פתיחת התפריט הראשי


תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בן חכם מוסר אב", בן חכם הוא הנוהג על פי חקי החכמה, והנה חקי החכמה קשה על טבע הלב לקבלם ולנהוג בהם, כי ציורי התאות יעלו על אדמת הנפש קמשונים, וצריך לנקות הנפש על ידי המוסר שמיסר את בנו ויודיעהו עונשי ה' והרע המשיג לנלוז מחקי החכמה, ובעודו נער ייסרהו בשבט עד שיכנע לקבל חקי החכמה, כי היראה היא המיסרת את הנפש עד ימשלו ציורי החכמה בלבה, וכשהוא בן חכם הוא האות שפעל בו מוסר אב, "והבן שלא שמע גערה" מאביו מימיו, לא לבד שהוא בן לא חכם, כי "הוא לץ" מתלוצץ על חקי החכמה:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(משלי יג ב): "מפרי פי איש יאכל טוב" -

כבר אמר למעלה (משלי יב יד): "מפרי פי איש ישבע טוב", ושם בא על בחינה אחרת.

ופה בא לאמר, כי פיו הוא עץ הדעת טוב ורע. שכבר ביארנו שהפה מרמז על החכמה, והשפה מרמז על הדעת, והלשון מרמז על הבינה (ובאו כולם לקמן (משלי יח כ): "מפרי פי איש... ותבואת שפתיו... ביד הלשון...", עיינו שם).

ורוצה לומר, שפרי הפה הוא פרי עץ הדעת טוב ורע, כי בחכמה יש שני דרכים, למשל גאוה וענוה, רחמים ואכזריות, וכדומה, וצריך להנהיגם בחכמה, והאיש המשתמש בהחכמה לטוב יאכל את הטוב מן העץ;

אבל הבוגד, המשתמש במידותיו להיפך מדרך החכמה, מפרי פיו יאכל חמס, וישתמש בכל מידותיו לרוע על-ידי הנחש המפתהו לרוע, וזה הנקרא בוגד, שהבוגד אינו שומר מוצא פיו והבטחתו, ובנמשל, שאינו משתמש בדרך החכמה כפי שהוטבע עליה.

וכבר ביארנו, שהחמס הוא עניין כולל בכל שיחמוס את הראוי, בין בממון בין במידות.

וכבר ביאר לקמן (שם) ההבדל בין החכמה ובינה ודעת, שמרומזים בפה ושפתיים ולשון, במה שאמר:

  • "מפרי פי איש תשבע בטנו",
  • ו"תבואת שפתיו ישבע",
  • "החיים והמוות ביד הלשון ואוהביה יאכל פריה",

ש:

  • החכמה היא עץ הדעת טוב ורע, ומזה "תשבע בטנו", אם טוב ואם רע, כפי ההכנה;
  • והדעת היא התבואה הנגמרת, כי היא הידיעה הברורה, וממנה ישבע לחם לשובע;
  • אבל הלשון, שהיא הבינה, שבה יבדיל בין האמת והשקר, בו אין תלוי טוב ורע (כי הטוב והרע הוא רק במפורסמות), רק שבה תלוי חיים ומוות, והוא העץ החיים, ואוהביה יאכל מפריה וחי לעולם.

ועל-דרך הפשוט, תחילה (משלי יב יד) דיבר בפרי פי איש שמדבר בתורה ותפילה, ופה מדבר בהדיבור שמדבר בדרך ארץ:

  • שצריך לשמור דיבורו ולא יחלל מוצא שפתיו, ואז יאכל טוב, כי יהיה נאמן ויאכל מעמלו, ועל-כל למעלה אמר ישבע ופה אמר יאכל, שהשביעה תציין שכר הנפש, כמו (ישעיהו נח יא): "והשביע בצחצחות נפשך", והאכילה מציין שיהיה לו לאכול בטוב;
  • והבוגד, שאינו שומר אמונתו, שזה גדר הבוגד, נפשו תאכל חמס.

ביאור המילות

"פי" - מציין את החכמה, כנ"ל י כ.

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נצר פיו, פושק שפתיו", יש הבדל בין פה ובין שפה, שהשפה הוא הדבור החיצוני, והפה הוא הדבור הפנימי בחכמה, ויש הבדל בין נוצר ובין שומר שהנוצר הוא יותר מן השומר שנוצרהו בשמירה תמידית, ומצייר שהפה והשפתים הם כחומה בצורה סביב הנפש, וסוגרים בעדה שלא יקרבו אליה צריה ואויביה, ולא לבד שצריך לשמור השפתים שהם החומות החיצוניות שהאויב עומד סביבם, והוא לשמור המבטא החיצוני שמדבר בלי השכל, כי צריך "לנצור גם פיו" שאף הדבור בחכמה יהיה בשמירה יתירה כמו שכתוב כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים, ובזה "שומר נפשו", כי יש לה חומה בצורה סביב, אבל "הפושק שפתיו" שהם החומה החיצונית, "מחתה לו", ומבואר אצלי שמחתה הוא נגד העוז והמבצר, ור"ל גם בתורה ובחכמה צריך לשמור פתחי פיו, ובזה ישמור נפשו, אבל הפושק שפתיו לדבר לשון הרע ורכילות היא מחתה גם לגופו:

ביאור המילות

"פיו".שפתיו. השפה חיצונית נגד הפה כנ"ל (י' י"ג).

" נוצר, שומר", הבדלם למעלה (ב' י"א), "ומחתה" הפך המעוז למעלה (י' ט"ו).

" ופשק", הוא ההרחבה המגונה, כמו ותפשק את רגליך (יחזקאל ט"ז):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מתאוה ואין נפשו עצל", העצל הוא ההיפוך מן החרוץ שעושה מלאכה בזריזות וחריצות, והנה העצל שאינו רוצה לעמול במלאכה בל תאמר שאין לו תאוה, כי באמת נפשו מתאוה יותר מכל אדם, כי התאוה תגבר יותר במי שאין לו דרך למלאת תאותו, רק שידיו ורגליו ואבריו בלתי שומעים לנפשו למלאת רצונה, באופן שאיבריו בלתי מסכימים עם נפשו המתאוה, שמפני שרוצים בבטלה ימיתו את נפשו כמו שכתוב תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות, ורצה לומר "העצל נפשו מתאוה, ואין", אבל "החרוצים" הגם שמיגעים גופם במלאכה, "נפשם תדושן", כי יש להם כל תאותם, והנמשל העצל מלעסוק בחכמה נפשו הרוחנית מתאוה ואין והיא תמות מיתת עולם על שידיו בלתי משרתים לנפשו הרוחנית. והחרוץ הגם שמיגע גופו, נפשו הרוחנית תדושן מדשן בית ה' ונחל עדניו תשתה:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"דבר שקר ישנא צדיק", מכון הצדק בנוי על אהבת האמת, שאם יטה לבבו אל השקר לא יפעל צדק, כי יטה משפט, ישמע לשון הרע ורכילות וידון חברו לחובה, שכל זה נגד הצדק, "ולכן הצדיק" שעושה צדק "ישנא דבר שקר. והרשע" שהוא עושה הפך הצדק, יאהב השקר, "להבאיש" את ריח חברו שלא בפניו, "ולהחפיר" אותו בפניו על ידי רכילות ולשון הרע והוצאת דבה בדברי שקר. ויש לפרש הצדיק יבאיש ויחפיר את הרשע מפני ששונא דבר שקר, ועל כן ישנא את הרשע שהוא משקר:

ביאור המילות

"יבאיש". כמו אשר הבאשתם את ריחנו:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"צדקה תצור תם דרך ורשעה תסלף חטאת". הגביל פה תם דרך נגד חטאת, ורשעה נגד צדקה, ותסלף נגד תצור, תם דרך הוא מי שדרכו תמים בטבע ואינו נוטה אל התאוה והחסרון ואין חסרון בדרכו שהחסרון והחטאת הוא הפך התמימות, והנה התם דרך לא תסלפהו הרשעה, כי דרכו תמים בטבע והוא מתקן דרכו ע"פ נימוסים השכליים לעשות צדק ומשפט כפי שיחייב השכל ולמאוס ברשע, אבל בכ"ז כל זמן שאינו הולך בצדקה דהיינו המצות שבין אדם למקום שאינם מחויבים מצד הנימוס, כבר יסיר מן התמימות על ידי שאינו יודע הדרך הנכון, כי השכל לא יוכל לשפוט על כל דבר מה טוב ומה רע, רק "הצדקה תצור תם דרך", ואם הולך בצדקה היא תצור התמימות, ויהיה צדיק תמים, וכן הצדקה בלא תמימות אינו בטוח ממכשול, כי אז יעשה הצדקה לשם פניות חיצוניות וכשימצא ריוח ותועלת בהפך יטה ממנה. וצריך שיהיה תום דרך ואז הצדקה תצור אותו.

"והרשעה היא תסלף חטאת", מי שיש בו חטאת היינו חסרון שנוטה אל תאוותיו, שזה גדר החטא שהוא מצד התאוה, אז תמשול הרשעה לעוות ולסלף דרכו:

ביאור המילות

"תם דרך". שדרכו תמים בלי חסרון, שהתמימות הוא הפך המום, ועקר תמימות על מי שהוא קבוע בדרך הטוב כנ"ל (ב' ז'), והפוכו חטאת, שהוא החסרון.

"וצדקה". על מצות שבין אדם למקום כמ"ש בכ"מ, והפוכו רשעה, שכולל גם המרשיע נגד המקום, וגדר מלת סלף שמעוות דרך התם והישר, ובא תמיד על ההסרה מן היושר והתמימות:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ז-ח) "יש מתעשר" וגו' "כופר נפש" וגו' יש שלפי ראות העין נראה שהוא "מתעשר", אבל אחרי הבחינה השכליית באמת "אין" לו "כל", וכן נראה לפעמים בעין "שאיש מתרושש" ומכלה עשרו, ובאמת יש לו "הון רב", וזה כי קנין העושר אינו קנין אמתי רק קנין מדומה, כמו שיאמר המשתגע זה ביתי וזה קניני, כמ"ש הרמב"ם במורה נבוכים, עד שמה שאנו קוראים עשיר מי שיש לו קנינים רבים, הוא הבל מדומה, כי אין קשר אמתי להקנינים עם הקונה אותם, שלפעמים יאבד העושר בענין רע בחייו ועל כל פנים יעזבו לאחרים חילם במותם, עד שהוא רק מתעשר לפי הנראה, ובאמת אין כל, כי אין זה קנין דבוק בנפשו, אבל מי שמפזר עשרו לצדקה וחסד וקונה בזה שלמות לנפשו שהוא עקר האדם החי לנצח זה עושר אמתי, והמתרושש הזה יש לו הון רב שמור לנצח בעולם הנשמות, והוא עושר אמתי והון נצחי רב וגדול מאד, ומפרש כי "כופר נפש איש עשרו", עקר העושר הוא אם הוא כופר נפשו הרוחנית, אם יתנהו לעניים לפדות נפשו מני שחת, ובזה "רש לא שמע גערה", לא יכעוס על הרש הבא לקחת ממנו כופר נפשו להחיותו בחיי עד, כי יתן לו בשמחה רבה:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(משלי יג ט): "אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך" - האור הוא עצם האור, כמו אור השמש המאיר תמיד ואינו צריך לשמן ופתילה; והנר הוא הנעשה במנורה על-ידי שמן ופתילה.

  • "הצדיקים", נשמתם תאיר ב"אור" תמידי, נצחי, ו(תהלים צז יא): "אור זרוע לצדיק", ואינם צריכים לנר שהוא הגוף, כי הנפש הרוחנית תהל לנצח באור הרוחני, וזה "ישמח" תמיד, כמו שנאמר (תהלים צז יא): "ולישרי לב שמחה", (תהלים לב יא): "שמחו בה'".
  • אבל הרשעים, אור הצלחתם הגשמי הוא רק בעולם הזה, כל זמן שהנר והפתילה קיים, רוצה לומר, כל חיי הגוף, ואחר כלות השמן והפתילה - ידעך הנר, ותאבד הצלחתם.

וזה מוסב גם כן למה שנאמר (משלי יג ח): "כופר נפש איש עושרו", שצריך להחיות הנפש, שהיא אור תמידי, לא את הגוף ונר הצלחתו אשר ידעך; והמתעשר הזה, הגופני, אין לו כל.

ביאור המילות

"אור, נר" - ע' למעלה (ו כג).

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רק בזדון יתן מצה", כבר בארתי כי שם זדון בא על המזיד לחלוק על חקי החכמה ועל האמת בפרהסיא ולא יכנע לדברי חכמים, כמו שכתוב והנפש אשר תעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן, ויש הבדל בין מצה ומריבה, שמצה היא המריבה הגדולה הקרובה אל ההכאה והמלחמה, והנה כשתעמוד מריבה וחלוקי דעות בין העם לא יבאו לידי מצה אם הם נועצים, היינו שיתקבצו ויתיעצו בדרך עצה איזה דרך הטוב, וכל אחד אומר דעתו, וההכרעה בין הדעות יהיה על פי חקי החכמה שקבלו מרבותיהם, שאחר העצה יראו דברי מי מיוסדים לפי החכמה ויקבלו העצה ההיא, וז"ש "ואת נועצים חכמה", אם נועצים ילכו בחקי החכמה וכן יעשו, ולא יבא הדבר לידי מצה רק אם יש זדון החולק בעזות על חקי החכמה והאמת, שאז אין הכרעה ולא תועיל עצה ואז יבא לידי מצה, כמו בקרח שהזיד וחלק על חקי החכמה והצה על ה' בעדת קרח:

ביאור המילות

"זדון", ע"ל (י"א ב').

" מצה". היא המריבה שבא לידי הכאה, וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה (שמות כ"א י"ב):

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הון מהבל ימעט", אומר גם מי שי"ל הון רב אם הולך אחרי ההבל ימעט ההון, כי ההון צריך השתדלות והשגחה להוסיף עליו, ואם ילכו בעליו אחרי הבלים יפזרו ההון ולא יתוסף עליו וימעט בכל פעם עד שיכלה, אבל גם מי שאין לו הון רק הוא משתדל "וקובץ על יד" שאינו מפזר רק קובץ ומוסיף מעט מעט, וקובץ בידיו ובעמלו, "ירבה" ויבוא לידי הון גדול, וכ"ז משל על עסק התורה, גם החכם הגדול שאסף חכמה הרבה אם ילך אחרי ההבל ימעט ההון וישכח את תורתו, אבל הלומד ומשתדל להוסיף בכל יום על חכמתו ירבה ויחכם באחריתו:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תוחלת ממושכה מחלה לב ועץ חיים תאוה באה", יש הבדל בין תוחלת ובין תקוה ובין תאוה, המקוה מקוה אל הדבר ואין בו הבטחה שבודאי תבוא תקותו, אבל המיחל יש לו הבטחה ובטוח שיבא הדבר שהוא מיחל עליו, והמתאוה אין לו גם תקוה רק הוא מתאוה אל הדבר ואין לו תקוה שישיגנה, אמר גם התוחלת אם נמשך ואינו בא בזמן קרוב רק בזמן רחוק כבר מחלה את לבו, הגם שבטוח שיבא הדבר לבו חולה על שלא הקדים לבא, וכ"ש שלב המתאוה חולה, והוא חולה שאין לו רפואה כיון שאין תקוה כלל, וכמ"ש תאות עצל תמיתנו, וא"כ כשהתאוה בא, שהוא דבר שלא קוה עליו דומה כעץ חיים שמחיה את נפשו המתאוה:

ביאור המילות

"תוחלת". הבדלו מן תקוה למעלה (י' כ"ח), והבדלם מן תאוה למעלה (י"א כ"ג).

" ומחלה", אינו שם, רק הפעיל:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בז לדבר יחבל לו וירא מצוה הוא ישולם", כבר נחלקו הקדמונים, אם צריך אדם לקיים כל התרי"ג מצוות או די בשקיים מצוה אחת, וכמ"ש ופערה פיה לבלי חק חד אמר למי שלא למד אפי' חק אחד, וחד אמר למי שלא קיים אפי' חק אחד, ושניהם אמת, הוא צריך להאמין ולהיות נכון לקיים כל מצות ה', ואם הוא מבזה אפי' מצוה אחת, עליו נאמר כי דבר ה' בזה, כי בזה כופר בכל התורה, ועז"א "בז לדבר יחבל לו" אם בז אף לדבר א' יבואו לו חבלים ועונשים, אמנם מי שמאמין בכל התורה ובכל מצותיה רק שלא הגיע לידו רק מצוה אחת לקיימה, כבר יקבל שכר כאילו קיים כל התורה, כי אנו יודעים שאם יגיעו מצות אחרות לידו יקיימם, וז"ש "וירא מצוה" אם ירא מן המצוה אף שקיים רק מצוה אחת, "הוא ישולם" ויקבל שכר על כל התורה:

ביאור המילות

"יחבל". מענין השחתה:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תורת חכם מקור חיים לסור ממוקשי מות", כבר בארתי זה למעלה (י' י"א) שדרך החכמה נקרא דרך החיים והפוכה דרך הסכלות הוא דרך המות הנפשיי, ומי ששואב מי החכמה ושותה ממנה יחיה לעולם, והמקור שמשם נובעים המים, הם או ע"י שיראו מעשה הצדיק והנהגתו, שעז"א פי צדיק מקור חיים, או ע"י יראת ה', כמ"ש לקמן (י"ד כ"ז), אולם יש לנגדו דרך המות, השתים מוקשים סביב הנפש ללכדה ברשתם, והם התאוות והתכונות הרעות, ולהנצל ממוקשי מות צריך לשאוב מי החיים מתורת חכם, שהחכם שקבל כל חקי החכמה ילמדנה בלימוד ערוך ויודיע כל הכללים והפרטים מה הוא דרך החכמה ומה הוא דרך הסכלות ועז"א "תורת חכם" שתורה הוא הלימוד הערוך בכל, והוא "מקור חיים", שהשואב משם ידע "לסור ממוקשי מות":

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שכל טוב יתן חן", יש שכל ושכל טוב, השכל הוא הכח שיש לאדם המשכיל לחדור בכל דבר בידיעה פתאומית ולשפוט על דברים שהם נעלמים מכח החכמה והבינה, וגם על דברים שאין לחוש מבוא בהם כמו ידיעת ה' והרוחנים וכדומה מדרושים שאחר הטבע, ושכל טוב הוא מי שמשיג ברוה"ק, שהוא למעלה מן השכל האנושי שילך לפעמים בארח עקלתון, אבל אם ילוה אליו עזר ממרומים ישכיל באמתיות וידע הכל ברוח ה' עליו, ושכל הזה בא לרוב בדרך חנינה למי שמצא חן בעיני ה' ועז"א ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, קראה בשם מציאה כי הוא בא מלמעלה למי שמוצא חן, שאז מוצא שכל טוב להשכיל ברוח ה', אבל מי שקדם לו "שכל טוב" וצופה ברוה"ק ע"פ הכנתו, אז "יתן חן", אינו מוצא חן, רק מקבלו בדרך נתינה, שע"י השכל טוב יחונהו ה', כמ"ש ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני, ויאמר הראני נא את כבודך, והנה מי שי"ל שכל טוב ומשיג ברוה"ק גם הוא ישתה ממקור חיים וה' יתן לו חן לידע לסור ממוקשי מות ע"י עזר אלהי ממרומים ברוח קדשו, ושיעור הכתוב "תורת חכם מקור חיים", וגם "שכל טוב יתן חן לסור ממוקשי מות", אבל "דרך בוגדים איתן", הבוגדים בה' והולכים בדרך המות דרכם איתן, האיתן הוא המקום הקשה אשר לא יעבד בו ולא יזרע, בין בנחל, בין בהרים האיתנים סלעים וצורים שלא בא עליהם עפר הראוי לזריעה, והם לא ישתו ממי החיים כי אינם ראוים לקבל מי טל ומטר, וכן דרך בוגדים אינו ראוי לקבל ממקור החיים:

ביאור המילות

"שכל טוב", הוא המשכיל ברוה"ק כמו המשכילים שכל טוב (דה"ב ל' כ"ב), ורוחך הטובה נתת להשכילם (דה"ב ל' כ"ב) וכנ"ל (ג' ד'):

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כל ערום יעשה בדעת וכסיל יפרוש אולת", כבר בארתי למעלה (י"ב כ"ג) שהערום כוסה דעת, שמטבע הערום לכסות את הדעת ולא יגלה לזולתו מה שיודע, ובכל זאת כל ערום יעשה בדעת, לא יעשה שום דבר על הספק עד שידע בידיעה ברורה אם מעשהו נכון ואם יכוין אל התכלית, כי זה מטבע הערמה שלא ילך בחשך ובספיקות כמ"ש חכמת ערום הבין דרכו וכמו שפרשתי שם, והכסיל הוא מי שנלוז מחקי החכמה בעבור תאותו הגם שישיג חקי החכמה יטיל בהם ספקות כדי שיוכל לעשות כפי תאותו, ואמר שם ולב כסילים יקרא אולת, שמלבד שאינו מכסהו יקרא ויפרסם אותו, ופה אמר שיפרוש אולת כמו ופרשו את השמלה שיפרש כל צדדי הספיקות שלו ויעשה מעשהו בחשך מפני האולת הפרושה על כסלותו:

ביאור המילות

"בדעת, אולת", הדעת הוא הפך האולת שהוא הספק בכל ידיעה, והכסיל אינו אויל, רק על ידי תאותו משתמש בספיקות ופורש אותם (כנ"ל י"ב כ"ג):

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מלאך רשע יפול ברע", יש הבדל בין המלאך והציר, שהציר הוא ההולך וסובב בחזרה להביא תשובה, המלאך רשע שאינו עושה שליחותו במקום שנשתלח רק מקלקל שם ואינו מביא תשובה כפי שנשתלח, כמו המרגלים שקלקלו, נפלו ברע שנענשו וימותו במגפה, "וציר אמונים" שהולך באמונה ומביא תשובה באמונה, "מרפא" להמכה של מלאך הרשע, כמו כלב ויהושע ועל דרך המליצה הנפש העליונה שלוחה מאת ה' מעולם העליון להתהלך פה בארץ השפלה ולהשיב שולחה דבר, והמלאך הרשע שאינו עושה שליחותו ומקלקל פה וגם אינו מוכן להשיב שולחיו דבר יפול ברע ועונשי גיהנם, וציר אמונים אשר יישר דרכו ויתהלך באמת ואמונה ויהיה כציר החוזר אל אדוניו להשיב עשיתי ככל אשר צויתני, מביא מרפא, וזרחה לו שמש צדקה ומרפא בכנפיה:

ביאור המילות

"מלאך, ציר". הציר מחויב להשיב תשובה (ישעיה י"ח):

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ריש וקלון פורע מוסר", יש הבדל בין מוסר ותוכחה, שהתוכחה הוא הוכוח בדברים ובראיות השכל, והמוסר מיסר כחות נפשו ע"י אימת העונשים והפורעניות, והקלון הוא הפך הכבוד, הנה מי "ששומר תוכחת" ודי לו הלימוד שילמדהו ע"פ השכל "יכובד", כי זה הראוי לכבוד, והבלתי שומר תוכחת לא יכובד, אבל "הפורע מוסר" שגם לא ירא מעונשי ה' ופורק עול לגמרי זה לא לבד שלא יכובד, אבל ימצא ריש וקלון, שיאבד עשרו ויהפך לקלון כבודו:

ביאור המילות

"מוסר, תוכחת". הבדלם למעלה (ג' י"א):

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תאוה נהיה", מודיע שהכסיל אינו פתי כי הוא יודע חקי החכמה, ואם לא היתה התאוה שתאלצהו היה סר מרע ע"פ חקי החכמה, אבל מפני "שתאוה נהיה תערב לנפש", הגם שאין בתאוה טוב ומועיל יש בו ערבות לנפש הבהמיות, והוא אינו יכול לנצח תאותו מפני הערב, כי בוחר בערב על הטוב ומועיל ולכן "תועבת כסילים סור מרע", כי רוצה בערב:

ביאור המילות

"כסילים". באר פה שהכסיל אינו אויל או פתי רק נרדף מן התאוה, כמ"ש בכל הספר:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הולך את חכמים יחכם", ההולך את חכמים ילמד ממעשיהם ומחכמתם ויעשה כפי חקי החכמה, והמתחבר עם הכסילים ישבר, כי ילמד מהם לרדוף אחר התאוה, והם ילמדו אותו האולת ולא ידע מחקי החכמה כלל. ואמר הולך את חכמים ורועה כסילים, שעם החכמים לא יהיה ריע להם תיכף רק ילך אחריהם, ועם הכסילים יהיה ריע תיכף, שהחכמה קשה ללמוד, לא כן הכסילות, גם יל"פ רועה כסילים מענין רועה ומנהיגם, הגם שידמה שהוא רועה ומנהיג אותם בסוף ירוע, ע"ד הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים:

ביאור המילות

"ורעה". מענין התחברות.

"ירוע", נפעל, מענין שבר:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חטאים תרדף רעה", אומר עונש החטאים אינה באה מאת ה' כי מאתו לא תצא הרעות, רק הרעה שעשו היא בעצמה תרדף אותם בתמידות עד שתשיגם, באופן שהעונש רצוף בטבע הרע עצמה, הוא השטן הוא מלאך המות, ולא הנחש ממית אלא החטא ממית, אבל שכר המצות היא תבוא מה' ביחוד "ואת צדיקים ישלם טוב", דרך תשלומין גם בעת שלא ימצא השכר בטבע המצוה, ה' ישלם להם טוב ביחוד, חוץ מהטוב הרצוף בטבע המצות, והיא כמשל מלך צוה לעבדיו שלא יאכלו מין פירות פלונית כי הוא סם המות, ושיאכלו פרי פלונית והוא טוב לבריאת הגוף, האוכלים הסם המות יקבלו עונשם מן הסם הממית עצמו, והאוכל הפרי הטוב חוץ מן מה שאכלו טוב ומועיל, יקבלו שכר על ששמעו מצות המלך:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"טוב ינחיל בני בנים", אחר שאמר שהרע תרדוף החוטא, ושה' ישלם טוב לצדיקים, משיב לעומת מה שאנו רואים לפעמים שהצדיקים יש להם יסורים והרשעים בשלוה, עז"א אם תראה שהצדיק לא קבל שכרו, הוא מפני "שהטוב ינחיל בני בנים", וה' ישלם שכרו לבניו ולדורותיו אחריו, (וכן אמר במדרש שהשיב ה' למשה אם הייתי נותן להאבות שכרם בחייהם מה היו מורישים לבניהם), ואם תראה הרשע עומד בעשרו דע כי "חיל חוטא צפון לצדיק", והוא רק שומר עליו, עד שיבא הצדיק ויירשנו, וכמ"ש יכין רשע וצדיק ילבש:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רב אוכל ניר ראשים ויש נספה בלא משפט", מוסב על הקודם, אומר, ואם תשאל ומדוע לא ישלם ה' השכר להצדיק עצמו? ומדוע ראינו שהצדיק שהעולם נזונים בזכותו והם אפי' בזכות עצמם אינם נזונים כר"ח בן דוסא שאמר עליו כל העולם נזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש, משיב שכן ראינו במציאות "שרב אוכל" בא ע"י "ניר ראשים", שדלת העם הרשים נרים את האדמה להסיר משם הקוצים והדרדרים, שזה עבודה קשה יעשו אותה הרשים ועל ידם בא אוכל רב, ובכ"ז יש מן הרשים "שנספה בלא משפט", שימות ברעב ואין אוכל למו, הגם שכל האוכל בא על ידי עבודתם, וכן הגם שרב אוכל בא ע"י הצדיקים וזכותם שמסירים את הקוצים המעכבים את השפע, בכ"ז ימצא ביניהם שנספה ברעב, ודי לו בקב חרובין, וזה מפני שה' יודע שאם יהיה לו עושר לא תספיק זכותו כל כך להוריד השפע, כמו שאם הרשים יהיה להם לחם לא ישכירו את עצמם לחרוש ולנור ניר, וזה מפלאי ההנהגה, ובכ"ז הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט:

ביאור המילות

"ניר". היא החרישה בעומק להסיר הקוצים, כמ"ש נירו לכם ניר (ירמיה ד').

" ראשים", כמו רשים.

"נספה", ענין כליון:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חושך שבטו שונא בנו", מי שהוא חושך שבטו מגעגועו על בנו, הוא שונא לו, כי עי"כ לא ילמד חכמה, כי בן חכם מוסר אב, וזה סימן שהמייתו על בנו שאינו יכול לראות בצערו הוא אצלו יותר מתועלת בנו, וא"כ אוהב א"ע יותר מבנו ואת בנו שונא, אבל "האוהב את בנו שחרו מוסר", מיסרו בכל שחר להיטיבו באחריתו, וגם זה תשובה על השאלה מדוע יביא ה' יסורים על הצדיק ויש נספה בלא משפט, שזה מאהבתו אותו כמ"ש כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך, ולכן מיסרו ביסורין להיות לו למוסר ולהיטיבו באחריתו:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"צדיק אוכל לשבע נפשו", הצדיק לא יאכל למלא בטנו, רק לשובע נפשו כדי הסיפוק לא מותרות, גם ירמוז שאוכל לשובע נפשו הרוחניית, כפי הצריך רק להחיות נפשו, אבל "רשעים" שאוכלים למלא בטנם, "בטנם תחסר" תמיד, כי כל שיש לו הוא מתאוה יותר ואין קץ לתאותו, וגם זה תשובה על הנ"ל, שלכן ר' חנינא בן דוסא היה די לו באמת בקב חרובין ולא רצה יותר, כי לא רצה רק לשובע נפשו ותענוגי העוה"ז היו כאין בעיניו, שעיקר העונג הוא העונג הנפשי בעוה"ב: