בפרשת היציאה למלחמה, לאחר נאומם של הכהן והשוטרים, לאחר שמשחררים מהמלחמה את כל מי שנטע, בנה או התחתן ואת כל הפחדנים -

(דברים כ ט): "וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם, וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם"

רק אחרי כל הנאומים, ממנים את שרי הצבא!

זה ממש מוזר - הרי שרי צבא צריכים להיות מקצוענים, מנוסים, מאומנים - איך אפשר להשאיר את מינויים לרגע האחרון?!

1. ע"פ חכמי המשנה, "שרי צבא" בפסוק שלנו הם אנשים לא מקצועיים, שיש להם תפקיד מוגדר: " "ופקדו שרי צבאות בראש העם - בעקבו של עם, מעמידים זקפים מלפניהם [וזקפים מאחריהם], וכשילים של ברזל בידיהם. וכל המבקש לחזור, הרשות בידן לקפח את שוקיו. שתחלת ניסה נפילה, שנאמר נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם" " ( ספרי , וכן משנה סוטה ח ו , בבלי סוטה מד א , רש"י ) .

• אולם, בלשון המקרא, שר הצבא הוא תמיד המצביא העליון, (בראשית כא כב): "וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ, אֶל אַבְרָהָם..."( פירוט ), (שופטים ד ז): "וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל נַחַל קִישׁוֹן אֶת סִיסְרָא שַׂר צְבָא יָבִין וְאֶת רִכְבּוֹ...", (שמואל א יד נ): "וְשֵׁם אֵשֶׁת שָׁאוּל אֲחִינֹעַם בַּת אֲחִימָעַץ, וְשֵׁם שַׂר צְבָאוֹ אֲבִינֵר בֶּן נֵר דּוֹד שָׁאוּל", (שמואל ב יט יד): "וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ הֲלוֹא עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם לֹא שַׂר צָבָא תִּהְיֶה לְפָנַי כָּל הַיָּמִים תַּחַת יוֹאָב", (מלכים א יא טו): "וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת אֱדוֹם בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים...".

2. ע"פ רמב"ן, מינוי שרי צבא ברגע האחרון מבטא את האיזון הנכון בין פעולה בדרך הטבע לבין הסתמכות על הנס: " "ופקדו שרי צבאות בראש העם - כי התורה תצוה בדרך הארץ, ותעשה הנסים עם יראיו בהסתר; ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם (זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת, או להודיע שמו לצריו לעתים, כאשר היה בקריעת ים סוף וכיוצא בו)" " ( רמב"ן ) .

• אולם, מינוי שרי צבא ברגע האחרון נראה כמו הסתמכות גדולה במיוחד על הנס.

3. ייתכן, שכל בני ישראל היו מאומנים באומנות המלחמה. כך ניתן ללמוד מהמפקדים, שבהם סופרים רק את יוצאי הצבא, (במדבר א ב): "כָּל־זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם ׃ מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א"(וכן דברים ב טז, שמואל ב כד ט, ומי שאינם לוחמים - לא סופרים אותם. ולכן, כשאליהו מתנבא, (מלכים א יט יח): "וְהִשְׁאַרְתִּ֥י בְיִשְׂרָאֵ֖ל שִׁבְעַ֣ת אֲלָפִ֑ים", אין הכוונה שבימי אחאב יישארו מכל אוכלוסי מדינתו רק הדתיים "כָּל־הַבִּרְכַּ֗יִם אֲשֶׁ֤ר לֹא־כָֽרְעוּ֙ לַבַּ֔עַל וְכָ֨ל־הַפֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־נָשַׁ֖ק לֽוֹ", אלא שלא יישארו לו יותר לוחמים מהמספר הזה, וכמו שנאמר אחר כך, (מלכים א כ טו): "כָּל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִֽים". שרי הצבאות נבחרו מתוך אלה שלמדו ותירגלו והתכוננו, ומראש דואגים ללמד מלחמה תיאורטית ומעשית להרבה יותר אנשים משיש תפקידים שיצטרכו להתאייש (ע"פ דוד ויסקוט, "תורת המלכים") .

4. וייתכן שמדובר דוקא ברמות הבכירות, אשר אומנותם תלויה יותר באופי ובאישיות ובכשרון שלא נלמד בקורסים, עמדות פיקוד אשר בהן ראינו במערכות ימי קדם מי שעשו חיל והצליחו אף על פי שלא היו אנשי צבא מלפני כן, וראינו בעלי נסיון וותק בוגרי קורסים ותרגילים מפשלים בשעת האמת. במלחמות ישראל החדשה – אילו נצחונות מזהירים הושגו על ידי מצביאותם המלומדת המזהירה של מי שהועלו בסולם הדרגות לפי הסדר, כמה כשלונות מפורסמים נקצרו בגלל כשלים של אותו סוג אנשים בדיוק, כמה מפלות סופניות נמנעו בזכות אומץ ותושיה ותפקוד תקין של החיילים היחידים והמסגרות הקטנות, עם ובלי מפקדים כשרוניים בראשם? שמענו ממפקדינו ז"ל, שכח צביקה לא עשה במלחמה שום דבר שלא למד אותו בקורס מט"קים – כלום יש מי ששמע על ברזלן בכיר שהצליח במלחמה גדולה שלא עשה שם שום דבר שלא למד אותו בקורס גנראלים?

הוראת התורה לא באה להכתיב את הפתרון המעשי להקמת חבר קצינים שיתפקד במלחמה, אלא לגלות את ההקפדה העקרונית, שלא תהיה עמדת שררה וכבוד של מפקד צבא ולעומתו הרבה אחרים הרגילים לראות עצמם ככפופים לו ולבטל דעתם ורצונם מפני רצונו ודעתו שלו, כל זמן שלא מתנהלת לחימה בפועל. זאת כחלק מהעיקרון הכללי של התורה, לשמור על החירות ולמנוע שיעבוד של אדם לאדם, (ויקרא כה נה): "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"(ע"פ דוד ויסקוט, שם) .