רבינו בחיי על ויקרא כז



Verse 2

איש כי יפליא נדר. לא אמר ידר נדר אלא יפליא, מלשון פלאות חכמה, כי הנדר מושך מהחכמה והחכמה למעלה מהנדר, ואמרו רז"ל בסדר המעלות חכם קודם למלך, וכן הנדר למעלה מהשבועה, שהרי הנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות, ועל כן הזכיר בנדר לשון יפליא.

בערכך נפשות. כתב רש"י ז"ל ערכך כמו ערך, וכפל הכפי"ן לא ידעתי מאיזה לשון הוא.

וע"ד הפשט בפרשה הזו בדיני הערכין מדיני היובל היא, וכן הוא מזכיר ענין היובל במקדיש שדה מקנה ובשדה אחוזה. וענין הערך הוא לשון דמים, כי האומר ערך דבר שנפשו תלויה בו יתן ערך נפשו. והיה ערכך הזכר, בין נכבד בין הדיוט יתן כפי שניו, והוא הערך הקצוב בפרשה לזכר ולנקבה.

וע"ד המדרש בערכך נפשות, אמר הקב"ה לישראל אם אתם מביאין לפני ערכין מעלה אני עליכם כאלו הקרבתם נפשותיכם לפני, אמר הקב"ה לישראל בזכות הערכין אני מציל אתכם מעריכות גיהנם, שנאמר (ישעיה ל) כי ערוך מאתמול תפתה, ואערוך לפניכם שלחן לעתיד לבא, שנאמר (תהלים כג) תערוך לפני שלחן, עד כאן. ומה שאמר בערכך ולא בערך, משפט הלשון כן שיוסיף אות כ"ף בתחלת תיבה וכן באמצעית וכן בסופה, בתחלתה לדמיון כמו (בראשית ג) והייתם כאלהים, (שמות ד) והנה שבה כבשרו, באמצעיתה היא שנוסף על תיבת אני ויאמר אנכי, בסופה כערכך הכהן, מכסת הערכך, בערכך נפשות.

וע"ד הקבלה אומר אני כי יתכן לומר בטעם תוספת הכ"ף במקום הזה, מפני שכסא הכבוד כצורת כ"ף זקוף כלפי מעלה, מעותד לישב עליו. ועל זה אמרו באגדה באלפ"א בית"א דר' עקיבא, עמד כ"ף לפני הקב"ה ואמר רבש"ע רצוני שבי תברא העולם, שבי קוראין כסאך כתרך וכנויך. ומפני זה נתיסדה תיבת כסא על אות כ"ף. וממה שהחיות שפניהם פני אדם נושאות הכסא, תבין סוד הכתוב (תהלים קלט) אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה, קרי ביה כ"ף שלך, ומן הידוע כי שורש הנפש השכלית בכסא הכבוד, וכשאמר בערכך נפשות לה', ביחוד מלת בערכך בערך כ"ף, ונתבאר מזה כי הנפשות אשר לה' הם בערך כסא הכבוד, כי גם הנה מרכבה לו יתעלה. ואמרו רז"ל שלשה נכנסו זה לפנים מזה, משה (שמות כ) ומשה נגש אל הערפל, לפנים ממנו צדק ומשפט שנאמר (תהלים פט) צדק ומשפט מכון כסאך, לפנים מהם נפשותיהן של צדיקים שנאמר (איוב יב) אשר בידו נפש כל חי ואומר (שמואל א כה) והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך. ותמצא מלת נפשת חסרה וא"ו, לרמוז שאין כל הנפשות לה', וכמו שאמרו ראיתי בני עליה והן מועטין.


Verse 3

מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה. היה ראוי להיות סדור הכתובים אם מבן חדש ועד בן חמש שנים, ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה, ואם מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה, ואם מבן ששים שנה ומעלה אם זכר, וסיום הפרשה. אבל מפני שהתחיל הפרשה איש כי יפליא הוצרך להתחיל מבן עשרים, שהרי בן חדש ובן חמש שנים קטן הוא ולא איש, ועוד שהם אינן מעריכין את עצמן אלא הגדול אומר ערך בן חדש זה עלי, או ערך בן חמש שנים זה עלי. ואחר שהתחיל מבן עשרים הוצרך לסדר אם מבן חמש ועד עשרים, שהתחיל בו, ואמר אחרי כן ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים, שהתחיל בו, ואמר אחר כן ואם מבן ששים שנה ומעלה, כך פירש הרמב"ן ז"ל.


Verse 8

ואם מך הוא מערכך. דרשו רז"ל החייהו מערכך, לומר שאם נדר ערכי עלי והוא חייב לתת הערך הקצוב בפרשה לפי שניו כדי לצאת ידי נדרו והקדשו, והוא עני ואינו רוצה ליתן, ב"ד נכנסין לביתו וממשכנין אותו ומשיירין לו כדי חייו מערך עצמו, ונוטלין את השאר, ויצא בזה ידי הקדש ואע"פ שלא השלים כל ערכו, ואע"פ שנתעשר שוב אינו חייב כלום. והדין הזה במעריך כמו בבעל חוב שאם אין לו ללוה כשעור החוב שליח ב"ד הנכנס לביתו משייר לו הצריך לו כדי חייו ונוטל את השאר, דגמרינן מיכה מיכה, כתיב הכא בערכך ואם מך הוא מערכך, וכתיב בבעל חוב וכי ימוך אחיך, מה להלן מסדרין אף כאן מסדרין. אבל הפרש זה יש ביניהם שהרי בבעל חוב חייבה תורה להחזיר המשכון כסות יום וכסות לילה, ולא חייבה כן במעריך שאין ב"ד חייבין להחזיר לו כסות יום וכסות לילה. טעם הדבר מבואר בגמרא בבא מציעא בסוף פרק המקבל דאמרינן התם אמר קרא (דברים כד) ושכב בשלמתו וברכך, מי שצריך ברכה כלומר דהיינו הדיוט, יצא הקדש שאינו צריך ברכה, ושם מקשה ולא והכתיב (שם ח) ואכלת ושבעת וברכת, ושמע מינה דהקדש צריך ברכה הוא מדקא מזהיר וברכת, ומתרץ. אלא היינו טעמא משום דכתיב (שם כד) ולך תהיה צדקה, מי שצריך צדקה יצא הקדש שאינו צריך צדקה, שכל הצדקות שלו. ויש לך להשכיל איך העלה שם בגמרא שהקדש אינו צריך צדקה אבל ברכה צריך, וזה מבואר למשכיל.

והעמידו לפני הכהן, והעריך אותו הכהן, יעריכנו הכהן. (יב) והעריך הכהן. כערכך הכהן. (יד) והעריכו הכהן, כאשר יערוך אותו הכהן. (יח) וחשב לו הכהן. (כא) לכהן תהיה אחוזתו. (כג) וחשב לו הכהן. עשרה כהנים כתובים בפרשה זו, ואמרו רז"ל במסכת מגלה פרק הקורא את המגילה, הקרקעות תשעה וכהן, ואדם כיוצא בהן. ובאור זה כי מי שהקדיש קרקע ובא לפדותו צריך עשרה בני אדם לשומו והתשעה יהיו ישראלים ואחד מהן כהן. ומזה אמרו בגמרא עשרה כהנים כתובים בפרשה הזו, דל חד לגופיה, ואידך הוי מעוט אחר מעוט ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות, שיהיו התשעה ישראלים ואחד מהן כהן.

Verse 9


Verse 10

לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב. הטעם בזה מפני שירדה תורה לסוף דעתו של אדם שהוטבע בו יצה"ר, ומה שנדר והקדיש אולי יחזור בו וינחם וירצה להחליף הבהמה שהקדיש בפחותה ממנה, כי מאחר שהיא קדושה קדושת הגוף ואינו יכול לגאול אותה יחליפנה, ועל כן סתם הכתוב שלא יחליף כלל טוב ברע או רע בטוב, שאם יתיר לו להחליף רע בטוב יבא להחליף הטוב ברע ויאמר טוב הוא. ואם המר ימיר קנסו הכתוב ואמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש.

ומהטעם הזה בעצמו אמר הכתוב במי שהקדיש את ביתו ורוצה לגאול אותו שיוסיף חומש, כי אע"פ שנדר והקדיש אפשר שיתנחם, ולכך הטיל עליו הכתוב שיצטרך בזה להוסיף חומש אם יפדה אותו, והוא שכתוב ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך, וכן כתב הרמב"ן ז"ל.


Verse 26

אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו. מכאן שאין משנין את הקרבנות, כגון עולה שאין לשנותה לשלמים ולא שלמים לחטאת, וכן כלן. ואמרו בספרי אין לי אלא בכור מנין לכל הקדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה, ת"ל בבהמה לא יקדיש איש אותו, כלומר שהוא למד בעצמו כשאמר בבהמה לא יקדיש איש אותו קדושה אחרת, אלא שיעמוד בקדושתו הראשונה.


Verse 29

כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת. פירש רש"י ז"ל היוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי, לא אמר כלום, מות יומת, הרי הוא הולך למיתה, לפיכך לא יפדה, אין לו דמים ולא ערך.

אבל הרמב"ן ז"ל פירש כי הכתוב הזה על דרך הפשט יאמר כי כל המחרים משלו בין אדם בין בהמה ושדה אחזתו הוא קדש להשם, שהן חרמי כהנים אין להן פדיון, אבל המחרים מאדם שאינו שלו, כגון הנלחמים על אויביהם ונודרין נדר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם, בזה ודאי אין דעתו של נודר לתתו לכהנים רק שיהיה הכל אסור בהנאה, וימיתו כל הנמצא בהם כי נתכוין להשמידם ולהכריתם. ומהכתוב הזה יש להוכיח כי כל מלך ישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים אם יחרימו על דבר או יחרימו על עיר בהלחמם עליה, העובר על זה חייב מיתה, וזהו חיובן של אנשי יבש גלעד (שופטים כא) שעברו על שבועת הקהל ולא באו אל המצפה, וזהו חיובו של יהונתן גם כן שאמר לו אביו (שמואל א יד) כה יעשה אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן. ומה שכתוב ביהונתן (שם) ויפדו העם את יונתן ולא מת, והיה ראוי למות לפי שעבר על שבועת המלך אביו, טעם הדבר לפי ששוגג היה, וזהו שתרגם יונתן (שם) כי עם אלהים עשה היום הזה, ארי קדם ה' גלי דבשלו עבד יומא דין.

ומעתה צא ולמד טעותו של יפתח שטעה בכאן בהקריבו את בתו עולה, כי הוא חשב שכשם שמלך ישראל הנודר או המחרים דבר, חרמו או נדרו חל להמית איש או אנשים, וגם כל העובר על חרמו חייב מיתה, הוא הדין גם כן כשנודר בעת מלחמתו לעשות זבח מאיש או אנשים שיחול הנדר, ובודאי טעה בזה טעות גדול כי כשיחול חרם המלך והסנהדרין ושבועתם דוקא על המורדים בהם או על העובר על גזרתם ותקנותיהם, אבל אינו חל לעשות קרבן מדבר שאינו ראוי לקרבן, וזהו שאמרו רז"ל אפילו הקדש דמים לא היה חייב, ומעשה שעשה הוכיח שלא היה בן תורה.

ואל תהי נפתה בדברי ר' אברהם האומר כי פירוש והעליתיהו עולה לה', לומר אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה והיה לה', שיהיה פרוש מדרכי העולם לגמרי לשרת בשם ה' בתפלה והודות להשם, ואם יהיה הדבר ראוי להקריב אעלה אותו עולה, ויפתח עשה בית לבתו מחוץ לעיר והתבודדה שם וכלכלה כל ימיה ואיש לא ידעה והיתה צרורה שם. ואלה דברי רוח, כי אם נדר שיהיה לה' איננו שיהיה פרוש, אבל יהיה כמו שמואל שאמרה אמו (שמואל א א) ונתתיו לה', ויהיה משרת בבית ה' לא פרוש. ולפי משפטי התורה אין ביד האדם שידור ביוצא מפתח ביתו שיהיו פרושים כאשר אין בידו להעלותם עולה, ואם הדבר כן היתה בתו הבוכה על בתוליה ורעותיה עמה כזונות לקלס אתנן, כי היו קובעות ארבעה ימים בשנה לתנות לבת יפתח מפני שלא נשאת לבעל, וח"ו שתהיה חק בישראל כזה כי עדיין אפשר לה לעבוד את ה' בטהרה, אבל היה הדבר ממש כפשט הכתוב שהקריב את בתו עולה, כן כתב הרמב"ן ז"ל.

ובמדרש (משלי יא) פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם, אם יהיה האדם צדיק ואינו עוסק בתורה אינו כלום אלא פרי צדיק עץ חיים, שנאמר (שם ג) עץ חיים היא למחזיקים בה, שמתוך שהוא בן תורה ילמד היאך לוקח נפשות, שנאמר ולוקח נפשות חכם. אתה מוצא ביפתח שמתוך שלא היה בן תורה אבד את בתו, אימתי בשעה שנלחם עם בני עמון ונדר, שנאמר (שופטים יא) וידר יפתח נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את בני עמון בידי והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי והעליתיהו עולה לה', וכתיב (שם) והנה בתו יוצאת לקראתו בתופים ובמחולות, וכתיב ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר אהה בתי הכרע הכרעתיני ואת היית בעוכרי. והלא פנחס היה שם, אלא בגסות הרוח שהיתה בו ביפתח שלא רצה ללכת לפניו אבדה בתו. אמר אני שופט ישראל ראש הקצינים אשפיל עצמי ואלך לפניו, אמר פנחס אני כהן גדול בן כהנים גדולים אלך אצל עם הארץ, מבין תרויהון אבדה הדא עלובתא מן עלמא. ושניהם נענשו עליה, פנחס נסתלקה ממנו רוח הקדש, יפתח נתפזרו אבריו במותו, שנאמר (שם יב) ויקבר בערי גלעד.


Verse 32

תחת השבט. אין חיוב מעשר בהמה בבהמות שלקח או שנשתתף עמהן אלא בבהמות הנולדות בעדרו, והוא הדין בחיוב בכורה, שנאמר (דברים טו) בבקרך ובצאנך, ואם לקח טלאים מן השוק פטור מלעשר ופטור מן הבכורה. וכן כלאים ונדמה ויוצא דופן ויתום, והיא בהמה שנולדה ומתה אמה בשעת לידה, זה פורש למיתה וזה פורש לחיים, כל אלו אינן נכנסין לדיר להתעשר לפי שאינן ראוין לקרבן ואנו למדין מעשר בהמה מקרבן. וכן אמרו רז"ל בפרק אחרון ממסכת סוטה, כתיב הכא תחת השבט וכתיב התם (ויקרא כב) והיה שבעת ימים תחת אמו, ודרשינן שור או כשב פרט לכלאים, או עז פרט לנדמה, כי יולד פרט ליוצא דופן, והיה שבעת ימים תחת אמו פרט ליתום, מה התם פרט לכל השמות הללו, כלאים ונדמה ויוצא דופן ויתום, שכולם ממעטין מן הכתוב, אף כאן דכתיב תחת השבט, פרט לכל השמות הללו.

העשירי יהיה קדש לה'. ליקרב על גבי המזבח דמו ואמוריו, והבשר יהיה נאכל לבעלים, ולא היה נתן לכהנים כי אין מעשר בהמה מכלל כ"ד מתנות כהונה. ואסור למכרו כשהוא תם שהרי נאמר בו לא יגאל, ומפי השמועה למדנו שאף איסור מכירה יש בו, שאינו נגאל ונמכר כלל. וכן הבכור יש לו דין זה בעצמו שאינו נמכר כשהוא תם כלל, ואע"פ שהוא מכ"ד מתנות כהונה ונאכל לכהנים אין לכהן בו זכות שיוכל למכרו, כיון שהוא עומד לקרבן, דמו ואמוריו, והבשר נאכל לכהנים.

וכן כתב הרמב"ם ז"ל, הבכור והמעשר מעשה שניהם אחד, והם קדשים קלים, ומה שכתוב (במדבר יח) ואת דמם תזרוק, מפי השמועה למדו שכתוב זה נאמר בבכור ומעשר, ששניהם קרבים לגבי המזבח הדם והאמורין, אבל הבשר נאכל לכהנים בבכור ולבעלים במעשר.


וע"ד הקבלה העשירי יהיה קדש לה', העשירי כנגד העשירי שהוא קדש לה' ראשית, כי הבכור והמעשר עקרם אחד וזהו נעוץ סופן בתחלתן לחבר וליחד הסוף עם הראש, וזה מבואר.

Verse 33


Verse 34

אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני. דרשו רז"ל אלה המצות אמר רבי אילא אם עשיתן אותן כתקנן הרי הן מצות ואם לאו אינן מצות. ודרשו רז"ל בתורת כהנים אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. אשר צוה ה' את משה, כדאי השליח לשולחו. את משה אל בני ישראל, כדאי השליח למי שנשתלח אצלו. אל בני ישראל, זכות ישראל גרמה. בהר סיני, שכולן נאמרו בסיני, עד כאן בתורת כהנים.

וכונת המדרש הזה להם כי מה שנחתם הספר בלשון אלה המצות היה להורות כי המצות נצחיות קיימות לדורות, כי כן מלת אלה לשון עמידה וקיום לעד, בדברים שקיומם לא ימוט ולא ימעד, כלשון הכתוב (בראשית ב) אלה תולדות השמים והארץ, שהם עומדים לנצח מצד בריאתם, וכן בישראל (במדבר ב) אלה פקודי בני ישראל לבית אבותם.

והודיענו הכתוב הזה מי צוה בהן ועל ידי מי ולמי ובאיזה מקום דבר פנים בפנים עמו, אמר תחלה אשר צוה ה' להעיד על מעלת המצוה יתעלה אשר כבודו ראו עינינו ואת קולו מתוך האש שמעו אזנינו. וכדי להעיד אמתת נבואת השליח המבוררת במחשבתנו הרשומה בנפשותינו, לא על פי אותותיו ומופתיו רק על פי עדותינו, עינינו ראו ולא זר, ולעד לא עשה, ולכן אמר את משה. ולהעיד על העם שקבלו התורה אשר מחשבתם קדמה בטרם יולדו הררי אל, אמר אל בני ישראל. ולהעיד על המקום שבו נתנו ובו חרדו רעיונינו הזכיר בהר סיני. שם כל יקר ראתה עיני, בראותי יקרו, שם נפשי יצאה בדברו, זרח משעיר והופיע מהר פארן, ושם אתא אלי מרבבות קדש, שם ראיתי רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש.
סליק ספר ויקרא.