מפרשי רש"י על דברים כ ט
רש"י
"שרי צבאות" - שמעמידין זקפין מלפניהם ומלאחריהם וכשילין של ברזל בידיהם וכל מי שרוצה לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו זקפין בני אדם עומדים בקצה המערכה לזקוף את הנופלים ולחזקם בדברים שובו אל המלחמה ולא תנוסו שתחלת נפילה ניסה
רש"י מנוקד ומעוצב
שָׂרֵי צְבָאוֹת – שֶׁמַּעֲמִידִין זַקָּפִין מִלִּפְנֵיהֶם וּמֵאַחֲרֵיהֶם וְכַשִּׁילִים שֶׁל בַּרְזֶל בִּידֵיהֶם, וְכָל מִי שֶׁרוֹצֶה לַחֲזֹר, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לְקַפֵּחַ אֶת שׁוֹקָיו. 'זַקָּפִין', בְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין בִּקְצֵה הַמַּעֲרָכָה לִזְקֹף אֶת הַנּוֹפְלִים וּלְחַזְּקָם בִּדְבָרִים: שׁוּבוּ אֶל הַמִּלְחָמָה וְלֹא תָנוּסוּ, שֶׁתְּחִלַּת נְפִילָה, נִיסָה (ספרי קצח; שם מ"ד ע"א).
מפרשי רש"י
[ט] מעבירות שבידו וכו'. טעמא דרבי יוסי, משום ד"הירא" משמע יראה בלבד בלב, ואם כן למה יחזור, יאמר לו "אל תירא כי ה' אלקיכם הוא ההולך עמכם" (ר' פסוקים ג, ד), כמו שהיה מזרז אותם השוטרים והכהן (שם), ולמה יחזור בחנם. אבל רבי עקיבא בודאי סובר כיון דהוא ירא ומצטער - יחזור. וכן מוכח דזהו טעמיה דרבי יוסי, דקאמר התם בפרק משוח מלחמה (סוטה דף מד:) 'מאן תנא להא דתנו רבנן, שמע קול קרנות והרתיע חוזר וכו, עד ד'אפילו תימא רבי יוסי, משום דכתיב "ולא ימס"'. משמע דמחלוקת שלהם היכי דלא הוי חשש ד"לא ימס", כגון שאינו רק יראה בלבד, שלא יוכל לראות חרב שלופה. אבל אם הרתיע, שכבר נמס לבו, יש לו לחזור משום ד"לא ימס". ולפיכך פירש רבי יוסי "איש הירא" במתירא מעבירות, ולא במתירא שלא יוכל לעמוד בקשרי המלחמה ולא יוכל לראות חרב שלופה, דאיש כזה לא יחזור, דנאמר לו 'אל תירא', כי לא תראה חרב, כי ה' ההולך אתכם ילחום לכם, והם לא יראו חרב. והרא"ם פירש טעמיה דרבי יוסי משום דכיון דאין מיתה בלא חטא, אם כן למה יחזור בשביל שום מורך לב. ואין דבר זה טעם, דלא קיימא לן הכי כלל, אלא 'יש מיתה בלא חטא' במסכת שבת (דף נה:):
[י] ולפיכך תלתה וכו'. דאם לא כן, מאי טעמא שימות בשביל שבנה בית ולא חנכו. אלא התורה צוה על זה שישוב לביתו ויחנכנו, פירוש, שלא נדע מי החוזר מחמת העבירה, ומי החוזר מחמת שלא חנכו לבית. ואם תאמר, ולרבי עקיבא דסובר שאין חוזרין מחמת עבירה, אם כן למה חוזר מחמת שלא חנכו לבית. יש לומר, דלרבי עקיבא חוזר עליו לפי שבנה בית ולא חנכו, ולפיכך יש לו הרבה מקטרגים שלא יזכה לבית וכן לאשה. כי הרבה מקטרגים יש על האדם כשיהיה רוצה לזכות בדבר, והשטן מקטרג בשעת סכנה (רש"י להלן כג, י), ולפיכך אמרה תורה "פן ימות", ולא יזכה מחמת המקטרגים, שהם מקטרגים בשעת הסכנה. ובפרק קמא דסוטה (דף ב.) אמרינן 'ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצא ואומר בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני'. הרי כי אלו שלשה דברים הם עיקר שצריך אל האדם; האשה "עזר כנגדו" (בראשית ב', י"ח), והבית לדירתו, וצריך לו אדמה להתפרנס הימנה. ובשביל כך יש מקטרגים יותר על אלו דברים. לכך כל זמן שלא גמר הדבר אל ילך במלחמה, דהשטן מקטרג בשעת סכנה:
ואני שמעתי הקטרוג הוא, שמא קודם יצירת הולד נגזר לאחר, רק שהוא הקדים ברחמים, כדאמרינן במסכת מועד קטן (דף יח:) על הא מלתא גופיה לענין נשואי אשה 'שמא יקדמנו אחר ברחמים'. ואז יש מקטרגים עליו, שאומרים אלו דברים ניתנו לאחר קודם יצירת הולד, והוא ירצה בהם, והשטן מקטרג בשעת הסכנה. ולכך דוקא אלו שלשה, מפני שאלו שלשה דברים יש להם גזירה קודם יצירת הולד, כדלעיל. והשתא הוי שפיר לשון "ואיש אחר יחנכנו" (פסוק ה), כלומר אותו איש - שנגזר לו אלו דברים קודם יצירת הולד - יזכה בשלו, שהרי נגזר לו:
אי נמי, דטעמיה דרבי עקיבא שחוזר על אלו שלשה דברים, מפני שאלו שלשה דברים הוא מתירא שמא ימות במלחמה, ואיש אחר יקח אשתו או ביתו או כרמו. ומחמת זה חלשא דעתיה, ואתרע מזליה, וימות במלחמה, כדלעיל (אות ח):
אבל רבי יוסי סבירא ליה דאי משום הך טעמא בלבד - אין צריך לחזור בשביל זה, דלא נקרא שעת מלחמה 'שעת סכנה', ואינו ירא כלל שמא ימות, כי ה' הולך עמהם, ואין כאן שעת סכנה כלל. ואם כן למה אמר הכתוב לחזור, אלא לכסות על החוזרים בשביל חטא, בשביל זה אמרה תורה לחזור על אלו שלשה דברים. ואם לא יחזור, אין הקדוש ברוך הוא עמהם. והשתא "פן ימות" דכתיב בקרא אין לפרש כמשמעו כמו דמפרשינן אליבא דרבי עקיבא, דהא לרבי יוסי לאו שעת סכנה הוא, אלא פירושו "פן ימות" בשביל שעובר על דברי תורה שאמרה לחזור, ואז אין הקדוש ברוך הוא עמו, ושמא ימות. ולרבי יוסי נמי מה שאמרה תורה לחזור על אלו שלשה דברים דוקא, כי אלו שלשה דברים בצד עצמן ראוי לחזור עליהם, כדסבר רבי עקיבא, אלא שהקדוש ברוך הוא עם ישראל, ואין המלחמה 'שעת הסכנה', ולכך לא היה צריך לחזור בשביל סכנה. מכל מקום כיון שהתורה צוה לחזור לכסות על החטא - צוה לחזור בדבר שראוי לחזור מצד עצמן:
בד"ה כי תקרב כו' כדכתבו התו' בפ' השולח ותימה גדולה הלא איתא בתו' בפר' השולח דף מ"ו ע"א ממש להיפך דדוקא בקושיות התוס' אמרינן האי סברא לחלק בין עד שלא נכנסו לארץ ובין משנכנסו לארץ אבל לפי שינויא דתו' אינו כן אלא אף משנכנסו לארץ היו יכולין להשלים וכמש"כ הרמב"ן ז"ל דאלת"ה למה הוצרכו רבנן לומר מי חלה שבועה עלייהו כלל כיון דאמרי מארץ רחוק' באנו תיפ"ל דלכך לא חלה שבועה עלייהו דהוי נשבע לבטל את המצוה דכתיב לא תחי'כל נשמה אלא עכ"ל כמש"כ התו' דע"כ באין רוצים להשלים כתיב לא תחיה כל נשמה כדמוכח קראי כו' ולפ"ד התוס' והרמב"ן ז"ל דס"ל דקריאת השלום איירי אפי' במלחמת מצוה א"כ קשה למה הוצרכו הגבעונים להערים ואפשר שהגבעונים לא ידעו זה שיהושע עדיין לא שלח להם מי שרוצה להשלים ישלים או שהיו מתייראין שמא יתגרשו מעריהן ודוק כנ"ל: