" "כל הענין הזה, פשוטו לשון חיבת פיתוי, שבחור מרצה את ארוסתו לילך אחריו; כן עשה לי דודי: ענה דודי - על ידי משה, ואמר לי - על ידי אהרן, קומי לך - זרזי עצמך... כי הנה הסתיו עבר - אלו ארבע מאות שנה, דילגתים למנותם משנולד יצחק, הגשם - שהוא טרחותו של סתיו חלף והלך לו, כלומר שמנים ושש שנה של קושי השעבוד נגזרו עליכם והלכו להם, משנולדה מרים הקשו המצריים שעבוד על ישראל... הנצנים נראו בארץ - הרי משה ואהרן מוכנים לכם לכל צרכיכם, עת הזמיר הגיע - שאתם עתידים לומר שירה על הים, וקול התור - קול התייר הגדול. דבר אחר, קול התור: קול שהגיע זמן יציאתכם ממצרים. התאנה חנטה פגיה - הגיע זמן של בכורים לקרב, שתכנסו לארץ; והגפנים סמדר - קרב זמן נסכי היין. דבר אחר: כשרים שבכם חנטו והנצו לפני מעשים טובים והריחו ריח טוב. קומי לכי - כתיב יוד יתירה, קומי לך לקבל עשרת הדברות. דבר אחר: התאנה חנטה פגיה - אלו פושעי ישראל שכלו בשלשת ימי אפילה. והגפנים סמדר נתנו ריח - אלו הנשארים מהם, עשו תשובה ונתקבלו; כך נדרש בפסיקתא" " ( רש"י )

" "ועתה. אחר שכבר הוסכם אצלי לגאלם הנה צעקת ב"י באה אלי, עיקר הצעקה הוא אלי שאמלא הבטחתי לגאלם ואני שומע כל צעקתם כי עת הזמיר הגיע, ובמדרש עד עתה לא באה צעקתם לפני שלא הגיע הקץ, וגם ראיתי את הלחץ ועי"כ נתחייבו מצרים להענש בעונש כבד, ויש הבדל בין נגישה ובין לחץ, הנוגש נוגש על המס והעבדות ובכ"ז יתן להם רחבת ידים למקניהם ולמסחרם ולשבת בכ"מ, אבל המצריים לחצו אותם לשבת בדחק בארץ גושן שהיה צר לפניהם לפי מה שרבו ופרו:" " (מלבי"ם על שמות ג ט)

" "(י) ענה דודי כו'. אחר אומרה כי ממהר האלהים את הקץ ודומה כצבי כו', גם שלאומות לא דימה הקיצין רק לצבאות ואילות נקבות, באה ותאמר הלא תאמרו אם כן איפה למה זה בדברו אלינו למה לא אמר בצבאים או באילי השדה, דעו איפה, כי הנה ענה דודי ואמר לי, אין העיכוב מצדי כי הנני בא, אך את המעכבת בשוכבך על מטת המשובה, כי קומי לך ושובה אלי, ולכי לך אל המקום אשר בחר ה', ולא תירא מהרודים בך כלום, ועל כן לא הזכרתי להן מהירות נמרץ, כי לא בטחתי בבחירתך תמהר תחיש לשוב אלי, ולא אמצא בדאי חלילה: או שיעור הענין והוא סמיכות יותר צודק, שאחר אמור כנסת ישראל שאלתה מה' ישקה מנשיקות פיהו, וסיפרה לאומות חיבתו יתברך אליה למהר לגאלה, ראתה כי הלא יאמרו לה, אם כן איפה מדוע לא עשה שאלתך, ולא השיב על תוכחתך בבקשך ממנו ישקך מנשיקות פיהו, הנה מה שענה דודי ואמר לי הוא קומי לך, כלומר כל ישעי וכל חפץ לגאלך, אך צריך יהיה ההתעוררות ממך תחלה שתבואי ליטהר, וזהו קומי לך מעצמך כו', ואחר כן אסייעך אנכי, כי בא ליטהר כו' (שבת קד א):"

"(יא) ואל תשית לב אל קץ הימין אם ארוך הוא, כי הנה הסתו עבר וכו', והוא, כי כאשר הסתו כולל ששה חדשים, ולא יהיה מטר בכולן רק לפעמים, כן קץ שם הוא יתברך וגבול לגלות החיל הזה, אשר לא בכל המשך הזמן ידחקו הצרות, רק לפעמים ולפרקים, על כן ידמה המשך הגלות לסתיו, ועתות הצרות שבו לגשם שוטף, ואמר, הנה אם תשוב ותקומי לך, העלה על לבך כאילו הגשם חלף הלך לו והסתו עבר, וגם שלא חלף בפועל הלא הלך לו, שהוא כאילו הוייתו נצב אלא שהלך לו, כי בשובך עד ה' לא יביט הוא יתברך אל הקצבה, רק יוליך הכל מלפניך כאילו עבר וחלף:"

"(יב) ולא יחשב כמו זר בעיניך דבר הגאולה, כי הלא אין כל חדש, על דרך מאמרם ז"ל במדרש קהלת (ג יח) כי הוא יתברך, לבל יהיה כמו זר נחשב ענין תחיית המתים, הראה הוא יתברך כן על ידי אליהו (מלכים א, יז) ואלישע (מלכים ב, ד) ויחזקאל (יחזקאל לז), כן על דרך זה יאמר, הנה הנצנים הם שני המשיחים כבר נראו בארץ, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והוא מאמר תנא דבי אליהו (תד"א רבה יח), אותו הנער שהחייתי משיח בן אפרים הוא, ורמז רמזתי לעולם שאני אבא תחלה ואחר כן יבא הוא: ובזה יובן אצלי מאמר רבותינו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק י), שאמר יונה ללויתן, אני עתיד לחלקך לצדיקים לעתיד לבא, שהנה ראוי לדעת, למה זה יתחלק על ידו מעל יד זולתו, שיאמר על זה אשר נדרתי אשלמה (יונה ב י), אך הוא כי יונה הוא הנער שהחיה אליהו (פרקי דרבי אליעזר פרק לג), והוא משיח בן אפרים, וכבר נראה בארץ, וכן משיח בן דוד נראה בעת החרבן, כמאמרם ז"ל באיכה רבתי (א נז) שנולד בעת החורבן ואחר ימים שנראה נתכסה, וזהו נראו בארץ: הנה כי אין כל חדש, וגם אין צריך ליחל עד המלאה סאת אומות העולם, כי עת הזמיר הגיע שהוא לשון כריתה וזמור כפרש"י, ואין מעכב רק עונותיכם, וגם קול התור, הוא אליהו תייר מן התרים את הארץ בימי יהושע, הלא נשמע בארצנו על ידי הנביא, כדבר שנאמר (מלאכי ג כג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא: או שיעור הענין, ראו נא איך ממהר האלהים לעשות הדבר, כי הלא מאז טרם בא הקץ הקדים להצמיח הגאולה, כי הנצנים כבר נראו בארץ על דרך הכתוב לעיל:"

"(יג) התאנה חנטה וכו'. הלא אמרתי לך (לעיל פסוק י) קומי לך כו', והלא תתעצלי באמורך כי אחרי היותך משוללת עזר בלתי עם התשובה כאמור, כי הלא צריך תשובה יתירה ומי יעצר כח לעשותה, כי הלא הנה עמך שתי סמוכות גדולות, אשר יהיו לך מעיר לעזור עזר רב, אחת, שלשים צדיקים אשר לא יעדרו מכל דור ודור, כמאמרם ז"ל (שוחר טוב תהלים פא א) כמנין יהי"ה זרעך, שנית תינוקות של בית רבן, שגם הם לא יחסרון מכל דור ודור:" " (אלשיך)

" "(י) ענה. תחלה ענה מרחוק ואח"כ ואמר לי מקרוב אמירה פרטית כי כן יתעלה הדבור לפי ההכנה תחלה ענה מרחוק קומי לך והכיני עצמך אל הדבור האלהי ואח"כ אמר לי לכי לך וצאי מחדרי שלמה שהיא הגויה. רעיתי יפתי עד הנה קראה רעיתי ועתה הוסיף יפתי כי קשר הריעות הוא דבר בחיריי. אבל האהבה שמצד היופי הוא מפני עצמות הנאהב ומעלת יפיו כי אחר שכבר חל עליה הרוח פעם אחת ראה אותה כי יפה היא וטובה לשכון חצרותיו ולשבוע מטוב ביתו:"

"(יא) כי הנה כבר המשילו החכמים את הנפש לחלקת השדה אשר זרועיה תצמיח כי כמו שהשדה כחנית ומוכנת להוציא הזרע אשר יזרע בה. כן הנפש עת תעבד בעיון ובמעשה תוציא הזרעים האלהיים הצפונים בה ותעש פרי קדש הלולים וכבר דברנו בענין קרוב לזה בפירושנו לישעיה ס' כ"ח. וכבר באר במורה (פל"ב מ"א) שיקרה להשגות השכליות מפני שהם נתלות בחומר דבר ידמה להשגות החושיות, ר"ל כי מפני שהנפש נקשרה בחומר ישיגה משיגי החומר בהכרח וראינו שהכחות החומריות ישיגום העיפות והלאות, שלכן נתן ה' בטבע הבע"ח השינה והתרדמה למען ינוחו מפעולותיהם ירגיעו ויחליפו כח שע"י השינה והמנוחה יתחדש כחם כבראשונה. וטבע זו ניתן גם להצמחים שיש להם שינה קבועה להחליף כחם כידוע בחכמת הבאטאניק. והנה כן ראינו בטבע הכולל אל הארץ אשר גבל ה' בחכמתו גבולות קיץ וסתיו חום וקור, שזה דבר הכרחי לזרע הארץ וצאצאיה, כי אחר הקציר והבציר, אחר אשר הארץ תוציא צמחה והגנה זרועיה תצמיח, ילאו כחותיה וייעפו, ואם היה הקיץ מתמיד, והיתה הארץ מוציאה פירותיה בלא הפסק, היו פירותיה צנומות דקות ורזות מחולשת כח הצמיחה בההפך לשדה בחרבוני קיץ, לכן שם הבורא ית' חק לארץ שאחרי הקציר יתחילו ימי הסתיו והשלג, בו ירדמו כל כחות הטבע ויתקבצו אל תוכה, ישכבו ינוחו יגיעי כח תחת מעטפות השלג והקרח כמתעלפים, עד יגיע האביב, שאז יעורו משנתם וכחם חדש עמהם, ואז תוסיף תת כחה ביבול ובפירות שנית. וכן יהיה בכחות הנפש מצד התקשרה בחומר, שעת תוציא הנפש את פריה, והיא עת תפרח כשושנה ותוציא פרחיה האלהיים לחזות במראות האלהים, ואשכלותיה יבשילו ענבים להשיג בנבואה ורוה"ק. אז תתעלף ותרדם ימים. ותנוח בחיק הגויה, וזה נקרא לה ימי הסתיו שכחות הנפשיות עלימו יתעלם שלג, עד תחליף כח ויזרח עליה השמש האלהי שנית. והנה ראינו בטבע הארץ שאחר עבור הסתיו יתחילו ימי הגשם. כי אחר שהקודרים מני קרח יזורבו נצמתו בחום האויר, יתחילו האדים לעלות, והגשם המתהוה מהם יתחיל לרדת, ואז האויר בלתי נקי ומאפיל בעד אור השמש. וכן יהיה בטבע הנפש שגם אחר שהרגיעו הכחות הנפשיות ויחלו להתעורר משנתם, והקפיאה תמס תהלוך אז גם הכח הדמיון יתחיל לפעול פעולתו, וציורי הנפש עדיין מעורבים באדים והרהורים המאפילים בפני האור העליון הזך, עד שיטהרו העבים ויזכו המחשבות ואז גם הגשם חלף הלך לו, ועל מליצה זו אמר הדוד העליון לרעייתו, כי כבר עבר הסתיו וגם כבר חלף הגשם [וכבר כתב הרמב"ם בהקדמת המורה שיש מי שיברק לו הברק פעם אחר פעם במעט הפרש ביניהם, עד שהוא כאילו היא באור תדיר וזה מדרגת גדול הנביאים ע"ה, ויש מי שיהיה לו בין ברק וברק הפרש רב, והוא מדרגת רוב הנביאים וכו'. ושלמה ע"ה הבריק לו הברק בליל חייו ארבעה פעמים, שאז זרחה השמש האלהות עליו, (בד' פעמים שדבר ה' אליו), ובין כל דבור ודבור היו לו ימי הסתיו והשלג]:"

"(יב) הנצנים מוסיף עוד שגם החלו הזרעים האלהיים אשר נזרעו בנפש בעת חול עליה הרוח (שבימי הסתיו ותרדמת הנפש התעלמו והיו בה בכח) להתגלות ולצאת אל הפועל עד שנראו בארץ, מוסיף עוד שעת הזמיר הגיע ר"ל כי הנפש האלהית יש בה שתי מדרגות, א) נשמה אשר בגוף הבלתי נפרדת ממנו כל ימי חייו, ב) מדרגה גבוהה הנקראה חיה ויחידה הבאה אליו ממרום לפי מעשיו וקדושתו והיא נפרדת ממנו בעת הסתיו ותרדמת הנפש (כמ"ש זכה יתיר יהבין לי' נשמתא וכו'). והנה הנשמה במדרגה הראשונה דומה כצפור הזמיר שבעת הסתיו אינו מזמר ובכ"ז לא יתרחק ממדינתו רק תשכון כיונה בעברי פי פחת בחגוי הסלע כן בעת תרדמת הנפש והשכל תשכון בגויה והיא נאלמה ולא תשורר ואמר כי עתה כי הקיצה הנפש מתרדמתה עת הזמיר הגיע כי תשיר את שיר ה' ותתנשא בנעים זמירות הנבואה וההשכלה שהוא שיר הנפש. ומוסיף לאמר שגם קול התור שהיא מדרגת חיה ויחידה הנשפעת ממרום שעד עתה התרחקה מפני הסתיו לארץ צלצל כנפים ולמעוני שחקים עתה נשמע קולה בארצנו כי שבה לשכון כבוד ע"י התעורר הרוח הקדוש:"

"(יג) התאנה ר"ל כי הזרועים הקדושים הצפונים בנשמת האדם יש בהם שני מדרגות, יש שהם בה בכח ולא בפועל והם דומים לזרעים שבימי הסתיו יתעלמו לגמרי ולא נשאר מהם רק זרעם הטמון באדמה ומוכן לצאת אל הפועל עת יזרח שמש וכן יתעלמו הכחות האלה בעת תרדמת הנפש בהחלט. ויש שהם בה בפועל ונעשו לה קנין והם דומים לעצים נושאי פרי שגם בימי הסתיו לא יתעלמו בהחלט רק יעמדו מלדת ולשאת פרי אבל בכ"ז מצבת בם. וכן הכחות האלה לא יתעלמו גם בעת תרדמת הנפש רק לא ישאו אז פרי ותנובה והם ישנים שנת החורף ובכ"ז זרע קדש מצבתה. ובזה הוסיף במליצתו כי גם הכחות האלה שהם בנפש בפועל אשר עד עתה לא עשו פרי קדש הלולים עתה ישאו פרים. והנה התאנה משל אל כחות השכל והבינה צורף דבש אמרי נועם והגפן משל אל הכח המוכן אל הנבואה ורוה"ק שכבר בארנו שהיין המוזכר בספר הזה רומז אל הנבואה. אומר כי הכוחות האלה הוציאו ציצים ופרחים ומוכנים לשאת פרים וא"כ קומי לכי רעיתי וצאי מן הגויה להדבק בעליון. ותחילה אמר קומי לכי כי אין עוד יראת נזק כי הסתיו עבר ואין מעכב בפני הנפש ועתה הוסיף שצריך שתצא אחר שהכל פורח ונושא פריו והיא מוכנת אל התועלת הגדול שישפוך ה' את רוחו עליה."

"והמשורר לקח מליצותיו מן הזמן שאז היה הדבור הזה, שהיה בחדש זיו בשנה הרביעית לשלמה (כמ"ש מ"א ו'), ולקח משל מן השנויים שיעשה הירח הזה בתולדות האדמה, אל השנויים שיעשה הגלות זיו ה' והדרו על הנפש ותולדותיה:" " (מלבי"ם)

" "איתא בבראשית רבה, דהקב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא... ואמר הגר"ח זצ"ל, דהנה אנו רואים, שכל חוקי התורה מתאימים להנהגת העולם, כמו לא תרצח ולא תגנב, שרציחה וגניבה הם חורבן העולם, וכמו כן מאכלות אסורות, דאיתא ברמב"ם שהם מזיקים לבריאות האדם, ולכאורה הדבר הוא, שמכיון שרציחה וגניבה הם חורבן העולם וכדומה, לכן אסרה התורה לעשות כן, אבל האמת הוא להפך, שמצד הנהגת הועלם היה יכול להיות ההיפך, שרציחה וגניבה הם יהיו קיום העולם, ואך מפני שהקב"ה הסתכל בתורה, וחוק התורה הוא שדברים אלו אסורים המה, ברא את העולם באופן זה שהנהגתו היא שחורבן העולם יהיה אם ירצחו ויגנבו וכדומה."

"והגרי"ד זצ"ל הוסיף על פי זה, דהנה מצינו במצוות שהם לזכר יציאת מצרים, ולכאורה הדבר הוא שמפני שהיה יציאת מצרים לכן נצטווינו במצוות לזכר בהם את יציאת מצרים. אבל האמת היא להיפך, שמפני שמצוות אלו צריכות להיות זכר ליציאת מצרים, לכן הוא דהיה יציאת מצרים, והבן זאת. והנה, איתא בסנהדרין י"א ב: "תנו רבנן: על ג' דברים מעברים את השנה: על האביב, ועל פירות האילן, ועל התקופה":"

• "ובפירש"י דג' פעמים נינהו, דאביב היינו דלא בישלה התבואה ומעברין משום דכתיב בחדש האביב, ופירות האילן היינו אם מתאחר בישולם ומעברין משום ביכורים, ותקופה היינו דמתעכבת תקופת תמוז ומעברין משום דאין נופלת תקופת תשרי עד עבור החג, ע"ש."
• "אבל ברמב"ם, פרק ד מהלכות קידוש החודש הלכה א', מבואר דעיבור השנה הוא משום שנאמר שמור את החדש האביב שיהיה חודש זה בזמן האביב, ולולא תוספת החודש הזה הפסח בא פעמים בימות החמה ופעמים בימות הגשמים, ולכן לדעת זה יש ג' סימנים הנ"ל, אביב, פירות האילן ותקופה, שהם סימנים בחודש האביב, וכל שהסימנים האלו ישנם, הטעם דמעברין משום קרא דשמור את חדש האביב, עיין שם ודו"ק.

"

"ולפי זה, הנה לכאורה היה אפשר לומר, דלמה צריכים שפסח יחול בחודש האביב, מפני שבחדש האביב יצאו ממצרים, אבל האמת הוא להיפך, מפני שדין הפסח לחול בחודש האביב, לכן סיבב הקדוש ברוך הוא דיצאו ממצרים בחדש האביב, וזהו דמבואר בפסוק הנ"ל ענה דודי ואמר לי קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך, וזה קאי על יציאת מצרים (כמבואר בפרש"י), כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, והיינו דסימן התקופה ישנו כבר, דחדש האביב הגיע, הנצנים נראו בארץ וגו' והיינו סימן האביב דישנו כבר וחדש האביב הגיע. התאנה חנטה פגיה, והגפנים סמדר נתנו ריח והיינו סימן השלישי דחדש האביב הגיע, דהוא פירות האילן, ומסיים קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך, דכיון דסימנים אלו מראים דחדש האביב כבר הגיע, הרי הגיע כבר זמנך לצאת ממצרים, משום דדין הפסח צריך להיות בחדש האביב, ועל כן עליך לקום ולצאת כבר" " (חידושי הגרי"ז סימן קצ) .

" "(י) ענה דודי ואמר - וכי לא זו היא עניה ולא זו היא אמירה?! אלא ענה ע"י משה ואמר על ידי אהרן, דבר אחר ענה ע"י דניאל ואמר ע"י עזרא, דבר אחר ענה ע"י אליהו ואמר על ידי מלך המשיח, ומה אמר? קומי לך רעיתי יפתי. קומי - זרוזי גרמיך. קומי לך וגו' - קומי לך בתו של אברהם דכתיב ביה לך לך, רעיתי יפתי - בתו של יצחק שרעה אותי ויפה אותי על גב המזבח, ולכי לך - בתו של יעקב דכתיב ביה וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם:"

"(יא) הסתו עבר - הסתו עבר, אלו ארבעים שנה שעשו ישראל במדבר. דבר אחר, אלו שבעים שנה שעשו ישראל בגולה בימי עזרא. דבר אחר, אלו ארבע מאות שנה שנגזרו על אבותינו במצרים, דבר אחר, אלו מאתים ועשר שנים שנשתעבדו במצרים, דבר אחר, זו מלכות כותים שמסיתה את העולם ומטעת אותו בכזביה. הגשם חלף - אלו ל"ח שנים שהיו ישראל כמנודין במדבר. דבר אחר, אלו נ"ב שנה משנחרב הבית עד שנעקרה מלכות כשדים. דבר אחר, זה השעבוד [בימי מלך המשיח]."

"(יב) הנצנים נראו - אלו משה ואהרן, אלו הנשיאים, אלו מרדכי וחבורתו, עזרא וחבורתו, אליהו ומלך המשיח ומלכי צדק ומשוח מלחמה."

"עת הזמיר הגיע - הגיע זמנם של כותים להזמר, של רשעים להשבר, של בבליים להשמד, של מלכות הרשעה להכלות. דבר אחר, עת הזמיר הגיע, הגיע זמנה של ערלה להזמר, הגיע זמנו של בית המקדש להיבנות בימי עזרא, הגיע זמנם של ישראל להגאל, הגיע זמנה של מלכות שמים להגלות, הגיע זמן של ים סוף להבקע, הגיע זמן שתעשו זמירות להקב"ה, שנאמר עזי וזמרת יה, הגיע זמנה של ארץ ישראל להחלק. וקול התור נשמע בארצנו - אמר רבי יוחנן, קול תייר נשמע בארצנו, זה קולו של משה, שאמר כה אמר ה' כחצות הלילה, זה קולו של יהושע בשעה שאמר עברו בקרב המחנה. דבר אחר, זה קולו של כורש בשעה שאמר מי בכם מכל עמו יהי ה' אלהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה. דבר אחר, זה קולו של מלך המשיח המכריז ואומר מה נאוו על ההרים רגלי מבשר."

"(יג) התאנה חנטה פגיה - התינוקת קרויה פגה, על שם התאנה חנטה פגיה [נדה מ"ז א']: התאנה חנטה פגיה וגו' - התאנה חנטה פגיה אלו סלי הבכורים, והגפנים סמדר נתנו ריח - אלו הנסכים. התאנה חנטה פגיה וגו' - אמר רבי חייא בר אבא: סמוך לימות המשיח דבר גדול בא לעולם והרשעים כלים, והגפנים סמדר נתנו ריח - אלו הנשארים, ועליהם נאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים." " (תורה תמימה)