רי"ף על הש"ס/כתובות/דף ב עמוד ב

הלכות רב אלפס

יהודה והוא שבאו פנים חדשות מאי מברך אמר רב יהודה שהכל ברא לכבודו ברוך יוצר האדם ברוך אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד ברוך אתה ה' יוצר האדם שוש תשיש ותגל עקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה ברוך משמח ציון בבניה שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם ברוך משמח חתן וכלה ברוך אתה ה' אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רנה דיצה חדוה אהבה ואחוה ושלום וריעות מהרה ה' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם ברוך אתה ה' משמח חתן עם הכלה ומאי שנא הא דמתחיל בה בברוך משום דאע"ג דליכא פנים חדשות מברך אשר ברא כל שבעה הלכך ברכה בפני עצמה היא רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא משבעה ועד תלתין בין א"ל מחמת הלולא ובין לא א"ל מחמת הלולא מברך שהשמחה כמעונו מכאן ואילך אמר מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו ואי לא לא וכי א"ל מחמת הלולא עד אימת א"ר פפי משמיה דרבא עד תריסר ירחי שתא ומעיקרא מאימת מכי רמי שערי באסינתא א"ר יצחק

רבנו ניסים (הר"ן)

קדושין אשר קדשנו וצונו על הקדושין משום דאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה כי הא דאכתי מיחסרה מסירה לחופה ובשעת כניסה לחופה נמי א"א לו לברך על קדושין וחופה כיון שכבר קדש מזמן מרובה וכשבא לקדש ולכנוס כאחת ג"כ לא ראו לתקן לו ברכה בפני עצמה כדי שיהא טופס ברכה שוה לכל וכיון דברכת מצוה ממש [לא הוי אעפ"כ] לא רצו להוציא מצוה זו בלא ברכה כלל ותקנו לברך בה על קדושתן של ישראל והיינו שהקב"ה בחר בהם וקדשן בענין זווג באסור להם ובמותר להם והיינו שצונו על העריות וכדי שלא יטעה השומע לומר שבקדושין אלו בלבד הותרו המותרות הוצרכו לומר ואסר לנו את הארוסות בלאו דלא תסור ולהזכיר היתירן דהיינו ע"י חופה וקדושין וכתב הרמב"ן ז"ל ונראה מזה שאין חותמין בה מקדש ישראל ע"י חופה וקדושין אע"פ שכתוב במקצת נסחאות לפי שאינו ראוי לברך על החופה שאינה נעשית עכשיו ועוד שמקדש ישראל הוא מעין הפתיחה שקדשם בכל עסקי נשואין לפיכך אין לחתום אלא מקדש ישראל בלבד וכתב רבינו האי ז"ל גמרא היא בהדיא מקדש ישראל וכך חותמין בשתי ישיבות מימות חכמים הראשונים ועד עכשיו ותוספת זה שאתם מוסיפים גריעותא היא שאין קדושת ישראל תלויה בכך ונאה לכם לחזור להלכה ולמנהגנו בהסכמת הכל עכ"ל רבינו האי ז"ל ובהלכות רבינו ז"ל מצאתי בא"י מקדש ישראל ע"י חופה וקדושין ובכתב ידו ז"ל נמחק על ידי חופה וקדושין ועיקר עכ"ל הרמב"ן ז"ל ופירש והתיר לנו את הנשואות להתיר לנו אותן שהן נשואות לנו ע"י חופה וקדושין ורבינו תם ז"ל הגיה והתיר לנו את הנשואות לנו ורבינו האי ז"ל כתב והתיר לנו על ידי חופה וקדושין ואין מנהג בישיבה לומר את הנשואות ופירוש על ידי חופה וקדושין אף על פי שהקדושין קודמין לחופה היינו על ידי חופה וקדושין שקדמו להן וכתוב בספר העטור שעיקר הנסחא הוא על ידי חופה בקדושין בבי"ת אלא מפני שהדייקנין קראוה לבי"ת ההיא רפה מפני שהיא סמוכה לה"א לפי שאותיות יהו"א מרפות בג"ד כפ"ת טעו הסופרים וכתבו בוא"ו:

והוא שבאו: אל המשתה:

פנים חדשות: בכל יום שלא היו שם אתמול והרמב"ן כתב דכל שבא פנים חדשות ועומד שם אע"פ שאינו אוכל שם מברכין שבע ברכות וכתבו עוד בתוס' שאם באו פנים חדשות בלילה מברכין עליו לילה ויום והוא שעמד שם בכל שעת ברכה וכתבו בשם ר"ת ז"ל דהאי פנים חדשות היינו ששמחים עליו בני החופה:

מאי מברך א"ר יהודה כו': כתב רש"י ז"ל נראה בעיני שלא נסדרו על עסקי הזווג אלא מאשר יצר ואילך שאותה ברכה מתחלת לדבר בשניהם אשר יצר האדם מדבר בזכר והתקין לו ממנו בנין עדי עד היא הנקבה שוש תשיש לפי שאנו צריכין להעלות זכרון ירושלים על ראש שמחתנו שנאמר תדבק לשוני לחכי וגו' שמח תשמח בחתן וכלה שיצהילו בשמחה וטוב ואשר ברא לשם כל ישראל ולפי שהסדר מתחיל מאשר יצר פתח בה בברוך וחותם בברוך כדרך כל ברכה של ראשי סדרי ברכות ושוש תשיש ושמח תשמח מפני שהם ברכות הסמוכה לחברתה לא פתח בה בברוך שכך תקנו לכל הברכות הסמוכות אחר הראשונה על הסדר ואשר ברא מפני שהיא נאמרה יחידאה ברוב ימי המשתה כשאין שם פנים חדשות לפיכך אינה מן הסמוכות והוצרך לפתוח בה בברוך ולסיים בה בברוך אבל שהכל ברא לכבודו אינה מן הסדר אלא לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד זכר לחסדי המקום שנהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבין ונתעסק בו ואסיפה זו כבוד המקום היא וברכה זו לכך נתקנה ומשעת אסיפה היא ראויה לברך אלא מכיון שיש שם ברכה על הכוס הזקיקוה לסדרם עליו מידי דהוה אברכת בשמים וברכת על האור במוצאי שבת כדאמרינן [בירושלמי דברכות פרק א' הלכה ה] רבי מפזרן וחוזר ומסדרן על הכוס ור' חייא מכנסן הואיל ויש שם כוס ולפי שאינה מראש סדר הברכות וכולה הודאה אחת לא חתמו בה בברוך מידי דהוה אברכת פירות ומצות וכן ברכת יוצר האדם שתקנוהו ליצירה ראשונה של אדם הראשון כדלקמן אי למאן דאמר שתי יצירות הוו אי למאן דאמר שתי יצירות עלו במחשבה ובתר מחשבה אזלינן מ"מ אינה מסדר ברכת הזוג דהא ביצירה ראשונה אכתי נקבה לא הואי ואם תאמר למה היא באה מתוך שאנו מברכין על יצירה שניה תקנו אף על הראשונה שהיא תחלתו:

והתקין לו ממנו: מגופו ומצלעותיו:

בנין עדי עד: בנין הנוהג לדורות וקרי בנין על שם ויבן את הצלע:

עקרה: ירושלים:

ריעים אהובים: החתן והכלה שהם שני ריעים האהובים זה לזה:

כשמחך יצירך: כמו ששמחת את אדם הראשון:

בגן עדן מקדם: דכתיב (בראשית ב) ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וגו':

משמח חתן וכלה: ובאחרונה חתן עם הכלה. לפי ששמחת ברכה הראשונה לא בשמחת חתונה אנו אומרים שהרי תפלה היא שמברכין שיהיו שמחין בהצלחה כל ימיהם לפיכך אין אנו חותמין בה משמח חתן עם הכלה דמשמע שמחת איש באשה אלא ברוך משמח את שניהם לעולם בספוק מזונות ובאחרונה שבח הוא שמשבח להקב"ה שברא חתנות דבוק איש באשה על ידי שמחה וחדוה לפיכך יש לחתום משמח חתן עם הכלה שהוא שמחת איש באשה עד כאן לשון רש"י ז"ל: ואחרים פירשו [והיא דעת התוס'] דהיינו טעמא דברכות הללו יש מהן שפותחות אע"פ שהן סמוכות ויש שאינן פותחות משום דכי אמרינן דברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך דוקא כשסמוכה לברכה שחותמת הא לאו הכי (לא) [פותחת] אע"פ שהיא סמוכה כדי שלא יראו שתיהן כברכה אחת ולפיכך שוש תשיש ושמח תשמח אינן פותחות לפי שכל אחת סמוכה לברכה שחותמת אפי' הכי אשר ברא פותחת משום דזימנין דמברכי לה באפי נפשה דהיינו בדליכא פנים חדשות ואי נמי אפי' תימא דכל דסמיכי אפי' למטבע קצר [שאינה חותמת] אינה פותחת היינו טעמא דהני משום דיוצר האדם לא מקריא סמוכה לפי שהוא התחלת [ברכת] הזוג דשהכל לא נתקנה אלא על אסיפת העם וכדברי רש"י ז"ל ואשר יצר כיון דברכה זו ושלפניה תרוייהו מעין יצירה נינהו אילו לא היתה פותחת היה הכל דומה ברכה אחת וחכמים ראו לעשותן ב' ברכות משום דסברי דאדם וחוה ב' יצירות הוו כמ"ד בערובין (דף יח א) דויבן את הצלע זנב היה וממנו נבראת האשה:

מברך שהשמחה במעונו: בתחלת הזימון:

בין אמר להו: לקרואים:

מחמת הלולא: קראתי לכם הלום לסעודה:

מעיקרא: קודם חופה אם הזמין קרואים ואמר להם מחמת שאני רוצה להכניס בני לחופה:

מאימתי: התחלת שמחת החופה לברך שהשמחה במעונו:

מכי רמו שערי באסינתא: שורין שעורים בעריבות במים להטיל שכר לצרכי חופה ויש אומרים

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט