רי"ף על הש"ס/כתובות/דף ג עמוד ב

הלכות רב אלפס

אשת ישראל שנתקדשה יתירה על בת שלש שנים ויום אחד מותרת דהוויין לה תרי ספיקי ספק תחתיו זינתה ספק אין תחתיו ואם תמצא לומר תחתיו ספק ברצון ספק באונס הלכך הוויין לה תרי ספיקי ותרי ספיקי דאורייתא לקולא:

אמר רב יהודה אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה אמר רב נחמן אמר שמואל משום ר' שמעון בן אלעזר חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן ואם כן מה הועילו חכמים בתקנתן אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וחזינן לגאון דקאמר הנ"מ לענין מנה מאתים אבל לענין תוספת לא מהימן וטעמא דמסתבר הוא דלא תקינו רבנן אלא מנה מאתים אבל תוספת איהו כתב אנפשיה הילכך לא מהימן ההוא דאתא לקמיה דר"נ א"ל פתח פתוח מצאתי אמר להו ר"נ אסבוהו כופרי מברכתא חביטא ליה והא ר"נ הוא דאמר מהימן מהימן ומסבינן ליה כופרי רב אחי משני כאן בבחור כאן בנשוי בחור לא גמיר נשוי גמיר:

ההוא דאתא לקמיה דר"ג אמר ליה פתח פתוח מצאתי א"ל שמא הטיתה אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שמהלך באישון לילה ואפלה הטה מצאו פתוח לא הטה מצאו נעול ההוא דאתא לקמיה דר"ג א"ל בעלתי ולא מצאתי דם אמרה ליה רבי עדיין בתולה אני אמר להן הביאו שתי שפחות אחת בעולה ואחת בתולה הביאו לו הושיבן על פי חבית של יין בתולה אין ריחה נודף בעולה ריחה נודף הושיבוה ולא היה ריחה נודף א"ל לך זכה במקחך וליבדוק מעיקרא בגווה דידה גמרא שמיע ליה ומעשה לא חזא ליה וסבר לא קים ליה בגווה דמילתא שפיר ולאו אורח ארעא לזלזולי בבנות ישראל כולי האי ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל הזקן א"ל בעלתי ולא מצאתי דם אמרה לו רבי בתולה שלימה נבעלתי אלא ממשפחת דודקטי אני שאין להם לא

רבנו ניסים (הר"ן)

אי נמי בשותקת ולא טענה מידי דבכי הא הוא דאמר דכיון דקים ליה שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל אם מודה לדבריו שפתח פתוח מצא אלא שאומרת תחתיו נאנסה או שהיא מוכת עץ לא מתסרא דהא קי"ל כר"ג וכר"א דאמרי לקמן [דף יג א] דבכי האי גוונא נאמנת ואע"ג דההיא דלקמן לענין כתובה אתנייה אפ"ה לענין אסורא נמי כיון דאיהי טוענת הכי בברי ואיהו לא מצי למטען איפכא אלא בשמא לא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם [בפרק זה הלכה ו] עלה דההיא ר' ירמיה בעי מעתה אין טענת בתולים כר"ג וכר"א אלא כרבי יהושע חזר ואמר יש טענת בתולים כר"ג וכר"א בשותקת אפילו תימא במדברת באומרת מצא ואבדו ותהא נאמנת לית יכול דמר רבי הילא בשם ר"א מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה הכא איתמר נאמנת והכא איתמר אינה נאמנת תמן שניהם מודים שהפתח פתוח כלומר במשנתינו אלא שהיא טוענת ברי משארסתני נאנסתי או מוכת עץ הייתי ומש"ה נאמנת ברם הכא אין שניהם מודים שהפתח פתוח כלומר מש"ה איהו נאמן כיון דברי הוא אלמא כי אמרינן דנאמן לאסרה דוקא במכחישתו ומיהו אפי' בכה"ג דוקא כשאומר ברי לי שלא הטיתי (אבל) הא לאו הכי לא מתסרא דשמא הטה ולאו אדעתיה והכי מוכח לקמן [דף י א] מעובדא דרשב"ג דההוא דאתא לקמיה ואמר ליה שמא הטית ולא אשכחן דאהדר ליה ההוא גברא מידי ולא אשכחן נמי דאסרוה עליו דמשום דההוא גברא חש למילתא לא איתסרא עילויה ומיהו ללישנא בתרא דאיתמר בגמרא [שם] שמא הטית במזיד כל היכא דאמר שלא הטה במזיד מתסרא אלא שהרב אלפסי ז"ל לא כתבו לאותו לשון בהלכות:

נאמן להפסידה כתובתה: ע"פ עצמו וטעמא מפרש לקמן:

חכמים תקנו להם כו': כלומר אי הואי כתובה מדאורייתא לא הוה נאמן להפקיע אלא בעדות ידועה אבל כתובה חכמים תקנוה הם אמרו והם אמרו הם תקנוה והם אמרו שהוא נאמן להפסידה:

[א"כ]: שבידו להפקיע:

מה הועילו חכמים בתקנתן: שתקנו לה כתובה:

חזקה אין אדם טורח כו': אין לחוש דיטעון אדם כך אלא באמת שאם היה שונאה מתחלתה לא היה טורח בסעודה וכונסה ומפסיד סעודתו חנם אלא מגרשה מתחלה ומיהו כיון דקי"ל כר"ג וכרבי אליעזר [דף יב: ודף יג א] בפלוגתא דמשארסתני נאנסתי ובמוכת עץ משום דהויא איהי ברי ואיהו שמא הכא נמי אי טענה הכי מהימנא דהיא היא אלא על כרחך הכא בשותקת מיירי או במכחישתו וכיון דאיהו נמי קא טעין ברי איהו נאמן וכי תימא בכי האי גוונא נמי תהא נאמנת מגו דאי בעיא אמרה נאנסתי תחתיך או מוכת עץ אני תחתיך י"ל דכיון דחזקה הוא דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה כל ברי וברי לא אמרינן ביה מגו לאפוקי ממונא א"נ דלאו מגו מעליא הוא דבטענת נאנסתי ומוכת עץ נמי מפגמה וכי אמרה בתולה שלימה נבעלתי לא מפגמה כלל. והקשה הרמב"ן ז"ל כיון דאוקימנא להא בדלא טענה איהי א"נ בברי וברי פשיטא דאיהו נאמן ואפילו סבירא לן דכתובת אשה מן התורה שהרי לא כתב לה אלא על מנת לכונסה וימצאנה בתולה וכיון שכן עליה להביא ראיה שנתקיים התנאי אטו מאן דמפיק שטרא דתנאי לא אמרי' ליה קיים שטרך ותנאך וחות לדינא ומה טעם אמרו והם האמינוהו דאלמא דאי דאורייתא לא מהימן וכמו שכתב רש"י ז"ל ועוד דקאמר גאון ז"ל דלענין תוספת כיון דאיהו כתב לה מדיליה לא הימנוה רבנן ולא מהימן וכמו שכתב הרי"ף ז"ל בהלכות ואמאי לא ולדידי לאו קושיא היא כלל דכיון דאית לה כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אם אתה אומר נאמן ועלה דידה רמי לברורי ואי אפשר לה להביא ראיה הרי היא קלה בעיניו להוציאה וכדאמר א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם הלכך ודאי אי לאו דהימנוהו רבנן משום דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה לא הוה מהימן דאם איתא דמהימן נמצאו בנות ישראל כהפקר ואילו הות כתובה דאורייתא לא סמכינן [אההיא טעמא דלא ברירא כולי האי וכן נמי במאי דמשעבד לה מעכשיו לא סמכינן] עליה שאינו בדין שיפתה אותה בשיעבוד זה כדי שיעשה בה רצונו ואח"כ יבא ויאמר פתח פתוח מצאתי ובודאי שלא על דעת כן נשתעבד אלא דכיון דכתובתה דרבנן סמכו על טענה זה והאמינוהו ומקולי כתובה שנו כאן ומיהו משמע דדוקא בשלא מצא דם אבל מצא דם אפילו אמר פתח פתוח מצאתי אינה מפסדת כתובתה דהא אמרינן בירושלמי דלעיל דאם היא אומרת דם בתולים והוא אומר דם צפור הורע כחו כו' ואם היה יכול לטעון טענת פתח פתוח ולתלות הדם בדם אחר כשהוא טוען בברי שהוא דם צפור ואינו יודע בפתח אמאי אינו נאמן אדרבה היה לנו להאמינו שהיא טענה יותר בריאה מפתח פתוח אלא ודאי להפסידה כתובתה אינו נאמן אלא לאסרה עליו נראה דנאמן וכמו שכתבתי למעלה וכן דעת הרמב"ן ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"א מהלכות אישות שאע"פ שיצא הדם הואיל ומצא פתח פתוח הפסידה כתובתה וכתב הרשב"א ז"ל דמשמע דאי לא טרח בסעודה שאינו נאמן דהא ליכא חזקה וחזקה דגופא עדיפא מחזקת ממון אפילו בברי וברי דהולכים אחר הרוב דבתולות נשאות וחזקה דגופה:

וחזינא לגאון דקאמר כו': יש מי שכתב שאין זה אלא בטוען פתח פתוח שאין טענתו ברורה לגמרי אבל טוען טענת דמים נאמן אפי' להפסידה תוספת וכן דעת הרשב"א ז"ל ואינו נראה מן הטעם שכתבתי למעלה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' י"א מהלכות אישות שתוספת יש לה אא"כ נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה או שהודת לו ומ"מ כתב שיש לו להשביעה בנקיטת חפץ כדין כל הנשבעין ונוטלין ואח"כ תגבה התוספת דימה הרב ז"ל זה למה שאמרו בפ' שבועת הדיינין (דף מא א) האי מאן דמפיק שטרא אחבריה וא"ל לישתבע לי דלאו פרוע הוא דאמרינן דלישתבע ליה אע"פ שאינו דומה לגמרי משום דשטרא לפרעון קאי ומ"מ כתב שאין לה להשביעו שלא מצא בתולה לפי שחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה אלא שיש לה להחרים סתם על מי שטען עליה שקר:

אסבוהו כופרי: הלקוהו מלקות בחריות של דקל שיש בהן עוקצים כמין קוצים כדאמרי' בסוכה (דף לב א) ואימא כופרא דרכיה דרכי נועם:

מברכתא חביטא ליה: זונות העיר הזאת ששמה מברכתא חבוטות ושוכבות לפניו תמיד לזנות מאחר שהוא בקי בפתח פתוח:

והא ר"נ הוא דאמר מהימן מהימן ומסבינן ליה כופרי: נ"ל דמן הדין פרכינן משום דס"ל דמאי דאמר ר"נ אסבוה כופרי היינו על שהעיז פניו ודקאמר מברכתא חביטא ליה ה"ק כיון שהעיז פניו לומר כך בפני ב"ד רגיל הוא בזנות ובשלמא אי אמרינן לא מהימן שפיר דמסתמא מאן דאתי קמי בי דינא שיולי משיילי ברישא מאי דיניה וכיון דידע דלא מהימן ואפ"ה מחזיא פריצותיה קמייהו מחייבי לאסוביה כופרי אלא אי אמרת דמהימן אין זה מעיז פנים כלל דמשום דקים ליה בנפשיה דקושטא קאמר וידע דמהימן אתי לבי דינא ומשני מהימן ומסבינן ליה כופרי כלומר לאו כדקא ס"ד דעל שהעיז פניו עכשיו אלא על מעשיו הראשונים דמדקים ליה דפתח פתוח מצא ודאי דמקמי הכא מברכתא חביטא ליה ורב אחאי משני אין קושטא קאמרת דכופרי דמסבינן ליה היינו על שהעיז פניו ומיהו דוקא בבחור דכיון דלא מהימן מקרי עז פנים כדקאמרת אבל בנשוי מהימן ולא מסבינן ליה כופרי:

א"ל שמא הטית כו' הטה: כשהגיע לפתח ביתו הסגור יש בו דבר המעכבו מלפתוח וכשמטין אותו נפתח ובגמ' אמרינן עלה א"ד א"ל שמא במזיד הטית דעקרת לדשא ועברא אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שמהלך באישון לילה ואפלה הטה במזיד מצאו פתוח לא הטה במזיד מצאו נעול וכתב רש"י ז"ל דלאיכא דאמרי בלא מתכוין לא שכיחא הטייה ולא אמרינן שמא הטה אלא כך בדקו שמא במזיד הטית כו' אבל הרב רמב"ם ז"ל כתב בפרק הנזכר אומרים לו שמא הטית או שמא בעלת בנחת הרבה ולפיכך לא הרגשת [בדוחק]:

בעולה ריחה נודף: מפיה מריחין ריח היין שנכנס לה דרך פתח הפתוח:

גמרא הוה שמיע ליה: שעשו כן לבנות יבש גלעד במס' יבמות [דף ס ב]:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט