קטגוריה:ויקרא כז כט
כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורת הכתיב של הפרק
* * *
כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת.
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המנוקדת של הפרק
* * *
כׇּל־חֵ֗רֶם אֲשֶׁ֧ר יׇחֳרַ֛ם מִן־הָאָדָ֖ם לֹ֣א יִפָּדֶ֑ה מ֖וֹת יוּמָֽת׃
נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המוטעמת של הפרק
עזרה · תרשים של הפסוק מחולק על-פי הטעמים
* * *
כָּל־חֵ֗רֶם אֲשֶׁ֧ר יָחֳרַ֛ם מִן־הָ/אָדָ֖ם לֹ֣א יִפָּדֶ֑ה מ֖וֹת יוּמָֽת׃
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה הדקדוקית של הפרק
* * *
הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת ווסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה. לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
ביאורים: המפרשים עונים לשאלות • ביאור קצר על כל הפרק • ביאור מפורט על הפסוק
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | כָּל חֶרְמָא דְּיִתַּחְרַם מִן אֲנָשָׁא לָא יִתְפְּרֵיק אִתְקְטָלָא יִתְקְטִיל׃ |
| ירושלמי (יונתן): | כָּל אַפְרָשָׁא דִי יִתְפְּרַשׁ מִן אֵינָשָׁא לָא יִתְפְּרֵק בְּכַסְפָּא אֱלָהִין בְּעִלְוַון וּבְנִכְסַת קוּדְשִׁין וּבְמִבְעֵי רַחֲמִין קֳדָם יְיָ מְטוּל דְדֵין קְטוֹל מִתְחַיֵיב: |
| ירושלמי (קטעים): | כָּל אַפְרָשׁוּ דְּאַפְרֵשׁ מִן בְּנֵי אֱנָשָׁא לָא תִתְפְּרֵק מִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל: |
רש"י
"מות יומת" - הרי הולך למות לפיכך לא יפדה אין לו לא דמים ולא ערך
מפרשי רש"י
והקשה הרא"ם, למה נקט ואמר 'ערכו עלי', ולמה לא אמר שאם עבד כנעני שלו היה יוצא ליהרג והחרים אותו רבו, שאין צריך ליתן להקדש דבר. ולא ידעתי קושיא זאת, דבין למאן דאמר סתם חרמים לבדק הבית, הרי יאמר המחרים לבדק הבית 'קח אותו', והרי יוצא ליהרג. ובין למאן דאמר סתם חרמים לכהנים, יאמר לכהנים 'קח אותו', שאין צריך המחרים לפדות מה שהחרים:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
מוֹת יוּמָת – הֲרֵי הוֹלֵךְ לָמוּת, לְפִיכָךְ לֹא יִפָּדֶה אֵין לוֹ לֹא דָּמִים וְלֹא עֵרֶךְ.
רשב"ם
רמב"ן
ורבותינו נחלקו בדבר (ערכין ו), ויש מהם אומרים שהוא אזהרה לחייבי מיתות שאין לוקחין מהן כופר לפטרן. וייתכן שהזכיר זה בכאן, לומר שלא יתן ממון לה' כשאר החרמים ויפטר.
ועל דרך הפשט, יאמר הכתוב כי:
- כל המחרים משלו, בין אדם בין בהמה ושדה אחוזתו, הוא קודש לה', שהן חרמים לכהנים, ואין להם פדיון.
- אבל המחרים מן האדם, שאינו שלו, כגון הנלחמים על אויביהם ונודרים נדר (במדבר כא ב): "אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם", ימותו כל האדם הנמצא בהם. והטעם, שאין דעת הנודר כן לתתו לכהנים, רק שיהיה הכל אסור בהנאה, כי נתכוון להכרית האויבים ולכלותם.
ומצינו אנשי יבש גלעד, שעברו על שבועת הקהל ולא באו אל המצפה, וכתיב (שופטים כא י): "וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש מבני החיל ויצוו אותם לאמר לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב", ואין הסברא נותנת שעשו כל העדה רעה כזאת להמית אנשים רבים מישראל שאינם חייבים מיתה, ופנחס היה שם ועל פיו נעשה כל הענין ההוא. ועוד מצאתי באגדה בילמדנו "תניא, רבי עקיבא אומר: החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם, אנשי יבש עברו על החרם ונתחייבו מיתה".
ולכך אני אומר, כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה, שכל מלך בישראל, או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים, אם יחרימו על עיר להלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר, העובר עליו חייב מיתה.
והוא חיובן של אנשי יבש גלעד ושל יהונתן, שאמר לו אביו (שמואל א יד מד): "כה יעשה אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן". ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן המקום הזה?
וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקיים להמית אנשים או העובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול הנדר. ולא ידע, כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר לעשות עוֹלה מדבר שאין ראוי לה' - חס וחלילה. ולכך אמר בבראשית רבה ס ג, שאפילו הקדש דמים לא היה חייב, ונענש בדמה. ואל תהיה נפתה בהבלי ר' אברהם, האומר כי פירוש (שופטים יא לא): "והעליתיהו עולה" "או והעליתיהו", לומר, אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה - והיה לה' קודש, שיהיה פרוש מדרכי העולם לעמוד לשרת בשם ה' בתפלה והודות לאלהים, ואם יהיה דבר ראוי ליקרב - אעלנו עולה, ועשה בית לבתו מחוץ לעיר, והתבודדה שם וכלכלה כל ימיה ואיש לא ידעה, והיתה בתו צרורה שם. ואלה דברי רוח, כי אם נדר שיהיה לה' איננו שיהיה פרוש, אבל יהיה כמו שמואל, שאמרה אמו (שמואל א א יא): "ונתתיו לה'", והיה משרת בבית ה', לא פרוש. וכפי משפטי התורה, אין ביד האדם שידור ביוצאי פתח ביתו שיהיו פרושים, כאשר אין בידו להעלותם עולה. ואם הדבר כן, היתה בתו הבוכה על בתוליה ורעיותיה עמה כזונות לקלס אתנן, וח"ו שיהיה חק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה מפני שלא נשאת לבעל והיתה עובדת את ה' בטהרה! אבל הדבר כפשוטו, וטעותו היה ממה שאמרתי.
ולדעת רבותינו ז"ל, יתכן שיהיה הכתוב הזה כולל דברים רבים, כמו (ויקרא יט כו): "לא תאכלו על הדם", וכמו (דברים כד טז): "לא יומתו אבות על בנים", שהם דורשים אותו בפסול עדות הקרובים (סנהדרין כז), והכתוב אומר בו עוד (מלכים ב יד ו): "ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות". וכן זה הכתוב יכלול:
- דין המעריך מחוייבי מיתה,
- ודין מי שמחרימים אותו בעת הכיבוש כמו שאמרנו,
- והעובר על החרם של בית דין הגדול או של מלך ישראל כענין מעשה שאול.
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
אבל הרמב"ן ז"ל פירש כי הכתוב הזה על דרך הפשט יאמר כי כל המחרים משלו בין אדם בין בהמה ושדה אחזתו הוא קדש להשם, שהן חרמי כהנים אין להן פדיון, אבל המחרים מאדם שאינו שלו, כגון הנלחמים על אויביהם ונודרין נדר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם, בזה ודאי אין דעתו של נודר לתתו לכהנים רק שיהיה הכל אסור בהנאה, וימיתו כל הנמצא בהם כי נתכוין להשמידם ולהכריתם. ומהכתוב הזה יש להוכיח כי כל מלך ישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים אם יחרימו על דבר או יחרימו על עיר בהלחמם עליה, העובר על זה חייב מיתה, וזהו חיובן של אנשי יבש גלעד (שופטים כא) שעברו על שבועת הקהל ולא באו אל המצפה, וזהו חיובו של יהונתן גם כן שאמר לו אביו (שמואל א יד) כה יעשה אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן. ומה שכתוב ביהונתן (שם) ויפדו העם את יונתן ולא מת, והיה ראוי למות לפי שעבר על שבועת המלך אביו, טעם הדבר לפי ששוגג היה, וזהו שתרגם יונתן (שם) כי עם אלהים עשה היום הזה, ארי קדם ה' גלי דבשלו עבד יומא דין.
ומעתה צא ולמד טעותו של יפתח שטעה בכאן בהקריבו את בתו עולה, כי הוא חשב שכשם שמלך ישראל הנודר או המחרים דבר, חרמו או נדרו חל להמית איש או אנשים, וגם כל העובר על חרמו חייב מיתה, הוא הדין גם כן כשנודר בעת מלחמתו לעשות זבח מאיש או אנשים שיחול הנדר, ובודאי טעה בזה טעות גדול כי כשיחול חרם המלך והסנהדרין ושבועתם דוקא על המורדים בהם או על העובר על גזרתם ותקנותיהם, אבל אינו חל לעשות קרבן מדבר שאינו ראוי לקרבן, וזהו שאמרו רז"ל אפילו הקדש דמים לא היה חייב, ומעשה שעשה הוכיח שלא היה בן תורה.
ואל תהי נפתה בדברי ר' אברהם האומר כי פירוש והעליתיהו עולה לה', לומר אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה והיה לה', שיהיה פרוש מדרכי העולם לגמרי לשרת בשם ה' בתפלה והודות להשם, ואם יהיה הדבר ראוי להקריב אעלה אותו עולה, ויפתח עשה בית לבתו מחוץ לעיר והתבודדה שם וכלכלה כל ימיה ואיש לא ידעה והיתה צרורה שם. ואלה דברי רוח, כי אם נדר שיהיה לה' איננו שיהיה פרוש, אבל יהיה כמו שמואל שאמרה אמו (שמואל א א) ונתתיו לה', ויהיה משרת בבית ה' לא פרוש. ולפי משפטי התורה אין ביד האדם שידור ביוצא מפתח ביתו שיהיו פרושים כאשר אין בידו להעלותם עולה, ואם הדבר כן היתה בתו הבוכה על בתוליה ורעותיה עמה כזונות לקלס אתנן, כי היו קובעות ארבעה ימים בשנה לתנות לבת יפתח מפני שלא נשאת לבעל, וח"ו שתהיה חק בישראל כזה כי עדיין אפשר לה לעבוד את ה' בטהרה, אבל היה הדבר ממש כפשט הכתוב שהקריב את בתו עולה, כן כתב הרמב"ן ז"ל.
ובמדרש (משלי יא) פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם, אם יהיה האדם צדיק ואינו עוסק בתורה אינו כלום אלא פרי צדיק עץ חיים, שנאמר (שם ג) עץ חיים היא למחזיקים בה, שמתוך שהוא בן תורה ילמד היאך לוקח נפשות, שנאמר ולוקח נפשות חכם. אתה מוצא ביפתח שמתוך שלא היה בן תורה אבד את בתו, אימתי בשעה שנלחם עם בני עמון ונדר, שנאמר (שופטים יא) וידר יפתח נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את בני עמון בידי והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי והעליתיהו עולה לה', וכתיב (שם) והנה בתו יוצאת לקראתו בתופים ובמחולות, וכתיב ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר אהה בתי הכרע הכרעתיני ואת היית בעוכרי. והלא פנחס היה שם, אלא בגסות הרוח שהיתה בו ביפתח שלא רצה ללכת לפניו אבדה בתו. אמר אני שופט ישראל ראש הקצינים אשפיל עצמי ואלך לפניו, אמר פנחס אני כהן גדול בן כהנים גדולים אלך אצל עם הארץ, מבין תרויהון אבדה הדא עלובתא מן עלמא. ושניהם נענשו עליה, פנחס נסתלקה ממנו רוח הקדש, יפתח נתפזרו אבריו במותו, שנאמר (שם יב) ויקבר בערי גלעד.מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק יב (עריכה)
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
החרמת חיים
הפרק האחרון בספר ויקרא עוסק בדיני הקדשת רכוש לשם ה'. קרוב לסוף הפרק יש שני פסוקים שעוסקים בהקדש מסוג מיוחד - חרם: (ויקרא כז כח): "אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם אִישׁ לה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹֹֹ, מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ, לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל; כָּל חֵרֶם - קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לה'. כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם מִן הָאָדָם - לֹא יִפָּדֶה, מוֹת יוּמָת".
פסוק כח די ברור: כאשר אדם מחרים מרכושו, הוא אינו יכול לפדות את הרכוש, אלא הוא חייב לתת אותו לה'. זאת בניגוד להקדש רגיל, שדינו נזכר בפסוקים הקודמים בפרק, שאותו ניתן לפדות תמורת כסף. מפסוק זה נראה שחרם הוא פשוט סוג מיוחד של הקדש - הקדש שאותו אי אפשר לפדות.
אך לגבי פסוק כט - "כל חרם אשר יחרם מן האדם - לא יפדה, מות יומת" - נחלקו הדעות:
1.<a class="trgwmym" name="../../../mfrjim/rjy/MefarsheyTanach003-27.htm" style="background-color: white; font-style: normal;" title="פירוש רש"י"> רש"י] פירש שהפסוק עוסק באדם שנדון למוות בבית-דין (יחרם = יידון למוות, כמו בפסוק (שמות כב יט): "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם, בִּלְתִּי לה' לְבַדּוֹ"); על-פי הכתוב בתחילת הפרק, אדם יכול "להעריך" אדם אחר, כלומר, להקדיש את הערך של אותו אדם, ולתת למקדש סכום כסף הנקבע ע"פ הכללים המפורטים בתחילת הפרק. אולם, "לאדם שהוחרם" ונדון למוות אין ערך - מי ש"מעריך" אותו "לא" צריך "לפדות" אותו, לא צריך לשלם שום דבר, שהרי הוא עוד מעט "מות יומת" . אך בפירוש זה יש כמה בעיות:
- לא ברור מדוע דין זה נזכר דווקא כאן, בדיני חרם, ולא בתחילת הפרק, יחד עם שאר דיני ערכים; הקשר היחיד בין שני הפסוקים הוא המילה "חרם", אך משמעותה בשני הפסוקים שונה באופן משמעותי - בפסוק כח היא מציינת הקדש מסוג מיוחד, ובפסוק זה היא מציינת גזר דין מוות.
- המילים "מות יומת" מציינות, בדרך כלל, מצווה וחובה להוציא להורג, ולא תיאור מצב.
2. גם רשב"ם פירש שהפסוק עוסק באדם שנדון למוות בבית-דין, אך לפי דבריו, הפסוק בא ללמד שאסור לפדות אדם שנדון למוות, וחייבים להוציא אותו להורג (כמו שנאמר בפרט לגבי רוצח: (במדבר לה לא): "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת. וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן"). לפי זה פירוש הפסוק הוא: כל "אדם שהוחרם" ונדון למוות - "לא תפדו" אותו, אלא תוציאו אותו להורג ו "מות יומת" .
- אך גם לפי פירוש זה, לא ברור מדוע נזכר פסוק זה דווקא כאן, בדיני חרם, ולא בדיני הוצאה להורג (רמב"ן כתב: " "ויתכן שהזכיר זה בכאן, לומר שלא יתן ממון לשם כשאר החרמים ויפטר" ", ועדיין לא ברור; רש"ר הירש כתב שבשני המקרים מדובר על הפקעה - בפסוק כח מדובר על הפקעת רכוש מרשות בעליו, ובפסוק זה מדובר על החרמת חיים; ועדיין לא ברור).
3.<a class="trgwmym" name="../../../mfrjim/rmbn/MefarsheyTanach003-27.htm" style="background-color: white; font-style: normal;" title="פירוש רמב"ן"> רמב"ן] כתב: " "ועל דרך הפשט, יאמר הכתוב כי כל המחרים משלו בין אדם בין בהמה ושדה אחוזתו הוא קודש לשם, שהן חרמים לכהנים ואין להם פדיון, אבל המחרים מן האדם שאינו שלו כגון הנלחמים על אויביהם ונודרים נדר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם (במדבר כא ב), ימותו כל האדם הנמצא בהם. והטעם, שאין דעת הנודר כן לתתו לכהנים, רק שיהיה הכל אסור בהנאה, כי נתכוון להכרית האויבים ולכלותם:"
"ומצינו אנשי יבש גלעד שעברו על שבועת הקהל ולא באו אל המצפה, וכתיב (שופטים כא י) וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש מבני החיל ויצוו אותם לאמר לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב, ואין הסברא נותנת שעשו כל העדה רעה כזאת להמית אנשים רבים מישראל שאינם חייבים מיתה, ופנחס היה שם ועל פיו נעשה כל הענין ההוא: ועוד מצאתי באגדה בילמדנו, 'תניא רבי עקיבא אומר: החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם, אנשי יבש עברו על החרם ונתחייבו מיתה'. ולכך אני אומר כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים, אם יחרימו על עיר להלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר, העובר עליו חייב מיתה, והוא חיובן של אנשי יבש גלעד, ושל יהונתן שאמר לו אביו (ש"א יד מד) כה יעשה אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן, ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן המקום הזה: וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקים להמית אנשים או העובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול הנדר, ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לה' - חס וחלילה." " כלומר, לפי רמב"ן, הפסוק בא ללמד שמותר לציבור או למנהיגי הציבור להחרים אנשים מעמים אחרים, או להחרים אנשים שעושים מעשים מסויימים בעם ישראל, וכאשר מחרימים אותם, אסור לפדות אותם בכסף, אלא יש להרוג אותם (לפי זה אפשר גם לקרוא "כל חרם אשר יחרם מן האדם ו לא ייפדה - מות יומת", כי מסתבר שחרם שנקבע ע"י הציבור פחות חמור מאיסור תורה, ולכן מסתבר שמותר לפדות אותו, וכך אכן עשו בני ישראל ליונתן).
- אולם, השאלה ששואל רמב"ן כראיה לדבריו, " "ומהיכן נתחייבו אלו מיתה?" ", דווקא סותרת את דבריו, שכן גם בפסוק זה לא מצאנו שום חיוב מיתה חדש מעבר למה שנזכר בשאר התורה; לא נאמר כאן שמותר לציבור או למנהיגים להחרים מישהו; אין כאן שום זכר לציבור או למנהיגים; לכאורה, אם נקבל את דעת הרמב"ן שהפסוק בא להתיר החרמת חיים, הרי שהפסוק בא להתיר לכל אדם להחרים את חייו של כל אדם אחר (או לפחות לחייב אותו לפדות את עצמו), וזה כמובן לא ייתכן (ולגבי הריגת אנשי יבש גלעד - אמנם פינחס היה איתם, אבל לא בטוח שבני ישראל התחשבו בדבריו, ייתכן שהם השתמשו בו רק כשזה היה להם נוח; הם הרי עבדו את פסל מיכה באותו זמן).
- בנוסף לכך, עדיין לא ברור מה הקשר בין דין זה לבין הפרשה העוסקת בהקדשת רכוש לשם ה'.
4. אולי יש להבין את הפסוק ע"פ מקום נוסף שבו נזכר חרם - פרשת יריחו ועכן, יהושע ו יז: " "וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לה'..." "וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ" ": העיר יריחו וכל רכושה הוקדשו לשם ה' כ"חרם", ונאמר שכל מי שייקח מן החרם, יהפוך גם את מחנה ישראל לחרם; ואכן, עכן מעל בחרם, ודינו היה מוות. לפי זה, ייתכן שהפסוק שלנו מדבר על אדם שמועל בחרם, ובא ללמד שדינו מוות. לפי פירוש זה, הפסוק נמצא במקומו הטבעי - אחרי שנזכרו דיני חרם, נזכר דינו של המועל בחרם.
- אולם, לפי זה היה ראוי לכתוב "כל המועל בחרם - לא ייפדה, מות יומת".
- אבל ייתכן שהכוונה היא, שכאשר אדם מועל בחרם, הוא הופך בעצמו לחרם (כמו שכתוב בספר יהושע); כך שהאדם למעשה מחרים את עצמו מבחירתו החופשית, ולכן מותר להרגו.
והפסוק עדיין מחכה להסבר טוב יותר...
ראו גם:
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-01-11.
הרשימה המלאה של דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לפסוק זה
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
דפים בקטגוריה "ויקרא כז כט"
קטגוריה זו מכילה את 12 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 12 דפים.