קטגוריה:משלי ז יג

עז = מבוצר ומוגן מפני השפעות חיצוניות; עז פנים = אדם שהפנים שלו אינם משתנים כאשר הוא עושה מעשה מביך, משקר או מזיק.

בפסוק זה, האשה הנכריה מחזיקה בנער ונושקת לו, אבל זה לא נחשב לעזוּת פנים, עזות הפנים מתחילה רק אחר-כך - העזה פניה ותאמר לו "זבחי שלמים עליי...". מדוע?

1. כי היא משקרת - היא לא זבחה שום שלמים - זה רק סיפור שהיא המציאה לצורך הפיתוי (נחמיאש);

2. כי היא אומרת לו בפירוש (בהמשך דבריה בפסוק 18) "נתעלסה באהבים", בניגוד למנהגם של בני ישראל, שהם ביישנים ומדברים על עניינים אלה ברמז בלבד אפילו כשהם בגדר מצוה: "הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו ואומרה, אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, הופכין עליו לרעה" (רב חנן בר רבא, בבלי שבת לג.).

תהליך הפיתוי הוא משל לפיתויי יצר הרע:

"מתחילה החזיקה אותו, שלא ילך מאיתה ויעזוב אותה; אחר כך נשקה לו, כלומר מתדבק עמה באהבה; ומתחילה אינה אומרת לו כלום, רק אחר-כך, שרואה שאין מתגבר עליה, אלא הולך ומתדבק עמה, אז העזה פניה ותאמר לו:"

"כי היצר הרע אינו מתחיל תיכף להפציר לעבירה, אלא: מראה תחילה אהבה, אחר-כך תאמר לו" (ע"פ הגר"א).

אבשלום בן דוד פיתה את בני ישראל למרוד במלך דוד ולהמליך אותו. תוכנית הפיתוי שלו כללה ארבעה שלבים (הפסוקים משמואל ב טו):

א. יציאה החוצה, אל השער / הרחוב, פסוק 2: "וְהִשְׁכִּים אַבְשָׁלוֹם וְעָמַד עַל יַד דֶּרֶךְ הַשָּׁעַר"; כמו אצלנו, פסוק 12: "פַּעַם בַּחוּץ, פַּעַם בָּרְחֹבוֹת, וְאֵצֶל כָּל פִּנָּה תֶאֱרֹב".

ב. החזקה ונשיקה, פסוק 5: "וְהָיָה בִּקְרָב אִישׁ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ, וְשָׁלַח אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִיק לוֹ וְנָשַׁק לוֹ"; כמו אצלנו, פסוק 14: "וְהֶחֱזִיקָה בּוֹ וְנָשְׁקָה לּוֹ" (הצירוף "החזיק ונשק" מופיע רק בשני מקומות אלה).

ג. הסוואת הכוונה האמיתית בתשלום נדר, פסוק 7: "אֵלֲכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לה' בְּחֶבְרוֹן"; כמו אצלנו, פסוק 15: "זִבְחֵי שְׁלָמִים עָלָי, הַיּוֹם שִׁלַּמְתִּי נְדָרָי".

ד. ההדחה עצמה, פסוק 14: "מַהֲרוּ לָלֶכֶת, פֶּן יְמַהֵר וְהִשִּׂגָנוּ וְהִדִּיחַ עָלֵינוּ אֶת הָרָעָה, וְהִכָּה הָעִיר לְפִי חָרֶב"; כמו אצלנו, פסוק 21: "הִטַּתּוּ בְּרֹב לִקְחָהּ, בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ תַּדִּיחֶנּוּ".

(ההקבלה עד כאן ע"פ נילי סמט, עיון בפרקים ז-ח בספר משלי לאור פרשות מרד אבשלום ומלכות שלמה, מגדים לג, שבט ה'תשס"א).

המרד במלך הסתיים במותם של חללים רבים מקרב המורדים, (שמואל ב יח ז): "וַיִּנָּגְפוּ שָׁם עַם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד, וַתְּהִי שָׁם הַמַּגֵּפָה גְדוֹלָה בַּיּוֹם הַהוּא עֶשְׂרִים אָלֶף; וַתְּהִי שָׁם הַמִּלְחָמָה נפצית[נָפֹצֶת] עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא".

כמו המרד, גם הניאוף יסתיים במותם של הנואפים, פסוק 26: "כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה, וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ".