רי"ף על הש"ס/כתובות/דף ג עמוד א

הלכות רב אלפס

אמר ר' יוחנן מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה וחתנים מן המנין ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין והוא שבאו פנים חדשות מאי ברכת אבלים ברכת רחבה:

אמר ר' אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא וה"מ באשת כהן פירוש דליכא אלא חד ספקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ולא מצית אמרת אם תמצא לומר תחתיו ספק מוכת עץ ספק דרוסת איש דמוכת עץ פתחה סתום אי נמי באשת ישראל והוא שקבל בה אביה קדושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד דהוה ליה חד ספקא ספק באונס ספק ברצון וספקא דאורייתא לחומרא אבל

רבנו ניסים (הר"ן)

לשם החתן והכלה זורעים שעורים בפניהם לומר פרו ורבו וצמחו כשעורים הללו ומשמע לי דאשר ברא בפ"ע לא מקריא ברכת חתנים דאי מקריא הכי לא הו"ל לר"י לומר והוא שבאו פנים חדשות דבלאו פנים חדשות נמי מברך אותה כדאמר באו פנים חדשות מברך שית לא באו מברך א' אלא ודאי אשר ברא בפני עצמה לא ברכת חתנים היא אלא כולהו שית ברכות מקרו ברכת חתנים כי היכי דלארבעה שלאחר המזון מקרו ברכת המזון ונפקא מינה דאע"ג דאמרינן ברכת חתנים בעשרה היכא דליכא פנים חדשות דלא מברך אלא שהשמחה במעונו ואשר ברא לא בעי עשרה אלא בג' נמי מברכין לה והיינו נמי דאמרינן בסמוך ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא ולדידי הכי פירושא אי איכא פנים חדשות מברך כולהו דלדידהו כתחלת נשואין דמי ואי לא מאי דאמרי רבנן שבעה לברכה ליתא משום נשואין דלנשואין יומא קמא סגי אלא לאפושי שמחה בעלמא הוא דתקון הכי הלכך בשהשמחה במעונו ואשר ברא סגי והרמב"ן ז"ל כתב דמדאמרינן בגמרא בריך שית ובריך חמש ש"מ דהשמחה במעונו לאו ברכת חתנים היא ומינה דאפי' בג' מברכין אותה ומדבריו אתה למד שהוא סבור דאשר ברא שהיא מכלל שית וה' שאין מברכין אותה אלא בי' ולדבריו נצטרך לדחוק ולפרש דהא דא"ר יהודה והוא שבאו פנים חדשות הכי קאמר מאי דאמרינן כל שבעה דמשמע שהן שוין דוקא בשבאו פנים חדשות וזה דוחק ועיקר הדבר כמו שכתבתי דכשם שהשמחה במעונו אינה ברכת חתנים דהא בי מהולא הוו מברכין לה אי לאו משום צערא דינוקא כדאיתא בגמרא ולא מברכין לה אלא משום שמחה בעלמא הכי נמי אשר ברא לאו ברכת חתנים היא ולא בעיא עשרה שאינה באה אלא משום אפושי שמחה בעלמא וכך נראין דברי הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות ברכות והרמב"ן ז"ל כתב דמדאמר אפושי שמחה בעלמא הוא כלומר סעודת קרואין הללו ואמרינן אמר ליה מחמת הלולא שמע מינה שאין מברכין שהשמחה במעונו אלא בעושה סעודת מרעות לחתונתו אבל אם לא זימן אדם אלא חתן הסועד עם בני ביתו אינו מברך כלל ע"כ משמע ליה ז"ל דמאי דאמרי אפושי בעלמא הוא היינו סעודת הקרואין ואין זה נכון כלל אלא כמו שכתבתי עיקר ולפיכך אני אומר שכל שבעה אפילו חתן הסועד עם בני ביתו מברך כל שבעה שהשמחה במעונו שאילו כפי פירושו ז"ל אפי' אשר ברא לא יברך אא"כ סועד עמו אחר ואי אפשר דסתמא אמרי שבעה לברכה אבל ודאי מודינא דלאחר שבעה אם לא סעד שם אחר אינו מברך שהשמחה במעונו והיינו דאמרינן בין דאמר ליה מחמת הלולא בין דלא אמר ליה מחמת הלולא דאלמא בסועד שם אחר היא שאם לא כן אי זה הוכחה יש שהוא עושה סעודת שמחה כלל וכן מה שכתב ז"ל דמדאמרינן בריך שית ובריך חמש משמע דהשמחה במעונו לאו ברכת חתנים היא לא ידעתי מה ראיה הוא לזה שאם באנו לומר כן מאן אמר ליה דברכת מזון הוה דלמא ברכת נשואין הוה ואי נמי ברכת המזון הוה היכי לימא בריך שית ובריך שבע וכי שהשמחה במעונו ברכה בפני עצמה היא והלא אינה אלא תוספת דברים שאנו מוסיפים בנברך שאכלנו ומיהו ודאי קושטא דמילתא הוא שאינה ברכת חתנים וכמו שכתבתי:

וחתנים מן המנין: לעשרה הצריכין למנות לברכת חתנים כדאמרינן לעיל:

ואין אבלים מן המנין: בגמרא פרכינן עלה מדתניא חתנים ואבלים מן המנין ומפרקינן כי תניא ההיא בברכת זמון כלומר להצטרף בג' בני אדם לזמן עליו שהרי חייב בכל המצות וכי קאמר רבי יוחנן דאין אבלים מן המנין בברכת רחבה כשמברין את האבל סעודה ראשונה משל אחרים כדאמרי' במועד קטן [דף כז ב] היו מברין אותו ברחבה ומברכין שם ברכת אבלים כדמפרש (טעמא) [לקמן] בגמרא ברוך מנחם אבלים והיכא דאיכא פנים חדשות מברכין אותה כל ז' וי"א שאין מברכין ברכת חתנים אלא בברכת המזון כדאמרינן הכא כי תניא ההיא בברכת המזון ולא כמו שנהגו עכשיו לברך ברכת חתנים בששי ובשבת שלא בשעת סעודה וליתא שהרי שנינו במסכת סופרים [פרק יט הלכה יא] ונהגו (ז"ל) לומר בבקר ברכת חתנים על הכוס בעשרה ופנים חדשות כל שבעה [ובערב קודם סעודה] אלמא קודם סעודה היו מברכין אותה לפי שהיו רגילים להתאסף בבית החתן בבקר ובערב לשמח החתן וכלה והיו מברכין אע"פ שאין אוכלין ואנן גם כן בששי ובשבת שהחתן יוצא מבית הכנסת מוציאין כלה מחדרה ונכנסין לחופה זו היא עיקר השמחה וראוי לברך עליה וה"נ מוכח בירושלמי שאמר [בפירקין הלכה א] מברכין ברכת חתנים בבית חתנים כל שבעה רבי ירמיה סבר מימר מפקין כלתה כל ז' כלומר מחופתה להיות שמחין עמה ומש"ה מברכין כל שבעה א"ל רבי יוסא והא תני רבי חייא מברכין ברכת אבלים כל ז' אית לך למימר מפקין מיתא כל שבעה מאי כדון מה כאן מנחמין עמו אף כאן משמחין עמו מה כאן מזכירין פירוש האבל ומש"ה מברכין אף כאן מזכירין כלומר השמחה ומש"ה מברכין ואע"פ שברכו בששי חוזרין ומברכין בשבת ואין חוששין לדעת אם יש שם פנים חדשות לפי שאי אפשר שלא יהיה בשבת אחד שלא היה אתמול וי"א שסומכים על מה שאמרו במדרש כיון שבא שבת באו פנים חדשות [ואין צריך פנים חדשות] אחרות עוד שנינו במסכת סופרים [שם] גבי ברכת החדש כו' מברך עליו ברכת הזימון ומביא לו כוס אחר ומברך בפה"ג וכן צ"ע כולה וכן אתה אומר בברכת חתנים ובברכת אבלים לפי שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד אבל י"א שלא אמרו אין מברכין שתי קדושות על כוס אחד שם בפסחים [דף קב: ע"ש תוס' ד"ה שא"א ב' כו'] אלא לענין קדוש וברכת המזון ומשום דהאי מקמי סעודה והאי בתר סעודה אבל בקדושה ואבדלתא דתרוייהו מקמי סעודה מברכין להו אחד כסא וברכת מזון וברכת חתנים להא דמיא דתרוייהו בתר סעודתא וכתב הרמב"ן ז"ל ושמעתי שאין לברך ברכת חתנים ולא אשר ברא אלא בחופה שאין שמחה אלא בחופה כדאמרינן במסכת סוכה (דף כה ב) וליתבו בסוכה וליחדו בסוכה אין שמחה אלא בחופה אלמא ליכא לברוכי ברכת חתנים אלא בשבעת ימי המשתה ובחופה עד כאן ומיהו שהשמחה במעונו ודאי לא תלי בחופה כלל דהא אפי' מקמי הכי ובתר הכי מברכין לה ודאמרינן לענין ברכת אבלים כי תניא ההיא בברכת הזמון פרש"י ז"ל להצטרף לשלשה לזמן עליו ואם תאמר אי הכי פשיטא ולדברי מקצת הגאונים שאומרים שמוסיפין בברכת זימון נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו אפשר לתרץ שכיון שהוא מתנחם הייתי אומר שלא יצטרף שהוא אינו מן המנחמים אלא מן המתנחמין אלא דהתם בברכות [דף מו ב] משמע שאין מוסיפין בה כלום אלא י"ל שכיון שמוסיפין בהטוב והמטיב אל אמת דיין אמת כדאיתא התם היה אפשר לומר שאין אבל מן המנין:

האומר פתח פתוח מצאתי: כתב רש"י ז"ל וטענת דמים אין לו כגון שהיא ממשפחת דורקטי שאין להם דם בתולים כדלקמן [דף י ב] אבל זאת ברורה לו שפתח פתוח מצא:

נאמן לאוסרה עליו: ואע"פ שאין הדבר הזה יכול להתברר אלא על פיו לגבי נפשיה הוי נאמן לשוויי עליה חתיכה דאיסורא ע"כ. נראה מדבריו דאי איכא דמים לא מתסרא ואחרים כתבו שאין הדמים ראיה דהא אפשר דדם צפור הכניסה ואפי' במשמש נמי אפשר דדם הצדדין הוא דמ"מ איהו קים ליה דפתח פתוח מצא והכי מוכח בירושלמי [פרק זה סוף הלכה א] עלה דברייתא דתניא בגמרא [דף יב א] כל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים במה אנן קיימין בשלא פשפש ומצא היא אומרת דם בתולים והוא אומר דם צפור הוא הורע כחו שלא נהג כמנהג הזה כלומר שלא משמש אותה כדי שלא תוכל להכניס לו דם צפור ואמרינן עלה הדא דתימא (דמר לה) [שלא] להפסידה מכתובתה היא אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה דמר רבי הילא בשם רבי אלעאי מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה אלמא אע"פ שמצא דם אסורה עליו ותולה אותו בדם צפור ואפי' משמש נמי נראה דאסורה דהא שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא ותולה אותו בדם הצדדין:

והני מילי באשת כהן דליכא אלא חד ספקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו אבל תחתיו אפילו באונס אסורה וכתוב במקצת נסחי הלכות דליכא למימר אם תמצא לומר תחתיו ספק מוכת עץ ספק דרוסת איש דמוכת עץ פתחה סתום הוא ע"כ ואינו מעיקר נסחאות ההלכות ולא נהירא דבגמ' אמרינן אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת ליום ד' ליום רביעי אין ליום חמישי לא ודקא טעין טענה מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח ודחינא לא דקא טעין טענת דמים ובטענת דמים ודאי הא איכא למתלי במוכת עץ ועוד דבירושלמי אמרינן בהדיא שהפתח פתוח בין בעץ בין באדם אלא י"ל דמוכת עץ מילתא דלא שכיחא היא ולא חיישינן לה והכי איתא בירושלמי בפרק האשה שנתארמלה [הלכה א] גבי הא דתנן אם יצתה בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים וחש לומר שמא מוכת עץ היתה אלא כרבי מאיר דאמר מוכת עץ כתובתה מאתים א"ר יוחנן לא חשו לדבר שאינו מצוי:

אי נמי בשל ישראל והוא שקבל בה אביה קדושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד הלכך חד ספק הוא דאיכא ספק אונס ספק רצון אבל ספק תחתיו ספק אין תחתיו ליכא שאילו נבעלה קודם לכן היו בתוליה חוזרות כדתנן במסכת נדה (דף מד ב) פחות מכאן כנותן אצבע בעין שהדמע יוצאה וחוזרת וכתב רש"י ז"ל דמיירי כגון שהיא [עכשיו] גדולה ופתויה פתוי ואינו אונס וכתב כן מדאמרינן בסוף פרק ארבעה אחין (דף לג ב) גבי מתני' שנים שקדשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו של זה בזה כו' ואמרינן עלה בגמרא אר"י תני הוחלפו הכי נמי מסתברא מדקתני היו קטנות או שאין ראויות לילד מחזירין אותן מיד ואי במזיד מי שרו ומהדרינן הא לא קשיא פתוי קטנה אונס הוא ואונס בישראל מישרא שרי אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ב' מהלכות סוטה קטנה שהשיאה אביה אם זינתה ברצונה אסורה על בעלה וכתב גם כן בפרק ג' מהלכות איסורי ביאה הבא על הקטנה אשת הגדול אם קדשה אביה הרי הוא בחנק והיא פטורה מכלום ונאסרה על בעלה כמו שבארנו בהלכות סוטה וכבר השיגו הראב"ד ז"ל בשני המקומות מזו שאמרו דפתוי קטנה אונס הוא ובירושלמי במסכת סוטה בפרק היה מביא [הלכה א] נמי אמרינן דאמר רבי זעירא בר אחא בשם רבי יוחנן קטנה שזינתה אין לה רצון ליאסר על בעלה. ודאמרינן נאמן לאסרה עליו דוקא במכחישתו שאומרת בתולה שלימה נבעלתי

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט