מ"ג ויקרא יט ט


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר ולקט קצירך לא תלקט

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וּֽבְקֻצְרְכֶם֙ אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֔ם לֹ֧א תְכַלֶּ֛ה פְּאַ֥ת שָׂדְךָ֖ לִקְצֹ֑ר וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּבְמִחְצַדְכוֹן יָת חֲצָדָא דַּאֲרַעְכוֹן לָא תְשֵׁיצֵי פָּתָא דְּחַקְלָךְ לְמִחְצַד וּלְקָטָא דִּחְצָדָךְ לָא תְלַקֵּיט׃
ירושלמי (יונתן):
וּבִזְמַן מַחֲצַדְכוֹן יַת חֲצָדָא דְאַרְעֲכוֹן לָא תְסַיְיפוּן אוּמָנָא חֲדָא דְאִית בְּחַקְלָךְ (ונ"ל שצ"ל למחצוד) לְמָחְזוֹר וְלִקְטָא דְחַצְדָךְ לָא תְלַקֵט:
ירושלמי (קטעים):
וּבַחֲצַדְכוֹן יַת חֲצַד אַרְעֲכוֹן לָא תְשֵׁיצוּן אוֹמַן אוֹחֲרַיָא דְאִית בְּחַקְלֵיכוֹן לְמֵחֲצוֹד וְלָקַט חֲצַדְכוֹן לָא תְלַקְטוּן:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לא תכלה פאת שדך" - שיניח פאה בסוף שדהו (ת"כ)

"ולקט קצירך" - שבלים הנושרים בשעת קצירה אחת או שתים אבל שלש אינן לקט (ת"כ פאה ח)

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


ובקצרכם. בלשון רבים כי כן התחיל לשון הפרשה, ועוד כי המנהג בזמן הקציר שיקצרו רבים ביחד ואמר לא תכלה בלשון יחיד כי יזהיר במצות הפאה והלקט ליחיד בעל השדה וכן ליחיד בעל הכרם במצות העוללות והפרט ודרשו רז"ל שדך אין לי אלא שדך היה לו שדה בשותפות מנין שחייב בפאה ת"ל ובקצרכם את קציר ארצכם.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ובקצרכם" לעני ולגר תעזוב אותם. באר שאחר שקבלנו אותו לאלהים ראוי לנו ללכת בדרכיו לעשות צדקה ומשפט וממיני הצדקה הם לקט שכחה ופאה האמורים בענין וזה באר באמרו אני ה' אלהיכם כלומר ומכיון שאני אלהיכם וכל ארחותי חסד ואמת ראוי לכם לשמור מיני הצדקה אלה הרצוים לפני.

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ובקצרכם וגו'. טעם שהתחיל לדבר בלשון רבים וגמר אומר בלשון יחיד לא תכלה, נתכוון לשלול דעת טועים אשר אומרים כי כשאין דבר מספיק לעניים אין לו ליתן, על דרך אומרו (מלכים ב ד) מה אתן זה לפני מאה וגו', לזה צוה ה' בלשון יחיד לומר שאפילו אחד לבד עליו חובת פאה, הגם כי פאה של אדם אחד מועטת היא לכל עניי ישראל, וכמו כן במצות לקט ופרט ועוללות אמר לשון יחיד מטעם הנזכר. וטעם סמיכות מצוה זו לעונש כרת. אולי שרמז שלא יאמר אדם אם הזיד ונתחייב כרת מעתה אין לשמור עצמו מכל אשר יזדמן לפניו במעשה הרע כי כבר נתחייב כרת, לזה אמר ובקצרכם את קציר ארצכם פירוש כשגרם עד שנקצר קציר ארצו שהוא כרת האמור בסמוך לא תכלה פאת שדך לקצור אותה במעשים רעים אחרים. והודיע בזה שלא תכרת כל הנפש אלא הענף שבו רמוז מצוה זו, ועדיין ישנה לראות אחרים דבוקים בשורשם, כי כל נפש ישראל יש לה שרשים למעלה כנגד כל מצות התורה ואמר ולקט קצירך וגו', פירוש אפילו בענף החטא עצמו לא יוסיף לחטוא, כי יש לך לדעת מאמר הרב האר"י ז"ל כי בטבע הקדושה להשאיר במקום שתהיה בו רושם. ואם כן הגם שנכרת עדיין יש השארות הקציר שם, והוא שצוה עליו ולקט קצירך לא תלקט ברוב פשעים, כי ה' חפץ שבאמצעות הלקט ההוא יתעורר וישוב בתשובה לפני ה' וירחמהו, כי הלא תמצא שאמרו ז"ל (יומא פו א) שאפילו עבר אדם על כריתות ומיתות בית דין תשובה וכו' מכפרין, וכמאמר הנביא (הושע יד) שובה וגו' עד ה' אלהיך ודרשו ז"ל (שם) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד פירוש שהגם שנכרת החוט המחבר עד כסא הכבוד ולא נשאר אלא חלק קטן בקרבו התשובה מגיעתו עד כסא הכבוד:

מדרש ספרא (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ו] "ובקצרכם"-- פרט לשקצרוהו הלסטים, קירסמוה נמלים, שברתה הרוח או בהמה.

"ובקצרכם"-- פרט לשקצרוה עכו"ם (ס"א גויים). מיכן אמרו: עכו"ם (ס"א נכרי) שקצר שדהו ואחר כך נתגייר-- פטור מן הלקט והשכחה והפאה. ור' יהודה מחייב בשכחה שאין שכחה אלא בשעת העימור.

[ז] אין לי אלא קוצר. תולש מנין? תלמוד לומר "לקצור".   קוטף מנין? תלמוד לומר (ויקרא כג, כב) "בקצרך".

אין לי אלא תבואה. קטניות מנין? תלמוד לומר "ארצכם".  אילנות מנין? תלמוד לומר "שדך".

יכול הירק והקשואים והדלועים והאבטיחים והמלפפנות הכל בכלל? תלמוד לומר "קציר"-- מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום. יצאו ירקות שאף על פי שלקיטתן כאחת אבל אין מכניסן לקיום. [יצאו התאנים שאף על פי שמכניסן לקיום אבל אין לקיטתן כאחת]. והתבואה והקטניות בכלל זה.

[ח] ובאילן: האוג והחרובין, האגוזים והשקדים, הגפנים והרמונים, הזיתים והתמרים חייבים בפאה.

[ט] "לא תכלה פאת שדך"-- אין פאה אלא מחמת הכילוי, ואין פאה אלא שיש לו שם, ואין פאה אלא בסוף. מיכן אמרו: נתן בין בתחלה בין באמצע-- הרי זו פאה, ובלבד שלא יפחות באחרונה אחד מששים.

[י] וכן היה ר' שמעון אומר בשביל ארבעה דברים אמרו לא יתן אדם פאה אלא בסוף שדהו: מפני גזל עניים, מפני ביטול עניים, ומפני מראית העין, ומשום שאמרה תורה "לא תכלה פאת שדך".

  • מפני גזל עניים כיצד? שלא יראה האדם שעה פנויה ויאמר לקרובו העני "בוא וטול לך פאה"
  • מפני ביטול עניים כיצד? שלא יהיו עניים יושבים ומשמרים כל היום ואומרים "עכשיו הוא נותן פאה" אלא ילכו וילקטו בשדה אחרת ויבואו בשעת הכילוי.
  • מפני מראית העין כיצד? שלא יהיו העוברים והשבים אומרים "ראו איך קצר איש פלוני את שדהו ולא הניח פאה לעניים"
  • ומשום שאמרה תורה "לא תכלה פאת שדך"

[יא] "שדך"-- ולא שדה אחרים. ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון "שדך" ולא שותף עם העכו"ם (ס"א הגוי).

"שדך"-- לחייב על כל שדה ושדה.


[א] מיכן אמרו אלו מפסיקים לפאה: הנחל, והשלולית, דרך היחיד, ודרך הרבים, ושביל הרבים, ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים, הבור, והניר, וזרע אחר.   והקוצר לשחת מפסיק, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש.

[ב] אמת המים הקבועה-- הרי זו מפסקת. ר' יהודה אומר אם אינה יכולה להקצר כאחת הרי זו מפסקת.   כל ההרים אשר במעדר יעדרון, אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו, הוא נותן פאה לכל.

[ג] הכל מפסיקין לזרעים ואינו מפסיק לאילן אלא גדר שהוא גבוה עשרה טפחים. אם היה שער כותש אינו מפסיק לאילן אלא נותן פאה לכל.

[ד] לחרובים-- כל הרואים זה את זה. אמר רבן גמליאל נוהגים היו בית אבא נותנים פאה אחת לזיתים שהיה להם בכל הרוח ולחרובים כל שרואים זה את זה. ר' אלעזר בר צדוק אומר משמו אף לחרובין שהיה להם בכל העיר.

[ה] "ולקט קצירך"-- לא לקט קיטוף.

"ולקט קצירך"-- אין לקט אלא מחמת הקציר. מיכן אמרו: היה קוצר קצר מלא ידו תלש מלא קומצו הכהו קוץ, עקצו עקרב, נבעת, נפל מידו על הארץ-- הרי (זה) של בעל הבית. תוך היד ותוך המגל-- לעניים. אחר היד ואחר המגל-- לבעל הבית.   ראש המגל וראש היד-- ר' ישמעאל אומר לעניים, ר' עקיבא אומר לבעל הבית.

[ו] "לא תלקט...לעני"-- לא תסייע את העני.  "לא תלקט"-- הזהיר את העני בשלו.

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ובקצרכם. קרי ביה ובקציר כם שצריך להניח א' מסמ"ך שהוא שיעור של פאה. וד' פעמים לשון קציר בפסוק למעוטי קצרוהו לסטים. כרסמוהו נמלים. שברתו הרוח. אכלתו בהמה:

פאת שדך. בגי' (שיעור) הפיאה אחד מששים:

ונכרתה. וסמיך ליה ובקצרכם מי שגוזל את העניים וקבע את קובעיהם נפש:

<< · מ"ג ויקרא · יט · ט · >>