קטגוריה:שמות א טז
נוסח המקרא
ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אתו ואם בת הוא וחיה
וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה.
וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת־הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל־הָאׇבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖וא וָחָֽיָה׃
וַ/יֹּ֗אמֶר בְּ/יַלֶּדְ/כֶן֙ אֶת־הָֽ/עִבְרִיּ֔וֹת וּ/רְאִיתֶ֖ן עַל־הָ/אָבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַ/הֲמִתֶּ֣ן אֹת֔/וֹ וְ/אִם־בַּ֥ת הִ֖וא וָ/חָֽיָה׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲמַר כַּד תִּהְוְיָין מְיַלְּדָן יָת יְהוּדַיָתָא וְתִחְזְיָין עַל מַתְבְרָא אִם בְּרָא הוּא וְתִקְטְלָן יָתֵיהּ וְאִם בְּרַתָּא הִיא תְּקַיְּימֻנַּהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲמַר כַּד תֶּהֱוְיַין מוֹלְדָן יַת יְהוֹדַיְיתָא וְתִיסְתְּכִין עַלוֹי מַתְבְּרָא אִין בִּיר דְכַר הוּא וְתִקְטְלוּן יָתֵיהּ וְאִין בְּרַתָּא נוּקְבָא הִיא וְתִתְקַיֵים: |
רש"י
"על האבנים" - מושב האשה היולדת, ובמקום אחר קוראו "משבר". וכמוהו (ירמיהו יח ג): "עושה מלאכה על האבנים" - מושב כלי אומנות יוצר חרס.
"אם בן הוא וגו'" - לא היה מקפיד אלא על הזכרים - שאמרו לו אצטגניניו שעתיד להוולד בן המושיע אותם.
"וחיה" - ותחיה.
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
עַל הָאָבְנָיִם – מוֹשַׁב הָאִשָּׁה הַיּוֹלֶדֶת. בְּמָקוֹם אַחֵר קוֹרְאוֹ "מַשְׁבֵּר" (ישעיהו לז,ג), וְכָמוֹהוּ (ירמיהו יח,ג): "עוֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם" – מוֹשַב כְּלִי אֻמָּנוּת יוֹצֵר חֶרֶשׂ (שמות רבה א,יד; סוטה י"א ע"א).
אִם בֵּן הוּא וְגוֹמֵר – לֹא הָיָה מַקְפִּיד אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, שֶׁאָמְרוּ לוֹ אִצְטַגְנִינָיו שֶׁעָתִיד לְהִוָּלֵד בֵּן הַמּוֹשִׁיעַ אוֹתָם (שמות רבה א,יח).
וָחָיָה – וְתִחְיֶה.
רשב"ם
וחייה: טעמו למעלה, כמו מן שב שבה, מן ארפכשד חי יאמר לנקבה חייה, אבל אילו חייה אלף שנים פעמיים, טמעו למטה ולשון זכר מגזרת עשה עלה ראה:
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
אמר בן קֻריש, כי אל"ף אָבנָים — נוסף, מגזרת בנים, והטעם – המשבר; כמו "מי אפסים" (יחזקאל מז, ג). והנכון שהיא כמו "בָּאָבְנָיִם", והאל"ף שורש.
והמיתן אותו — בסתר, שלא יוודע הדבר, כי חמס היה עושה.
ומלת וָחָיה — קשה מאד בדקדוק והיא זרה, כי המשפט "וחיתה", כי ה"א השרש מן חיה יחליפוהו בתי"ו, כמשפט בסמוכים: "ולכל חית הארץ" (בראשית א, ל). והיה כן, בעבור שהה"א והתי"ו קרובים במכתב, ואין ביניהם לבד משך הנקודה שבתוך הה"א. אבל לא במבטא, כי הבדל יש ביניהן בשמות, כי תחילה תקרא ה"א, וכשתמשך הנקודה תקרא תי"ו. וזה לאות כי הכתב שבידינו הוא כתב עברי. והכלל – כי מלת "חי", גם "חיים" בספק. כי הסכימו חכמי הדקדוק כי "וארפכשד חי." (בראשית יא, יב) – מפעלי הכפל. וכמוהו "כי אם תם הכסף" (בראשית מז, יח), שהוא מן "תמם", ו"חיי" כמו רבים, "חיים". ולפי דעתו, כי זו הגזרה זרה. ואם איננו כן, יראנו ממנו פועל עתיד, כמו "אחוג", "יחוג", "לחוג", היה ראוי שיאמר "אחוי", "יחוי", "לחוי". או כמו "סב": "סבו ציון" (תהלים מח, יג), "סבי עיר" (ישעיהו כג, טז). והנה זאת לאות, כי היא מהפעלים בעלי הה"א באחרונה, אחר שלא מצאנו מגזרת "חי" אחת מכל הגזרות שהזכרנו, הנה זאת לאות כי הוא מהפעלים בעלי הה"א באחרונה, כי מצאנו שיאמר: "אחיה", "נחיה", "יחיה", "תחיה", כמו יאמר מן ה.י.ה – "נהיה", "אהיה", "תהיה", "יהיה". ואם כן, הוא מגזרת ח.י.ה, כמו ה.י.ה. ואף על פי שמצאנו שיאמר "וארפכשד חי" בלשון עבר, לא נחוש לכל זה, אף על פי שידמה שהוא מפעלי הכפל. והוצרכתי לומר ככה, בעבור שראיתי כי אין וא"ו בכל המקרא שהיא שורש בסוף המלה. ואין טענה עלי ממלת "שלו" (איוב טז, יב), כי הוי"ו תחת ה"א, כי אותיות אהו"י מתחלפות זו בזו; והעד, "שלו כל בוגדי בגד" (ירמיהו יב, א), והוא מן שלה. והנה אפרש לך למה לא תבא וי"ו שורש בסוף המלה. והיה זה, בעבור כי הוי"ו ישרת בסוף בעבור יחיד שאיננו נמצא, כמו "עבדו ואמתו" (שמות כ, יג). וסימן לשון רבים, "פרו ורבו" (בראשית א, כב). וגם יש וי"ו נוסף, כמו "בנו בעור" (במדבר כד, ג). ואילו היה וי"ו שורש, היה מתערב עם אחת מאלו השלשה ווי"ן שהזכרנו, יחיד ורבים ונוסף, ולא תדע המלה. גם ככה אומר לך באות יו"ד, שלא תבא שורש באחרונה, כי הוא סימן יחיד מדבר, יָדִי; גם יָדָי. וסימן רבים בסמוך, "ידי נשים רחמניות" (איכה ד, י). וסימן נקבה, "דעי וראי" (שמואל א כה, יז). ויו"ד היחוס, "העברי או העבריה" (דברים טו, יב). גם נוסף בפעלים, "המגביהי" (תהלים קיג, ה), "להושיבי" (שם, ח); גם בשמות, "בני אתונו" (בראשית מט, יא); גם במלות הטעם: "זולתי" (דברים א, לו), "מני אפרים" (שופטים ה, יד). ובעבור כל זה אינו ראוי שיבא יו"ד שורש באחרונה, פן תתערב לנו המלה עם אחת מכל אלה שהזכרנו. על כן אמרתי כי מלת וחיה – זרה, והיא כמו "וחיתה", ותהיה מהפעלים בעלי הה"א באחרונה כאשר פירשתי:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
ויעש להם בתים ואח"כ יאמר וירב העם: "ויאמר". א"ל כי עצתו הוא שימיתו את הזכרים הנולדים, ולכן לא אמר פה ויצו את המילדות כמ"ש ויצו לכל עמו, כי לא היה דרך צווי רק דרך עצה שיעשו הדבר בלאט שלא יודע לאיש, שזה ההבדל בין צווי ובין אמירה, שאם היה דרך צווי היו חייבות מיתה, כי מרו פי מלך, ואם היה רוצה לעשות הדבר בפרהסיא לא היה צריך לעשות זה בהצנע ע"י המילדות
רק לצוות להשליך הזכרים ליאור, רק שתחלה בוש מלעשות רצח כזה בגלוי ורצה שיעשה בלאט, וחשב שהמילדות שהן מצריות ושונאות את ישראל יעשו כן בשמחה:אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד צריך לדעת טעמו; למה לא גזר על הכל? ואין להאמין עליו כי במדת רחמים נהג - לשום להם שארית בארץ' כי שורשו שורש אכזרי הוא.
עוד קשה אומרו: והמיתן אותו בתוספת וא"ו מבלי מעשה קודם לדבר.
עוד, למה הוצרך לומר: ואם בת היא וחיה, כיון שפרעה לא גזר אלא על הזכרים פשיטא שלא יבקשו המילדות לעקור את הכל.
אכן רשע זה נתחכם כדי שתעלה בידו העצה, כי מי זאת האשה אשר תזמין עצמה למילדת להרוג בניה, לזה נתחכם ואמר להן שיתנהגו בסדר זה ויעשו בהעלם דבר ולא ירגישו היולדות, על זה הדרך: כי קודם שיוודע הנולד מה הוא: אם בן אם בת, יראו המילדות על האבנים: אם בן הוא - ימיתוהו, ויאמרו: "נולד מת", ולא יניחו עד שיצא לעולם (סוטה י"ב) אלא שיראו על האבנים קודם שיצא לעולם אם בן הוא,
ומנין ידעו? לזה אמרו ז"ל: סימן מסר להם, ולזה אמר: והמיתן בתוספת וא"ו, כי מצוה ראשונה צוה אותן להבחין לדעת אם בן הוא קודם שיצא לעולם ויתן קולו. והב', והמיתן אותו בצאתו מבטן אמו. ואומרו: ואם בת היא וגו' נתכוון גם כן בזה כדי שבאמצעות ענין זה לא ירגישו בדבר הנשים היולדות כשיראו שלפעמים ולדותיהן מתקיימין לא יחשדו במילדות והם לא יבחינו כי הורגות הזכרים ולא הנקבות. ואולי שצוה עליהם לבל יודיעו הזכר אלא יאמרו שהנולד נולד מת שבאמצעות כן יסתר החשד, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים.
והנה עצה חכמה יעץ פרעה בדבר זה לבל יוכלו עלות מהארץ, והוא: כי באמצעות שיהרגו כל זכר ויתרבו הנשים והן האשה טב למיתב טן דו ויתחברו נשי ישראל עם המצריים ויתחתנו בהם ומעתה אין מציאות לעלות מן הארץ כשיהיו לעם אחד.
גם יפגימו הנפשות הקדושות בערבוב הנפשות הטמאות ויהיו שם עד עולם ב"מ[4]. ותמצא שאמרו רז"ל (ויק"ר פל"ב) שלא נגאלו ישראל עד שהיו בהם ד' דברים ואחד מהם - ששמרו עצמם מן העריות, ועל זה מפורש בקבלה (שה"ש, ד): "גן נעול" וגו'. ואם היו מתחתנים עם המצריים לא היתה, בר מינן, תקומה לשונאיהם:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
- פרשנות מודרנית:
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמות א טז.
בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת
פרעה אמר "לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת" (ביאור:שמות א טו), בדיוק בזמן שאתן מילדות את הנשים העבריות והוולד יוצא, ואתן לבד ללא גברים ואולי רק מספר קטן של נשים, בסתר ובהתחכמות (ביאור:שמות א י), ובלי להתפס ולהתגלות, תהרגו את הבנים.
וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם
"הָאָבְנָיִם" - היום מקובל שהמילה מתארת מבנה אבן שעליו מכינים כלי חרס. מסובבים אבן שטוחה ועגולה ויוצרים את כלי חרס עגולים מחמר שמסתובב במרכז האבן.
לא בדיוק ברור מה הם "הָאָבְנָיִם" בעניין הלידה (הניקוד אינו מחייב) - סביר שמדובר באבן או זוג אבנים מיוחדות שעליהן ישבה היולדת בפיסוק.
מצרים מלאה חול לכל הכיוונים. אין ספק שתינוק שנולד במצרים ללא עזרה יתלכלך בחול ואולי יפגע גם בעיניו.
נראה שהמצרים השתמשו באבני שיש או בזלת, החליקו אותם, ויצרו בהם צורה של כסא ושקע. כך היה מקום לאישה היולדת לשבת בצורה נוחה, למיילדת לעמוד ולחכות לתינוק היוצא, ולהניח את התינוק על האבן כדי שהוא לא יתחלק מהידים ולא יפול לחול. סביר שאת האבן אי אפשר להזיז בקלות לכל מקום, כך שסביר שהיה מקום קבוע ללידות, והאישה היולדת באה וחיכתה לזמנה ליד האבן. לא ברור איך הם שמרו את האבן נקיה כדי למנוע מחלות לאם ולתינוק.
בכל אופן ברור שפרעה מורה למילדות, להתבונן במין הילוד מיד ברגע הלידה של הוולד.
אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ
ברגע שהתינוק יוצא מרחם אימו דרך צואר הרחם הריאות שלו נדחסות ומתרוקנות מאויר ונוזלים. כאשר הולד יצא הוא מפסיק לקבל חמצן מאימו וכמות החמצן במוחו יורדת, דבר שמגרה את המרכז במוח לנשום. בנוסף המגע של המיילדת: טילטול, הפיכה, יבוש, מכות קלות, ועוד עוזרים לולד למלא את ראותיו ולהתחיל לנשום. ברגע שהולד מתחיל לבכות כולם יודעים שהוא הצליח במשימתו לנשום בעצמו.
לא קשה למיילדת למנוע את הנשימה הראשונה, ואז תוך מספר שניות התינוק יפגע וימות. המיילדת תטען שהוא נולד מת, ובלי עדים מנוסים, אין אפשרות להוכיח שהיא נתנה לו למות. המיילדת והמשפחה יצטערו מאוד.
כמובן המיילדת יכולה לעשות זאת פעם או פעמים, ואחר כך המשפחות יבינו שאצל המיילדת הזאת הבנים מתים, והם יסרבו להשתמש בשרותים שלה. ובנוסף אם תעמוד לידה אם/אישה מנוסה ותעזור בלידה, ייתכן שהיא תראה שהמיילדת חוסמת את פי הולד, או לוחצת על ריאותיו, ותקים צעקה ומהומה. סביר שהמיילדת לא תצא בחיים מטענות כאלה, אפילו אם יהיה קשה להוכיח את אשמתה.
קל היה לפרעה לתת את הפקודה, אולם לא היה קל לבצע אותה בסתר ובהצלחה על מספר גדול של בנים.
פקודה חלשה שמראה את הפתרון להמנע מבצועה
ניתן להבין שפרעה רצה להתחכם, כדבריו "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ, פֶּן יִרְבֶּה" (ביאור:שמות א י).
ניתן להבין שפרעה רצה לפעול בסתר, ולא היה יכול להשתמש בצבא או משטרה כדי להוציא חוק: 'כל בן תינוק - תהרגו'. נראה שבני ישראל היו חזקים מספיק לפגוע בצבאו, והוא היה צריך אותם לאספקת תוצרי מקנה: בשר, חלב, צמר, עורות, וכו'.
פרעה הגביל את ההריגה לרגע הלידה, כדבריו: "בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם".
לפי הפקודה אסור היה להרוג את התינוק לאחר זמן מה, ייתכן לאחר שהוא נשם את נשימתו הראשונה ופרץ בבכי.
ההזדמנות להרוג את התינוק היתה רק במספר השניות האלה, ולא בכל זמן אחר.
- נראה ש"[ה]מְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת" החליטו להגיע מאוחר מדי, ולהחמיץ את הרגע המתאים להריגת הוולד.
המילדות שאלו או ראו את גודל הפתיחה של צואר הרחם, וראו אם יש סיבוכים שדורשים עזרה, ועזרו כיכולתן. במידה והכל מתקדם כשורו, הן הלכו לביתן או ללידה אחרת, וידעו מתי לא להגיע. כך הן השאירו לבנות המשפחה, עם נסיון מלידות קודמות, לילד את האישה.
בצורה זאת המילדות הכינו את התרוץ לכשלונן - "בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ" (ביאור:שמות א יט), ופרעה לא היה יכול להעניש אותן כי הם עשו כדבריו, רק שתמיד הן איחרו.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "שמות א טז"
קטגוריה זו מכילה את 6 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 6 דפים.