קטגוריה:משלי כב י

1. הפסוק מתייחס לכל קבוצה שבה מנסים לקיים דיונים ענייניים, כגון הרצאות או שיעורים בבית הספר, או אף פורומים וירטואליים באינטרנט. הפסוק ממליץ להרחיק מהדיון אנשים המזלזלים ופוגעים בזולת, כדי לאפשר לאחרים לנהל דיון ענייני.

הפסוק מתאים לפסוק אחר שגם בו נזכרו לץ וקלון, (משלי ט ז): "יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן, וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ. אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ"*. מי שמנסה לחנך את הלץ גורם לעצמו קלון, וגורם לכך שהלץ ישנא אותו, ולכן עדיף להוציא אותו מהדיון כדי שלא ילעג לאחרים ויפריע להם. וגם חז"ל קבעו שאסור לתת שיעורי תורה לתלמיד שאינו הגון, אם כי, הם הגיעו למסקנה זו מפסוקים אחרים בספר משלי.

בעבר תמהתי, איך אפשר להמליץ להרחיק תלמידים רעים מבית הספר, והרי אם יגורשו מבית הספר יתדרדרו עוד יותר! התמיהה שלי נפתרה לאחר שפגשתי כמה וכמה אנשים שהשתמשו בציטוטים מן המקורות על-מנת להצדיק מעשי עושק וגזל, כגון "לא החזרתי את ההלוואה, אבל זה לא באשמתי, הכל בידי שמים", או "הבת שלי גנבה לך תכשיטים, אבל את צריכה למחול לה, הקב"ה מעמיד אותך בניסיון". אותם אנשים למדו תורה, אבל הלימודים לא השפיעו עליהם לטובה, להיפך, הם השתמשו בתורה שלמדו כדי להצדיק פשעים.

ספר משלי ממליץ ללמד עורמה ומזימה לתלמידים פתיים ותמימים, כך שיידעו להיזהר מהטעיות, אך יחד עם זה הוא ממליץ להרחיק מהלימודים תלמידים רעים, שעלולים להשתמש לרעה בדברים שילמדו.

2. לפי רוב המפרשים, הפסוק מכוון לכל אדם ואדם, ומייעץ לו לגרש את הלץ מביתו ומחברתו, כדי שלא יחרחר ריב (מצודות, הגאון מווילנה ומלבי"ם). לפי חלק מחז"ל, הכתוב מתייחס אפילו לגירושין בין בני זוג: "אשה רעה - מצוה לגרשה, דכתיב גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון" (רבא, בבלי יבמות סג ב). לפי זה, הפסוק דומה לפסוק אחר שגם בו נאמר שהלצים גורמים למריבות וכעס, (משלי כט ח): "אַנְשֵׁי לָצוֹן יָפִיחוּ קִרְיָה, וַחֲכָמִים יָשִׁיבוּ אָף"*.

3. ויש אומרים שהפסוק מכוון למנהיגים, ומלמד אותם להשתמש בעונש גירוש, וכך אכן נהגו כמה מקהילות ישראל בגלות: "וגם מה שנהגו הקהילות להשליך מן העיר בעל שמועה רעה ועושי עבירה או מי שאינו הולך בדרך טובה או הולך שלא בדרך הקהל - הוא מנהג ראוי ודין אמת יוצא מן הפסוק הזה שכתוב בסופו: והוא יבדל מקהל הגולה... וזה כדי שיהיה כלה מאליו, ויצא לדור באשר ימצא שלא בתחומינו, לקיים מה שנאמר: גרש לץ ויצא מדון וישבת ריב וקלון" (הגירוש כאמצעי ענישה / אביעד הכהן). לפי זה, הפסוק דומה לפסוק אחר, שגם הוא מלמד שהרשעים צריכים להיכרת מהארץ, (משלי ב כב): "וּרְשָׁעִים מֵאֶרֶץ יִכָּרֵתוּ, וּבוֹגְדִים יִסְּחוּ מִמֶּנָּה"*.

4. ועל-דרך הדרש, הכוונה ללץ הפנימי שבתוכנו: "גרש לץ - יצר הרע" (רש"י, רמ"ד ואלי).

1. הפסוק מתאר סיבה אחת לגרש אדם מקבוצת-הדיון - אם הוא לץ המביע לעג וזלזול באחרים. לפי זה, המשפט ויצא מדון מתאר את התוצאה - אם תגרש לץ, יצא המדון מהקבוצה (מצודות, ודומה לזה הגאון מווילנה ומלבי"ם)

- הבעיה בפירוש זה היא, שיש מעין כפילות בפסוק - "ויצא מדון, ישבות דין", המדברים על עניין דומה.

2. ייתכן שהפסוק מתאר שתי סיבות שונות - אם הוא לץ וגם אם הוא מדון, כלומר איש מדון; אם הוא מביע לעג וזלזול, או שהוא נוהג בקביעות להיכנס למריבות המגיעות לאיומים בתביעות משפטיות. את שני הטיפוסים הללו צריך לסלק מקבוצת-הדיון: "כאשר תגרש מחברתך שני אלה, והם לץ ואיש מדון, יסתלקו מעליך שני נזקין גדולים, שהם מטרידים נפש האדם בעולם, והם - דין וקלון. כי: איש מדון יגלגל תרעומות על מי שיש לו עסק עמו, ויזקיקנו תמיד לבוא לבית דין, או שלא ירצה לשלם את אשר עליו זולתי בבית דין; והלץ יגרום תמיד קלון לאיש חברתו." (ר' יונה). לפי זה, הפסוק מלמד שני כללים שונים להשתתפות בקבוצת-דיון: לא להביע לעג וזלזול באחרים, ולא להיכנס למריבות על רקע אישי.

חכמי המדרש קישרו את הפסוק ללוט: "גרש לץ, זה לוט. ויצא מדון, ויהי ריב בין רועי אברם וגו" (בראשית רבה מא ח). אברהם ניסה לקרב את לוט במשך תקופה מסויימת, אבל כשראה שהקרבה ביניהם מביאה למריבה בין רועיהם, החליט שעדיף להיפרד.