קטגוריה:ויקרא יט ט
נוסח המקרא
ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר ולקט קצירך לא תלקט
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט.
וּֽבְקֻצְרְכֶם֙ אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֔ם לֹ֧א תְכַלֶּ֛ה פְּאַ֥ת שָׂדְךָ֖ לִקְצֹ֑ר וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט׃
וּֽ/בְ/קֻצְרְ/כֶם֙ אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְ/כֶ֔ם לֹ֧א תְכַלֶּ֛ה פְּאַ֥ת שָׂדְ/ךָ֖ לִ/קְצֹ֑ר וְ/לֶ֥קֶט קְצִֽירְ/ךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
אונקלוס (תאג'): | וּבְמִחְצַדְכוֹן יָת חֲצָדָא דַּאֲרַעְכוֹן לָא תְשֵׁיצֵי פָּתָא דְּחַקְלָךְ לְמִחְצַד וּלְקָטָא דִּחְצָדָךְ לָא תְלַקֵּיט׃ |
ירושלמי (יונתן): | וּבִזְמַן מַחֲצַדְכוֹן יַת חֲצָדָא דְאַרְעֲכוֹן לָא תְסַיְיפוּן אוּמָנָא חֲדָא דְאִית בְּחַקְלָךְ (ונ"ל שצ"ל למחצוד) לְמָחְזוֹר וְלִקְטָא דְחַצְדָךְ לָא תְלַקֵט: |
ירושלמי (קטעים): | וּבַחֲצַדְכוֹן יַת חֲצַד אַרְעֲכוֹן לָא תְשֵׁיצוּן אוֹמַן אוֹחֲרַיָא דְאִית בְּחַקְלֵיכוֹן לְמֵחֲצוֹד וְלָקַט חֲצַדְכוֹן לָא תְלַקְטוּן: |
רש"י
"ולקט קצירך" - שבלים הנושרים בשעת קצירה אחת או שתים אבל שלש אינן לקט (ת"כ פאה ח)
[יט] הנושרים בשעת קצירה. ולא שיניח לו כל אשר יקצר, כדמשמע "ולקט קצירך" כל מה שהוא קוצר, אלא הנושר בשעת קצירה, כדמשמע "לקט", דמשמע שנפל:
[כ] אבל שלשה אינו לקט. כך דרשו בתורת כהנים, מדכתיב בפרשת אמור (להלן כג, כב) "לעני ולגר תעזוב אותם", ו"אותם" בלשון רבים, מיעוט רבים שני שיבולים:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְלֶקֶט קְצִירְךָ – שִׁבֳּלִים הַנּוֹשְׁרִים בִּשְׁעַת קְצִירָה, אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם; אֲבָל שָׁלֹשׁ אֵינָן לֶקֶט.
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק א (עריכה)
[ו] "ובקצרכם"-- פרט לשקצרוהו הלסטים, קירסמוה נמלים, שברתה הרוח או בהמה.
"ובקצרכם"-- פרט לשקצרוה עכו"ם (ס"א גויים). מיכן אמרו: עכו"ם (ס"א נכרי) שקצר שדהו ואחר כך נתגייר-- פטור מן הלקט והשכחה והפאה. ור' יהודה מחייב בשכחה שאין שכחה אלא בשעת העימור.
[ז] אין לי אלא קוצר. תולש מנין? תלמוד לומר "לקצור". קוטף מנין? תלמוד לומר (ויקרא כג, כב) "בקצרך".
אין לי אלא תבואה. קטניות מנין? תלמוד לומר "ארצכם". אילנות מנין? תלמוד לומר "שדך".
יכול הירק והקשואים והדלועים והאבטיחים והמלפפנות הכל בכלל? תלמוד לומר "קציר"-- מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום. יצאו ירקות שאף על פי שלקיטתן כאחת אבל אין מכניסן לקיום. [יצאו התאנים שאף על פי שמכניסן לקיום אבל אין לקיטתן כאחת]. והתבואה והקטניות בכלל זה.
[ח] ובאילן: האוג והחרובין, האגוזים והשקדים, הגפנים והרמונים, הזיתים והתמרים חייבים בפאה.
[ט] "לא תכלה פאת שדך"-- אין פאה אלא מחמת הכילוי, ואין פאה אלא שיש לו שם, ואין פאה אלא בסוף. מיכן אמרו: נתן בין בתחלה בין באמצע-- הרי זו פאה, ובלבד שלא יפחות באחרונה אחד מששים.
[י] וכן היה ר' שמעון אומר בשביל ארבעה דברים אמרו לא יתן אדם פאה אלא בסוף שדהו: מפני גזל עניים, מפני ביטול עניים, ומפני מראית העין, ומשום שאמרה תורה "לא תכלה פאת שדך".
- מפני גזל עניים כיצד? שלא יראה האדם שעה פנויה ויאמר לקרובו העני "בוא וטול לך פאה"
- מפני ביטול עניים כיצד? שלא יהיו עניים יושבים ומשמרים כל היום ואומרים "עכשיו הוא נותן פאה" אלא ילכו וילקטו בשדה אחרת ויבואו בשעת הכילוי.
- מפני מראית העין כיצד? שלא יהיו העוברים והשבים אומרים "ראו איך קצר איש פלוני את שדהו ולא הניח פאה לעניים"
- ומשום שאמרה תורה "לא תכלה פאת שדך"
[יא] "שדך"-- ולא שדה אחרים. ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון "שדך" ולא שותף עם העכו"ם (ס"א הגוי).
"שדך"-- לחייב על כל שדה ושדה.
מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ב (עריכה)
[א] מיכן אמרו אלו מפסיקים לפאה: הנחל, והשלולית, דרך היחיד, ודרך הרבים, ושביל הרבים, ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים, הבור, והניר, וזרע אחר. והקוצר לשחת מפסיק, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש.
[ב] אמת המים הקבועה-- הרי זו מפסקת. ר' יהודה אומר אם אינה יכולה להקצר כאחת הרי זו מפסקת. כל ההרים אשר במעדר יעדרון, אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו, הוא נותן פאה לכל.
[ג] הכל מפסיקין לזרעים ואינו מפסיק לאילן אלא גדר שהוא גבוה עשרה טפחים. אם היה שער כותש אינו מפסיק לאילן אלא נותן פאה לכל.
[ד] לחרובים-- כל הרואים זה את זה. אמר רבן גמליאל נוהגים היו בית אבא נותנים פאה אחת לזיתים שהיה להם בכל הרוח ולחרובים כל שרואים זה את זה. ר' אלעזר בר צדוק אומר משמו אף לחרובין שהיה להם בכל העיר.
[ה] "ולקט קצירך"-- לא לקט קיטוף.
"ולקט קצירך"-- אין לקט אלא מחמת הקציר. מיכן אמרו: היה קוצר קצר מלא ידו תלש מלא קומצו הכהו קוץ, עקצו עקרב, נבעת, נפל מידו על הארץ-- הרי (זה) של בעל הבית. תוך היד ותוך המגל-- לעניים. אחר היד ואחר המגל-- לבעל הבית. ראש המגל וראש היד-- ר' ישמעאל אומר לעניים, ר' עקיבא אומר לבעל הבית.
[ו] "לא תלקט...לעני"-- לא תסייע את העני. "לא תלקט"-- הזהיר את העני בשלו.בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
פאת שדך. בגי' (שיעור) הפיאה אחד מששים:
ונכרתה. וסמיך ליה ובקצרכם מי שגוזל את העניים וקבע את קובעיהם נפש:
- פרשנות מודרנית:
תרגום ויקיטקסט: וכשאתם קוצרים את היבול בארץ ישראל: אל תקצור את הכל אלא השאר יבול בפאה (בקצה) של השדה , ואל תחזור ללקט את השיבולים שנפלו בזמן הקציר.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:ויקרא יט ט.
דקויות
וּבְקֻצְרְכֶם
הפסוק מתחיל בלשון רבים ובקצרכם , כי הוא פונה במקביל לשני קוצרים:
- לאדם שעכשיו עוסק בקצירה, הוא אומר לא תכלה פאת שדך לקצור - אל תקצור את כל היבול הנמצא בפאה (בקצה) של השדה;
- לאדם שהרגע סיים לקצור, אומר הפסוק ולקט קצירך לא תלקט - אל תחזור לאסוף את השיבולים שנפלו בזמן הקציר.
שני אלה - הפאה והלקט - נשארים לעניים ונחשבים ל"מתנות עניים".
פְּאַת שָׂדְךָ
פְּאַה היא דופן, צד, פינה, קצה (ויקימילון).
- יש מפרשים שמדובר בפינה או קצה, ככתוב: "וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו" (שמות כה כו).
- יש מפרשים שמדובר לאורך כל הדופן, הצד, ככתוב: "וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת יָם קְלָעִים חֲמִשִּׁים אַמָּה עַמֻּדֵיהֶם עֲשָׂרָה וְאַדְנֵיהֶם עֲשָׂרָה" (שמות כז יב).
נראה שהפאה היא כל ההקף של השטח המוגדר: השדה, החצר, המבנה, העיר, המדינה.
הפאה אינה קו דק בעל אורך ללא עובי, אלא מדובר בשטח ברוחב ידוע המקיף את האזור, ככתוב: "לֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ" (ויקרא יט כז).
גם הפאה על הפנים היא אזור השערות המתחיל בשער הראש, יורדת לצד האוזן עד לזקן, וכך נוצר אזור רחב של שער שמקיף את הפנים ללא השערות.
המשמעות הכלכלית והחברתית של מצוות פאה ולקט
מה רוחב "פְּאַת שָׂדְךָ"?
גם אם מדובר בפינה וגם אם מדובר באורך הפאה, השטח לא הוגדר. חז"ל הגדירו את השטח כחלק אחד משישים (משנה פאה א ב). ייתכן שמדובר בשטח שאותו הקציב בעל השדה, לפי טוב ליבו.
סביר יותר שהשטח היה ברור ומוגדר לעניים ולא היה מתנה לאחר הקציר, כדי למנוע סיכסוכים בין הענים לבין בעל השדה.
קיימת תופעה שהשדה אינו מניב שווה בכל השטח, אפילו אם איכות האדמה זהה, וכל האדמה נמצאת במישור אחיד, וכמות המים זהה. שדה מופרד משדות של אחרים בשבילי גישה ובחומות. הצמחים הגדלים לאורך הגבול פגיעים יותר לרוח, לאבק הדרכים ולקרינת השמש, ולכן ברוב המקרים הם מניבים פחות. ניתן בקלות לראות שגובה שיבולי החיטה בגבול השדה ועצים בקצה המטע נמוכים יותר. סביר להניח שהפאה שהושארה לעניים, היא האזור המוגדר הזה בו הצמחים היו ירודים.
השפעה חברתית
בעל השדה ידע שאין ביכולתו למנוע מעוברי אורח לפגוע בשדה. העניים והזרים שעברו בדרכים, ראו את השדות. העניים ידעו שפאת השדה תהיה להם, וזה כאילו רכושם, ולכן הם נמנעו מלרדת מהדרך ולרמוס את פאת השדה. העניים נעשו שומרי השדה ומנעו מאחרים או רועי צאן לעלות על השדה, כי אז יפגע חלקם. כך הפאה יצרה חומת מגן לשאר השדה, ובזכות המתנה לעניים, בעל השדה קיבל יבול רב יותר.
בנוסף אם העניים לא יקבלו עזרה, הם יהפכו לגנבים ושודדים ויקחו לבעל השדה את רכושו ואולי גם את חייו, כך תמורת מתנה קטנה, בעל השדה קנה לעצמו שלווה.
וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט
כאשר כלי הקציר פוגעים בשיבולים, חלק מהגרעינים נושרים על הקרקע. החוק דורש מבעל השדה לקבוע את היום המתאים, ואז לקצור את התבואה עם כלים חדים ועובדים מאומנים, אבל מה שנופל על הקרקע אסור לו לאסוף - העניים והגרים ילקטו את הזרעים.
בצורה זאת העניים חייבים לעבוד ולא מקבלים אוכל בחינם, הם אוספים את הזרעים וכך מונעים מהעכברים להתרבות, וגם בשנה הבאה הזרעים האלה לא יצמחו מחדש בלי להתחשב בתוכנית הזריעה של בעל האדמה.
הפסוק בהקשרו
פרשת קדושים מביאה רשימה מפורטת של מצוות שמטרתן לסייע בקיום עשרת הדברות (שמות כ). כפי שהסברנו, מצוות פאה ולקט, מלבד העזרה לעניים, גם מסייעות לקיים את האיסור "לא תגנוב".
עוד על המשמעות החברתית של מצוות מתנות עניים, ראו במאמר האם לתת צדקה למי שאינו עוזר לעצמו?.
הלכות פאה במדרש ובמשנה
הלכות פאה לפי חז"ל מופיעות במדרש ספרא על הפסוק, וכן ב משנה מסכת פאה, פרקים א-ד . הדרשות בספרא על הפסוק הן כפולות - לכל מילה יש שתי דרשות - כי ב ויקרא כג כב מופיע פסוק כמעט זהה, ולכל מילה בכל פסוק יש משמעות ( ראו פירוש מלבי"ם על הפסוק ) .
א. הדרשה הראשונה היא ממה שלא כתוב בפסוק - לא כתוב כמה פאה צריך להשאיר! ואכן חכמי המשנה מנו את הפאה ברשימה של "דברים שאין להם שיעור" ( פאה א א ) . אולם חכמים קבעו שיעור - אחד משישים (פאה א ב) .
ב. ובקצרכם - מכאן שחיוב פאה חל רק כאשר התבואה נקצרת ביוזמתו וברצונו של בעל-השדה. החוק מקל על חקלאים שתבואתם נקצרה בלי הסכמתם ובניגוד לרצונם: "ובקצרכם - פרט לשקצרוהו הלסטים, קירסמוה נמלים, שברתה הרוח או בהמה." (ספרא, פאה ב ז) . החוק מקל גם על חקלאים שקצרו את השדה לפני שהתגיירו: " "ובקצרכם - פרט לשקצרוה עכו"ם. מיכן אמרו:" "עכו"ם שקצר שדהו ואחר כך נתגייר-- פטור מן הלקט והשכחה והפאה...." " (ספרא, פאה ד ו) .
ג. את קציר - מכאן שחיוב פאה חל רק על דברים שנהוג לקצור, כגון תבואה וקטניות. אמנם, ב (דברים כד כ): "כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ - לֹא תְפָאֵר אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה", ופירשו חז"ל תפאר - תפארת האילן, שהיא בראשו; ומכאן שצריך להשאיר יבול גם על עצים. אמנם, בעצים אפשר להשאיר את הפאה גם בכיוון אנכי - בראש העץ, ולא דווקא בכיוון אופקי - בקצה השדה. חכמים סיכמו את סוגי היבול שמהם יש להשאיר פאה: "מה קציר מיוחד - שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחד, ומכניסו לקיום" (ספרא, פאה א ד-ה) :
- אוכל - להוציא פשתן וצבע;
- ונשמר - להוציא הפקר;
- וגידוליו מן הארץ - להוציא פטריות;
- ולקיטתו כאחת - להוציא תאנים;
- ומכניסו לקיום - להוציא ירקות.
ד. קציר ארצכם - מכאן שחיוב פאה חל רק בארץ ישראל.
ה. לא תכלה פאת שדך - מכאן שיש להשאיר את הפאה בסוף הקציר - אחרי שמכלים לקצור את כל שאר השדה : "לא תכלה פאת שדך -- אין פאה אלא מחמת הכילוי ... ואין פאה אלא בסוף. מיכן אמרו: נתן בין בתחלה בין באמצע-- הרי זו פאה, ובלבד שלא יפחות באחרונה אחד מששים" (ספרא, פאה א ג. וראו בהרחבה בפירוש מלבי"ם על הספרא) . מדוע דווקא בסוף - למה לא לקיים את הכלל "זריזים מקדימים למצוות" ולהשאיר את הפאה כבר בהתחלה? ר' שמעון הציע 4 סיבות:
- מפני גזל עניים - " "שלא יראה האדם שעה פנויה ויאמר לקרובו העני "בוא וטול לך פאה"" ".
- מפני ביטול עניים - "שלא יהיו עניים יושבים ומשמרים כל היום ואומרים 'עכשיו הוא נותן פאה' אלא ילכו וילקטו בשדה אחרת ויבואו בשעת הכילוי".
- מפני מראית העין - " "שלא יהיו העוברים והשבים אומרים 'ראו איך קצר איש פלוני את שדהו ולא הניח פאה לעניים'" ".
- מפני הרמאים - "שלא יהיו בעלי השדות אומרים: 'כבר הנחנו פאה'".
ו. שדך - מכאן שהחובה להשאיר פאה היא על בעל השדה (ולא, למשל, על אריס או שותף עם נכרי): "שדך - ולא שדה אחרים... ולא שותף עם העכו"ם" (ספרא) . כמו כן, מי שיש לו כמה שדות - צריך להפריש פאה נפרדת מכל שדה: "שדך - לחייב על כל שדה ושדה". ומה בדיוק מפריד בין שדה לשדה? (פאה ב א-ו, פאה ג א-ה) :
- בשדות זרעים - "אלו מפסיקים לפאה: הנחל, והשלולית, דרך היחיד, ודרך הרבים, ושביל הרבים, ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים, הבור, והניר, וזרע אחר..."
- בשדות אילן - "גדר שהוא גבוה עשרה טפחים", אבל רק אם ה"שיער" של האילנות משני צידי הגדר לא "כותש" (נוגע זה בזה).
- בשדות של חרובים - רק מרחק גדול כל-כך שאינם רואים זה את זה.
חכמי המשנה נחלקו, מהו השטח הקטן ביותר שנחשב שדה וחייב בפאה (פאה ג ו) , ונפסקה הלכה כר' עקיבא "קרקע כל שהוא חייבת בפאה", שכן "פאת שדך - שדה כל שהוא משמע".
ז. לא תכלה... לקצור - מכאן שהחיוב בפאה הוא להשאיר אותה מחוברת לקרקע, ולכן "הפאה ניתנת במחובר לקרקע" (פאה ד א) . אסור לבעל-השדה ללקט את הפאה בעצמו על-מנת לחלק לעניים, וודאי שאסור לו ללקט ולתת לעני מסויים שהוא מכיר (פאה ד ט) . אמנם, כשיש הרבה עניים הבאים ללקט, עקרון זה פועל לטובתם של העניים החזקים, שיש להם יותר כוח ללקט. לשם האיזון, ישנה מתנה אחרת - מעשר עני - שבעל השדה מחלק לעניים באופן שיוויוני. עם זאת, כשהפאה נמצאת על עץ גבוה, כגון גפן מודלית או דקל, תיקנו חז"ל שגם הפאה תחולק לעניים באופן שיוויוני, כדי שלא יגיעו לסכנת נפשות (פאה ד א-ב) . מסיבה דומה, אסרו על עניים להשתלט על כמות גדולה של פאה בבת-אחת, וכן אסרו לקצור את הפאה במגלות או קרדומות (פאה ד ג-ד)
לביאור נוסף
פוסט על הפסוק בבלוג "התורה ואני"
המשך הפסוק ראו: דיני לקט בשדה .
מקורות
החלק הראשון על-פי מאמר של אילן סנדובסקי. החלק השני על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2019-08-26.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • Sefaria • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
קטגוריות־משנה
קטגוריה זו מכילה את 3 קטגוריות המשנה המוצגות להלן, ומכילה בסך הכול 3 קטגוריות משנה. (לתצוגת עץ)
דפים בקטגוריה "ויקרא יט ט"
קטגוריה זו מכילה את 23 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 23 דפים.