא כסה דמו אבל גלגל עיסה מעיו"ט מתוך שאין יכול לאכול ממנ' מפריש ממנה חלתה ורבא נמי דהוא בתרא מתרץ בגמ' אליבא דאבוה דשמואל דס"ל דאפילו בחלת חוצה לארץ אין מפריש ממנה ביו"ט: גרסי' בגמ' [דף ט א] חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש דהואיל ואינה מן התורה כדקי"ל בפ"ק דקדושין (ד' צו ב) דכל מצוה התלויה בארץ בפירות הגדילין אינה נוהגת אלא בארץ אוכל והולך כל הפת ומשייר כדי חלה ומפריש באחרונה וכתב ר"ת ז"ל דמהא שמעינן שאין צריך להפריש מן המוקף בחלת חוצה לארץ אבל יש מי שאומר שצריך להניח לבסוף יותר משיעור חלה כדי שיפריש מן המוקף:    מתני' ב"ש אומרים אין מוליכין את הסולם משובך לשובך. סולם המיוחד לכך וניכר שהוא של שובך טעמא דב"ש מפרש בגמ' דהרואה אומר להטיח גגו הוא צריך והרי הוא עושה מלאכה ביו"ט וב"ה מתירין משום דשובכו מוכיח עליו כלומר שובכו של סולם מוכיח שהוא ניכר שהוא של שובך:

 מחלון לחלון. באותו שובך עצמו שכן דרך להיות בו מחיצות הרבה קן לכל זוג וזוג וחלון לכל קן וקן ובגמרא איכא תרי לישני דרב חנן בר אמי עלה דהא מתני' ולישנא בתרא אמר הכי מחלוקת ברה"י דב"ש אית להו דרב יהודה א"ר דאמר כל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור וב"ה לית להו אבל בר"ה דברי הכל אסור והרב אלפסי ז"ל לא הביא מכל זה כלום לפי שהוא פסק בפ' חבית [סי' תקנ"ב] כהא דאמר ר"י אמר רב הלכך על כרחיך אמר ב"ה אפילו ברה"ר שרי דאי הוו אסרי ברה"ר ברה"י נמי הוו אסרי אלא ודאי בכל ענין שרו:    אבל רבינו נסים גאון ז"ל כ' דליתא לדרב משום דאשכחן כמה מתני' דפליגי עליה דהתם בפר' השוחט (ד' מא א) אמר דשוחט אדם בגומא בחצירו ובשוק לא יעשה כן מפני שהוא מחקה את המינין ובפ"ק דמועד קטן (ד' ח ב) אמרינן דעושין נברכת במועד וארון עם המת בחצר אלמא דוקא בחצר אבל ברה"ר אסור והיינו דלא כרב ובפרק אע"פ (ד' ס א) נמי אמר צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצינעה ואינו חושש ופסקינן לה התם אלמא ליתא דרב ולפי זה קי"ל כלישנא בתרא דרב חנן דמחלוקת ברה"י אבל בר"ה דברי הכל אסור:    ומיהו לא נהירא דודאי הנהו לא קשיין לרב דאם איתא דקשיין הוה אמר התם לימא מתני' דלא כרב כדאמרינן בפ"ק דע"ז (דף יב א) גבי נתפזרו לו מעות בפני ע"ז לא ישחה ויטלם וההיא דפרק השוחט לא קשיא משום דכשהוא שוחט בגומא שבחצירו מי שרואה אותו לא יבא לומר שהוא מחקה את המינין דאדרבה אומר לנקר חצירו הוא צריך וההיא דפ"ק (דמשקין) [דמ"ק]  נמי לא ידענא מאי פירכא דהתם כי עביד לה עם המת בחצר ליכא למיחש למראית העין שהכל


דף ה עמוד אעריכה

רואין שלצורך המת עושה אותו ולפיכך אמרו בירושל' עלה דההיא ל"ש אלא באדם שאינו מפורסם אבל אם הוא אדם מפורסם עושין לו ארון אפי' בשוק וכתבו הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו אלא מההיא דתניא התם [דף ח ב] ועושין לו ארון מנסרים המנוסרין מעיו"ט רשב"ג אומר אף מביא נסרים ומנסרן בצינעה בתוך ביתו הוא דאיכא למידק עליה מאי מהני לן צינעה וחלקו ואמרו דכשחושדין אותו בדבר שאלו עשאו עבד איסורא בהכי אמר דאפילו בחדרי חדרים אסור כהולכת סולם ונפלו כליו למים אבל היכא שחושדין אותו שסוברין שהוא עושה איסור ואינו עושה אותו בכי ה"ג בצנעה שרי והיינו ההיא דארון וההיא דצנור שעלו בו קשקשין שכיון שהדבר מותר אלא שהרואים טועים וחושבים שהוא אסור דוקא במקום רואים הוא דאסור אבל שלא במקום רואין שרי כיון שאין חושדין אותו בדבר שהוא אסור אלא בדבר שהן סוברין שהוא אסור ואיני אומר כן אלא הנהו לא שייכי בדרב כלל דרב ה"ק דכל דבר שהוא מותר גמור וחכמים אסרוהו מפני מראית העין בלבד אין לחלק בו בין רה"ר לרה"י שאם אתה מתיר לו ברה"י אף הוא יעשה כן ברה"ר כיון שהדבר מותר ויאמר אין כאן רואים וכן נמי יש להם לחכמים לחוש שמא יראהו אדם ברה"י ולאסור לגמרי אבל ההיא דארון וצינור ודכוותייהו לא שייכי בדרב כלל דאדרבא מצד עצמם אסורין הן ומפני הצורך והדוחק התירום דארון מלאכה גמורה היא וצינור נמי הא אמרינן עלה בפרק אע"פ (דף ס א) דמתקן כלאחר יד הוא אלא דבמקום פסידא לא גזור רבנן הלכך כיון דאסירי לא רצו חכמים להתירן אלא בצינעה וליכא למימר נמי שלא יתירום כלל דאי אפשר בלאו הכי וליכא למיחש נמי שמתוך הצינעה יבא לידי פרהסי' שכיון שהדבר אסור בעצמו ישמע לך משא"כ בדבר שהוא מותר בעצמו וא"נ אמרת דאיכא למיחש אי אפשר בלא"ה:    בש"א לא יטול אדם מן הגוזלין ביו"ט אלא א"כ נענע מבעו"י. ולא סגי בהכנה בדבור בעלמא ומוקי לה בגמ' [דף י א] בבריכה ראשונה וטעמא דב"ש משום דילמא חייס עליהן בתר דשקיל להו לפי שדרך להניח יוני בריכה ראשונה עם אמן ונמצאת הכנתו מאתמול בטעות והא מטלטל מידי דלא חזי ליה אבל משנענע בהן מבעו"י ולא חייס עלייהו תו ליכא למיחש:

 (אבל מטהו מחלון לחלון. באותו שובך עצמו שכן דרך להיות בו מחיצות הרבה קן לכל זוג וזוג וחלון לכל קן וקן):

 וב"ה אומר עומד ואומר זה וזה אני נוטל. ובהכי נפקא להו מתורת מוקצה ולא חיישי ב"ה לאימלוכי ומיהו אמר בגמרא דדוקא באומר זה וזה אני נוטל אבל באומר מכאן אני נוטל למחר לא סגי דאע"ג דה"ל למשרייהו כי האי גוונא משום ברירה אפ"ה חיישינן דזימנין דמנח כחושים ושקיל שמנים ונמצא שטלטל אותם שלא הזמין א"נ דמשתכחי כולהו כחושים ואתי לאימנועי משמחת יו"ט ולפיכך צריך שיאמר מעיו"ט זה וזה אני נוטל שמאחר שאינו מקפיד למשמש בהן כבר נמלך עליהן בדעתו בין שיהו שמנים בין שיהיו כחושים ולא אתי לטלטל ולמשבק ומיהו כי אמר דמהני זימון דוקא במדדין אבל במפריחין לא דהא אמר בפרק אין צדין (דף כד א) הצד יוני שובך ויוני עלייה וצפרים שקננו בטפיחין ובבירות חייב:    אבל בסולם של עלייה ד"ה אסור. משום דהרואה אומר להטיח גגו הוא צריך שהיה דרכן להטיח בהן טיט בגגותיהן ומוכח בגמרא דאפי' ההטוי מחלון לחלון אסור:    מתני' זימן שחורים ומצא לבנים. אמר בגמרא פשיטא ומפרשי' לה:

 שנים ומצא שלשה. ואינו מכיר את המוכנין כולן אסורין דע"כ איכא חד מעלמא שאינו מוכן דמיערב בהו וליכא למשרינהו משום דחד בתרי בטיל דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי ועוד דכל דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל:

 ג' ומצא שנים מותרין. דאמרי' האחד הלך והשנים נשארים ולא אמר הואיל והאחד הלך כן הלכו השנים ואלו אחרים הן ולא מיבעי בשאינם מקושרין דמבעי לן למימר הכי אלא אפי' בגוזלות שהניחם מקושרים ובא ומצאן שאינן מקושרין הואיל ומנתחי אהדדי ואורחייהו בהכי אמרי' דהני אינהו נינהו וחד מנייהו אזל לעלמא וכדמתרץ לה רב אשי בגמ':

 בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורין. כגון שזימן בתוך הקן ומצא לפני הקן ובתוך הקן לא מצא כלום:

 ואם אין שם אלא הן. אלא הקן שזימן מותרין ומוקמינן לה בגמרא במדדין דליכא למיחש דאתו מעלמא אבל במפריחין אפילו פריחה מועטת כל היכא דאיכא למיחש דילמא אתו מעלמא אסורין:    גמ' קמ"ל דהנך אזלו לעלמא והני אחריני נינהו. דקי"ל כרבי חנינא דאמר [דף י ב] רוב וקרוב הלך אחר הרוב:

 ויוני הרדיסאות. על שם מקומן נקראים כן וי"א על שם הורדוס שגדלן בביתו:

 מפני שהן ברשות אדם. ולא מחסר הכנה דדעתו עליהן:    מתני' אין נוטלין את העלי. דף עב וכבד שכותשין בו את החיטין לטרגיס וטיסני וקסברי בית שמאי דאע"ג דכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר בהא אסור משום דדמי לעובדין דחול ובית הלל לא חיישי להכי:

 אין נותנין את העור. שהופשט ביום טוב:

 לפני הדורסן. לא ישטחנו במקום דריסת הרגל שנמצא מתעבד על ידי דריסה:

 לא יגביהנו אא"כ יש עמו בשר. משום דלא חזי לגמרי למיזגא עליה:

 וב"ה מתירין. משום שמחת יו"ט דאי לא שרית ליה לא שחיט וכדאמר בגמ' בסמוך [דף יא ב] דמני לה עולא בהדין ג' דברים שהתירו סופן משום תחילתן וא"ת דהכא משמע דעור אסור לטלטלו אי לאו משום תחלתן ואילו בפרק במה טומנין [דף מט א] תנן טומנין בשלחין ומטלטלין אותן ולא מפליגינן התם בין עבודין לאין עבודין אלא לענין טומאה בלבד אבל לענין שבת לא ותנן נמי בפרק כל כתבי הקודש (דף קכ א) פורסין עור ע"ג תיבה ומגדל כדי שלא יאחז בהן האור אלמא דעור שרי לטלטולי ותירץ ר"ת ז"ל דהתם ביבשין דחזו שפיר למיזגא עלייהו והכא בלחין שאינן ראוין להשתמש בהן אלא מדוחק וכן נמי ההיא דאמר התם [דף קטז ב] אם נטלטל תיק הספר עם הספר לא נטלטל עור אגב בשר דמשמע דבלאו בשר אסור היינו טעמא מפני שהוא לח:    גרסינן בגמרא [דף יא א] בש"א אין מוליכין טבח וסכין אצל בהמה ולא בהמה אצל טבח וסכין ובה"א מוליכין זה אצל זה. פירוש ואפי' דרך רה"ר ואע"ג דאפשר דעביד לה מאתמול אפ"ה שרי משום דהוצאה באוכל נפש כתיקון אוכל נפש עצמו היא ולא כמכשירין ותיקון אוכל נפש עצמו אפי' אפשר לעשותו


דף ה עמוד בעריכה

מעיו"ט דלא מפלגינן בין אפשר ללא אפשר אלא במכשירין וכמו שנכתוב לפנינו בס"ד:    אבל לקדירה דבעי מליחה טפי לא. אמר בגמרא דאפי' לצלי כעין קדירה כגון אדם שמולח צלי שלו קרוב למליחת קדירה שלו אסור:    אין מולחין את החלבים. כדי שלא יסריחו דמולח מידי דשייך ביה עבוד כגון חלבים דלאו אוכלין גמורין הן יש בו משום מעבד ונסתפק הראב"ד ז"ל כי היכי דשרינן גבי עור למלוח עליו בשר לצלי אי שרינן הכי בחלבים ומשמע ליה דאסור שמתוך שאין דרך למלוח על החלבים מחמת איסורן מוכחא מילתא דלעבדן קא עביד:    מולח אדם כמה חתיכות בבת אחת. דחד טירחא לכולהו:

 מערים. לאחר שמלח זו לאכלה היום אומר חברתה חביבה לי לאכלה היום וחוזר ומולחה ואע"ג דאמרינן לקמן גבי מי שלא הניח ערובי תבשילין ובשל בהערמה [דף יז ב] דקנסינן ליה טפי ממזיד התם היינו טעמא לפי שפשיעתו גרמה לו פסידתו שהיה לו להניח ערובי תבשילין אבל הכא כיון שההפסד בא לו מחמת יום טוב התירו לו להערים ולפיכך אמרו בירושל' גבי עור דמלח הכא ומלח הכא עד דמלח כוליה לפי שההפסד בא לו מחמת יו"ט ולא מחמת פשיעתו:    מתני' אין מסלקין את התריסין ביו"ט. מפרש בגמרא תריסי חנויות שהן כמין תיבות ועומדות בשוק ואינן מחוברות בקרקע. ותריסין הן דלתות החלונות של חנויות שסוגרין בהן את החלונות בלילה ומסלקין אותן ביום ונותנין אותן לפניהן ושוטחין עליהם תבלין למכור לרבים וביו"ט מותר ליקח מחנוני המכירו ובלבד שלא יזכיר לו סכום המקח וב"ש אסרי אפילו סלוקן אע"פ שאין להם ציר אלא באמצע גזירה אטו יש להם ציר מן הצד כדפרשי' בגמ' משום דס"ל לב"ש דיש בנין בכלים ויש סתירה בכלים וב"ה לא גזרי ולהכי שרי אף להחזיר וחזרה ודאי שלא לצורך היא ואע"ג דאמרינן אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים אפ"ה איכא למיגזר ציר באמצע אטו ציר מן הצד וציר מן הצד [בדבתי]  שמא יתקע וחייב משום מכה בפטיש אלא [בחנויות הוא]  דשרו ליה משום תחלתן כדאמרי' בגמרא ובגמרא רמו הא מתני' דב"ש אזלי בה לחומרא וב"ה לקולא אמתני' דהשוחט חיה ועוף ביו"ט דאזלי בה ב"ש לקולא וב"ה לחומרא ואמרי' דמוחלפת השיטה כלומר דחדא מינייהו מתהפכת ולפיכך כתב הר"ז הלוי ז"ל אנו תמהין על רב אלפסי ז"ל היאך פסק בחזרת תריסין כב"ה לקולא וכתב מתניתין דהשוחט כצורתה בלא חלוף ובגמ' רמינן להא אהדדי ומפרקי' הפוך חדא מקמי חברתה ע"כ אבל הרב אלפסי ז"ל הביא לשתיהן כצורתה משום דמשמע דאיהו גריס כמקצת נוסחי דגרסי עלה דההיא דילמא לא היא ע"כ לא אמרי ב"ה הכא אלא משום דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים אבל התם לא ולפי גירסא זו לא מתהפכה חדא מינייהו:    גמ' אבל דבתי לא דכיון דברשותיה נינהו. כלומר שאותן תיבות עומדות בתוך הבית פתח ולא אתי לאמנועי שאינו ירא להניח אותן תיבות פתוחות:

 ובשיש להם ציר מן הצד כ"ע ל"פ דאסור. לב"ש משום דס"ל יש בנין בכלים ולב"ה גזירה שמא יתקע ציר מן הצד: ציר היינו ידות לשני ראשי הדף דסותמין בו חלון החנויות כמו שעושין לדלתות הבית:

 ושאין להם ציר כל עיקר כ"ע ל"פ דשרו. דליכא למיחש בהו לא משום בנין ולא משום שמא יתקע:

 כ"פ בשיש להם ציר באמצע ב"ש סברי גזרינן משום ציר מן הצד. דכיון דמן הצד אסור מדאורייתא דסבירא ליה לבית שמאי יש בנין בכלים גזרינן באמצע אטו מן הצד:

 ובית הלל סברי לא גזרינן. דכיון דמן הצד גופיה לא מיתסר אלא משום שמא יתקע לדידהו דס"ל דאין בנין בכלים לא גזרינן באמצע דלא שייכי בהו תקיעה אטו מן הצד ומיהו דוקא בתריסי חנויות משום שמחת יו"ט אבל להחזיר בדבתי אפי' כה"ג גזרינן:    שלשה דברים התירו סופן משום תחלתן ואלו הן עור לפני הדורסן. דאי לא שרית ליה מימנע ולא שחיט:

 וחזרת רטיה במקדש. לכהן שלקה בידו וצריך לעבוד עבודה וצריך ליטול רטיה מעל ידו שלא תהא חוצצת בין ידו לעבודה מחזיר הרטיה לאחר העבודה דאי לא שרית ליה להחזיר לא שקיל ליה מעיקרא:    מתני' אין מוציאין לא את הקטן. למולו או לטיילו:    גמ' אבל אבנים וכיוצא בהן אפי' ב"ה אסרי'. פי' דכי אמרי' [דף יב א] מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה


דף ו עמוד אעריכה

שלא לצורך היינו דוקא בשיש בה קצת צורך כגון קטן למולו או לטיילו בחוץ דאיכא משום עונג יו"ט או ס"ת לקרות בו ומה שכתב הרב אלפסי ז"ל והוא הדין לכלים בכה"ג נמי הוא שיש בהם צורך ליום קצת אבל אין בהם צורך היום כלל אסור ולוקה כאבנים וכיוצא בהן זו היא הסכמת האחרונים ז"ל אבל מדברי רש"י ז"ל נ"ל דהוצאת כלים אע"פ שאין בהם צורך ליום כלל כל שאינו מוציא אותן לצורך [מחר]  שרי ואף דברי הרב אלפסי ז"ל מטין כן וזה תלוי בדקדוק סוגית הגמרא וכבר כתבתי בחידושי:    וקיימא לן דיו"ט צריך עירובי תחומין וא"צ עירובי חצירות. מלשונו זה נראה שהוא סובר דביו"ט לא בעינן עירובי חצרות כלל אבל הרשב"א ז"ל כתב דכלים שאין בהם צורך ליום כלל אסור להוציאן מחצר לחצר בלא עירוב דכי היכי דמרה"ר לרה"י אית בהו איסורא דאורייתא וכדכתיבנא ה"נ מחצר לחצר איכא איסורא דרבנן והלכך צריך עירוב והא דאמרי' באידך פרקין [דף טז ב] מערבין עירובי חצרות מיו"ט לשבת ואין מערבין עירובי תחומין מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו כלומר שאתה אוסרו לתקן לשבת דבר שהוא אסור בו ביו"ט אבל אי אתה אוסרו בדבר המותר לו דמשמע מההיא דאין צריכין לערב בחצרות ביו"ט כלל ההיא בכלים שיש בהן צורך ליום קצת וכדכתיבנא מותר להוציאן וקרוב היה לחלק ולומר שכיון שרוב ההוצאות אין צריכות עירוב אף במיעוטן לא הזקיקו לערב ושריין בלא עירוב ודברי הרב אלפסי ז"ל מטין כן כמו שכתבתי אלא שיש בגמ' הוכחא לסברת הרשב"א ז"ל כמו שכתבתי בחידושי:    ירושלמי תני ולא את המפתח וב"ה מתירין אמר ר' הושעיא הדא דתימא במפתח של אוכלין אבל במפתח של כלים לא והא רבי אבא יתיב ומתני ומפתחא דפלטרין בידיה פלפלין הוה ליה בגויה ומשמע דלאו דוקא אוכלין אלא הוא הדין לכלים שיש בהן צורך ליום ומפתח של כלים דקאמר דלא היינו כלים שאין ליום צורך בהן:    מתני' אין מוליכין חלה ומתנות. אף על פי שמותר בהפרשתה של חלה לא שרו ליה הולכתה אלא תיקון עיסתו התירו לו ולא יותר:

 מתנות. הזרוע והלחיים והקיבה ואף הן הרמתן הותרה לו שהרי נצטוה להרימן והיאך יאכל שאר הבשר ואף על פי שאין טובלין כשאר טבל לאסור הבשר באכילה מיהו אם לא יפרישם משאר הבשר ואוכלם עובר בעשה הלכך הרמתן התירו לו ולא הולכתן:

 ובית הלל מתירין. אף הולכתן דהא צורך כהן היא:    גמ' א"ר יוסי וכו'. ר' יוסי בא לחלוק עם מתני' דאוקי פלוגתייהו במתנות:

 על המתנות שמוליכין. הואיל וזכאי בהרמתן וה"ה לחלה וחדא מינייהו נקט:

 שבש"א אין מוליכין. הואיל שאינו זכאי בהרמתה דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט:    הלכה כרבי יוסי ואליביה דב"ה. דאפי' תרומה נמי מותר להוליך ומשמע מהכא דפירות חוצה לארץ חייבין בתרומה ומעשר וה"נ מוכח בפרק עד כמה (דף כז א) דאמרי' דרבה מבטל תרומת ח"ל ברוב ואכיל לה בימי טומאתו וה"נ מוכח בפ' בנות כותים (דף לב א) גבי מעשה היה והטבילוה קודם לאמה דאוקי לה לסוכה שמן של תרומה ובפ' כיצד מברכין (דף לו א) נמי משמע דאפילו צלף דליתיה בארץ אלא מדרבנן חייב בתרומה בחו"ל ואיכא למידק דבפ"ק דחולין (דף ו ב) משמע דפטור דאמרי' התם אני ראיתי את ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי בית שאן על ידו משום דס"ל דבית שאן חו"ל וה"נ משמע בפרק ר' ישמעאל בע"ז (דף נח ב) דאמרי' התם ריש לקיש איקלע לבצרה חזנהו דקא אכלי פירי דלא מעשרי אסר להו אתא לקמיה דר' יוחנן א"ל אדמקטורך עלך זיל הדר בצר לאו היינו בצרה כלומר דבצרה מחוצה לארץ היא ופטורה מן המעשר י"ל שאין כל המקומות שבחו"ל שוים דמקומות הסמוכין לא"י חייבין משום לתא דא"י וכן [ידים פ"ד מ"ג] בבל ומצרים כדאיתא התם משום דשכיחי שייראתא אבל שאר חו"ל אינה חייבת במעשר כלל לא בדמאי ולא בודאי דכי אמרי' התם [דמאי פ"א מ"ג] מכזיב ולהלן פטורין מן הדמאי ה"ה מן הודאי אלא דנקט דמאי משום דמיניה איירי התם כן הכריע רבינו שמשון בפירוש המשנה וכי תימא א"כ בצרה שהיתה קרובה כל כך לא"י עד שהיה טועה בה ריש לקיש לומר שבא"י היא למה לא חייבוה איכא למימר שאפי' באותן מקומות של חו"ל שחייבין מדבריהם יש חילוק בין פירות לפירות שהפירות שדומים לשל א"י חייבין וכדאיתא בירושלמי ועובדא דבצרה מן הפירות שאינן דומין היה:    אושפזיכניה דרבה בר רב חנן וכו' מהו לפרוכי מינייהו האידנא. לפרך השרביטין ולהוציא (מן) [מהן]  הזרע ביו"ט מי אמר כשחיטה ובישול דמי או דילמא כיון דאפשר מעיו"ט לא:

 אמר ליה מוללין מלילות. דדש כלאחר יד הוא ואפילו בשבת לאו איסורא מדאורייתא הוא אלא מדרבנן ובי"ט לא גזור:

 יד על יד. מעט מעט:

 אבל לא בקנון. כלי הוא שראשו אחד רחב והשני עשוי כמין מרזב ונותן הקטנית בראשו הרחב ומנענע והאוכל מתגלגל דרך המרזב והפסולת נשאר בכלי:

 בתמחוי. קערה גדולה וה"ה נמי דבשתי ידים אסור שאינו מותר לנפח בשבת אלא בידו אחת והכי איתא בגמרא אלא דאיידי דבעי למיתנא סיפא גבי יו"ט אפילו בקנון ובתמחוי נקט רישא אבל לא בקנון ובתמחוי:

 אבל לא בטבלא וכו'. דמחזי כמאן דעביד לצורך מחר שאין דרך לעשות בכלים הללו אלא לימים הרבה:

 מעיו"ט אין. המולל מעיו"ט קתני ולא קתני המולל ביו"ט ופרקינן דאפי' ביו"ט שרי ואיידי דתנא רישא מע"ש דבשבת אסיר תנא סיפא מעיו"ט:    ואיכא למידק דמהא משמע דבשבת לא שרי למלול כלל ואלו בפרק מפנין (דף קכח א) אמרי' חבילי סיאה אזוב וקורנית קוטם ואוכל וחכ"א מולל בראשי אצבעותיו ואוכל דאלמא מותר למלול בשבת תירץ הר"ז הלוי ז"ל דהתם דוקא בחבילי סיאה אזוב וקורנית אבל בחבילי תבואה וקטנית לא שרינן כלל והיינו סוגיין ואחרים תרצו דהתם אינו מולל אלא לרכך את האוכל ומש"ה שרי ע"י שינוי ומולל דהכא לפרק האוכל מתוך הקשין דאסיר לגמרי ולפי דעת זה מאי


דף ו עמוד בעריכה

דאמר בגמרא כיצד מולל ומסקינן דלמלול בחדא אצבע אכולהו שרי ביו"ט היא שלפי דעת זה כי אמר מוללין ביו"ט דוקא ע"י שינוי אבל בשבת אסור אפי' ע"י שינוי ואין זה דעת הרב אלפסי ז"ל שהוא הביא לההיא דכיצד מולל בפרק מפנין ולא הביאה כאן משום דס"ל דבשבת מותר למלול ע"י שינוי כדמוכח ההיא דמפנין וביו"ט מותר למלול בלא שנוי כלל והכי מוכח ממאי דאהדר רבה בר רב חנן לאושפיזכניה מוללין מלילות בסתם שאילו היה צריך שינוי היה לו לפרש כדי שלא יטעהו ודאמרי' הכא איידי דתנא רישא מע"ש דמשמע דלא שריא מלילה בשבת כלל נ"ל דהכי קאמר דלא מצי תני המולל בשבת והמולל ביו"ט דאם איתא הוה משמע שאין בין שבת ליו"ט כלום לענין מלילה וליתא דבשבת שינוי מיהא בעיא ומש"ה לא תנא נמי ביום טוב המולל ביום טוב דאי תנא הכי הוה משמע דבשבת מיתסרא לגמרי וליתא ומש"ה לא תנא הכא מלילה בשבת ויו"ט כלל:    מתני' ב"ש אומרים תבלין נדוכין במדוך של עץ. מדוך הוא בוכנא:

 והמלח. במקום שיש מלח גסה ידוכנו בפך ובעץ הפרור דהיינו כף גדולה דמלח בעי שינוי כי האי:

 והמלח במדוך של עץ. נהי דשינוי בעי אבל סגי בהאי שינויא זוטא:    גרסי' בגמרא [דף יד א] דכ"ע מיהת מלח בעי שינוי מ"ט רב חסדא ורב הונא חד אמר כל הקדירות צריכות מלח ואין צריכות תבלין. פי' כל מיני קדירות צריכות מלח הלכך מאתמול הוה ידע ואיבעי ליה לדוכה ואין כל מיני קדרות צריכות תבלין והוא אינו יודע מה יעלה בלבו לאכול מחר וחד אמר כל התבלין כולן מפיגין טעמן כלומר אם נדוכין מאתמול ומלח אינה מפיגה טעמה הלכך איבעי ליה לדוכה מאתמול ואמרי' איכא בינייהו דידע מאי קדרה בעי לבשולי. פי' ללישנא קמא אפי' תבלין בכי האי גוונא בעו שינוי כיון דכבר ידע מאתמול וללישנא בתרא לא בעו שינוי אי נמי במוריקא כלומר דתבלין של כרכום נמי איכא בינייהו שהכרכום אינו מפיג טעמו אם נדוך מבעו"י והוא לא היה יודע מה יבשל מחר ללישנא בתרא בעי שנוי וללישנא קמא לא בעי שנוי:    וכתבו בתוספות וכן הר"ז הלוי ז"ל דכיון דבכל חד מהני לישנא איכא קולא וחומרא נקטינן חומרי דכל חד דליכא למימר הלך אחר המיקל כיון דכל חד מינייהו מיקל ומחמיר ולפי זה מלח ומוריקא לעולם בעו שינוי וכולהו תבלין נמי היכא דידע מאי קדרה בעי בשולי בעי שינוי אבל היכא דלא ידע שרי בלא שינוי כלל אבל הרב אלפסי ז"ל השמיט לשונות הללו מדאמרי' אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנדוכין נדוכין כדרכן אפילו מלח ואמר עלה בגמרא דהוא דאמר כתנא דברייתא ובתר הכי אמרינן א"ל רב לרב אחא ברדלא כי דייכת כלומר מלח אצלי ודוך כלומר הטה המדוכה על צדה דסבירא ליה כשמואל דאמר דנדוכת כדרכה ובמדוך של אבן ומיהו שינוייא זוטא בעי ועובדא דרב ששת נמי מוכח דדוקא לענין מלח א"ל אצלי ודוך כמו שכתב הרב אלפסי ז"ל דרב ששת שמע קל בוכנא א"ל האי לאו מגו ביתאי היא כלומר יודע אני שאין זה בתוך ביתי שאסרתי עליהם לדוך במדוך של אבן בלא שינוי:

 נבוחי מנבח. כשהגרעינין משתברין נשמע קולם עם המדוכה כמנבחין:    וכתב הרב אלפסי ז"ל דממילא שמעינן דהא דאמר רב לרב אחא ברדלא אצלי ודוך לענין מלח קאמר ליה אבל תבלין לא בעו הטייה ובודאי דהכי הוא ומיהו כי היכי דבעי אמתניתין דכולי עלמא מיהא מלח בעיא שינוי מאי טעמא ויהבינן טעמא רב חסדא ורב הונא מר כדאית ליה ומר כדאית ליה ה"נ איכא למבעיא אהך מסקנא מאי טעמא מלח בעיא הצלאה טפי מתבלין ומצטרכינן לטעמייהו דרב חסדא ורב הונא והיה לו לרב אלפסי להביאן בהלכותיו משום דנפקא מינה וכמו שכתבתי ומה שכתב הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות בזה לא נתיישב לי כלל אבל נראה לי דמאי דאמר ליה רב כי דייכת אצלי ודוך חומרא בעלמא היא דאיהו ודאי כרב יהודה אמר שמואל דאמר כתנא דברייתא ס"ל דאי כתנא דמתני' היכי סגי בהצלאה והוא מדוך של עץ בעינן אלא ודאי לחומרא בעלמא אמר דלמלח ליצלי פורתא ולישנא דרב ששת נמי דאמר האי לאו מגו דביתאי הוא הכי מוכח לומר שהוא מחמיר על עצמו דבמילתא דאיסורא ממש לא שייך האי לישנא וכיון דמשום חומרא בעלמא עבדי הכי דלמא לא מחמרי אלא במלח דלעולם אית בה תרתי שכל הקדרות צריכות לה ושאינה מפיגה טעמה אבל בחדא מינייהו לא מחמרי ומוריקא נמי ויודע מאי קדרה בעי בשולי אע"ג דאית בה תרתי אפשר שלא החמירו בו דכיון דחומרא בעלמא היא ובדרבנן אין לנו בה אלא מלח מן הטעמים שכתבנו ועוד מפני שהיא נדוכת יפה בהצלאה מפני דקותה מה שאין כן בתבלין:    ואיכא למידק אשמעתין דעל כרחין דיכת תבלין ומלח מלאכת אוכל נפש היא ולא מכשירין דלא אשכחן מכשירין שאיפשר לעשותן מעיו"ט דלשתרו בשינוי ומלח הא אפשר אלא על כרחין מלאכת אוכל נפש עצמו היא ואי הכי קשיא לן שינוי [זה למה]  דהא באוכל נפש עצמו לא חלקו בין אפשר ללא אפשר וכמו שנכתוב לפנינו בס"ד י"ל שמתוך שאדם עשוי לדוך תבלין ומלח לימים הרבה ואיכא למיחש דמיתחזי כעביד לצורך חול אסרוה עליו בלא שינוי אלא שהתירו בתבלין לפי שלא פשע כשלא דך מאתמול אי משום שמפיגין טעמא ואי משום דלא ידע מאי קדרה בעי בשולי ואין כל הקדרות צריכות תבלין אבל כל היכא שהיה לו לדוך ולא דך החמירו להצריכו שינוי שמא יחשוב הרואה דלצורך חול קא עביד ודמיא לבקוע עצים דאמרינן לקמן [דף לא א] דבעי שינוי מפני שדרך בני אדם לבקען לימים הרבה ומיחזי כמאן דעביד לצורך חול:    ומדמסקינן דתבלין לא בעי שינוי תשובה על רש"י ז"ל שכתב בפרק תולין [דף קמא א] במימריה דרב יהודה דאמר התם הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי תרי אסור ורבא אמר דכיון דקא משני אפי' טובא נמי דביו"ט קאי וליתא דהא מסקינן דתבלין לא בעו שינוי כלל אלא בשבת קאי וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל שם:    ירושלמי ר' ירמיה ור' אמי בשם ר' יוחנן השום השחליים החרדל נדוכין כדרכן וכתב הרשב"א ז"ל דמסתבר דלרבנן דאסרי לקמן לשחוק פלפלין בריחים שלהם משום עובדין דחול חרדל נמי אין שוחקין אותו בריחים שלו מהאי טעמא וגרסי' תו התם רבי יצחק שאל לר' יוחנן מהו לשחוק קונדיטון ביומא טבא א"ל שרי רבי יצחק עטושיא שאל ריש לקיש מהו לשחוק קונדיטון ביומא טבא א"ל הב לי ואנא שתי ר' זעירא שאל עבדי דר' יודן נשיא שחיק מר קונדיטין ביומא טבא א"ל אין וכל מיני סקריקין:    תנו רבנן אין עושין טיסני ביו"ט. שטורח גדול הוא שכותש החטים שנחלקין א' לד':

 מה טעם קאמר אין עושין טיסני לפי שאין כותשין במכתשת. מוכח בגמרא דלאו דוקא טיסני אלא הוא הדין טרגיז שהוא לחלק חדא לתלת וחלקא שהוא נחלק לשנים אלא להכי נקט טיסני לגלויי דכי תנא אין כותשין במכתשת לאו בגדולה בלחוד קא אסר אלא אפי'

דף ז עמוד אעריכה

בקטנה דכי היכי דבטיסני ליכא ספיקא שמתוך שטרחותן מרובה אסור אפי' בקטנה נמי ה"נ בחלקא וטרגיז:

 והאי מתניתא אוקימנא לבני א"י. פירוש דאית להו עבדי ומזלזלי ועושין בגדולה ואומרים בקטנה עשינו ומשום הכי אסרין עלייהו אפי' בקטנה אבל לדידן בני בבל כותשין במכתשת קטנה כך פי' רש"י ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק שלישי מהלכות יו"ט ובא"י אפי' בקטנה אסור שהתבואה שלהן טובה היא ואם כותשין אותה מעיו"ט אין בכך הפסד:

 קליף ציהריה. צוהר מראיתו היה קלוף ולבן:    מתני' הבורר קטנית ביו"ט בש"א בורר אוכל ואוכל. אבל אינו מותר לברור הפסולת:

 ובה"א בורר כדרכו. אפי' ליטול הפסולת:

 אף מדיח ושולה. מפרש בגמרא שמדיח במים ושולה הפסולת הצף למעלה כמו מה שישלה בחביות דהיינו נמי שנוטל חרצנים הצפים על פי החבית:    גמ' במה דברי' אמורי' דשרי ב"ה ליטול פסולת ממש ולהשליך:

 מי איכא מאן דשרי. היכא דאיכא טרחא יתירא כגון הכא דאיכא פסולת מרובה וטרחא יתירא דמוטב ליטול האוכל:

 דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא. כגון שהפסולת אבנים דקות וא' מן האוכל גס כשנים מן הפסולת וה"ק בד"א בזמן שטורח האוכל מרובה על של פסולת דבהא הוא דקא אמרי ב"ה דנוטל פסולת דמיעוטא טרחא עדיף אבל אם טורח פסולת מרובה על האוכל דברי הכל וכו' כך פרש"י ז"ל ואחרים פירשו דאאוכל קאי דנפיש בטרחא כגון שהוא דק אבל הוא מעט והפסולת מרובה והוא גס וזוטר בטרחא דמהו דתימא דמעוטי בטרחא עדיף ונוטל את הפסולת קמ"ל דכיון דפסולת מרובה אסור ואפשר דתרוייהו אתנהו:    מתני' ב"ש אומרים אין משלחין ביו"ט. דורון איש לרעהו:

 אלא מנות. דבר המוכן להניחו בפני האורחים:

 אבל לא את התבואה. שאינה ראויה היום שאין טוחנין ביו"ט שהיה לו לטחון מאתמול שלא תפיג טעמה:

 ור"ש מתיר בתבואה. שמא יבשל בקדר' ויכתשה במכתשת קטנה:    גמ' שלא יעשה כשורה. ע"י שלשה בני אדם דאוושא מילתא ונראין כמוליכן למכור בשוק ורבינו אפרים ז"ל פירש מפני שנראה האחד מוכר והשני לוקח והשלישי סרסור ובגמרא אמר בעי רב אשי תלתא גברי ותלתא מיני מאי תיקו והרמב"ם ז"ל פסקה לקולא בפ' ה' מהלכות יו"ט אבל בעל הלכות ז"ל פסקה לחומרא וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל שהשמיטה וצריך עיון למה:    רבי שמעון מתיר בתבואה של חטין לעשות מהם עססיות. מאכל חטים:

 רסיסים. מאכל העשוי מן העדשים ונראה שדעת הרב אלפסי ז"ל לפסוק כר"ש מדפרשיה מילתיה אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפרק חמישי מהלכות י"ט כתנא קמא דאמר אבל לא את התבואה:    מתני' משלחין כלים. בגדים:

 והן לצורך המועד. וגמרא בעי כלאי' למאי חזי:

 אבל לא סנדל מסומר. סנדל של עץ מצופה מסמרות שגזרו חכמים עליו שלא לנועלו בשבת וביו"ט משום מעשה שהיה כדאיתא במסכת שבת בפרק במה אשה (דף ס א):

 מנעל שאינו תפור. אמר בגמ' לא צריכא דנקיט בסיכי פירוש יתדות קטנות של עץ דבלאו הכי פשיטא דלא חזי למידי וי"א שתי תפירות באמצעו ושתים בעקבו:

 אף לא מנעל לבן. שאינו ראוי היום לנועלו שצריך אומן להשחירו:    גמ' למימך. לקפל:

 שמא תכרך לו נימא. של בגדים גדולים וגסים ומחממת במקומה ועובר משום לא תלבש שעטנז:

 דמפסיק מידי. שנותן בגד בינתים:

 אסור לישן עליהם. מדרבנן תמהני מאי איריא שמא תכרך דמשמע דלא מפסיק מידי אפילו עשר מצעות נמי וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהם גזירה שמא יעלה אותן עליו וכדאמרינן עלה משום שנאמר לא יעלה עליך כלומר משום גזירה דהעלאה ומלשון רש"י ז"ל שכתבתי נראה שהוא מפרש אסור לעשות כן שמא תכרך ואיכא אסורא דאורייתא ודר"ש בן פזי מדרבנן ואין צורך לזה אלא כך נ"ל דבריית' נקיט לה הכי משום דאפי' בכלאי' שאין דרכן בהעלא' אלא בהצעה כל היכא דלא מפסיק


דף ז עמוד בעריכה

מידי אסור שמא תכרך נימא על בשרו אבל כל היכא דמפסיק כל שאין דרכן בהעלאה שרי והיינו דתנן בפ' בתרא דכלאים הכלים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן והיינו מפני שאין דרכן להעלותן וכן פי' רבי' שמשון בפי' המשנ' וריב"ל אתא לאשמועינן דאפילו עשר מצעות זו על גב זו שאין דרכן בהעלאה כל שכלאים תחתיהן שדרכן להעלותן אסור לישן עליהם משום שנא' לא יעלה עליך כלומר משום לתא דהעלאה כיון שדרכן בכך:    אלא בוילון. שראוי לפרוס כנגד הפתח:

 מפני מה אמרו וילון טמא. שמקבל טומאה ולא עשאוהו כאח' ממחיצות הבית שאינן מקבלות טומאה:

 מפני שהשמש מתחמם כנגדו. ומהאי טעמא אסור לעשותו מכלאים:

 בקשין. בגדים קשין שאין מחממין מותר לישכב עליהן:

 נמטא. לבד שקורין פילטור"י:

 גמדא. קשה:

 דנרש. מקום:

 שרי. לישיבה שאין מחמם והוא קשה ואין נימא נמשכת ממנו:    ונראה ממה שכתב רש"י ז"ל במס' יומא בפ' בא לו (דף סט א)  גבי פרחי כהונה שהיו מקפלין בגדיהם ומניחין אותם תחת מראשותיה' דאפילו כלאים דאורייתא דהיינו שוע טווי ונוז כל שהוא קשה מותר לגמרי אפי' בהעלאה דפרכינן עלה התם והא איכא משום כלאים ופרקינן בגדי כהונה קשין הן ופי' רש"י ז"ל דכיון דקשין הם שרו לגמרי והקשה עליו ר"ת ז"ל מדגרסי' בערכין (דף ג ב) הכל חייבין בציצי' כהני' לוים וישראלי' ופרכינן בה פשיטא ופרקינן כהנים איצטריכא ליה סד"א הואיל ואישתרו כלאים לגבייהו לא ליחייבו בציצית קמ"ל ואם איתא דבקשין אפי' כלאים דאורייתא שרו הא לא אישתרי כלאים לגבייהו דקשין כבגדי כהונה לכולי עלמא נמי שרו לפיכך פירשו דבקשין לא אישתרי מידי דאסור מדאורייתא אלא שמה שהחמירו מדבריהם בכלאים התירו בקשין ולפיכך בכלאים דאורייתא כבגדי כהונה כיון דקשים הם התירו בהם הצעה שאינה [אלא]  מדבריהם והיינו ההיא דיומא שהיו מקפלין אותם ומניחין אותם תחת מראשותיהם ובכלאים דרבנן כל שהם קשים התירו לגמרי לפי שלא הטילו חכמים חומרא שלהן על הקשין כלל ומש"ה שרי אפי' בהעלאה והיינו נמטא גמדא דנרש דשריה לגמרי לפי שהלבדין אפילו ברכין אין איסורן אלא מדבריהם שאינן שוע טווי ונוז אלא שוע בלבד וכדתנן בפרק בתרא דכלאים הלבדין אסורין מפני שהן שוע ולפיכך כל שהוא לבד קשה והיינו נמטא גמדא דנרש שריא אפילו בהעלאה אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק עשירי מה' כלאים שהלבדין אסורין מדאורייתא ולדבריו כי שרינן נמטא גמדא דנרש היינו בהצעה בלבד אבל אפשר לקיים דברי רש"י ז"ל לפי שתרצו קושייתנו בשם הר"ז הלוי ז"ל דכי אמרינן דבגדי כהונה מותרין משום דקשין הם היינו דוקא באבנט שהיה קשה מפני שהיו חוגרין בו מתניהם וכלאים של פרחי כהונה אינו אלא באבנט דפרחי כהונה ודאי כהנים הדיוטים היו שאין בגדיהם כלאים אלא באבנט בלבד [והא]  דאמרינן בערכין (דף ג ב) דאישתרי כלאים לגבייהו היינו לגבי כ"ג בשאר בגדים שהיו רכין לפי שעשויין ללבישה ומיהו כי שני ליה בקשין ה"ה דהוה מצי לשנויי בשאין עשויין להעלאה ככרים וכסתות ולהצעה אלא דהא לא איצטריכא ליה דמתני' הוא בפרק בתרא דכלאים הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן:    ערדליס. כמין נמטא שהיו מניחין אותו תחת העקב:

 צררי דזוזי ופשיטי ודביזרני. בגד כלאים שצוררין בו מעות וזרעים מותר לתתם בחיקו לפי שאין דרך חמום בכך:    גרסי' בנדה (דף סא ב) ת"ר בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לעובד כוכבים  דאתי עובד כוכבים ומזבן ליה לישראל:

 ולא יעשנו מרדעת לחמור. דאע"ג דתנן בפרק בתרא דכלאים תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהם משום כלאים אבד שאני דכיון שאין הכלאים ניכר בו איכא למיחש שמא יקרע כסותו ויקח ממנו טלאי ויתפרנו על גבי בגדו:

 צובעו ומותר. שעל ידי הצבע הוא ניכר כדמפרש:

 עמרא וכיתנא לא סליק להו צבעא בהדי הדדי שהפשתן קשה לקבל צבע יותר מן הצמר:    מדאורייתא שעטנז אמר רחמנא שוע טווי ונוז. פירש רש"י ז"ל שוע שיהא חלוקים יחד הצמר והפשתן במסרק ושיהיו טווין יחד ונוז לשון אריגה כלומר שיהיו ארוגים יחד והיינו לומר שאע"פ שהן טווין יחד וארוגין יחד לא הוי כלאים דאורייתא עד שיהו גם כן חלוקין יחד במסרק והשיב עליו ר"ת ז"ל א"כ כלאים בציצית דשרא רחמנא היכי משכחת לה שהרי אינן לא חלוקין ולא טווין ולא ארוגין יחד אלא שהם קשורין ומחוברים זה בזה וכדאמרינן בפ' התכלת [דף לט א] ש"מ קשר העליון דאורייתא דאי ס"ד לאו דאורייתא כלאים דשרי רחמנא למה לי אלמא משום קשר בלחוד הוי כלאים לפיכך פי' ר"ת ז"ל דשוע היינו שיהא כל אחד ואחד חלוק במסרק בפני עצמו וטווי בפני עצמו ונוז בפני עצמו כלומר שזור שיהו שני חוטין שזורין יחד מכל מין ומין ואח"כ אם חברן זה עם זה בשתי תכיפות איכא משום כלאים וקרא ה"ק לא תלבש צמר ופשתים שכל אחד מהם שוע בפני עצמו וטווי בפני עצמו ושזור בפני עצמו יחדיו כלומר בזמן שהם מחוברין והכא משמע התם במסכת כלאים דנוז מל' שזירה הוא דתנן התם [פ"ט מ"ח] נלוז הוא ומליז עליו אביו שבשמים אלמא דנוז היינו ענין פתלתול כדרך השזורין שהן נפתלים והאי דאיצטריך רחמנא למישרי כלאים בציצית משום דחוטי ציצית שזורין בעינן וכדתניא בספרי פתיל תכלת טווי ושזור אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה הטיל בו תכלת הטיל בו לבן מה תכלת שזור אף לבן שזור ובפרק בתרא דעירובין (דף צו ב) נמי אמרי' המוצא תכלת בשוק לשונות פסולה חוטין כשרה מאי שנא לשונות דפסולה דאמר אדעתא דגלימא צבעינהו חוטין נמי לימא אדעתא דגלימא שרינהו בשזורין שזורין נמי נימא אדעתא דשפתא דגלימא עייפינהו מהא משמע דחוטי ציצית צריכין שיהו שזורין ומשמע נמי דסתם בגדים אינם שזורים והיינו דאמר הכא סתמא דהאי חוטא דכיתנא דאבד בגלימא דהוי מדרבנן לפי שסתם בגדים אינם שזורים והא דתנן במסכת כלאים אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג דכתיב לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז ורשב"א אומר נלוז הוא ומליז עליו אביו שבשמים לאו למימרא דארוג נפיק משעטנז וכדברי רש"י ז"ל אלא טווי נפיק משעטנז וארוג משום חבור הוא ומלשון יחדיו נפיק ומכל מקום משמע דחוטי ציצית צריכין שיהיו שזורין וזה שלא כדברי האומרים שאין לשזור חוטי ציצית משום דזימנין דמפרקי מהדדי והוו להו ט"ז חוטין וליתא דאדרבה צריכין שיהו שזורין וכדכתיבנא ומיהו אי מפרקי לית לן בה דהוו להו כגרדומי ציצית דכשרים ומיהו משמע דבעינן שישתייר בשזור כדי עניבה כדאמרי' התם בפרק התכלת (דף לח ב) גבי גרדומין:  

דף ח עמוד אעריכה

רב ששת שרא להו וכו'. והא תנן כל שניאותין בו ביו"ט ותפילין אין ניאותין בהם ביו"ט כדאמר בעירובין (דף צו א) והיו לאות על ידך יצאו שבתות ויו"ט שהן עצמן אות:

 כל שניאותין בו בחול. שהוא מתוקן כל צרכו:

 משלחין אותו ביו"ט. דהאי דקתני במתניתין ביו"ט לאו אניאותין דלקמיה קאי אלא אמשלחין דלבתריה ולאתויי תפילין אתא דאי נמי לביש ומנח להו ביו"ט ליכא איסורא מיהו סנדל המסומר לא דמאן דחזי אמר מדשרו רבנן לשלחו שמע מינה מותר לנועלו:

 סליקו להו ביצה שנולדה