<< · מ"ג ויקרא · כז · כט · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כׇּל־חֵ֗רֶם אֲשֶׁ֧ר יׇחֳרַ֛ם מִן־הָאָדָ֖ם לֹ֣א יִפָּדֶ֑ה מ֖וֹת יוּמָֽת׃

רש"י

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"מות יומת" - הרי הולך למות לפיכך לא יפדה אין לו לא דמים ולא ערך 

1.<a class="trgwmym" name="../../../mfrjim/rjy/MefarsheyTanach003-27.htm" style="background-color: white; font-style: normal;" title="פירוש רש"י"> רש"י] פירש שהפסוק עוסק באדם שנדון למוות בבית-דין (יחרם = יידון למוות, כמו בפסוק (שמות כב יט): "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם, בִּלְתִּי לה' לְבַדּוֹ"); על-פי הכתוב בתחילת הפרק, אדם יכול "להעריך" אדם אחר, כלומר, להקדיש את הערך של אותו אדם, ולתת למקדש סכום כסף הנקבע ע"פ הכללים המפורטים בתחילת הפרק. אולם, "לאדם שהוחרם" ונדון למוות אין ערך - מי ש"מעריך" אותו "לא" צריך "לפדות" אותו, לא צריך לשלם שום דבר, שהרי הוא עוד מעט "מות יומת" . אך בפירוש זה יש כמה בעיות:

• לא ברור מדוע דין זה נזכר דווקא כאן, בדיני חרם, ולא בתחילת הפרק, יחד עם שאר דיני ערכים; הקשר היחיד בין שני הפסוקים הוא המילה "חרם", אך משמעותה בשני הפסוקים שונה באופן משמעותי - בפסוק כח היא מציינת הקדש מסוג מיוחד, ובפסוק זה היא מציינת גזר דין מוות.
• המילים "מות יומת" מציינות, בדרך כלל, מצווה וחובה להוציא להורג, ולא תיאור מצב.

2. גם רשב"ם פירש שהפסוק עוסק באדם שנדון למוות בבית-דין, אך לפי דבריו, הפסוק בא ללמד שאסור לפדות אדם שנדון למוות, וחייבים להוציא אותו להורג (כמו שנאמר בפרט לגבי רוצח: (במדבר לה לא): "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת. וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן"). לפי זה פירוש הפסוק הוא: כל "אדם שהוחרם" ונדון למוות - "לא תפדו" אותו, אלא תוציאו אותו להורג ו "מות יומת" .

• אך גם לפי פירוש זה, לא ברור מדוע נזכר פסוק זה דווקא כאן, בדיני חרם, ולא בדיני הוצאה להורג (רמב"ן כתב: " "ויתכן שהזכיר זה בכאן, לומר שלא יתן ממון לשם כשאר החרמים ויפטר" ", ועדיין לא ברור; רש"ר הירש כתב שבשני המקרים מדובר על הפקעה - בפסוק כח מדובר על הפקעת רכוש מרשות בעליו, ובפסוק זה מדובר על החרמת חיים; ועדיין לא ברור).

3.<a class="trgwmym" name="../../../mfrjim/rmbn/MefarsheyTanach003-27.htm" style="background-color: white; font-style: normal;" title="פירוש רמב"ן"> רמב"ן] כתב: " "ועל דרך הפשט, יאמר הכתוב כי כל המחרים משלו בין אדם בין בהמה ושדה אחוזתו הוא קודש לשם, שהן חרמים לכהנים ואין להם פדיון, אבל המחרים מן האדם שאינו שלו כגון הנלחמים על אויביהם ונודרים נדר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם (במדבר כא ב), ימותו כל האדם הנמצא בהם. והטעם, שאין דעת הנודר כן לתתו לכהנים, רק שיהיה הכל אסור בהנאה, כי נתכוון להכרית האויבים ולכלותם:"

"ומצינו אנשי יבש גלעד שעברו על שבועת הקהל ולא באו אל המצפה, וכתיב (שופטים כא י) וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש מבני החיל ויצוו אותם לאמר לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב, ואין הסברא נותנת שעשו כל העדה רעה כזאת להמית אנשים רבים מישראל שאינם חייבים מיתה, ופנחס היה שם ועל פיו נעשה כל הענין ההוא: ועוד מצאתי באגדה בילמדנו, 'תניא רבי עקיבא אומר: החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם, אנשי יבש עברו על החרם ונתחייבו מיתה'. ולכך אני אומר כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים, אם יחרימו על עיר להלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר, העובר עליו חייב מיתה, והוא חיובן של אנשי יבש גלעד, ושל יהונתן שאמר לו אביו (ש"א יד מד) כה יעשה אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן, ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן המקום הזה: וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקים להמית אנשים או העובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול הנדר, ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לה' - חס וחלילה." " כלומר, לפי רמב"ן, הפסוק בא ללמד שמותר לציבור או למנהיגי הציבור להחרים אנשים מעמים אחרים, או להחרים אנשים שעושים מעשים מסויימים בעם ישראל, וכאשר מחרימים אותם, אסור לפדות אותם בכסף, אלא יש להרוג אותם (לפי זה אפשר גם לקרוא "כל חרם אשר יחרם מן האדם ו לא ייפדה - מות יומת", כי מסתבר שחרם שנקבע ע"י הציבור פחות חמור מאיסור תורה, ולכן מסתבר שמותר לפדות אותו, וכך אכן עשו בני ישראל ליונתן).

• אולם, השאלה ששואל רמב"ן כראיה לדבריו, " "ומהיכן נתחייבו אלו מיתה?" ", דווקא סותרת את דבריו, שכן גם בפסוק זה לא מצאנו שום חיוב מיתה חדש מעבר למה שנזכר בשאר התורה; לא נאמר כאן שמותר לציבור או למנהיגים להחרים מישהו; אין כאן שום זכר לציבור או למנהיגים; לכאורה, אם נקבל את דעת הרמב"ן שהפסוק בא להתיר החרמת חיים, הרי שהפסוק בא להתיר לכל אדם להחרים את חייו של כל אדם אחר (או לפחות לחייב אותו לפדות את עצמו), וזה כמובן לא ייתכן (ולגבי הריגת אנשי יבש גלעד - אמנם פינחס היה איתם, אבל לא בטוח שבני ישראל התחשבו בדבריו, ייתכן שהם השתמשו בו רק כשזה היה להם נוח; הם הרי עבדו את פסל מיכה באותו זמן).
• בנוסף לכך, עדיין לא ברור מה הקשר בין דין זה לבין הפרשה העוסקת בהקדשת רכוש לשם ה'.