פתיחת התפריט הראשי

משלי יג יז: "מַלְאָךְ רָשָׁע יִפֹּל בְּרָע, וְצִיר אֱמוּנִים מַרְפֵּא."

תרגום מצודות: מלאך (שליח) רשע, המשנה מדברי משלחו לרעה, הוא בעצמו יפול בהרעה ההיא; אבל ציר (שליח) מאנשי אמונים ירפא עוד את דבר השליחות, אם יראה בדבר חולשה מצד מה ירפאנה במתק הלשון.

תרגום ויקיטקסט: מלאך (שליח), המבצע שליחות של רֶשע, גם הוא ייפול וייענש על המעשה הרע שעשה, ולא יוכל להגיד "רק מילאתי פקודה"; אולם ציר (שליח) השומר על נאמנות כפולה - נאמן לה' אך גם לשולחו - ירפא ויתקן את השליחות כך שלא יהיה בה רֶשַע.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יג יז.


דקויותעריכה

מיהו מלאך רשע?עריכה

1. שליח למשימה של רֶשַע (ע"פ הרב דוד קליר, שיעור על משלי יג, בית-כנסת אחוה קרית מוצקין, שנת ה'תשס"ו). פירוש זה מתאים לדברי חז"ל "אין שליח לדבר עברה" (קידושין מב:): כשמבקשים משליח לעבור עבירה, הוא כבר לא 'שליח', הוא אדם עצמאי ואחראי למעשיו (ראו אין שליח לדבר עבירה / אהרן קירשנבאום).

2. שליח הפועל בשליחותו של רשע, גם אם השליחות עצמה אינה מרושעת; כמו שליחיו של אחזיה מלך יהודה (ראו "הקבלות").

3. שליח שהוא רשע, שליח המועל בשליחותו, "המשנה מדברי משלחו לרעה" (מצודות), כמו בלעם שניסה לקלל את ישראל בניגוד לרצון ה' (רש"י), או כמו התיירים שהוציאו דיבה על הארץ במקום להכין את בני ישראל לכיבושה (מלבי"ם); וציר אמונים = שליח נאמן, המקיים את שליחותו בצורה טובה ואף מתקן ומשפר אותה בהתאם לנסיבות (מצודות, רבי יונה).

- אמנם, לפי פירוש זה לא ברור מה החידוש, מדוע דווקא "מלאך רשע", והרי כל רשע אמור ליפול ברע, לא משנה אם הוא במקרה גם משמש כשליח או לא.

מיהו ציר אמונים?עריכה

ציר אמונים הוא שליח נאמן. אולם המילה אמונים, בלשון רבים, רומזת שיש כאן נאמנות כפולה: הוא נאמן גם למי ששלח אותו אך גם למי שאליו הוא נשלח. כאשר שליח נאמן מקבל פקודה של רשע, האמורה לגרום נזק לזולת, הוא לא ימלא את הפקודה כלשונה אלא ירפא ויתקן אותה, כך שלא תגרום נזק לזולת ולא תהיה בכלל מעשה "רשע". הוא לא יפר פקודה באופן הפגנתי, אך גם לא יקיים את הצדדים המרושעים של הפקודה (ראו "הקבלות").

הקבלותעריכה

כמה אנשים בתנ"ך קיבלו פקודה לעשות מעשה רשע, ולא ביצעו אותה, אך גם לא הפרו אותה בהפגנתיות, אלא ריפאו אותה:

א. בימי מלכות דוד היתה בצורת ממושכת, ודוד הגיע למסקנה שהבצורת נובעת מהפגיעה בגבעונים. דוד הציע לגבעונים פיצוי, והם דרשו להסגיר לידיהם שבעה מבני שאול כדי שיוכלו להוקיע אותם - להרוג אותם ולתלות את גופתם (שמואל ב כא 8-14): "וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי. וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְהוָה וַיִּפְּלוּ שבעתים [שְׁבַעְתָּם] יָחַד והם [וְהֵמָּה] הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים תחלת [בִּתְחִלַּת] קְצִיר שְׂעֹרִים. וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה. וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל. יב וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית שַׁן אֲשֶׁר תלום שם הפלשתים [תְּלָאוּם שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים] בְּיוֹם הַכּוֹת פְּלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל בַּגִּלְבֹּעַ. וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וַיַּאַסְפוּ אֶת עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים. וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן".רצפה בת איה בוודאי ראתה בפקודה זו פקודה של רשע, שהרי לפי התורה יש לקבור גם אנשים שהוצאו להורג כדין, (דברים כא כג): "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי, וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה".

כדי למנוע את ביזיון המת, הקימה רצפה אוהל ליד גופות המתים, ושמרה עליהם מפני החיות; כך, מצד אחד, היא הביעה מחאה על הפקודה המנוגדת לתורה, ומצד שני לא הפרה אותה באופן בוטה ולא פגעה בכבוד המלך דוד. בסופו של דבר המחאה שלה הועילה, דוד קיבל את תוכחתה השקטה וציווה לקבור את המתים (ע"פ שלומית אגוזי, "יצירת אומנות כחידה"). כך ריפאה רצפה את פקודתו של דוד מבלי להפר אותה - "וציר אמונים מרפא".

ב. כמה דורות מאוחר יותר, בימי אליהו הנביא, חלה אחזיה בן אחאב מלך ישראל, ושלח שליחים לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון אם יחיה ממחלתו. בתגובה ((מלכים ב א ג): "וַיִּפֹּל אֲחַזְיָה בְּעַד הַשְּׂבָכָה בַּעֲלִיָּתוֹ אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן, וַיָּחַל; וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם 'לְכוּ דִרְשׁוּ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן אִם אֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה'. וּמַלְאַךְ ה' דִּבֶּר אֶל אֵלִיָּה הַתִּשְׁבִּי 'קוּם! עָלָה לִקְרַאת מַלְאֲכֵי מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן וְדַבֵּר אֲלֵהֶם 'הַמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל אַתֶּם הֹלְכִים לִדְרֹשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן?! וְלָכֵן כֹּה אָמַר ה': הַמִּטָּה אֲשֶׁר עָלִיתָ שָּׁם לֹא תֵרֵד מִמֶּנָּה כִּי מוֹת תָּמוּת! וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּה. וַיָּשׁוּבוּ הַמַּלְאָכִים אֵלָיו, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם 'מַה זֶּה שַׁבְתֶּם?' וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו 'אִישׁ עֲלֵה לִקְרָאתֵנוּ, וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ 'לְכוּ שׁוּבוּ אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר שֹׁלֵחַ אֶתְכֶם וְדִבַּרְתֶּם אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה': הַמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל אַתָּה שָׁלַח לִדְרֹשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן?! לָכֵן הַמִּטָּה אֲשֶׁר עָלִיתָ שָּׁם לֹא תֵרֵד מִמֶּנָּה כִּי מוֹת תָּמוּת".

השליחים היו במצב לא פשוט - מצד אחד הם נאמנים למלך וצריכים למלא את פקודותיו, ומצד שני הם בני ישראל כשרים המעוניינים לעשות את רצון ה' ולקיים את דברי הנביא. הפתרון שמצאו המלאכים היה, לקיים את דברי הנביא, אבל לעשות זאת באופן שיגרום למלך לחשוב שהם מילאו גם את הפקודה שלו: הם לא ציינו את שמו של אליהו, שהיה ידוע כאויב של בית המלוכה עוד מימי אחאב ואיזבל (ראו מלכים א יט2, מלכים א כא20); הם קראו לו סתם איש; והם ציינו שהאיש בא לקראתנו, מהכיוון שהלכנו אליו, מכיוון עקרון; היה אפשר לחשוב שהוא נביא שבא מעקרון. אחזיה רצה לדעת אם יחיה מחוליו, והשליחים מצאו איש שהגיע מכיוון עקרון וניבא להם שאחזיה ימות, כך שאחזיה קיבל תשובה. השליחים מילאו את פקודתו בלי לעבור על מצוות ה' - וציר אמונים מרפא (באופן דומה פירש הרב אלחנן סמט ב"פרקי אליהו").

בהמשך, אחרי שאחזיה קיבל את תשובת אליהו, הוא שלח שלוש מחלקות של חיילים כדי לתפוס אותו ((מלכים ב א ט): "וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁיו, וַיַּעַל אֵלָיו וְהִנֵּה יֹשֵׁב עַל רֹאֵשׁׁ הָהָר, וַיְדַבֵּר אֵלָיו 'אִישׁ הָאֱלֹהִים! הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר, רֵדָה!'. וַיַּעֲנֶה אֵלִיָּהוּ וַיְדַבֵּר אַל שַׂר הַחֲמִשִּׁים: 'וְאִם אִישׁ אֱלֹהִים אָנִי, תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ!' וַתֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו. וַיָּשָׁב וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים אַחֵר וַחֲמִשָּׁיו, וַיַּעַן וַיְדַבֵּר אֵלָיו 'אִישׁ הָאֱלֹהִים! כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ: מְהֵרָה רֵדָה!'. וַיַּעַן אֵלִיָּה וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם: 'אִם אִישׁ הָאֱלֹהִים אָנִי, תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ!' וַתֵּרֶד אֵשׁ אֱלֹהִים מִן הַשָּׁמַיִם, וְתֹאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו. וַיָּשָׁב וַיִּשְׁלַח שַׂר חֲמִשִּׁים שְׁלִשִׁים וַחֲמִשָּׁיו, וַיַּעַל וַיָּבֹא שַׂר הַחֲמִשִּׁים הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּכְרַע עַל בִּרְכָּיו לְנֶגֶד אֵלִיָּהוּ, וַיִּתְחַנֵּן אֵלָיו וַיְדַבֵּר אֵלָיו: 'אִישׁ הָאֱלֹהִים! תִּיקַר נָא נַפְשִׁי וְנֶפֶשׁ עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה חֲמִשִּׁים בְּעֵינֶיךָ! הִנֵּה יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֶת שְׁנֵי שָׂרֵי הַחֲמִשִּׁים הָרִאֵשֹׁׁנִים וְאֶת חֲמִשֵּׁיהֶם, וְעַתָּה תִּיקַר נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ!'. וַיְדַבֵּר מַלְאַךְ ה' אֶל אֵלִיָּהוּ 'רֵד אוֹתוֹ, אֶל תִּירָא מִפָּנָיו'; וַיָּקָם וַיֵּרֶד אוֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ"*.

הפעם השליחות שקיבלו שרי החמישים היתה חוקית - מותר למלך לקרוא לנתין שלו להתייצב לפניו; אולם השולח - אחזיה מלך ישראל - היה רשע. אמו, איזבל, גזרה גזר דין מוות על אליהו (מלכים א יט2), והוא הלך בדרכה, ומסתבר שרצה להביא את אליהו כדי לבצע בו את גזר הדין של אמו. כדי להציל את אליהו, ה' הרג את החיילים שבאו לעצור אותו, והתקיים בהם הפירוש השני של הפסוק: מלאך [של אדם] רשע ייפול ברע.

שר החמישים השלישי נהג בחכמה - הוא נכנע לפני אליהו והתחנן לפניו שירחם עליו ויבוא איתו לשומרון. כך הצליח לשמור על שתי הנאמנויות שלו - הוא נשאר נאמן למלך ומילא את פקודתו להביא את אליהו, אך גילה נאמנות גם לה' ולאליהו בכך שליווה את אליהו לשומרון והגן עליו מפני איזבל. כך ריפא את השליחות וניצל ממוות - וציר אמונים מרפא.ג. רעיון דומה נזכר גם ב(משלי כד כא): "יְרָא אֶת ה' בְּנִי וָמֶלֶךְ, עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב" - יש לירוא את ה' וגם את המלך, וכשיש סתירה ביניהן יראת ה' קודמת ליראת המלך, אך גם במצב זה יש להשתדל שלא לפגוע במלך (באופן דומה פירש מלבי"ם).

ד. באופן דומה פסק הרב מרדכי אליהו זצ"ל: "אנחנו לא סרבני פקודה לשמה, אבל... אם חייל נשלח לבצע משימה כזאת ואין לו דרך להתחמק. יעמוד ברפיון ידים ויאמר: "אין לי כוח! אין לי יכולת" (ערוץ 7, 9.6.2005).

ראו עוד על סרבנות וציות בימי שאול ודוד: הרב אליהו מאלי, "אורות מציון" על ספר שמואל.




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/13-17