פתיחת התפריט הראשי
מקראות גדולות משלי


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
מתאוה ואין נפשו עצל ונפש חרצים תדשן

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
מִתְאַוָּה וָאַיִן נַפְשׁוֹ עָצֵל וְנֶפֶשׁ חָרֻצִים תְּדֻשָּׁן.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
מִתְאַוָּ֣ה וָ֭אַיִן נַפְשׁ֣וֹ עָצֵ֑ל
  וְנֶ֖פֶשׁ חָרֻצִ֣ים תְּדֻשָּֽׁן׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"מתאוה ואין נפשו עצל" - מתאוה נפשו לכל טוב ואין

"ונפש חרוצים תדשן" - ישרים האוכלים יגיע כפיהם זהו משמעו לפי פשוטו ולפי משלו לעתיד יראה בכבוד ת"ח ויתאוה ולא ישיג לו

רלב"ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מתאוה". הנה נפש העצל מתאוה הקנינים או החכמות ולא תמצא כי בעצלתו תמנעהו מקנינים ואמנם נפש הזריזים הוא מהגדולה שבסבו' אל שיקנה האדם אלו השלימיות והקנינים:

 

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מתאוה ואין נפשו עצל", העצל הוא ההיפוך מן החרוץ שעושה מלאכה בזריזות וחריצות, והנה העצל שאינו רוצה לעמול במלאכה בל תאמר שאין לו תאוה, כי באמת נפשו מתאוה יותר מכל אדם, כי התאוה תגבר יותר במי שאין לו דרך למלאת תאותו, רק שידיו ורגליו ואבריו בלתי שומעים לנפשו למלאת רצונה, באופן שאיבריו בלתי מסכימים עם נפשו המתאוה, שמפני שרוצים בבטלה ימיתו את נפשו כמו שכתוב תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות, ורצה לומר "העצל נפשו מתאוה, ואין", אבל "החרוצים" הגם שמיגעים גופם במלאכה, "נפשם תדושן", כי יש להם כל תאותם, והנמשל העצל מלעסוק בחכמה נפשו הרוחנית מתאוה ואין והיא תמות מיתת עולם על שידיו בלתי משרתים לנפשו הרוחנית. והחרוץ הגם שמיגע גופו, נפשו הרוחנית תדושן מדשן בית ה' ונחל עדניו תשתה:


 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"נפשו עצל" - נפשו של עצל היא תתאוה לכל ואין לה, כי לרוב עצלותו לא ישיג דבר; אבל נפש הזריזים תדושן, כי ישיגו תאוותם ברוב הזריזות.

מצודת ציון

"חרוצים" - זריזים.

"תדשן" - ענין שומן.

<< · מ"ג משלי · יג · ד · >>