קטגוריה:דברים כט יח
והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורת הכתיב של הפרק
* * *
וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה.
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המנוקדת של הפרק
* * *
וְהָיָ֡ה בְּשׇׁמְעוֹ֩ אֶת־דִּבְרֵ֨י הָאָלָ֜ה הַזֹּ֗את וְהִתְבָּרֵ֨ךְ בִּלְבָב֤וֹ לֵאמֹר֙ שָׁל֣וֹם יִֽהְיֶה־לִּ֔י כִּ֛י בִּשְׁרִר֥וּת לִבִּ֖י אֵלֵ֑ךְ לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת הָרָוָ֖ה אֶת־הַצְּמֵאָֽה׃
נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המוטעמת של הפרק
עזרה · תרשים של הפסוק מחולק על-פי הטעמים
* * *
וְ/הָיָ֡ה בְּ/שָׁמְע/וֹ֩ אֶת־דִּבְרֵ֨י הָֽ/אָלָ֜ה הַ/זֹּ֗את וְ/הִתְבָּרֵ֨ךְ בִּ/לְבָב֤/וֹ לֵ/אמֹר֙ שָׁל֣וֹם יִֽהְיֶה־לִּ֔/י כִּ֛י בִּ/שְׁרִר֥וּת לִבִּ֖/י אֵלֵ֑ךְ לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת הָ/רָוָ֖ה אֶת־הַ/צְּמֵאָֽה׃
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה הדקדוקית של הפרק
* * *
הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת ווסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה. לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
ביאורים: המפרשים עונים לשאלות • ביאור קצר על כל הפרק • ביאור מפורט על הפסוק
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וִיהֵי בְּמִשְׁמְעֵיהּ יָת פִּתְגָמֵי מוֹמָתָא הָדָא וִיחַשֵּׁיב בְּלִבֵּיהּ לְמֵימַר שְׁלָמָא יְהֵי לִי אֲרֵי בְּהַרְהוּר לִבִּי אֲנָא אָזֵיל בְּדִיל לְאוֹסָפָא לֵיהּ חֲטָאֵי שָׁלוּתָא עַל זֵידָנוּתָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וִיהֵי בְּמִשְׁמְעֵיהּ יַת פִּתְגָמֵי מוֹמָתָא הָדָא וְיִתְיָיאֵשׁ בְּלִבֵּיהּ לְמֵימָר שְׁלָמָא יְהֵא לִי אֲרוּם בִּתְקוֹף יִצְרָא בִישָׁא דְלִבִּי אֵיזִיל מִן בִּגְלַל לְמוֹסְפָא חוֹבֵי שָׁלוּתָא עַל זְדוֹנוֹתָא: |
רש"י
"והתברך" - בנדיר"א שוי"א בלע"ז (זיך אליין בענצען זיך פאר געבענצט האלטען) כמו והתגלח והתפלל
"בשרירות לבי אלך" - במראות לבי כמו אשורנו ולא קרוב כלומר מה שלבי רואה לעשות
"למען ספות הרוה" - לפי שאוסיף לו פורענות על מה שעשה עד הנה בשוגג והייתי מעביר עליהם וגורם עתה שאצרפם עם המזיד ואפרע ממנו הכל וכן ת"א בדיל לאוספא ליה חטאי שלותא על זדנותא שאוסיף לו אני השגגות על הזדונות
"הרוה" - שוגג שהוא עושה כאדם שכור שהוא עושה שלא מדעת
"צמאה" - שהוא עושה מדעת ובתאוה
מפרשי רש"י
[יג] למען שאוסיף וכו'. ואף על גב שמי שהולך בשרירות לבו אין עושה זה כדי שיהיה מוסיף לו הרוה את הצמאה, פירש הרמב"ן, דמצינו בהרבה מקומות בכל סבה יאמר עם המסובב "למען", בין שיעשה אדם הגורם לרצונו, כמו "למען ייטב לך וגו'" (לעיל ה, טז), ובין שלא לרצונו, כמו "למען למוג לב" (יחזקאל כא, כ), "למען יאשמו" (ר' יחזקאל ו, ו), "כספם וזהבם עשה לעצבים למען יכרת" (ר' הושע ח, ד):
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְהִתְבָּרֵךְ – בינדיר"א שי"י [bendira sei = יברך את עצמו] בְּלַעַז, כְּמוֹ "וְהִתְגַּלָּח" (ויקרא יג,לג), "וְהִתְפַּלֵּל" (מל"א ח,מב).
בִּשְׁרִירוּת לִבִּי אֵלֵךְ – בְּמַרְאִית לִבִּי, כְּמוֹ: "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב" (במדבר כד,יז); כְּלוֹמַר: מַה שֶּׁלִּבִּי רוֹאֶה לַעֲשׂוֹת.
לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה – לְפִי שֶׁאוֹסִיף לוֹ פֻּרְעָנוּת עַל מַה שֶּׁעָשָׂה עַד הֵנָּה בְּשׁוֹגֵג, וְהָיִיתִי מַעֲבִיר עֲלֵיהֶם; וְגוֹרֵם עַתָּה שֶׁאֲצָרְפֵם עִם הַמֵּזִיד, וְאֶפָּרַע מִמֶּנּוּ הַכֹּל. וְכֵן תִּרְגֵּם אוֹנְקְלוֹס: "בְּדִיל לְאוֹסָפָא לֵיהּ חֶטְאֵי שָׁלוּתָא עַל זְדָנוּתָא", שֶׁאוֹסִיף לוֹ אֲנִי הַשְּׁגָגוֹת עַל הַזְּדוֹנוֹת.
הָרָוָה – שׁוֹגֵג, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כְּאָדָם שִׁכּוֹר, שֶׁלֹּא מִדַּעַת.
הַצְּמֵאָה – שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מִדַּעַת וּבְתַאֲוָה.
רשב"ם
הצמאה: לתאבון שאינו רשע כעושה להכעיס מתוך שובע:
כי בשרירות לבי: אלא בשרירות:
רמב"ן
או יהיה טעם "כי" לאמר 'יהיה לי שלום בעבור שאינני מקבל עלי השבועה, כי בשרירות לבי אלך כל ימי וכל חפצי אעשה'. ולא יאבה ה', בעבור שאיננו מקבל אלתו, לסלוח לו, אבל יעשן עליו אפו כיון שבא בבריתו לפני עם כל ישראל.
התאוה הגוברת ומתחזקת בלב תקרא "שרירות" כלשון חכמים (בבא בתרא קס.): "שריר וקיים" וכן (איוב מ טז): "בשרירי בטנו".
ופירוש "למען ספות הרוה את הצמאה" להוסיף השבעה עם המתאוה, כי נפש שבעה תקרא "רוה" כענין (ירמיהו לא יג): "ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו", (ירמיהו לא יא): "והיתה נפשם כגן רוה", והמתאוה תקרא "צמאה", (תהלים סג ב): "צמאה לך נפשי".
והטעם, כי נפש האדם הרוה, שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה, כאשר תבא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה, ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה; כי המתאוה לזמת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזמתן, תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה וכיוצא בזה בשאר התאוות, וכענין שהזכירו חכמים (סוכה נב.): "משביעו רעב מרעיבו שבע".
ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו שהוא, אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו, וכאשר השביע נפשו בו.
ולפי שהזכיר "שרש פורה" אמר בלשון הזה, כי יוסיף השרש הוא כפתו אשר היא רוה ורעננה עם הצמאה, ותשובנה כולם צמאות.
ואין "למען" במקום הזה טעם, שאלך בשרירות לבי בעבור שאספה הרוה עם הצמאה, אבל הוא כמו "לספות", יאמר הכתוב כי בעבור זה יהיה כך, כי בכל סבה עם עלול יאמר "למען", בין שיעשה אדם הגורם לרצותו בעלול כמו (דברים ה טו): "למען (אשר) ייטב לך", בין שיהיה אדם הגורם כן שלא מדעתו, כמו (יחזקאל כא כ): "למען למוג לב", (יחזקאל ו ו): "למען יאשמו", (הושע ח ד): "כספם וזהבם עשו לי עצבים למען יכרת", ורבים כאלה.
וזה הטוב והישר בעיני בפסוק הזה מכל הנכתב עליו בהרבה פנים.
גם, יתכן לפרש שהוא שב אל "שרש פורה וראש ולענה": יאמר, כי יתברך בלבבו לאמר 'שלום יהיה לי', למען שיוסיף פארתו הרוה אשר תגדל ותצמיח הלענה וראש על הצמאה אשר לא היתה צומחת.
או יהיה "הרוה" כנוי ללענה הנזכרת, שיוסיף הלענה הרוה הצומחת וגדלה מאד על הצמאה אשר לא היתה גדלה רק מעט, ותהיינה שתיהן צומחות. והכונה בזה לומר, כי כל אשר ישמע האלה ויתברך ממנה ויתחזק בשרירותו, סעיפיו ישיבוהו לחטוא ויצמיחו פשעים יותר מבראשונה, וגם זה פירוש נכון.רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
והתברך בלבבו לאמר. יחשוב בלבבו בשמעו הקללות שישובו לו לברכות ויאמר שלום יהיה לי לא יגע בי רע.
בשרירות לבי אלך. יאמר שלום יהיה לי אע"פ שאלך בשרירות לבי, כי בצדקת הצדיקים אחיה שהם רבים ואני יחיד חוטא, על כן כתוב אחריו לא יאבה ה' סלוח לו כי אז יעשן, והטעם מיד יכרת, כן פירש החכם רבי אברהם ז"ל.
ויתכן לפרש בשרירות לבי, בחוזק, והוא לשון רז"ל אשרתא דדייני, שהוא קיום ב"ד, וזהו שאמר למען ספות הרוה את הצמאה, הרשע מתהלל במפעלים רעים ואומר ללכת בחוזק לבו כדי שיוסיף צמאון בנפשו שהיתה רוה, כלומר שבעה מתאוות פעולת העבירה ההיא, ויחזור אותה צמאה, כי לבו חזק בתאוות ובמחשבות רעות תמיד כל היום, וכל שהוא רוצה לנהוג המנהג הזה ולרדוף אחר תאוותיו ומשביע נפשו מהן יותר ירעב להם כי זה משפטן וזה דרכן. גם מן הידוע כי הלב באדם שרש הגוף, ומחשבות ענפים, והמעשים פירות, וכל יצר מחשבות לבו של רשע רק רע כל היום, לא ימיש מעשות פרי רע ומר, ואף אם אינו מוציא מחשבתו לפועל הנה הוא נענש על המחשבה בלב, ולזה כוון שלמה ע"ה במה שאמר (משלי טו) לב שמח ייטיב פנים ובעצבת לב רוח נכאה, באר שלא יקל בעיני האדם ענין במחשבה, שהרי שמחת הגוף ועצבונו תלוים במחשבה, ואם כן הרי המחשבה שהיא מן הלב יוצאה לפועל ומתגלית בגוף האדם. ומעתה יתבונן האדם בעצמו גודל שכרו אם ישמח במצות, וגודל עונשו אם ישמח בעבירה, וכן במדת העצבון גדול שכרו ועונשו, וזהו שאמרו רז"ל הרהורי עבירה קשין מעבירה, לפי שהרהור הזה יוצא לידי פעולה ומתגלה בגוף, ועל כן יהא קשה מעבירה בלא הרהור, שהרי בזה הרהור ופעולה, ובזה פעולה בלא הרהור. והמאמר הזה לרז"ל גדול הערך מאד, רבו בו הפירושים, וזה שאמרתי אחד. ועוד פירשו בו הרהורי עבירה קשין מעבירה, כי רגילות המחשבה מביא האדם לידי עבירה. ועוד פירשו, כי הרהורי עבירה קשין על הנפש מעבירה עצמה, לפי שהרהור תלוי בלב והנפש משכנה בלב, ועל כן כשהוא מטמא אותה במחשבה רעה קשה יותר מן העבירה עצמה כי העושה עבירה עצמה אין מחשבתו כל כך טרודה. ועוד פירשו בו הרהורי עבירה קשין מעבירה, כי המחשב לעשות עבירה אחת כגון לגזול או לגנוב או לבא על אחת מן העריות וחשב בלבו אם יבא אדם כנגדו שם לבטל מה שאני רוצה לעשות אכנו או אהרגנו כדי שאשלים חפצי, ונמצא כי כשגנב או גזל או בא על הערוה שעשה עבירה אחת, אצל ההרהור היה קשה יותר מגוף העבירה שהרהר כמה עבירות וגמר בלבו שיכה ושיהרוג ולבסוף יעשה העבירה.
ואם ישאל שואל והאיך יעניש הכתוב על ההרהור בלא מעשה, כי בודאי אין האדם יכול לשלוט בעצמו שלא יעלו בלבו מחשבות רעות, ואם כן למה יעניש על מה שאינו בידו. אבל אודיעך עיקר הדבר, ידוע כי בחירת המעשים מסורה בידו של אדם לטוב ולרע, הוא שכתוב (דברים ל) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו' ובחרת בחיים, גם בחירת המחשבה מסורה בידו אחר ההכנות, כי נצטוה שיחשוב מחשבה טובה ונזהר שיפנה לבו מלחשוב מחשבה רעה, והוא נגמל על המחשבה הטובה ונענש על המחשבה הרעה. ומה שלפעמים יולידו סרעפיו ורעיוניו מחשבות בלתי טובות, ויעלו על לבבו בפתע פתאום הרהורים לא ראוין שלא במתכוון, הנה זה טרם ההכנות והוא סימן המכשול והחטא, כי הטה עצמו מני אורח ולא גדל נפשו במדרגת ההכנות, ותקנתו ורפאותו שישתדל בהכנות והוא שיכין לבו ומחשבותיו אל השם יתעלה, ולו ישעבד ויכוף מחשבתו במחשבה טובה ובכשרון המפעלים, ואם באת המחשבה הרעה שיגער בה, שאם אינו גוער בה והיא עומדת בלבו הנה הוא נענש. וכאשר יתמיד מחשבתו זאת זמן רב ויכין לבו לאהבת השם יתברך ולקרבה אליו וללכת בדרכיו, גם ה' יתן הטוב ויגמלהו כצדקו שיכין לבו שלא יחשוב בדבר רע ולא יעלה במחשבתו רק טוב, ועל זה אמרו בא לטהר מסייעין אותו. ורבים הכתובים על העיקר הזה, הוא שכתוב (דברי הימים א כח) כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין אם תבקשנו ימצא לך, וכתיב (משלי כא) ותוכן לבות ה', כי הש"י מכין לב האדם ומישר תולדתו כשאדם מכין לבו כנגדו יתעלה, וכן כתוב (תהלים י) תאות ענוים שמעת ה' תכין לבם תקשיב אזנך, וכתיב (דברי הימים א כט) ה' אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך.
והרמב"ם ז"ל פירש הרהורי עבירה קשין מעבירה, לפי שהמחשבה מעלה גדולה באדם מכח השכל וממדות הנפש השכלית, וכשהוא חוטא בו הנה הוא חוטא במבחר מדותיו, ואין אשמת המשתמש בעבד סכל כאשמת המשתמש בבן חורין חכם, כן כתב בתחלת פרק שני מספרו.ועוד טעם אחר, הרהורי עבירה קשין מעבירה, אחר מעשה העבירה, כי כיון שעשה העבירה כבר ועוד הוא מהרהר בזה הוא קשה לענין עונש הנפש מעבירה עצמה, אבל קודם מעשה העבירה אין עונשו קשה ואינו נענש כלל, שהרי אמרו רז"ל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ואינו נענש עליה, וכן הכתוב אומר (תהלים סו) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה', אלא אם כן היתה מחשבת עבודה זרה שכתוב בה (יחזקאל יד) למען תפוש את בית ישראל בלבם.
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
על הע"ז המושלת בסתר לבו, ויאמר שלא לבד שאין לירא מהאלות מפני כי הע"ז הולכת עמדי והיא תגין עלי מפורעניות אלא שעוד תשפות לו כל טוב ושלום וברכה יהיה לו (כי שלום כולל לכל הברכות כמשחז"ל לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום) ע"ד שאמרו הנשים שעבדו ע"ז לירמיה (ירמיה מד יז) כי עשה נעשה וגו' לקטר למלכת השמים וגו' ונשבע לחם ונהיה טובים, (שם יח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים ולהסך לה נסך חדלנו כל וגו'. וז"ש "למען ספות הרוה "היא הע"ז שלפי דעתו היא רויה ומלאה השפעות "את הצמאה "נפשי הצמאה להשפעות: (ויתכן שאיש ואשה וגו' ירמז על פסל מיכה האיש הוא מיכה ואשה היא אמו משפחה: שנאמר שם (שופטים יז ה) ולו בית אלהים, שהוא בית ע"ג וכשיחד בית לזה בודאי היו מתקבצים שם משפחתו. או שבט הוא שבט הדני שלקחו את הפסל ממיכה כדכתיב (שם יח) ויקימו בתוכם את הפסל וגו', שרש פרה ראש ולענה ירמז על ימי אנטיוכוס שמנעו את ישראל מלקיים את התורה, וענו אותם לעבוד גלולים, והיו אנשים מישראל שנספחו לאנטיוכוס ועבדו ע"ג, ובכדי להתרצות אליהם היו מתערבים בבני ישראל ולהסיתם ולהדיחם וגם הלשינום לפני אנטיוכוס ולזה נתכנו בשם שרש פרה ראש ולענה כי השרשים האלה יהפכו גם את המתוק למר, ועז"א והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות וגו' כי הזה הוא מלשון אם ובלשון תימא, ויאמרו האנשים ההם האם בשרירות לבי אלך, לעבוד ע"ג מפאת שרירות הלב (והוא מלשון סורר) הלא רק "למען ספות הרוה "המה העובדי גלולים, שהמה רוים ושבעים בכל טוב, "את הצמאה "נפשי הצמאה ורעבה ומעונה, ומפני
ההכרח עשיתי זאת:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
על כן אמר לא יאבה ה' סלוח לו, כי הרהורי עבירה של ע"ז קשים מן עבירה עצמו יען עיקר הדבר בלב כי בעובד ע"ז כתיב (הושע ד, יז) חבור עצבים אפרים הנח לו. שהקב"ה מאריך אפו אפילו בע"ז אמנם כשחלק לבם מעם ה' כתיב (שם י, ב) חלק לבם עתה יאשמו. לכך נאמר כי אז יעשן אף ה' מילת אז מורה על הזמן של עתה כי אז תיכף ומיד יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא. ר"ל בו לבד כי מאחר שחטא בנסתר אין אחרים נתפסים בעונו ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה. היינו האלות שבפרשת בחוקותי אמנם שם נזכרו כל האלות בלשון רבים סד"א שרבים ימקו בעונו, על זה אמר והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה היינו האלות שבפרשת כי תבא שנאמרו בלשון יחיד להורות כי הוא יחיד לבדו ימות בעונו וכל ישראל נקיים.
ומה שקרא תורת כהנים סתם ספר, והקללות שבפרשת כי תבא קרא ספר התורה, לפי שכל ה' ספרים בכלל נקראו תורה וכל ספר בפני עצמו נקרא ספר לפיכך ספר ת"כ נקרא ספר כי אינו כולל כל התורה רק שהוא ספר אחד מן מספר חמש ספרים, אבל ספר חמישי זה נקרא תורה כי הוא כולל כל התורה כי לכך נקרא משנה תורה כמ"ש (דברים א, ה) הואיל משה באר את התורה הזאת. וז"ש לענין ההבדלה והבדילו ה' לרעה וגו' ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה כי כולם נאמרו בלשון יחיד המורה על הבדלה זו לבטל ממנו סברת למען ספות הרוה את הצמאה שלא יאמר בתוך עמי אנכי יושב, ומטעם זה קרא הראשונים אלה והאחרונים אלות לפי שהאחרונים כפולים מן הראשונים כי במקום כל אלה אחת נמצאו כאן שתים מן הטעם שבארנו בפרשת כי תבא (כח.טו) או כנגד מ"ט שערי בינה, או כנגד התורה שנדרשת במ"ט פנים כנגד כל אחד מכה אחת וכאן שתים בעבור הערבות, ומה שאמר ורבצה בו כל האלה דווקא אותה אלה שבת"כ לפי שכאן מדבר בחטא ע"ז וכן האלה שבת"כ מדברת גם כן מעון ע"ז שנאמר (ויקרא כו, ל) והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם וגו'. אבל אותן אלות שבערבות מואב לא נזכר בהם עון ע"ז, ע"כ אמר באלה ראשונה ורבצה בו כי היא לבדה תרבץ אצלו אמנם לענין ההבדלה לבד שיבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל אמר ככל אלות הברית וגו' כי אלו האלות נאמרו בלשון יחיד, ומה שנאמר אח"כ וראו את מכות הארץ וגו' ש"מ שבעונש רבים הוא מדבר זה קאי על מה שנאמר למעלה או משפחה או שבט כי זה מדבר ברבים החוטאים ואז יראו מכת הארץ כמו שיתבאר בסמוך.
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
למען ספות הרוה את הצמאה
[ע"פ אברבנאל]
לאחר שאמר משה לבני-ישראל את הברכות שיבואו עליהם אם יקיימו את התורה, ואת הקללות שיבואו עליהם אם לא יקיימו את התורה, הוא קרא להם שוב ואמר להם (דברים כט ט): "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם: ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל; טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך. לעוברך בברית ה' אלוהיך ובאלתו אשר ה' אלוהיך כורת עימך היום. למען הקים אותך היום לו לעם, והוא יהיה לך לאלוהים, כאשר דיבר לך; וכאשר נשבע לאבותיך, לאברהם ליצחק וליעקב. ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוהינו, ואת אשר איננו פה עימנו היום. כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים, ואת אשר עברנו בקרב הגויים אשר עברתם. ותראו את שיקוציהם ואת גילוליהם - עץ ואבן, כסף וזהב אשר עמהם. פן יש בכם איש או אישה או משפחה או שבט, אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלוהינו, ללכת לעבוד את אלוהי הגויים ההם; פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה. והיה בשומעו את דברי האלה הזאת, והתברך בלבבו לאמור 'שלום יהיה לי - כי בשרירות ליבי אלך; למען ספות הרווה את הצמאה '. לא יאבה ה' סלוח לו - כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה; ומחה ה' את שמו מתחת השמים. והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל - ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה. ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחריכם והנוכרי אשר יבוא מארץ רחוקה; וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה, אשר חילה ה' בה (גפרית ומלח, שריפה כל ארצה - לא תיזרע ולא תצמיח, ולא יעלה בה כל עשב: כמהפכת סדום ועמורה, אדמה וצבויים, אשר הפך ה' באפו ובחמתו. ואמרו כל הגויים: 'על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת?; מה חורי האף הגדול הזה?'. ואמרו 'על אשר עזבו את ברית ה' אלוהי אבותם, אשר כרת עימם בהוציאו אותם מארץ מצרים. וילכו, ויעבדו אלוהים אחרים, וישתחוו להם: אלוהים אשר לא ידעום, ולא חלק להם. וייחר אף ה' בארץ ההיא, להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה. וייתשם ה' מעל אדמתם, באף ובחמה ובקצף גדול; וישליכם אל ארץ אחרת, כיום הזה. הנסתרות לה' אלוהינו; והנגלות לנו ולבנינו, עד עולם - לעשות את כל דברי התורה הזאת."
הביטוי המרכזי בקטע הוא הביטוי "למען ספות הרווה את הצמאה". יש פירושים שונים לביטוי הזה. ע"פ אברבנאל, הביטוי הוא משל מתחום החקלאות:
לגנן יש הרבה ערוגות; בכל ערוגה יש צמחים מסוג אחר. יש צמחים שצורכים יותר מים ונעשים צמאים יותר מהר, בעוד שצמחים אחרים צורכים פחות מים ונשארים רווים (רווה = ההפך מצמא). כשהגנן בא להשקות את הגינה, הוא לא מבחין בין הערוגות, אלא אם רוב הערוגות צמאות הוא משקה את כל הערוגות - גם את הרוות; הוא מוסיף את הערוגה הרווה על הערוגה הצמאה ומשקה את שתיהן.
בנמשל, הגנן הוא ה', המים הם ברכותיו של ה', והערוגות הן בני-ישראל.
הברכות והקללות שנזכרו בדברים כח מובטחות לכלל עם ישראל, ולא ליחידים : אם העם ילך לפי חוקי התורה הוא יזכה לברכות, ואם יעבור על חוקי התורה - הוא יסבול מהקללות. איש או אישה ששמע את הברכות והקללות, והיה בשומעו את דברי האלה הזאת , עלול ל והתברך בלבבו לאמור 'שלום יהיה לי - כי בשרירות ליבי אלך - מה הטעם להתאמץ ולקיים את התורה? אני אעשה מה שאני רוצה, ומכיוון שרוב עם ישראל יקיימו את התורה - ה' ייתן את הברכות לכולם, וגם לי יחד אתם: למען ספות הרווה את הצמאה .
אדם כזה, כמובן, לא יחטא בגלוי, כי אם באמת כלל עם ישראל מקיים את התורה - בוודאי יתפסו אותו, ישפטו אותו ויענישו אותו כדין. ולכן מודגש שהכוונה ל" פן יש בכם איש או אישה או משפחה או שבט, אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלוהינו, ללכת לעבוד את אלוהי הגויים ההם; פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה. "
השורש הוא מתחת לפני הקרקע, הוא נסתר - אבל אם השורש שותה רעל ( ראש ולענה ) הרעל יגיע בסופו של דבר לכל העץ ויהרוס אותו.
ה' רוצה להגן על עם ישראל, ולכן מבטיח להם שאם יהיה שורש כזה - לא יאבה ה' סלוח לו - כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה; ומחה ה' את שמו מתחת השמים. והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל - ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה .
בסוף הקטע מודגש, שההבטחה הזאת תתקיים רק בתנאי שבני-ישראל יעשו את חובתם: הנסתרות לה' אלוהינו; והנגלות לנו ולבנינו, עד עולם - לעשות את כל דברי התורה הזאת
- התפקיד שלנו ושל בנינו, עד עולם, הוא לעשות את כל דברי התורה הזאת, ובין השאר - לדאוג להעניש את החוטאים בגלוי. ה', מצידו, ידאג להעניש את החוטאים בסתר.
להסבר נוסף בנושא זה ע' במאמר הברכה הראשונה .
מקורות
על-פי מאמר של ע"פ אברבנאל שפורסם לראשונה בשיעור נח"ת חיפה נ"ג וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 1993-01-01.
הרשימה המלאה של דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לפסוק זה
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
דפים בקטגוריה "דברים כט יח"
קטגוריה זו מכילה את 8 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 8 דפים.