<< · סמ"ק · נד · >>


רמב"ם פי"ג דהלכות רוצח סמ"ג עשין פ' ופ"א טור ח"מ סי' רע"ב

לפרוק דכתיב (שמות כ"ג, ה') עזב תעזוב עמו: ואמרו חכמים פרוק וטעון (הג' א) אפילו ק' פעמים שנאמר (הג' ב) עזוב תעזוב: (הג' ג) הקם תקים (הג' ד) הלך וישב לו ואמר הואיל ועליך המצוה לפרוק פרוק (הג' ה) פטור: (הג' ו) ומ"מ בשכר חייב משום צער בעלי חיים: דקיימא לן דהיא דאורייתא והא דאמרינן (הג' ז) רובץ ולא רבצן רובץ (הג' ח) ולא עומד. תחת משאו (הג' ט) ולא מפורק. ר"ל בחנם (הג' י) אבל בשכר בכל ענין חייב. ואם הוא בבית הקברות (הג' יא) והוא כהן (הג' יב) או זקן ואינו לפי כבודו או שהיה פסידת בטול מלאכתו שהיא עסוק בה (הג' יג) מרובה משל חבירו פטור. הא (הג' יד) כשל חבירו חייב (הג' טו) ויש להאריך בזה. ואמרו חכמים שטוב לעשו' לפנים משורת הדין (הג' טז) ולפרוק אפי' אינה לפי כבודו ואמרו חכמים מאימתי חייב משיראה ראיה שיש בה נגיעה (הג' יז) וזהו רו"ס. (הג' יח) ומדדה עמו עד פרסה (הג' יט) בשכר. ואע"ג דכתיב בקרא חמו' (הג' כ) ה"ה לכל בהמה. (הג' כא) ואם היה אוהבו לפרוק ושונאו לטעון מצוה בשונאו כדי לכוף יצרו. ושונא שאמרו שונא ישראל אבל (הג' כב) לא שונא ע"א. ואע"פ ששונאו בשביל שעבר עבירה (ר"פ א) (הג' כג) אפי' הכי לא יניח לילך ממונו לאיבוד. (הג' כד) ובזאת המצוה תלויה שלום שנאמר וכל נתיבותיה שלום:

מפרשים

עריכה

הגהות רבינו פרץ

עריכה

דאי לא עבר עבירה אסור לשנאותו כדפירש לעיל במצות לאהוב את חבירו וכו'.

הגהות חדשות

עריכה

אפי' ק' פעמים אם יצטרך לכך סמ"ג:

עזוב תעזוב כו'. כן הוא לישנא דמתניתין בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף לב.) אבל בגמרא מסקינן דמעזוב ומהקם לחוד משמע אפי' ק' פעמים. ותעזוב ותקים דרשינן שם בתלמוד כדרשא אחריתא דאפי' אין בעליו עמו חייב וע"ש. ורבינו תפס לשון הסמ"ג וכלשון הזה כתב ג"כ הרמב"ם ז"ל בחבורו בפ' י"ג מהל' רוצח ונקטו שיגרא דלישנא דמתניתין כיון שהדרשא פשוטה מזה:

הקם תקים. זה כתיב גבי טעינה ובתלמוד דרשו להו גבי הדדי:

הלך וישב לו הבעלים ואינו רוצה לטפל עמו:

פטור. דכתיב עמו שם במשנה דאם אין בעליו עמו פטור ממצות פריקה דהוי בחנם אם אינו עוסק במלאכה ועמ"ש רבינו לקמן:

ומכ"מ בשכר חייב כו'. כן מסקינן בגמרא דלמ"ד צער בע"א דאורייתא בשכר חייב לעולם. וכן כתב רבינו לקמן גבי רובץ ולא רבצן ועמ"ש לקמן:

רובץ ולא רבצן. פי' רובץ משמע שמקרה הוא לו שרובץ בפעם הזאת ולא רבצן הרגיל בכך:

ולא עומד פי' שלא רבץ אלא הבהמה עומדת ואינה יכולה ללכת עם המשאוי:

ולא מפורק. וצריך לטעון עליה והיינו טעינה דקרא וכתבה רבינו בסי' דלקמן:

אבל בשכר בכל עניין חייב. משוה צער בע"ח וכן גבי טעינה נמי חייב בשכר דוקא כרבנן דר"ש ואם הבעלי' אינם רוצים ליתן לו שכר רשאי למנוע א"ע וכן כתבו הטור ורבינו ירוחם להדיא גבי טעינה דיכול לומ' איני רוצה אלא בשכר ומשמע מדברי רבינו מדכייל להו גבי הדדי דה"ה גבי הנך דפריקה דאמרינן שאינו חייב אלא בשכר הוי כמו גבי טעינה דיכול לומ' איני רוצה אלא בשכר וכן משמע מדברי הסמ"ג וכן מוכח מלשון רש"י שם בסוגי' דצער בע"ח דאורייתא. והרא"ש ז"ל כתב בפסקיו גבי הא דתנן במתניתין דהלך וישב לו הבעלים פטור וז"ל ואם הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה לפרוק פרוק פטור מטעם פריקה וחייב משום צער בע"ח ונפקא מינה שאם נותן לו שכר יכול לקבלו עכ"ל. ופירשו גדולי האחרונים ז"ל דברי הרא"ש דרצ"ל דמחויב לפרוק אפי' בחנם אלא שמותר לו לקבל שכר אם נותן לו הבעל וכלשון זה של הרא"ש ז"ל כתבו ג"כ ר' ירוחם והטור ולדעתו צריך לחלק דשאני טעינה לרבנן דכיון דאייתר להו פריקה לגמרי דהא מצינן למילף בק"ו מטעינה אלא דאתי לאגלויי אטעינה דהיא דוק' בשכר ובעיני הוא דוחק גדול לפרש כך דברי הרא"ש וסיעתו כי אין הסוגיא שבתלמוד מתיישבת כלל לפי פירושם וע"ש. וגם בברייתא דתני בה רובץ ולא רבצן כו' כייל להו בהדדי עם תחת משאו ולא מפורק משמע להדיא דדין אחד להם כמו גבי טעינה וכדעת רבינו והסמ"ג. והא דכתב הרא"ש וז"ל ונ"מ שאם נותן לו שכר יכול לקבלו היינו דוקא גבי הא דמתניתין דהלך וישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה כו' דהוי כאילו אומ' לו בפירש שיפרוק דוקא בחנ' וכמו שחייב' התור' מצות פריקה ושם ודאי אם בא זה ופרק מחמת מצות צער בע"ח לא מצינן אנן לחייבו להבעלי' ליתן לו שכר כיון דהלה עומד וצוח שאינו רוצה שיפרוק לו בשכ' כדפרישת ובכה"ג אפי' בדבר הרשות אי אפשר לן לחייב הבעלים כלל ומשום זה כתב הרא"ש ז"ל דהא דמסיק שם בסוגייא דחייב בשכר היינו ע"כ לא בא התלמוד אלא לאשמועינן שאם נותן לו שכר ולא מן הדין שיכול לקבלו ולא אמרינן שיהא אסור לקבל שכר כיון שציותה התורה לפרוק בחנם דבכה"ג שאין הבעלי' רוצים להטריח עמו לא חייבה התורה וכדתנן במתניתין שנאמר עמו והוא הדין נמי אם אומר לו פרוק בשכר חייב אפילו הלך וישב לו וכמו גבי טעינה אלא דלישנא דנקט במתניתין הואיל ועליך מצו' כו' הוא כאומר בפירש בחנם וכמו שכתבתי והתלמוד מסיק ע"ז בסוגיא דלרבא הוי בשכר הוכרח הרא"ש ז"ל לפר' דהיינו שיכול לקבלו ואין הכי נמי שאחר דבריו של הבעלים שאמר הואיל ועליך מצוה כו' רשאי הלה למנוע א"ע ואתי שפיר פשטא דלישנא דמתניתין דקתני פטור שנאמר עמו כיון שהבעל אומר לו שאינו רוצה שיעשה בשכר ומה שאומ' בתלמוד ע"ז ודילמא פטור בחנם וחייב בשכר וכו'. הכי קאמר ודילמא פטור בחנם כגוונא דנקט במתניתין וחייב בשכר היכא שיאמר לו הבעל פרוק בשכר ואע"פ שהלך וישב לו ולא כה"ג דנקט במתניתין. ולכך לא כתב הרא"ש ורבינו ירוחם הא דנ"מ שאם נותן לו שכר שיכול לקבלו אלא גבי הא דמתניתין. אבל גבי רובץ ולא רבצן וכו' כתבו סתם דחייב בשכר משום דשם חייב לפרוק כמו גבי טעינה בסתם והבעלים מחוייבים ע"כ ליתן לו שכר וכמו שכתב שם רש"י בסוגיא דצער בע"ח גבי הא דאומר שם התלמוד וכי ליתיה למרי' בהדי' עבד גבי' בשכר ופי' רש"י עבד גבי' משום צער בע"ח וע"כ יטול שכר עכ"ל. פי' וע"כ של הבעלים יטול שכר ודעת רש"י ז"ל הוא שחייבים הבעלים ע"כ ליתן לו שכר אף שהבעלים אמרו מתחילה שאינם רוצים שיפרוק אלא בחנם וכמו שכתבתי. אבל הרא"ש ז"ל לא ס"ל הכי לחייב הבעלים על כרחם היכא דאמרו שאינם רוצים אלא בחנם וכמו במתניתין דהלך וישב כו' ותמיהני מהאחרונים ז"ל שלא הרגישו בדברי רש"י ז"ל. והא דכתבו הטור ורבינו ירוחם גבי טעינה דרשאי לומר לו לא אטעון עמך עד שתתן לי שכרי לא בעי לומר דדוקא אם אמר לו הכי דה"ה בסתם נמי חייב ליתן לו שכר וכמו שמוכח מדברי רש"י והרמב"ם ז"ל בפ' י"ג מהל' רוצח. והטור ורבינו ירוחם לא כתבו זה אלא משום שכתבו שם גבי הך דאפילו אם הוא בטל ממלאכה רשאי להתנות כך וגם דאם התנה יותר משכרו כו' וע"ש וכן המעיין בדברי רבינו ירוח' יראה להדיא כמו שכתבתי דמתחילה כתב רבינו ירוח' הא דאם הוא רבצן ועומד חייב בשכר ואח"ז הפסיק בדינים אחרים ולבסוף כתב הא דישב לו ואמר עליך לפרוק כו'. וכתב ע"ז לשון הרא"ש ונ"מ שאם נותן לו כו'. ולמעלה כתב סתם דחייב בשכר וכן יש לפרש לשון הטור ח"מ בסי' רע"ב שכתב ונ"מ כו' אהא דסמוך ליה או שהבעל הלך וישב לו ואפשר לומר דמשום זה שינה הטור הסדר מלשון אביו הרא"ש ז"ל וכתב הא בחמור שהוא רבצן וכו' קודם הא שהבעל הלך יושב לו כו' משום דעלה דוקא קבעי למיסמך דברי הרא"ש ז"ל הא דנ"מ שאם ירצה ליתן לו שכר כו'. וע"ש כלל העולה שלדעתי דגם להרא"ש וסייעתו.ז"ל כל היכא דפטור מטעם מצות פריקה אף שחייב משום צער בע"ח אינו חייב אלא בשכר ולא בחנם וכמו בטעינה. וכן בסתם נמי מחוייבים לפרוק ולטעון והבעלים מחוייבים ליתן שכר. ולא חידש הרא"ש ז"ל אלא לאשמועינן דבגוונא דנקט במתניתן הלך וישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה כו'. אם פרק אחר דברי הבעלים הללו פטור הבעל' מליתן לו שכר ע"פ הדין. ואם נותן לו יכול לקבלו כיון שאין כאן מצות פריקה ואה"נ שלכתחילה היה רשאי למנוע א"ע מלפרוק ואין בזה שום מחלוקת בין הרא"ש ובין הסמ"ג ורבינו ז"ל והמעיין יראה ויבחר:

והוא כהן כו'. דלא דחינן איסורא מקמיה ממונא ועיין בש"ס ובתוס' ובהרי"ף שם:

או זקן. לאו דווקא חכם דה"ה מכובד ושלא היה פורק בשלו וכן הוא ברמב"ם ובש"ס דכל שאינו פורק בשלו פטור נמי בשל חבירו ומשום דכתיב והתעלמת דרשינן פעמים שאתה מתעלם כגון זה:

מרובה משל חבירו. וכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון ודרשינן שלך קודם משל כל אדם:

כשל חבירו חייב. ונוטל שכר כיון שמניח את שלו ולאפוקי אם יושב בטל ואינו עוסק במלאכה אסור ליטל שכר:

ויש להאריך בזה. וכמו שתראה בדברו התוס' בב"ק ובאלו מציאות שכתבו חילוקים הרבה אהא דנותן לו שכרו בין אם היו הבעלים שם ובין לא היו. ובין היה שם ב"ד או לא ע"ש ובהרא"ש באורך. וכל הני דפטירי ואע"ג דצער בע"ח דאורייתא וא"כ יתחייבו משום צער בע"ח וכמו שכתב רבינו לעיל. כתב הנמוקי יוסף בשם הר"ן ז"ל שם דכיון שהותר צער בע"ח בשביל תשמישן של אדם הותר נמי באלו בשב ואל תעשה וכן משמע שזה הוא דעת רבינו והסמ"ג והרא"ש ז"ל ועיין ב"ח אבל במרדכי מביא בשם הר"ם דמשום צער בע"ח חייב לעולם וע"ש. ואין כן דעת כל הפוסקים:

ולפרוק אפי' אינה לפי כבודו. כן הוא דעת הרמב"ם והסמ"ג מעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי דמייתי שם הש"ס בפ' אלו מציאות. אבל הרא"ש ז"ל כתב דזקן חכם אינו רשאי לזלזל בכבוד תורתו ולעשות בזה לפנים משורת הדין כיון שהתורה פוטרתו ור' ישמעאל בר' יוסי ויתר לו ממונו וכגון זה יכול החכם לעשות לפנים משורת הדין ולא לפרוק ולטעון בגופו ועיין טור ורבינו ירוחם ז"ל:

וזה הוא רוס אמות. ובסמ"ג יש רס"ו ושני שליש אמה. ובאמת כן עולה החשבון לפי מה שאמרו בתלמוד על הא דזהו אחד משבעה ומחצה במיל וכן כתבו שם התוס' ואפשר שרבינו לא דק בזה לצמצם כל כך כי בלאו הכי יחמיר כ"א כי מי יוכל לשער כ"כ בצמצום:

ומדדה עמו עד פרסה כי המצוה היא לפרוק המשאוי ולחזור להקים על הבהמה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בחבורו בפ' י"ג מה' רוצח מי שפגע בחבירו בדרך ובהמתו רובצת תחת משאה כו' הרי זה מצוה לפרוק מעליה ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך אלא יקים עמו ויחזור ויטעון משאו עליו שנאמר הקם תקים וכן הוא לשון הסמ"ג בעשין פ' לפי שאמרנו שצריך לפרוק ולטעון כמה פעמים אם יצטרך לכך אמרו שם חכמים שמדדה עמו עד פרסה ונוטל שכרו על כך:

בשכר. דלא עדיף מטעינה עצמה. וכתב הרמב"ם ז"ל אלא א"כ אומר לו בעל המשא איני צריך לך ופשוט הוא דחכמים תקנו זה משום טובת בעל המשא:

ה"ה לכל בהמה. בב"ק בפ' שור שנגח את הפרה דילפינן חמור חמור משבת:

ואם היה אוהבו לפרוק כו'. אבל אם שניהם אוהבים או שניהם שונאים מצוה לפרוק תחילה משום צער בע"ח כן הוא בברייתא בפ' אלו מציאות שהביאו הרי"ף והרא"ש ז"ל. וכן כתב הרמב"ם והסמ"ג:

לא שונא ע"א אבל בשכר חייב לפרוק אף בבהמת נכרי משו' צער בע"ח כן משמ' בש"ס ועיין הרמב"ם והטו' ז"ל:

אפ"ה לא יניח כו'. אבל התוס' באלו מציאות וכן כתב הנמוקי יוסף בשם הרמב"ן דזה מיירי ששונאו בחנם שלא כדין אבל בשונאו משום שעבר עבירה יפרוק קודם דהא שונאו כדין והרמב"ם והסמ"ג וכן התוס' בפרק ערבי פסחים כתבו כרבינו ומסיים שם הרמב"ם בחבורו ואע"פ שעדיין לא עשה תשובה ומצאו נבהל במשאו מצוה לטעון ולפרוק עמו ולא יניחנו נוטה למות. שמא ישהא בשביל ממונו ויבא לידי סכנה והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת שנאמר אמור אליהם חי אני נאום ה' אלקים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה וכיוצא בזה כתב הסמ"ג וע"ש:

ובזאת המצוה תלויה שלום כו'. נתכוין רבינו בזה למה שכתבו התוספות בפ' ערבי פסחים דמיירי בשונא על שעבר עבירה ומכ"מ מצוה לטעון עמו תחילה דכיון שהוא שונא וגם חבירו שונא אותו כדכתיב כמים הפנים אל פנים כן לב האדם לאדם ובאים מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך בזה כפיית יצרו. ואם יעזור לו יבואו לידי שלום: