מ"ג דברים כד יט
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך יהוה אלהיך בכל מעשה ידיך
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּ֣י תִקְצֹר֩ קְצִֽירְךָ֨ בְשָׂדֶ֜ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֧ עֹ֣מֶר בַּשָּׂדֶ֗ה לֹ֤א תָשׁוּב֙ לְקַחְתּ֔וֹ לַגֵּ֛ר לַיָּת֥וֹם וְלָאַלְמָנָ֖ה יִהְיֶ֑ה לְמַ֤עַן יְבָרֶכְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל מַעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אֲרֵי תִחְצוּד חֲצָדָךְ בְּחַקְלָךְ וְתִתְנְשֵׁי עוֹמְרָא בְּחַקְלָא לָא תְתוּב לְמִסְּבֵיהּ לְגִיּוֹרָא לְיַתְמָא וּלְאַרְמַלְתָּא יְהֵי בְּדִיל דְּיבָרְכִנָּךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל עוּבָדֵי יְדָךְ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אֲרוּם תְּחַצְדוּן חַצְדֵיכוֹן בְּחַקְלֵיכוֹן וְתִתְנְשׁוּן עוּמְרָא בְּחַקְלָא לָא תְתוּבוּן לְמִסְבֵיהּ לְגִיּוֹרָא לְיַתְמָא וּלְאַרְמַלְתָּא יְהֵי מְטוּל דִּי יְבָרְכֵכוּן מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן בְּכָל עוֹבָדֵי יְדֵיכוֹן: |
רש"י
"בשדה" - לרבות שכחת קמה ששכח מקצתה מלקצור
"לא תשוב לקחתו" -מכאן אמרו: שלאחריו - שכחה, שלפניו - אינו שכחה, שאינו ב"בל תשוב" (משנה פאה ו ד).
"למען יברכך" - ואע"פ שבאת לידו שלא במתכוין, קל וחומר לעושה במתכוין. אמור מעתה: נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה - הרי הוא מתברך עליה (ספרי).
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
בַּשָּׂדֶה – לְרַבּוֹת שִׁכְחַת קָמָה (ספרי שם), שֶׁשָּׁכַח מִקְצָתָהּ מִלִּקְצֹר.
לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ – מִכָּאן אָמְרוּ: שֶׁלְּאַחֲרָיו שִׁכְחָה, שֶׁלְּפָנָיו אֵינוֹ שִכְחָה, שֶׁאֵינוֹ בְּבַל תָּשׁוּב (משנה פאה ו ד).
לְמַעַן יְבָרֶכְךָ – וְאַף עַל פִּי שֶׁבָּאת לְיָדוֹ שֶׁלֹּא בְּמִתְכַּוֵּן; קַל וָחֹמֶר לָעוֹשֶׂה בְּמִתְכַּוֵּן. אֱמֹר מֵעַתָּה, נָפְלָה סֶלַע מִיָּדוֹ וּמְצָאָהּ עָנִי וְנִתְפַּרְנֵס בָּהּ, הֲרֵי הוּא מִתְבָּרֵךְ עָלֶיהָ (ספרי שם).
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
כי תקצור . פרט לשקצרוהו ליסטים וכרסמוהו נמלים ושברתו הרוח או בהמה.
קצירך . פרט (לשקצרהו עכו"ם) [להקדש ושל אחרים]. מכאן אמרו, עכו"ם שקצר את שדהו ואח"כ נתגייר, פטור מן הלקט ומן השכחה והפאה. ר' יהודה מחייב בשכחה, שאין שכחה אלא בשעת העומר.
( קצירך . פרט לאחרים. קצירך . פרט להקדש. כשתמצי לומר קצר הקדש ולקח ישראל - פטור, קצר עכו"ם ולקח ישראל - פטור).
ר' יוסי הגלילי אומר, מכלל שנאמר כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר - כל זמן שיש לו קציר, (יש לו עומר ויש לו שכחה) [יש לו שכחה בעומרין]; וכל זמן שאין לו קציר, אין לו (עומר ואין לו שכחה) [שכחה בעומרין]. כשתמצי לומר, קצר הקדש ולקח ישראל - פטור, קצר עכו"ם ולקח ישראל - פטור.
בשדך . פרט למעמר בשדה חברו, דברי ר' מאיר; וחכמים מחייבים. (מכאן אתה אומר, העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית; שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים, עמדו העניים בפיו או שחיפוהו בקש - הרי זה אינו שכחה).
ושכחת עומר בשדה . ולא הגדיש. יכול אף שכחו (פועלים) יותר משנים? ת"ל לגר ליתום ולאלמנה יהיה . מכאן אמרו, שני עומרים שכחה, ג' אינם שכחה. שני צבורי זיתים וחרובין שכחה, ג' אינם שכחה. שני גרגרים פרט, ג' אינן פרט.
בשדה . פרט לטמונה, דברי ר' יהודה; וחכ"א, " בשדה " לרבות את הטמונה. בשדה . לרבות את הקמה. שהיה בדין - ומה עומר שהורע כח עני, יש לו שכחה; קמה שיפה כח עני בה, אינו דין שיש לו שכחה! לא, אם אמרת בעומר שאינו מציל לא את העומר ולא את הקמה, תאמר בקמה שהיא מצלת את העומר ואת הקמה! ת"ל " בשדה ", לרבות את הקמה.
לא תשוב לקחתו . פרט לראשי שורות. מכאן אמרו, ראשי שורות - העומר שכנגדו יוכיח. והעומר שהחזיקו בו להוליכו לעיר, ושכחו; מודים שאין שכחה. [העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית, שכחו הבית ולא שכחוהו פועלים, עמדו העניים בפניו או שחיפוהו בקש - הרי זה אינו שכחה].
לא תשוב לקחתו . כולו כאחד. וכמה יהיה בו? שערו חכמים בעושה [פחות] מסאתים. מכאן אמרו, העומר שיש בו סאתים ושכחו - אין שכחה. שני עומרים ובהם סאתים - רבן גמליאל אומר לבעל הבית, וחכ"א לעניים. אמר להם רבן גמליאל, וכי מרוב העומרים, יופי כחו של בעל הבית או הורע כחו? אמרו לו יופי כחו. אמר להם, אם בזמן שהוא עומר אחר ובו סאתים ושכחו, אינו שכחה; שני עומרים ובהם סאתים, אינו דין שלא יהו שכחה! [אמרו לו, אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש, תאמר בשני עמרין שהן ככריכות (=עומרים קטנים) !].
לא תשוב לקחתו . מכאן אמר ר' ישמעאל, שבולת של קציר וראשה מגיע לקמה - אם נקצרת עם הקמה, הרי היא של בעל הבית; ואם לאו, הרי היא של עניים. (ספק בעל הבית המוציא מעניים עליו הראיה.) [ואם ספק, לבעל הבית], שהמוציא מחברו עליו הראיה. ומנין (לספק) [שספק] לקט - לקט, ספק שכחה - שכחה, ספק פאה - פאה? ת"ל לגר ליתום ולאלמנה יהיה .
[ למען יברכך ה' א-להיך בכל מעשה ידיך .] א"ר אלעזר בן עזריה, מנין למאבד סלע מתוך ידו, ומצאה עני והלך ונפרנס בה, מעלה עליו הכתוב כאלו זכה? ת"ל לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' א-להיך . והרי דברים ק"ו - מי שלא נתכוין לזכות וזכה, מעלה עליו הכתוב כאלו זכה; מי שנתכוין לזכות וזכה, עאכו"כ.
מלבי"ם - התורה והמצוה
קמט.
כי תקצור . ז"ל בעל ס' החנוך,
"משרשי המצוה, לפי שהעניים והאביונים בעניותם תולים עיניהם על התבואות, בראותם בעלי השדות מאלמים בתוך השדה, כברכת ה' אשר נתן להם. וחושבים בלבם לומר, "מי יתן והיה לי כן לאסוף עומרין לביתי, ולו אחת אוכל להביא, אשמח בה". ע"כ היה מחסדי ה' ב"ה על בריותיו, למלאות תשוקתם זו, כשיהיה מקרה שישכחנה בעל השדה. גם יש בזה תועלת לבעל השדה, שיקנה בזה נפש טובה; כי באמת ממדת הנדיבות ונפש ברכה, לבלתי חם לבבו על העומר הנשכח, ויניחהו לאביונים. ועל בעלי נפש טובה, תנוח ברכת ה' לעולם". ע"כ.
וע"פ דבריו יתישבו כמה דרשות חז"ל בזה. כי אחרי שהוא רק למלא תשוקת העני, והוא ממדת הנדיבות; לכן אם ישתנה דבר אחד מהפרטים שאמרה התורה בזה - אינו שכחה. וגם יתיישב מה שנאמר בסדר קדושים, המצות שיש בקציר, לקט ופאה; ולא זכר השכחה, מפני שהוא ענין אחר - למלאות תשוקת העני, וגם יש בו נדיבות יתרה. לכן בא בסדר הזה, שזכר עוד ענינים כאלה. גם יש לומר, מפני שהשכחה אינו בהכרח כמו הפאה, וגם הלקט א"א שלא יפלו שבלים בעת הקציר, לכן פרשם הכתוב שם; אבל השכחה הוא רק במקרה.
תקצור . בפ' הזאת יש אריכות דברים, דהי"ל לכתוב בקצרה, "כי תשכח עומר בשדה, לא תשוב לקחתו". ולכן דרשו מ" תקצור ", שהקצירה היא העיקר בשכחה. שאינה רק אם התבואה נקצרה כדרך הקציר, פרט לכרסמוהו נמלים וכו'. וגם ממעט קציר לסטים, ד" תקצור " משמעו, שאתה בעצמך תקצור. והטעם דלא ממעטינן גם אם קצרו פועלים, מפני שכל מה שיעשה בבית האדם וברשותו ע"פ צוויו ורצונו, יקרא המעשה על שמו. כמו שאנו אומרים "ראובן בנה בית", האם בנה בעצמו? רק ברשותו ובצוויו, ובתנ"ך הרבה. ולכן לא יתמעט, רק אם נקצר שלא ברצון.
קצירך . מיותר, להורות כשהקציר שלו, פרט לשל הקדש, אף שנקצר ע"י הגזבר. וכן של עכו"ם, אף שנקצר ע"י ישראל הפקיד אצלו, שאין למעטם מ" כי תקצור ".
ומ"ש בספרי, "מכאן אמרו עכו"ם כו'", פי', לקט ופאה - החיוב בא בעת הקציר, ואז היה עכו"ם; ושכחה, אף שהחיוב גם בשעת העמור, כדאי' בירוש', ס"ל לחכמים, דכל שאינו בשכחת קמה אינו בשכחת עומר. ור"י לא ס"ל לימוד דחכמים.
ומ"ש עוד "ור"י הגלילי אומר כו'". פי', ריה"ג סבר דמצות שכחה נוהג, כשלא כלה עדיין קציר השדה.
ומ"ש "כשתמצא לומר כו'". פי', אף לדברי חכמים דס"ל קצר עכו"ם ואח"כ נתגייר דפטור. יש לספק בקצר עכו"ם ומכרו לישראל, די"ל שאין לפטרו מחמת שלא היה בשכחת קמה, דבשעת הקמה לא היתה שלו. וכן אם קצר הקדש ופדאו, יש לספק כנ"ל. וז"ש בספרי "אם קצר הקדש ופדאו, פטור". גם קצר עכו"ם וקנה ישראל פטור, ולא תחלק שהקדש היה בכלל מצות, ואפ"ה פטור. אבל קצר עכו"ם וקנה ישראל, דעכו"ם אינו בכלל מצות, ואין שייך בו פטור כלל! ובא הספרי להשמיענו, שאין חלוק, ואם זה פטור - זה ג"כ פטור.
בשדך . מיותר, כיון שאמר " קצירך ", שמובן שהוא משדהו. וס"ל לר"מ, ד" בשדך " קאי על " קצירך ". ובאורו, " קצירך בשדך " - שהקציר עדיין מונח בשדהו. אבל אם נשאו משדה זה, קודם שעשאוהו עומרים לשדה אחר - פטור, דהוי כמו עומר שהחזיק בו בעה"ב, דאינו שכחה. וחכמים ס"ל, ד" קצירך בשדך " פי', אם נקצר בשדך, אף שנשאת הקציר לשדה אחר. שלא תאמר " ושכחת עומר בשדה ", הוא השדה שקצרוהו ממנו; בא הכתוב לומר, שכיון שנקצר בשדהו - חייב. ואפשר לפרש, ד"פרט למעמר בשדה חברו", פי', אם קנה מבעל השדה, הקמה בלא השדה. שר"מ ס"ל דאינו בשכחה, שצריך להיות " בשדך ". (ומ"ש לעיל, "קצר עכו"ם וקנה ישראל - פטור"; משמע שאם קנה מישראל - חייב, מיירי שקנה עם השדה.) וחכמים ס"ל, כיון דבשעת הקציר משועבדת השדה להקמה, קרינן בו " קצירך בשדך ", וחייב.
ושכחת עומר . בכ"מ שיזהיר הכתוב בלשון יחיד, כמו " לא תחבול בגד אלמנה ", אם חבל שנים - חייב על כל א' וא'. רק לענין מלקות יש בו פרטים. גם כאן, אף דכתיב בלשון יחיד, אינו ממעט עומרים; ואם עבר ולקחום, חייב על כאו"א. רק ממעטינן מה שאינו בשם "עומר", רק בשם "גדיש". ומ"מ ממעטינן יותר משנים. (ר"ל שלשה שאינן סמוכים זל"ז, שלא נקרא "גדיש") מדה"ל ( =מדהוה ליה ) לכתוב, "לגר ליתום לאלמנה", או "לגר וליתום ולאלמנה" שאז היה פי', שיהיה לכ"א מאלה. אבל " לגר ליתום ולאלמנה ", פי' או לגר וליתום, או ליתום ולאלמנה. (מפני שהתורה מדברת, שכ"א מהם יקח עומר שלם, ולא שיתפשו בו שנים לחלק ביניהם.) שלא יכול להיות רק (=אלא) לשנים, דאם יש שלשה - אינו שכחה.
בשדה . בספרי, "פרט לטמון דר"י, וחכ"א כו'". בסוטה (ד מ"ה א) מפרש טעם פלוגתייהו ד"י וחכמים. דר"י סבר, עומר דומיא דקציר, מה קציר בגלוי אף עומר בגלוי, פרט לטמון. וחכמים מרבים מ" בשדה ", אפי' טמון, וע"ש.
ומ"ש "עומר שהורע כח עני", ר"ל שאין בו לקט ופאה. ו"קמה יפה כח העני בה", שחייבת בלקט ופאה.
ומ"ש "ספק הבעה"ב המוציא מהעניים עליו הראיה". כ"ה בכל הנוסחאות, וכן מוכח מסוף המאמר. אבל נוסחת הגר"א, "ואם ספק - להבעה"ב, שהמוציא מחבירו עליו הראיה". ולכאו' הוא סותר למה שסיים, "ומניין לספק לקט לקט כו'". ויש ליישב, כי מה שאמרו ספק שכחה לעניים, אינו אלא בתערובות, שלא יתבטלו כשארי דברים. אבל ספק אם הוא שכחה אם לא, כגון הכא, הוי להבעה"ב. וקרוב לזה מצאתי בתוס' רע"א ז"ל במס' פאה.
ומ"ש "מעלה עליו הכתוב כאלו זכה, ת"ל " לגר יתום כו' " ".פי', הראי' הוא מ" למען יברכך ".
בכל מעשה ידיך . לעיל כג כד (צ"ל כג כא) , אמר " בכל משלח ידיך ", ששם מדבר בהנמנע לקבל הרבית בעבור מצות ה'. ושכרו יהיה ג"כ באופן הזה, אשר יעשה דבר שיש בו הפסד עתה ותקות שכר בעתיד. וזהו הנקרא "משלח ידיך", כמו שלח לחמך , ששולח עתה מידו, וישלח ה' לו ברכה ויתמלא חפצו. וכאן מדבר שנעשה מצוה שלא נתכוין לה, כן יהיה שכרו; שתהיה הברכה במעשה ידיו, אף במה שלא נתכוין להשיג.
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
למען יברכך. וסמיך ליה כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך. לו' לך (שהאזהרה) [שהזית] סימן ברכה:
וסמך זית לשדה לו' כשם שמניחין פאה בשדה כך צריך להניח פאה באילן: