קטגוריה:משלי יט י

הפסוק מתייחס לשני עניינים שבני-אדם רודפים אחריהם: תענוג - הנאה גופנית, וממשלה - כוח השפעה מדיני.

1. רוב האנשים מתאוים שיהיה להם הרבה תענוג והרבה ממשלה, אולם הפסוק אומר שלטיפוסים מסויימים לא נאוה - לא רצוי - רצוי שלא יהיה להם תענוג או ממשלה:

כסיל הוא השונא ללמוד; לא נאוה לכסיל תענוג - כי "התענוגים נתנו לאדם לקיים גופו ולהנהיג בריאותו ולהרחיב דעתו, כי המחשבה ולימוד החכמה צריכים הרחבת דעת" (ר' יונה); אולם הכסיל שונא ללמוד, ולכן הוא "מתכוון בתענוגים למלאות תאוותו, וגם נמשך בהם אחרי החומר ויתרחק בהם מדרכי הנפש החכמה, כאשר כתוב", (דברים לב טו): "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט".

הביטוי אף כי משמעו קל וחומר: לא נאוה לכסיל תענוג, ועוד יותר מזה, לא נאוה לעבד למשול בשרים, כלומר להיות ראש הממשלה הנותן הוראות לכל השרים. כוח הממשלה נועד לאפשר למושל לנהל ולארגן את המדינה בצורה יעילה, אולם לעבד אין ניסיון בניהול וארגון, ואם יגיע בבת אחת למעמד גבוה מדי, הוא עלול לגרום נזק רב.

בפסוקים אחרים נאמר שעבד יכול להתקדם במעמדו החברתי, אבל בהדרגה, לא בבת אחת (ראו "הקבלות").

2. לכל אדם ישנם רגעים שבהם הוא כסיל - שונא ללמוד, ורגעים שבהם הוא חכם - אוהב ללמוד; רגעים שבהם הוא מושל ביצרו, ורגעים שבהם הוא עבד ליצרו. הפסוק מלמד אותנו לשים לב למצבנו הנפשי: כאשר אנחנו כסילים ועבדים, ראוי שנתרחק מתענוגות ומכבוד, כדי שלא נתמכר ולא נזיק לעצמנו ולזולת; אך כאשר אנחנו חכמים מותר לנו להשתמש בתענוגות וכבוד לפי הצורך, כדי להרחיב את הדעת ולהשפיע לטובה על הזולת. וכן אמרו חכמים, שאדם שחטא ורוצה לכפר על חטאיו, צריך למעט בתענוגות ולהשפיל את דעתו, שהרי הוא נהג ככסיל ועבד, ו"לא נאוה לכסיל תענוג, אף כי לעבד משול בשרים" (אורחות צדיקים, שער התשובה).

1. מהשורש אוה=רצה, כלומר לא רצוי שהכסיל יקבל תענוג.

2. צורה מורחבת של נאה, כלומר לא יפה שהכסיל יקבל תענוג.

וכן ב(משלי יז ז): "לֹא נָאוָה לְנָבָל שְׂפַת יֶתֶר"*וב(משלי כו א): "לֹא נָאוֶה לִכְסִיל כָּבוֹד"*.

1. רוב המפרשים פירשו שהכוונה לעונג חומרי, כמשמעות השורש ענג ברוב התנ"ך. וכן פירשו את הפסוק על "כל העושה טובה למי שאינו יודעה" (רבי חמא בר חנינא, בבלי חולין קלג., בעין יעקב).

2. חכמי התלמוד דרשו שהכוונה לעונג רוחני - לימוד תורה: "השונה לתלמיד שאינו הגון... לא נאוה לכסיל תענוג" (רבי זירא, חולין קלג א). לפי זה יש לדרוש גם את הצלע השניה, אף כי לעבד משול בשרים, על לימוד תורה: לא ראוי שתלמיד יעלה בבת-אחת למעמד של רב מורה הוראה. גם בעולם התורה, ההתקדמות צריכה להיות הדרגתית.

בפרק א נאמר, שלא טוב לכסיל לחיות חיים של שלוה, ומאותה סיבה, (משלי א לב): "כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם, וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם"*. הדבר המניע את הכסיל ללמוד הוא דווקא הייסורים והצרות, (משלי כו ג): "שׁוֹט לַסּוּס, מֶתֶג לַחֲמוֹר, וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים"*.

לתת לעבד למשול בשרים זה יותר גרוע מלתת לכסיל תענוג, כי הכסיל המתענג מזיק רק לעצמו, אבל העבד המושל עלול להזיק לכל הארץ (ע"פ הרב דוד קליר), (משלי ל כב): "תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ... תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ..."*.

הפסוק מדבר על עבד רגיל, שאינו משכיל במיוחד, אבל ((משלי יז ב): "עֶבֶד מַשְׂכִּיל - יִמְשֹׁל בְּבֵן מֵבִישׁ, וּבְתוֹךְ אַחִים יַחֲלֹק נַחֲלָה". עבד משכיל דווקא יכול וראוי למשול. העבד המשכיל עולה לשלטון בהדרגה: בתחילה הוא מושל בבן - בבנו העצל של אדוניו; וכשהאדון נפטר, הוא מקבל נחלה בתוך האחים, וכך הופך לאדם חופשי*. לאחר מכן יוכל להמשיך ולהתקדם בסולם הדרגות החברתיות כמו כל אדם חופשי, ולהגיע גם למעמד של מושל בשרים.

גם השלטון, כמו התענוג, נועד לקדם את הייעוד העיקרי של האדם שהוא החכמה, ולכן הוא ראוי רק לעבד משכיל.

דוד המלך קירב אליו את מפיבושת בן יהונתן, ונתן לו להיות מאוכלי-שולחנו. אבל כשאבשלום מרד בדוד, מפיבושת לא בא לעזור לו. ציבא עבד מפיבושת הלשין עליו, (שמואל ב טז ג): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ 'וְאַיֵּה בֶּן אֲדֹנֶיךָ?' וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ 'הִנֵּה יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלַים, כִּי אָמַר הַיּוֹם יָשִׁיבוּ לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֵת מַמְלְכוּת אָבִי'". דוד החליט שלא נאוה לכסיל תענוג - לא היה נאה למפיבושת הכסיל לקבל את התענוג של ישיבה על שולחן המלך. לכן הוא הבטיח לציבא שיקבל את כל רכושו ומעמדו של מפיבושת, (שמואל ב טז ד): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצִבָא 'הִנֵּה לְךָ כֹּל אֲשֶׁר לִמְפִי בֹשֶׁת'".

דוד התגבר על המרד, חזר לירושלים והזמין את מפיבושת לבירור. מפיבושת טען שציבא לא אמר אמת, (שמואל ב יט כז): "וַיֹּאמַר 'אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ! עַבְדִּי רִמָּנִי! כִּי אָמַר עַבְדְּךָ אֶחְבְּשָׁה לִּי הַחֲמוֹר וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ וְאֵלֵךְ אֶת הַמֶּלֶךְ, כִּי פִסֵּחַ עַבְדְּךָ!'". מפיבושת האשים את ציבא בהאשמה הנזכרת בפסוק הקודם במשלי: עד שקרים לא יינקה!

דוד לא לגמרי האמין לדברי מפיבושת. אם מפיבשת באמת רצה ללכת עם דוד, ודאי יכל לבקש ממשהו שיוליך אותו. למפיבשת הי'ה יותר נח לשבת בירושלים ולחכות איך יפול דבר, ואז ללכת עם המנצח. אם אבשלום ינצח, יוכל תמיד להתגלח... (סיגל). למרות זאת, הוא הבין שגם ציבא לא לגמרי אמר אמת. לכן החליט שלא נאוה... לעבד משול בשרים - לא היה נאה לתת לציבא העבד למשול במפיבושת השר. ולכן, (שמואל ב יט ל): "וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ? אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה"*.