פתיחת התפריט הראשי


תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נבחר שם מעושר רב", קניני העושר הם קנינים מדומים בלתי דבוקים מתעצמים עמו, ופתאום יורש ואבד העושר בענין רע, אבל השם שקנה על ידי מעשיו הטובים הם מתעצמים בנפשו בלתי נפרדים ממנו, תכלית העושר הרב יותר מן הצורך להשיג כבוד ושיהיו דברים נשמעים, וזה ישיג יותר בעל השם. והעושר רב צריכה שמירה וגוזל שנת בעליו, לא כן "השם, מכסף ומזהב חן טוב" הכסף והזהב אין להם מעלה פנימית רק הסכמיית שהסכימו עליהם לתת להם שיוי יותר על יתר המתכיות, ודוגמתו החן טוב, שאדם מוצא חן בעיני אנשים מצד ההסכמה, אבל זה יותר טוב לו מכסף ומזהב שישיג, שמציאות חן הוא נמצא בו בעצמו לא בדבר אחר, וגם שמה שיוכל להשיג אצל שליט ושרים ע"י שיתן כסף וזהב, ישיג יותר ע"י מציאות חן, והנה השם הוא לפי המעשים והחן הוא מצד החנינה כמ"ש ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני, ונגד זה העושר הוא הקנין שלו ונבחר ממנו השם שהוא קנין עצמי לו, והחן שאינו קנין רק מוצאו בעיני אחר טוב מכסף וזהב שיתנו לו אחרים:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'" זה טעם על שהשם נבחר מעושר רב, כי העושר אינו קנין תמידי, כי "העשיר והרש נפגשו" מצייר שהעשירים והרשים אינם עומדים במקום אחד שזה יעמוד בצד העושר וזה בצד העוני עד שלא יפגשו זה בזה, כי הם הולכים תמיד עולים ויורדים בסולם, עד "שהעשיר והעני נפגשים זה בזה" אם בתחילה בעת שעלה העשיר אל ראש הסולם ירד הרש ממנו למטה ונפגשו בדרך, ואם אחר זה בעת יעלה, הגיע העשיר אל ראשו שאז יתחיל לרדת במסבה, כי גלגל הוא שחוזר בעולם, והרש בהיותו בקצה המטה יתחיל לעלות ויפגשו שנית, כמ"ש הקב"ה עושה סולמות ברקיע מוריש לזה ומעשיר לזה, ועז"א עושה כולם ה', ה' עושה תמיד עשירים ורשים, שכן תקן את ההנהגה, וא"כ העשיר סופו לרדת ולאבד העושר, וטוב ממנו השם טוב אשר לא יסוף לעולם:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ערום ראה רעה ונסתר", הערום אינו חכם שידע חקי החכמה, ובכ"ז כבר תלמדהו הערמה להבין דרכו שהוא הולך בה, אם לא יש בו איזה הפסד, כמ"ש חכמת ערום הבין דרכו, ושוקל ומפלס אם לא תגיעהו רעה בעתיד, ועי"כ "ראה רעה", אם רעה עתידה לבוא הוא רואה אותה, וגם "ונסתר" בל ילך בדרך זה שאחריתו רע, כמ"ש יש דרך ישר לפני איש וכו', אבל "הפתאים" שהם הפך הערום לא לבד שלא יביטו ויזהרו מרעה עתידה, אבל גם "עברו" על רעה ההוה, ולכן "ונענשו" שמלבד שהשיגו הרע יקבלו עונש על שלא נזהרו כי היה להם להזהר:

ביאור המילות

"ערום, פתיים". כנ"ל (א' ד'), ובא היו"ד תמורת ה' למ"ד הפעל:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עקב ענוה יראת ה' עושר וכבוד וחיים", שורש הענוה מסתעף ממה שמשיג גדולתו של יוצר בראשית וכחו הגדול והמציאות אשר ברא, עד שישיג שהנהו כאין וכאפס לפני קצת מבריאותיו, והגם שישיג בעוה"ז מלכות וחכמה וגבורה וכל המעלות, ידע כי הוא כנמלה קטנה לפני המלך הגדול העומד עליו, וכאין חשוב לפני הקטן שבמלאכיו, ומחשבה זו סופה להכניס בלבבו יראת ה' שיירא מעשות דבר נגד רצונו, כמ"ש הרמ"א שויתי ה' לנגדי תמיד וכו' כי אינו דומה ישיבת האדם וכו' כ"ש כשישים על לבו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו וכו', ומי שנוחל ענוה ינחל עושר וכבוד כי ה' יגביהנו. מדה כנגד מדה, וינחל חיים אם חיי הנצחיים ע"י שיזהר מרע, אם חיי העוה"ז בהשגחת ה' הפך המתגאה שיסיר יראת ה' מנגד פניו ודרכיו דרכי מות:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"צנים פחים בדרך עקש", הדרך הישר בתהלוכות הנפש הוא הדרך האמצעי, והדרך הנוטה מן האמצעי אל קצה היתרון או קצה החסרון הוא דרך עקש, נוטה מן הישר, ותפס לזה משל מן הטבע שהאויר הממוזג הוא השוה לבריאות הגויה, אבל הנוטה לקצה היתרון אל החמימות ישרוף את הדמים כי תגבר האדומה והיובש והאש, וזה קורא "פחים", שהם גחלים בוערים, והנוטה לקצה החסרון תגבר הצנה, והקור יצמית את הדם, וזה קורא "צנים" חולי הבא על ידי רוב הצינה, ושניהם ממיתים את הגויה, וכן בהנהגת הנפשות, בקצה היתרון תלהטהו אש בוער, ובקצה החסרון תקפיאהו הקור והרפיון, ולכן "שומר נפשו ירחק" מן הקצוות וילך בדרך הישר הממוצע:

ביאור המילות

"צנים". חולה הבא ע"י צינה.

"ופחים", כמו פחים אש וגפרית, הפחת האש:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חנוך לנער על פי דרכו", מצוה ב' דברים,

  • א) "<שיחנכו את הנער", והוא שירגילנו מנעוריו אל השלמות, אם בדעות, אם במעשים ובמדות, כי ההרגל שיורגל בנעוריו, יעשו בו חקוי עצום ורושם שמור בנפש לא יסור גם לעת זקנה, לא כן החינוך שיתחנך בגדלותו אין החקוי קבוע בנפש, וימוש ממנו לעת זקנתו,
  • ב) מצוה שיהיה "החינוך ע"פ דרכו" כי כל אדם מסוגל מטבעו לענין אחר, בין בדעות יש שמוחם חד, ויש ששכלם ישר בלתי מחודד, וצריך ללמדם כפי ההכנה שנמצא בו, ובין במעשים, יש שמוכן לאומנות מיוחד, ולמדה מיוחדת, ויקבל אותה בקל, וזה יוכר בהנער לפי התשוקה, ולפי מה שמשתדל בעצמו באיזה דבר מיוחד, צריך לחנכו לפי דרכו ולפי הרושמים שיש בו אל מה שהוא מוכן אליה, שאז "לא יסור ממנה גם כי יזקין", לא כן אם יחנכהו אל מה שהוא זולת טבעו:

ביאור המילות

"חנוך". מרגילו מעט מעט, ובדברי חז"ל הרבה:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ז-ט) "עשיר ברשים ימשול" וכו', "זורע עולה" וכו', "טוב עין" וכו', נודע מקורות העמים כי בימי קדם היו העשירים מלוים מעות להדלים ברבית, והיה החק כשלא היה לו לשלם היה לו רשות לקחת אותו ואת אשתו ובניו לעבדים ולרדות בו בשבט כרצונו, והיו העשירים מלוים להדלים ועל ידי הרבית התמוטטו לגמרי ונעשו רשים, שהרש גרוע מן הדל שהדל התדלדל מנכסיו ולרש אין כל, ואז נעשו לו עבדים, אבל עי"כ התעורר כפעם בפעם מרידה מן העם הלוים, והיו הורגים את העשירים ועושים בם נקמות גדולות, עד שעי"כ הוכרחו השרים כ"פ להקים חק לוותר את החובות או לשלמם מכיס המדינה להשקיט המרד, ובעתים האלה העשירים שלא היו מלוים ברבית רק חננו את הדלים בצדקה, היו נצולים ועמדו בכבוד ובברכה בין העם, וז"ש "העשיר ימשול ברשים" ע"י "שהלוה עבד לאיש מלוה", אמנם הסוף הוא, שמי "שזורע עולה" שמלוה מעות ברבית לעשות עולה, "יקצר און", כי אז "יכלה שבט עברתו" שבו רודה את הרשעים, כי יקומו עליו ויהרגוהו, ואז "טוב עין הוא יבורך מי שנתן מלחמו לדל", לא המלוה ברבית לעשות את הדל לרש, רק מי שנתן לו מלחמו ועזרו בכספו בלא בצע, הוא יבורך מן העם:

ביאור המילות

(ז-ט) "רשים, דל", הרש גרוע מן הדל, כנ"ל.

" עברתו", כמו מכה עמים בעברה:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גרש לץ ויצא מדון", המדון הוא הענין והטענה שבעבורה יהיה לו דין ומשפט עם חברו, וכבר בארתי שהמדון יתעורר ע"י כמה סבות, ע"י השנאה כמ"ש שנאה תעורר מדנים, וע"י איש חמה ואיש אף, כמ"ש איש חמה יגרה מדון, כי בלא סבה לא יקפידו על ענינים קטנים לדון ולריב בעבורם, ואמר פה שגם ע"י הלץ יתעורר מדון, שהלץ ילוצץ על כל, וע"י לצנותו ישלח מדון, ונותן עצה לכל איש "שיגרש הלץ" מביתו ולא יתחבר עמו, ועמו "יצא המדון", וכשלא יהיה מדון לא יצטרכו לילך לדין ולזילותא דבי דינא, ועז"א "וישבות דין וקלון", שהדין הוא מצד הב"ד שמעיינים בדבר המדון:

ביאור המילות

"מדון, דין". מדון הוא הריב המתהוה ע"י דין ודברים, והוא מצד הב"ד:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך", לאשר צוה לגרש את הלץ שדרכו לשלח מדון ובלי להתרועע עמו, אמר בהפך האיש שהוא "אוהב" לכל אדם, והוא "טהר לב ובשפתיו חן" שזה הקצה ההפך מן הלץ, שלבו מלא סיג, ושפתיו מלאו ריב, והוא שונא לכל, אבל האוהב הנאמן, ושלבו ופיו שוים, ולא ידבר לצנות רק דברי חן, ראוי שאפילו "המלך" יהיה "רעהו" וחברו:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עיני ה' נצרו דעת", הנה חקי החכמה לא נמצא עליהם מופת רק הם מקובלים, והאוילים יבזו חקיה ויטילו בה ספיקות, וכן התבונה והשכל הגם שהוא מפעולת מחקר השכל לא רבים יתבוננו, וגם לא יוכלו להתבונן אם לא יהיה להם יסודות מוסדות שעליו נוסדו חקירותיהם, אולם היה בהשגחת ה' שנטע בלב האדם את הדעת, שהם המושכלות הראשונות, והבחינה מן המאוחר אל הקודם ע"י החושים, שעל ידם ישיג האדם ידיעה ברורה, ואז יוכל להשתמש גם בכח הבינה להוציא דבר מדבר ולעמוד על האמתיות וזה מצד ההשגחה "שעיני ה' נצרו דעת", ועי"כ "יסלף דברי בוגד" הבא להכחיש האמתיות:

ביאור המילות

"דעת". כבר בארתי שהוא מורה על דבר הנודע בידיעה ברורה ע"י מושכלות ראשונות או החוש וכדומה:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אמר עצל ארי בחוץ בתוך רחובות ארצח" - יש הבדל בין חוץ ורחוב:

  • שהחוץ הוא אחורי הבתים, ששם אין רשות הרבים, רק בני החצר לבד משתמשים שם,
  • ו'רחוב הוא מקום השוק, ששם מתקבצים בני העיר.

ודרך הוא, שביערות הרחוקים מן היישוב יש חיות רעות, ובדרכים יש לסטים, לא כן בעיר אף בחוצות וכל שכן ברחובות, אין לסטים וכל שכן חיה רעה.

והעצל, מעצלותו לצאת מביתו, ידמה לו כוח המדמה כאילו:

  • בחוץ, ששם אין רבים מצויים, יש חיות רעות,
  • וברחוב יש רוצחים, הגם שאין שם חיות מפני יראת רבים, עד שמזה ימצא אמתלא לעצלותו בל יזוז מביתו.

והוא נמשל גם כן על העצל מלעסוק בתורה וחכמה:

  • שאם יאמרו לו לעסוק בחוץ, במחקר וחכמה חוץ מתורה, יאמר שיש שם ארי, כמו שמפרש (משלי כב יד): "שוחה עמוקה פי זרות", שמתיירא שלא ייפול בכפירה,
  • ואם יאמרו לו ללכת ברחוב, ללמוד דברים שרבים דשים בה, מתיירא מרציחת אנשים, שלא יבין ולא ישיג את אשר לומד,

וכל זה - מעצלותו.

ביאור המילות

"בחוץ, רחובות". הבדלם (ישעיהו ט"ו):

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שוחה עמוקה פי זרות זעום ה' יפל שם, פי זרות" הם דרכי החכמה והפילוסופיא של עובדי גלולים (ומבואר אצלי ששם פה בא על החכמה) דומה "כשוחה עמוקה", השוחה היא חפירה העשויה ללכוד בה בני אדם, וכשהיא עמוקה א"א שהנופל יצא ממנה, כן בלימודיהם יצודדו הנפשות לפורחות ולכפירה, וא"א עוד שיצא משם אל אור החיים, וגם אין לו תקוה שה' יעזרנו לצאת מן השחת, כי "זעום ה' יפל שם", הנופל שם הוא זעום ה', חל עליו קללת ה' וזעמו, כי נלכד במינות ואבדון, ודפריש ממינות מיד מת כמ"ש כל באיה לא ישובון:

ביאור המילות

"שוחה". חפירה ללכוד שם בע"ח, כי כרו שוחה ללכדני (ירמיה י"ח כ"ב):

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אולת קשורה בלב נער", האולת היא הספיקות שיסופק על דרכי החכמה ויחלוק עליהם, אומר שהגם כשתהיה האולת אצל הגדול בשנים יעשה שורש במעמקי לבבו וא"א להפרידו ממנו, כמ"ש אויל ינאץ מוסר אביו, אם תכתוש את האויל וגו', אבל בלב נער עדיין לא מצאה האולת שורש במעמקי לבבו בפנים, רק היא קשורה בלבו, כקושר דבר אל דבר על ידי חוט או משיחה, שאם ינתק החוט הקושר אותם יסור הקשר, כן האולת הוא אצלו דבר חיצוני, רק קשורה בו, ועל ידי "שבט מוסר ירחיקנה ממנו":

ביאור המילות

"אולת". כבר התבאר שאולת היא הספק שיסופק בכל דבר חכמה:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עושק דל להרבות לו", מי שהוא עושק דל הגם שאין כוונתו לעשקו רק שיהיו המעות בתורת הלואה ושיתן להעני רבית כדי שאח"כ יוכל לתת לו הרבה בפעם אחד, והגם שאינו עוצר המעות בידו רק "נותנו ביד עשיר" שיהיו בידו ברבית, בכ"ז הוא "אך למחסור", ויל"פ אם "עושק דל" ועוצר שכרו, כדי שיתאסף לו שכר הרבה בפעם אחד, ויוציאנו עי"כ ממעמד הדלות אל מעמד העושר, שעושק הדל ועוצר שכרו "ומרבה לו", שעוסק בהמעות לטובת הדל שיתרבה, ואח"כ "נותן לעשיר" כי אחר שנאסף אצלו מעות הרבה כשמחזיר לו הוא נעשה עשיר עי"כ, הגם שידמה שעשה לו טובה גדולה, בכ"ז הוא "אך למחסור" כי עשק דל ונתן לעשיר הגם שעתה נותן לו ונעשה עשיר, הלא נתן לעשיר ועשק לדל, שבעת העשק היה דל וסבל חרפת רעב ולחץ, ומה יועיל מה שנותן אח"כ בעת שיהיה עשיר, במה ישא חטאו מה שסבל על ידו לחץ ודוחק, וכבר באר החכם בספר המדות שתנאי הנבון שבכל מה שיסדר פעולותיו להביא התכלית הטוב שיכוין להגיעם אליו בדרך טוב ונכון, שאל"כ יקרהו כמו שמוליד תולדה אמתית מהיקש כוזב להיות הגבול האמצעי כוזב:

ביאור המילות

"להרבות". יל"פ ג"כ מענין ריבית, כמ"ש על הוי המרבה לא לו (חבקוק ב'):

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי", דברי חכמים בחכמה הם דברי קבלה, שקבלו חקי החכמה מאת ה', כי אין על החכמה מופתים רק צריך לקבלה מפה לאזן, אולם שלמה ע"ה בספר משלי אמר לדעת חכמה ומוסר, שע"י משליו הסביר חקי החכמה במשלים עד שיושג מהם ידיעה, שגדר הדעת הוא שמשיג הדבר בידיעה ברורה, ועז"א הנך צריך "להטות אזנך ולשמוע דברי חכמים" מצד הקבלה, ואז אחר שתקבלם מצד הקבלה, ויוקבעו בלבך מצד שתבטח על ה' שנתן חקי החכמה והוא יודע אמתותם, אז "תשית לבך לדעתי", לפי מה שהסברתי חקיה במופתי הדעת, כי אם לא תקבלם תחלה בקבלה לא יועיל לך דעתי כי תכחיש יסודותם:

ביאור המילות

"לדעתי". עמ"ש (א' ב') על לדעת חכמה ומוסר:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדו על שפתיך", אולם אחרי שקבלת דברי חכמים טוב לך "דעתי", ר"ל מה שהמשלתי ולמדתיך לדעת חכמה ע"פ הדעת, כי עי"כ תוכל להוציאם בשפתיך, שכבר בארתי שהשפה מציינת את הדעת, שדבר שי"ל בו ידיעה ברורה יוכל לדבר ולהגיד אמתתו בשפתיו, וזה מעלה גדולה, כי "אם תשמרם בבטנך" הם "נעים" ונדים, כל עוד שלא תוכל להוציאם בשפתיך (ר"ל שאינך יודע אותם בדעת) רק תשמרם בבטנך מצד הקבלה שקבלת, הם נעים ונדים ואינם קבועים בך כמסמרים בל ימוטו, אבל "יכונו יחדו", בעת שיהיו "על שפתיך", אם יצאו מבטנך אל שפתיך, להביעם בשפתי דעת, אז יכונו, לא יהיו נעים רק ימצאו כן ובסיס בל ימושו ממקומם:

ביאור המילות

"נעים". מענין נע ונד, וכבר בארתי (י"ב כ') שהשפתים מציינים את הדעת, "ויכנו", ר"ל שיהיו להם כן ובסיס ולא יהיו נעים:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"להיות בה' מבטחך הודעתיך היום אף אתה", חוזר למעלה נגד מ"ש "הט אזנך ושמע דברי חכמים", שהוא "להיות בה' מבטחך", ר"ל שתשמע חקי החכמה מפי החכמים שקבלום מאת ה', ותבטח בה' אשר נתן חקי החכמה שהוא יודע סודם ואמתתם ואל תסתפק בהם מאומה, ואח"ז "לבך תשית לדעתי כי הודעתיך היום" טעמי החכמה והסברתיה במופתי הדעת, כדי שתדע "אף אתה", שחוץ ממה שתבטח אל ה' שהוא יודע טעמם וסודותם תדע אף אתה מה שתוכל להשיג מהם:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת", כמ"ש וידבר שלשת אלפים משל, שס' משלי נחלק לג' חלקים, ועז"א "הלא כתבתי לך שלישים במועצות" שכולם מלאים עצות לעצמך איך תתנהג, "ודעת" להיות לך ידיעה ברורה ללמד את אחרים, ונגד מועצות אמר להודיעך, ונגד דעת אמר להשיב אמרי וכו':

ביאור המילות

"שלשים". ספר משלי נחלק לשלשה חלקים, ח"א עד סי' י', וח"ב עד סי' כה, וח"ג עד סוף הספר:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחיך", יש הבדל בין קשט ובין אמת, שהאמת יהיה בדבר שהוא אמת בעצמו אף שאין אדם יודע טעמו, והקשט הוא אם אמתתו גלויה ומבוארת לכל, ר"ל המשלים שעשיתי יודיעו אותך "הקושט" והאמתיות "של אמרי אמת", שתבין את האמת על אמתתו, ר"ל שתבין הטעמים והדעת של האמת המקובל לך, וגם שתוכל "להשיב אמרים אמת לשולחך", שעל ידי שתשיגם במופתי הדעת ויכונו על שפתיך, תשיב גם לאחרים ותודיעם טעמי החכמה ודעתה בידיעה ברורה:

ביאור המילות

"קשט, אמת". קשט תרגומו של אמת, ובעברי יורה על תכשיט האמת, והיינו ברורו והתגלותו לכל.

"אמרים אמת", שיעורו להשיב אמרים להשיב אמת:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תגזל דל כי דל הוא", אומר: הגם שאתה מוזהר מלגזול גם את העשיר, בו האזהרה מצד הגזלה שאסור לגזול; אבל בגזלת דל, חוץ ממה שאתה מוזהר מלגזול, אתה מוזהר "מלגזלו" ביחוד מצד "שהוא דל"; וכן, "אל תדכא את העני בשער" המשפט, שאין לו שומע מאת השופטים נגדך:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי ה' יריב ריבם", כי בגזלת העשיר ובהטיית דינו, שיש לו כוח מעצמו, הוא רק עסקי ממון;

לא כן בהדל והעני, שאין לו מי שיריב בעדו, אז "ה' יריב ריבו"; כי החלשים, שאין להם כוח, ה' יריב ריבם;

ואז אינו דיני ממונות, רק "יקבע את קובעיהם נפש":

ביאור המילות

"קבעיהם" פעל קבע בא על גזל עני והקדש ומתנת שמים:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תתרע את בעל אף", יש הבדל בין בעל אף ובעל חמות, שבעל אף נוקם בגלוי ואינו נוטר חמה בלב, עליו צוה בל יתחבר אליו, ובעל חמות הוא השומר חמה בלבו ואינו נוקם תיכף, וזה גרוע יותר, צוה שלא יבא עמו כלל אף שלא בתורת ריעות וחברות:

ביאור המילות

"אף, חמה" הבדלם למעלה (ט"ו א') "ותתרע", מענין ריע רק נשתנו בשרשם:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"פן תאלף אורחותיו", כי על ידי שתרגיל בדרכיו תעשה ג"כ כן, "ולקחת מוקש לנפשך" שתוקש בו אח"כ:

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תהי בתוקעי כף", הוא הערב קבלן, ומוסיף אף לא תהיה "בעורבים משאות" שלא בדרך קבלנות:

ביאור המילות

"תקע, כף ערב", למעלה (ו' א') "משאות", שם ר"ל חובות:

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך", ר"ל כי הלוה בעצמו אם א"ל לשלם אסור לו ליכנס אל ביתו לעבוט עבוטו, אבל בבית הערב מותר ליכנס למשכנו, כמ"ש לא תבא אל ביתו אבל אתה נכנס לבית הערב, וא"כ אתה גרוע מן הלוה עצמו:

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך", אזהרה זו כבר נאמרה בתורה (דברים י"ט י"ד) לא תסיג גבול ריעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך, אולם שם בא על המשיג גבול רעהו, ושלמה למד מזה שה"ה שלא יסיג כל גבול שגבלו ראשונים, כמו המנהגים שהנהיגו הראשונים שיהיו לעולם, שעז"א "גבול עולם" וכן אמר בילקוט אמר רשב"י אם ראית מנהג שעשו אבותינו אל תשנה אותו, כגון אברהם תקן תפלת שחרית וכו' ת"ל "אשר עשו אבותיך", וכן בספרי סי' קפ"ח מנין למחליף דברי ר"א בדברי ר"י ת"ל אל תסג גבול עולם, ועיין לקמן (כ"ג י'):

 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חזית איש מהיר במלאכתו", באר לפי המשל שאיש שהוא אומן גדול עד "שלפני מלכים יתיצב" לעשות מלאכת המלכים, הגם שהוא מהיר במלאכתו ויש בכחו לעשות מלאכה גם להדיוטות, "לא יתיצב עוד לפני חשוכים". אחר שנבחר למלאכת המלך לא ישפיל מעלתו לעבוד עבודת חשוכים, וגם ר"ל שלא יתיצב לפני חשוכים לא יוכל לעמוד לפניהם, כי החשוכים לא יבינו מלאכות הדקות והאומניות הנפלאות רק מלאכות הגסות, ואין מלאכתו חשוב בעיניהם, והיא מליצה ולימוד מוסרי אל האדם, שמלאכתו אשר הוא בזה העולם הוא מלאכת המלך הגדול לשמור משמרתו מצותיו ותורותיו, ולהשכיל באמתתו, ומי שהוא מהיר במלאכתו להתיצב לפני המלך, לא ישפיל עוד לעבוד עבודת החומר ונפש הבהמית החשוכים ולהתבטל מעבודת המלך, בשגם שהמלאכה הרוחנית אשר הוא למלכו לא יקובל אצל החשוכים האלה יושבי מחשך אופל החומר ולא ירצה להם:

ביאור המילות

"חשכים", תואר, בפלס ערמים, ומן העם הדלים (ירמיה ל"ט) ת"י ומן עמא חשיכא: